חיילים יהודים באי יֵבּ

האי יֵבּ הוא אי בנהר הנילוס באזור אסואן בדרומה של מצרים. הוא יושב מול העיר אסואן, הנזכרת אצל יחזקאל בשם סְוֶנֶה (יחזקאל כט, י). שמו היווני אלפנטינה, נובע מהתקופה ההלניסטית במצרים, ומתייחס להיות האי נקודת ריכוז למסחר בשן הפיל, שנהב. גם המילה העברית שנהב לשן הפיל מקורה בעגה המקומית של האי, הב פירושו פיל. מכאן אי הפילים, ומכאן שנהב, שן הפיל. האי עמד בגבול בין מצרים ונוביה ולכן היווה נקודת הגנה מצוינת לגבול ונבנה בו מבצר שסימן את גבולה הדרומי של מצרים באלף השני לפני הספירה. בזכות מיקומו היווה נקודת מסחר טבעית לסחר בנהר. לפי המיתולוגיה המצרית, כאן היה מעונו של חְ'נוּם, אל האשדות בעל ראש האייל, ששמר וריסן את מימי הנילוס ממערות מתחת לאי. חפירות ארכאולוגיות מתמשכות של המכון הגרמני לארכאולוגיה באזור חשף ממצאים רבים שכעת מוצגים במוזיאון על האי כולל מומיה של אייל של ח'נום. באי זה נתגלתה עדות מרשימה על מושבת חיילים יהודים שהתקיימה בה בתקופה הפרסית. דבר קיומה של המושבה לא נודע עד תחילת המאה ה-19, כאשר מכתבי יב הופיעו לראשונה בשוק העתיקות במצרים. כשהמכתבים הופיעו בשוק הבינו החוקרים של המכון הארכאולוגי הגרמני של קהיר, שיש לפניהם תגלית מפתיעה. הם התחילו לחקור ולחפור באי עצמו ועלה בידיהם למצוא אוסף גדול של מכתבים ומסמכים, כארבעים פפירוסים, כעשר מגילות קלף וכשלוש מאות אוסטרקונים (מכתבים הכתובים על-גבי שברי חרס). המסמכים כתובים במצרית היראטית (השלב השני בכתב המצרי, כתב מחובר, בניגוד להירוגליפים) ודמוטית (השלב השלישי והמאוחר בכתב המצרי), בפרסית, בלטינית, ביוונית ובקופטית. ואולם רובם המכריע כתוב בארמית, בניב מיוחד המקביל לארמית המקראית, שהייתה השפה הרווחת (לינגואה פרנקה) בממלכה הפרסית ששלטה על האזור במאה החמישית לפני הספירה. המסמכים העשירו רבות את המחקר על תולדות היהודים בתקופת הבית הראשון ובתקופת הבית השני, מחקר מצרים העתיקה והאימפריה הפרסית וגם מחקר השפה הארמית, הדיאלקטים שלה וההתפתחות ההיסטורית שלה. בין היתר חשפו המכתבים והמסמכים עדות עשירה על קיומם של חיילים יהודים על האי. המסמכים כולם מתעדים את התקופה הפרסית, אבל המושבה הצבאית היהודית קמה עוד לפני הכיבוש הפרסי.

תולדות המושבה

העובדה, שעוד לפני שלטון הפרסים כבר היו חיילים יהודיים במצרים, מתבררת ברור ומפורש מתוך התעודות עצמן; שכן בתעודה שבה קובלים היהודים על הריסת מקדשם ביב, נאמר מפורש: "אנחנו כבר היינו בארץ בעת שמלכי פרס באו אליה, ובעת שקמביזס החריב את כל מקדש האלילים לא נגע בשלנו לרעה". מכאן ראייה חותכת ומוכחת, שעוד לפני הופעתם של הפרסים, עוד לפני שנת 525, כבר היו יהודים וחיילים יהודיים ביב ובסונה.

בקרבת יב נמצאה מצבת-זכרון של אבּוּ סימבֶּל. היא מכילה כתובת בשלוש לשונות, במצרית ביוונית ובפיניקית. כתובת זו מוצאה קרוב לוודאי מימי שלטונו של פסמֶתיך השני, מלכם הלאומי האחרון של המצרים, הנסיך האחרון, שניסה עוד להרים את קרנה של מצרים. הוא חי בערך בשנת 594, שנים מועטות לפני חורבן ירושלים בידי נבוכדנצר. בכתובת זו הוא מספר, כי בשביל לשמור על ארצו מפני פלישת הנובים, הוא עבר עם חילות-שכירים את הגבול, ולזכר המאורע הזה, שעבר את הגבול והבטיח את גבולה של מצרים, הקים מצבה זו. הצבא הזה היה מורכב מקצתו ממצרים, ומכאן הנוסח המצרי של הכתובת, ומקצתו מיוונים ומכאן הנוסח היווני, ומקצתו מבני אומות ולשונות אחרות, כפי שנאמר בנוסח היווני של הכתובת. בין בני הלאומים והלשונות האחרים היו גם יהודים. הנוסח הפיניקי כולל רשימה של המשתתפים, ואלה הם ודאי שמותיהם של ראשי הצבאות הפיניקיים והיהודים. העובדה שגם יהודים היו בין החיילים, מקבלת אישור וחיזוק על-ידי הערה אחת, המצויה בחיבור יהודי-יווני, ב"איגרת אריסטיאס", שנתחברה באלכסנדריה במאה השנייה או השלישית לפני הספירה. איגרת זו שיגר אותה יהודי ממצרים לכוהן גדול בירושלים, ובה הידיעה על מצב היהודים שם ועל עמדתם הטובה והחשובה שזכו לה בימי התלמיים.

באיגרת מספר היהודי המצרי לחברו שבירושלים על בואם של היהודים למצרים: "אתה הרי יודע שהמלך אלכסנדר הגדול חפץ מיד עם ייסודו את אלכסנדריה ביהודים כמתיישבים, והעניק להם גם זכות אזרח. אבל עוד קודם לכן באו יהודים למדינה זו, זה היה בימי הפרסים בשנת 525, כשבא קמביזס והביא עמו יהודים כמבטח ומעוז לשלטונו, אבל עוד לפני כן הגיעו לכאן בימי מלכותו של פסַמתיך. בצאתו למלחמה נגד הנובים, הביא יהודים לארצו".

חיילים יהודיים תחת שלטון מצרי הגיעו אז לנוביה ונשארו בסונה וביב. אחר-כך, בשל ההשפעה הפרסית ועם הפרסים, באו בעקבותיהם של הקודמים יהודים נוספים, וכך קמו שתי מושבות, האחת בסוונה והשנייה ביב.

קבוצת יהודים נידחים אלה בארץ מצרים חיו שם עשרות שנים לפני חורבן בית ראשון, ואולי עוד הרבה יותר מזה בהתאם לדברי הנביא ישעיה: "ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לד' בהר הקודש בירושלים", (כז, יג).

מתברר שראשיתו של היישוב היהודי במצרים בסוף ימי בית ראשון מדברי הנביא ישעיהו שפעל במאה השמינית לפני הספירה, עולה כי בתקופתו היו במצרים חמש ערים יהודיות, חלקן בארץ פתרוס בה שוכנת יב. הנביא אף מזכיר שיהודים אלו הקימו לעצמם במות, במיוחד במצרים העליונה, יב ואסואן שבפתרוס "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ חָמֵשׁ עָרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מְדַבְּרוֹת שְׂפַת כְּנַעַן וְנִשְׁבָּעוֹת לַה' צְבָאוֹת, עִיר הַהֶרֶס יֵאָמֵר לְאֶחָת" (ישעיהו יט,יח). לאחר מכן הצטרפו ליהודים אלו מתיישבים יהודים נוספים, כאשר מלכי יהודה האחרונים כרתו ברית עם מצרים.  לאחר חורבן הבית, בשנת 586 לפני הספירה, עם רציחתו של גדליהו בן אחיקם, שהתמנה על ידי הבבלים בתור נציב יהודה, נמלטו הרוצחים, בראשם יוחנן בן קרח, לקחו עמם את ירמיהו הנביא ואת דלת העם, והתיישבו במקומות אחדים בארץ מצרים. בגלל שאיפתם של שליטי נוביה וכוש, לחדור את גבולה הדרומי של מצרים היה צורך להגן על הגבול הדרומי הזה. מלך מצרים גייס למטרה זו את אנשי הצבא היהודים שברחו מיהודה למשימות של ושמירה. הם הקימו לעצמם מושבה על האי יב שעל נהר הנילוס, בדרום מצרים. בשנת 525 לפנה"ס נכבשה מצרים בידי כמביזס (כנבוזי) מלך פרס והממלכה סופחה לשטח פרס עד לשנת 404 לפנה"ס. הפרסים המשיכו להעסיק את החיילים היהודים במושבה ביב וכל המסמכים שנמצאו עוסקים בחיי המושבה בתקופה הפרסית.

על-פי המגילות הארמיות התחלק הצבא היהודי ("חילא יהודיא") ל"דגלים" ו"מאות" ואנשיו נקראו "בעלי דגל". יהודים תושבי המקום, שלא נמנו עם הלוחמים, נקראו "בעלי קריה". בצד שירותם הצבאי ניתנה להם אפשרות לעבוד לפרנסתם גם במסחר, במלאכה או כעובדי אדמות שקיבלו מן השלטונות.

 

החיים היהודיים

רוב הכתבים עוסקים בעניינים כלכליים וחברתיים ומיעוטם דן במצבה הרוחני של הקהילה במקום, שבה גרו חיילים יהודים שנשלחו מטעם הממלכה הפרסית להגן על גבולה הדרומי. רוב המסמכים הם תעודות רשמיות ומיעוטם מכתבים פרטיים. בין המסמכים גם שטרי גירושין ושחרור עבדים וחוזים משפטיים אחרים, וגם תיעוד של מנהגי הקהילה ולשונה.

על פי המסמכים חיל המצב היה כולו יהודים אבל מפקדיהם היו פרסים. את העובדה הזאת אפשר להוכיח על פי השמות הנזכרים במסמכים השונים. יש הבדל בין השמות של יהודים לבין שמות של פרסים.

חיילי המושבה היהודית נזהרו בשמירת המצוות למעשה. דבר זה מוכח מתוך האיגרת הכתובה אליהם על ידי חנניה, שהיה פקיד יהודי ביהודה מטעם הפחה הפרסי, בדבר חגיגת הפסח כהלכה. אין לתמוה מדוע הגיעה לחיילי יב אגרת מיוחדת על חגיגת הפסח דווקא ולא על שאר המועדים. מסתבר אמנם, כי מטעם חכמי ירושלים היו מודיעים אז היו מקדשים את החדשים עפ"י הראייה. אולם חגיגת הפסח היתה טעונה מערכה שלמה של דינים, כידוע, וגם התמסרות חמורה לשמירתם במשך שבעה ימים שלמים. דבר כזה היה צריך להיות, כנראה, מאושר מטעם השלטון הפרסי, אשר למרותו היו יהודי יב כפופים בתור חיילי המצב. לכן שקדו יהודי יהודה, או חכמי ירושלים לכל הפחות, להמציא לחיילים אלה מכתב-הרשאה מטעם מלכות פרס לחוג את הפסח כדין במשך שבוע ימים שלמים.
בסוף המכתב הזה חתום יהודי בשם חנניה, המסיים את דבריו: "אל אחי ידניה וחבריו, החייל היהודי, אחיכם חנניה".

חנניה זה מתחיל גם את התחלת האגרת הזו בדברים כאלה, ומוסיף: "וכעת, שנה זו, שנת חמש למלך דריווש, מן המלך שלוח לארשם…".. ארשם זה היה הנציב הראשי של מלכות פרס לשלטונה במחוזות עבר הנהר, כלומר, בסוריה, ביהודה וגם במצרים. בין כל המסמכים הארמיים, שנמצאו בייב, איגרת זו לקויה ביותר וכתבה טושטש במשך הזמן בכמה משורותיו, והחוקרים, טרחו להשלים, כפי המשוער, את המלים החסרות. אך מה שברור לאין כל ספק הוא, כי תוכן האיגרת הקצרה הזו מזכיר לחיילי יב את תאריך חג הפסח במדויק, וגם מזרז אותם להיזהר בשמירתו בנוגע לאיסור אכילת החמץ וכל מה שכרוך בזה.  באחת המגילות, משנת 419, מצווה המלך דריווש השני על המושל המקומי שיתיר ליהודים לחוג את הפסח כהלכתו.

בנוגע למצבם הרוחני של יהודי יב יש להזכיר עוד לבסוף דף פפירוס אחד, שבו נכללה רשימה של נדבות כסף ובראשונה כתוב: "אלה שמות החייל היהודי, אשר תרם כסף לאל יהו וכו'", ואחר כך מופיעים השמות של המתנדבים וסכומי נדבותיהם. מובן הנדבות הללו הוא, שהן ניתנו למען המקדש או למען סיפוק צרכי עבודתו על כל פנים. אך סמוך לסיום הרשימה נרשמו גם נדבות לעמן "אשמביתאל, ו"ענת בית אל". על סמך הביטויים הללו באו כמה חוקרים לידי השערה, כי אלה הן נדבות למיני צרכים אליליים למחצה או לגמרי, ובאופן זה מכוונים הם להניח, כי היו בין יהודי יב גם כן כאלה שהיו משתפים לעבודת ה' גם עבודה לסמלים אליליים.

בית המקדש ביֵבּ

ידוע לנו שבעת שגשוגה של הקהילה היהודית ביב הוקם בה בית מקדש שהיה מקביל לבית המקדש בירושלים. שמו היה "מקדש יב" ובלשון יהודי המקום "אגורא זי יהו אלאהא", בניב ארמי דרומי. מקדש ה' אלוהים היה מרכז פולחני לאלוהי ישראל, ונבנה בסוף המאה השביעית, בשנת 610 לפני הספירה לערך. החוקרים סבורים כי עזרה בבניית המקדש ובניהול חיי הדת, קיבלה קהילת יהודי יֵבּ מכוהנים יהודים, שנרדפו על ידי מנשה מלך יהודה (מת 643 לפני הספירה), ומצאו מקלט במצרים. בני קהילת יֵבּ לא ראו בבניית מקדשם סטייה כלשהי מיהדותם, ועל כן כשחרב לא הססו לפנות ליהודי ירושלים בבקשת עזרה לבנייתו מחדש.

בספר ישעיהו מופיעה נבואה אודות מזבח ומצבה שיוקמו במצרים: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַה' בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם וּמַצֵּבָה אֵצֶל גְּבוּלָהּ לַה" (ישעיהו יט, יט). יש משערים שנבואה זו היוותה מקור השראה ליהודי יֵבּ, וממנה למדו שמותר להקים מקדש אלטרנטיבי במצרים.

משלחת החוקרים שחפרה ביב הצליחה להכין מחפירות אלה הצעת שחזור אפשרית של מבנה המקדש. מהצעה זאת עולה כי המקדש ביֵבּ דומה דמיון מפתיע לתיאור מבנה המשכן בתנ"ך. על צורת מבנה מקדש יֵבּ נלמד לא רק מהחפירות, אלא גם מפיענוח הפפירוסים של מכתבי יֵבּ, שבהם מתוארים קווים כלליים של המבנה, וכן מיקומם של עמודי אבן, שערי גזית, דלתות נחושת, תקרת ארז ועוד. הסיבה המשוערת לדמיון למשכן היא שמקורם של היהודים הראשונים שהגיעו כחיילים למצרים היה בשומרון, ולכן כשבנו את המקדש ביֵבּ, עמדה לנגד עיניהם דמותו של משכן שילה, שהיה ככל הנראה מוצב בשומרון, בעוד שאת דמותו של בית המקדש בירושלים ייתכן שלא ראו מעולם.

שאיפתם של יהודי יֵבּ הייתה לראות במקדשם מקדש לכל דבר, ולקיים בו את עבודת הקורבנות על ידי הכוהנים, בדיוק כמו בבית המקדש בירושלים. על פי העולה מאיגרת הפסח, קיימו יהודי יֵבּ את חג הפסח כהלכתו, במשך שבעה ימים. אף על פי שהאיגרת ניזוקה קשות, וקשה היה לפענח את הכתוב בה, ייתכן כי יהודי יֵבּ הקריבו גם את קורבן הפסח. על כל פנים הסברה היא שעד לחורבנו על ידי המצרים, הוקרבו במקדש יֵבּ גם זבחי בשר, שכן זאת הייתה העילה להחרבתו. עם זאת, בבקשה לשקם את המקדש מהריסותיו, התחייבו יהודי יֵבּ, שלא להקריב יותר בעלי חיים, ולהסתפק בהקטרת קטורת בלבד.

המקדש היהודי ביֵבּ, שכנו של המקדש המצרי לאל ח'נום, ששכן גם הוא באי, היה לצנינים בעיני כוהני ח'נום. אלה חיפשו הזדמנות מתאימה להחריבו, אפילו בהיותם כפופים לשלטון פרס ולנציבו במקום. כשנמצאה להם הזדמנות כזו לאחר שעזב המושל הפרסי ארשם, לשחד את המושל הפרסי המקומי וידרנג, החליטו להרוס את המקדש. וידרנג הורה על כך לבנו נפין, מפקד חיל המצב בסוונה, שהנהיג את חייליו הפרסים יחד עם המצרים והם הזדרזו להוציא את מבוקשם לפועל, והתנפלו ביחד עם המוני התושבים המצריים על המקדש היהודי, שנהרס לחלוטין ועמודיו נותצו. הם החריבו את המקדש ובזזו את כלי הזהב שבו.

יהודי יב לא יכלו לעמוד בפני ההמון הרב מקרב הנכרים וכפי שציינו במכתבם לארץ ישראל הרי לא היה כוחם רב לגבי הנכרים הללו (ולפי דבריהם "מפחדים אנו משום שאנחנו מעטים"). משום זה פנו קודם כל במכתב בקשה: "אל יהוחנן הכהן הגדול וחבריו הכוהנים שבירושלים ואל אסותן אחיו של ענני ושרי היהודים", כדי שאלה ישתדלו למענם להקים את מקדשם מחדש אצל שלטון פרס (בשעת ארבע עשרה למלך דריוש השני בערך 411 לפני הספירה). אולם לא נתקבלה תשובה חיובית לבקשתם זו מאת הכהן הגדול והאנשים החשובים שבירושלים. דעתם של חכמי ירושלים בתקופת עזרא ונחמיה ולאחריה לא היתה נוחה מקיומו של מקדש אלטרנטיבי. אלה לא הסכימו לקיום מקדש יב בזמן קיום המקדש בירושלים, כשם שהתייחסו בשלילה גם למקדש חוניו המאוחר יותר (מקדש חוניו היה מרכז פולחן יהודי במצרים בעיר און (הליופוליס) מקדש חוניו הוקם כנראה על ידי חוניו הרביעי, בין השנים 170 ל-154 לפני הספירה. שושלת בניו של חוניו שימשו בבית המקדש ככוהנים גדולים במשך 243 שנות קיומו ולמעשה המשיכו את שושלת בית צדוק. מקדש חוניו התגלה בחפירות בשנים 1905-1906). דבר זה מתברר לנו מחליפת המכתבים, שבין יהודי יב ויהודי ארץ ישראל בזמן שלאחר עזרא ונחמיה בערך.

אולם יהודי יב לא הרפו מביצוע בקשתם זו, ולאחר השתדלות נוספת אצל הפחה הפרסי קיבלו רשות להקים מזבחם מחדש כדי "להקריב עליו מנחה ולבונה כמו שהיו עושים קודם לכן". כשלוש שנים לאחר חורבן מקדש יב פנה "אדוניה בן גמריה" ראש קהילת יֵבּ, אל בגוהי, הפחה של יהודה, וביקש ממנו לבטל את החלטת מושלה הפרסי של מצרים ולתת ליהודי המקום רישיון לקומם את המקדש מהריסותיו. ראשי קהילת יֵבּ, אף פנו לכוהן הגדול וליהודי ירושלים, שיפעילו השפעתם על השלטון הפרסי כדי שייתן את הסכמתו, ויספקו תמיכה כספית בשיקום. פנייה שכזאת הפנו גם לבניו של סנבלט, הפחה של שומרון. אין תיעוד על מכתב תשובה או על פניה לשלטון. באותו המכתב לארץ ישראל ולפחה הפרסי קולטים את הד צערם הרב על חילול מקדשם-מרכזם לעבודת ה'. הם מדגישים, כי מתוך גודל צערם היו "הם, נשיהם ובניהם לבושים שקים ומתפללים לה' אלוהי השמים" שיסיר מהם את הצער הזה. והם מציינים בדיוק את הימים שבהם היו "לבושים שקים וצמים ונשיהם נעשו כאלמנות". האיגרת מתארת את חורבן המקדש היהודי ואף מצוין בה תאריך האירוע (410 לפנה"ס).
במכתב אל בגוהי הפחה, שמתוארך ל-25 בנובמבר407 לפני הספירה, מבקשים בני הקהילה סיוע בשיקום המקדש שנהרס. מתוך אגרת זאת מתברר כי אגרת מקבילה נשלחה גם לדליה ושלמיה, בניו של סנבלט מושל שומרון, מכיוון שאגרת קודמת משנת 410 לפני הספירה, שנשלחה לבגוהי וליוחנן הכוהן הגדול בירושלים – לא נענתה. בין השאר הם מציינים את עתיקותו של המקדש ואת הסכמת השלטון הפרסי לקיומו:

מקור	תרגום מילולי
ומן יומי מלך מצרין אבהין בנו אגורא זך ביב בירתא	ומימי מלך מצרים אבותינו בנו המקדש הזה ביב המצודה
וכזי כנבוזי על למצרין אגורא זך בנה השכחה	וכאשר כנבוזי בא למצרים – המקדש הזה בנוי מצאו
ואגורי אלהי מצרין כל מגרו	ומקדשי אלוהי מצרים כולם הרוסים
ואיש מנדעם באגורא זך לא חבל	ואיש דבר במקדש הזה לא הרס

תגובתם של שני המושלים (בגוהי ודליה) אשר נתנו אישור לבנות מחדש את בית המקדש. נשמרה בצורת תזכיר: " מזכר מבגוהי ודליה. אמר לי לאמר: מזכר: אפשר לומר במצרים … לבנות אותו באתר שלו כפי שהיה בעבר.."

באמצע המאה הרביעית לפנה"ס חדל המקדש באלפנטינה לתפקד. החפירות מראות כי בנייה מחדש והרחבה של מקדש ח'נום בזמן מלכותו של נכתנבו השני (360–342 לפני הספירה) תפסו את מקומו של המקדש היהודי.

אגדה מספרת כי בימי מנשה מלך יהודה, בנו של חזקיהו, הוברח ארון הברית מבית המקדש למצרים, למקום הנקרא באר הנשמות ומשם נלקח לאי יב. לפי גרסה זו המשיך הארון במסעו וכיום הוא נמצא בתוך כנסיית גברתנו מרים מציון בעיר אקסום שבאתיופיה.

ככל הנראה היהודים חיו באי עד סוף השלטון הפרסי במקום, ולאחר מכן השתלבו בקהילה היהודית באלכסנדריה. לפי השערה אחרת מקורה של יהדות אתיופיה הוא בקהילה היהודית מימי הבית הראשון ביב.

 

קרדיט:

ערכים בויקיפדיה

צבי פרץ חיות, מושבה צבאית יהודית בזמן העתיק, http://benyehuda.org/xayut/bina_011.html

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מושבה צבאית יהודית בזמן העתיק

צבי פרץ חיות

http://benyehuda.org/xayut/bina_011.html