זרמים ופלגים 8

אסלאם: סונים ושיעים

האסלאם (התמסרות, כניעוּת כלפי האל) היא דת מונותאיסטית, המבוססת על הקוראן, שלפי אמונת חסידיו, נשלח מהשמים על ידי אללה דרך הנביא מוחמד. המוסלמים מאמינים, כי מוחמד הוא הנביא האחרון ("חותם הנביאים"); מרביתם רואים בחדית'ים, המספרים על חייו ומעשיו של מוחמד, כלי מרכזי לפירוש הקוראן. האסלאם החל את דרכו בבמאה השביעית בחצי האי ערב. תחת הנהגתו של מוחמד.

מאפיינים עיקריים

הספר הקדוש לדת זו הוא הקראן, הנחשב בעיני מאמיניה לספר אלוהי פלאי, בו כלולות כל החוכמות.

היום המקודש בשבוע הוא ייום שישי (גֻֻ'מעה) – אין איסור מלאכה ביום הזה, אולם מתקיימות תפילות המוניות במסגדים הכוללות דרשה. כיום מקובל יום שישי גם כיום מנוחה אזרחי כללי בארצות מוסלמיות. סמלים מקובלים לציון דַּת הָאִסְלָאם הם סהר (עם או בלי כוכב נוגה בצדו) וכן שימוש בצבע ירוק.

לוח השנה הוא לפי שנת הירח ומורכב מ-12 מחזורי הלבנה. עיבור השנים שהיה נהוג בקרב הערבים לפני האסלאם נאסר בהלכה המוסלמית, כך שלחגים אין עונה קבועה בשנה. השנים נמנות מהשנה שבה התרחשה ההִג'רה, כלומר הגירתו של מוחמד ממכה למדינה, 622.

הקרדו ("אני מאמין") של האסלאם הוא "אין אלוהים מלבד אללה, ומוחמד הוא שליחו". נוסח זה מכונה "שהאדה" (עדוּת). אמירתו נחשבת כהבעת דבקות באסלאם, והיא המרכיב המרכזי בטקס ההתאסלמות.

העיר הקדושה ביותר היא מכה, בה נמצאת הכעבה – מבנה קדום דמוי קובייה שאורך צלעו כ-11 מטרים, אותו מקיפים המוסלמים כחלק ממצוות החג' ולאחריה מקודשות הערים מדינה וירושלים. השיעים אינם רואים במדינה עיר קדושה, ולעומת זאת הם רואים ערים קדושות בכרבלא ונ'ף שבעיראק ובקום שבאיראן.

המנהיג הדתי נקרא אִמאם. תפקיד האמאם אצל הסונים הוא בעיקר ניהול התפילות. אצל השיעים הוא מנהיג רוחני שיש מייחסים לו אף תכונות מיסטיות.

באסלאם חמישה יסודות – "עמודי האסלאם" (أركان الإسلام, "ארכאן אלאסלאם"), שהם בעצם חמש מצוות מרכזיות המחייבות כל מאמין מוסלמי: אמירת ה"שהאדה", תפילה, צום רמדאן, עלייה לרגל למכה, ומתן צדקה. באסלאם השיעי קיימת מצווה נוספת: ה"ולאיה" (ولاية), האמונה שעלי אבן אבי טאלב הוא "ולי אללה" (ولـيّ الله), כלומר "הממונה מטעם אללה" ויורשו הלגיטימי היחיד של מוחמד. אמונה זו נחגגת בחג השיעי "ע'דיר ח'ם" (غدير خـُمّ, ראו להלן), אולם היא נשללת באסלאם הסוני.

האסלאם נחלק לשני פלגים עיקרים: סונה (سُنّة), הנחשבת לאורתודוקסיה של האסלאם וכוללת כ-90 אחוזים מהמוסלמים, ושיעה (شيعة היא המילה הערבית לסיעה), שהתפצלה מהסונה עקב חילוקי דעות על הנהגת האסלאם לאחר מות מוחמד. באסלאם הסוני עצמו יש אסכולות וגוונים שונים כמו הווהאבים, שהיא סיעה מייסודו של מוחמד אבל עבד אלווהב (1691-1787), השלטת בערב הסעודית ומפרשת את האסלאם באופן רדיקלי ואת ההלכה המוסלמית באופן מילולי, והצופיזם (בערבית: تصوّف, תַצַוֻף', מקור המילה הוא במילה צוף שפירושו צמר, הבגדים הפשוטים שלובשים הצופים, אות לענווה ולפרישות) שהוא זרם מיסטי של האסלאם, המקפיד יותר על הכוונה מאשר על המעשה. נהוג לראות בצופיות את האסלאם האזוטרי.

מן האסלאם (במיוחד מהאסלאם השיעי) התפלגו דתות אחרות, למשל: הדרוזים, העלווים, הבהאים ועוד. בדתות אלה אפשר למצוא שרידים למנהגים מוסלמיים, אם כי הן נחשבות לדתות נפרדות, היות שהתרחקו במידה ניכרת מן האסלאם, והן נחשבות בעיני שאר המוסלמים כ"כפירה".

סונה

( سنة, תעתיק מדויק: סֻנה) פירושה נוהג, אורחות חיים. בתקופה הקדם-אסלאמית ("תקופת הג'היליה", תקופת הבערות) ציין המושג "סונה" את אורחות החיים הראויים לחיקוי של אבות השבט. במסורת המוסלמית הפכה המילה למציינת את הרגלי החיים של הנביא מוחמד, והטקסים שהנהיג במהלך 23 שנות שלטונו, שכל מוסלמי מצווה לחקותם ולדבוק בהם.

בסונה נכללו המנהגים והדעות של העדה המוסלמית בראשיתה, ולמעשה היא התקבלה כתורה שבעל-פה של האסלאם, כפרשנות המוסמכת לתורה שבכתב, היא הקוראן. את תיאור מעשיו של מוחמד קיבלו המוסלמים דרך מלוויו של הנביא, שדיווחו על מעשיו ודבריו בחדית' אך גם במנהגים ומסורות שעברו מאב לבן לאורך השנים (כמו תפילות מיוחדות).

הסונה היא אוסף של מסורות שהועלו על הכתב, המתארות את אורח החיים של הנביא מוחמד, אימרותיו ומנהגיהם של חסידיו הראשונים. המוסלמים הנוהגים על פי הקוראן והסונה נקראים מוסלמים סונים. רוב המאמינים המוסלמים הם סונים.

הפלג הסוני הוא הפלג העיקרי והגדול בדת האסלאם.

"סונה" פירושו בערבית נוהג, אורחות חיים. בתקופה הקדם-אסלאמית ("תקופת הג'היליה", תקופת הבערות) ציין המושג סונה את אורחות החיים הראויים לחיקוי של אבות השבט. במסורת המוסלמית הפכה המילה למציינת את הרגלי החיים של הנביא מוחמד, שכל מוסלמי מצווה לחקותם ולדבוק בהם. בסונה נכללו אפוא המנהגים והדעות של העדה המוסלמית בראשיתה, ולמעשה התקבלה כתורה שבעל פה של האסלאם, כפרשנות המוסמכת לתורה שבכתב, היא הקוראן.

האסלאם הסוני נחלק לארבע אסכולות משפטיות: החנפית, החנבלית, המאלכית והשאפעית.
ההבדלים ביניהן הם בעיקר בתפישת המשפט המוסלמי: האסכולה החנבלית היא המחמירה והקפדנית ביותר, ואילו האסכולה החנפית היא המתונה מבין הארבע. אין הבדלים של ממש בין מאמיניהן של ארבע האסכולות הללו מבחינת קיום מצוות האסלאם והאמונה הדתית.

במאה השביעית לספירה אירע באִסלאם קרע סביב השאלה מי יירש את מקומו של הנביא מוחמד כמנהיג העדה המוסלמית בעולם. הסונים טענו כי היורש יבוא מקרב בני שבט קוריש, שבטו של הנביא, וכנגדם טענו השיעים שהיורש חייב להיות מצאצאיהם הישירים של מוחמד וחתנו עלי. כך התפלגו המוסלמים לסונים ולשיעים (מלשון "שיעה" – סיעה, סיעתו של עלי, חתנו ובן דודו של מוחמד). הסונים הם רובם המכריע (83%) של המוסלמים בעולם, ומונים כיום כ-930 מיליון נפש בעולם כולו. עם זאת, לשיעים ישנה אחיזה חזקה באיראן ובדרום עיראק והם מונים כיום בכל העולם כ-185 מיליון נפש, שהם 16% לערך מכלל המוסלמים בעולם.

מאז מותו של מוחמד התעמתו המוסלמים השייכים לזרם הסוני עם המאמינים השיעים, ורדפו אותם בטענה שהם כופרים באִסלאם. בין הסונים קיימות קבוצות השואפות להקמת מדינות הלכה מוסלמיות ולהשלטת דת האִסלאם על העולם כולו. בקרב הסונים צמחו התנועות האִסלאמיסטיות הקיצוניות, שהראשונה בהן הייתה תנועת "האחים המוסלמים" במצרים, ובעקבותיה קמו תנועות אִסלאמיות פוליטיות קיצוניות נוספות, ובהן החמאס, הג'יהאד האִסלאמי אלקאעדה. ככלל, הסונים מתונים מן השיעים בהשקפותיהם הדתיות והמדיניות, אך גם בין הסונים יש קבוצות דתיות קיצוניות, דוגמת אלקאעדה וחמאס השואפות לכונן "מדינת הלכה" מוסלמית בנוסח האסלאם של ימי מוחמד.

שיעה

אסלאם שיעי (شيعة) הוא הזרם השני בגודלו באסלאם – כ-15% מהמוסלמים הם שיעים (הזרם הגדול, הסונה, מונה כ-80% מהמוסלמים). רוב חכמי הדת הסונים בימי הביניים לא החשיבו את השיעים כחלק מהדת המוסלמית, בשל ההבדלים ביניהם בדוקטרינה. אולם, עוד בשלהי התקופה העות'מאנית ועל רקע הקולוניאליזם המערבי בארצות האסלאם פעלו חכמי הלכה סונים שהשתייכו לזרם הלאומי והרפורמי להכיר בהם כחלק מן הקהילה המוסלמית, על מנת לגייס אותם למטרות פוליטיות נגד המערב. משמעות המילה שיעה הוא מלשון סיעה, שהיא פלג, קבוצה.

השיעים רואים בעלי אבן אבו טאלב, בן דודו של מוחמד ובעלה של פאטמה בתו (שקיבל עליו את האסלאם ראשון או שני אחריו), הח'ליפה הרביעי, את יורשו הבלעדי של מוחמד. השיעים אינם מכירים בשלושת הח'ליפים הראשונים אבו בכר, עמר עת'מאן. ייסוד הכת מיוחס לבנו של עלי, חוסין, שהוא ו-70 מבני משפחתו נרצחו בעיר כרבלא שבעיראק על ידי צבא סוני. לזכר הירצחו מציינים השיעים את העשוראא וחלקם מציינים אותו בהכאה עצמית עד זוב דם לזכר ייסוריו. בשל ההיסטוריה של הרדיפה של הסונים כלפי השיעים, השקפת העולם השיעית ככלל קודרת ופסימית. באסלאם השיעי ה"סונה" (המסורת) היא מעשיהם ודבריהם של הנביא מוחמד, בתו פארטמה ושנים-עשר האמאמים השיעים.

לשיעים עמוד אמונה שישי, הולאיה, על החמישה המקובלים באסלאם, והוא האמונה שמנהיג האסלאם (אמאם) חייב להיות מזרע עלי בלבד ולו סמכות בלעדית בקדושה וחולין. השיעים גם מאמינים שבכל דור ודור, ישנו מנהיג שמתווך בין אלוהים לבין המאמינים, ובדור הנוכחי הוא נסתר ועדיין לא התגלה.

לשיעים יש מספר ערים קדושות נוספות למכה, שהחשובות שבהן הן כרבלא ונג'ף שבעיראק. קדושתה של העיר מדינה היא עניין שנוי במחלוקת בשיעה. בתוך השיעה יש כיתות משנה שונות, שמאמינות בשושלות שונות של אימאמים. בני כת ה"את'נא עשריה" מצפים לשובו של האימאם ה-12 (שנעלם במאה התשיעית) שישוב בתור מהדי (משיח) באחרית הימים.

אמונות ומנהגים

בראאה משמעה בערבית "שלילת המתנגדים", השיעים מחלקים את העולם לשלושה: מאמינים (שיעים); מוסלמים שאינם שיעים; כופרים (לא מוסלמים). ביסוד הבראאה עומדת שלילה מוחלטת של זכויות הכופרים, והגדרתם כטמאים. הבראאה באה לידי ביטוי גם בכך שהשיעים אוסרים על נישואים עם סונים.

תקיה משמעה בערבית "חובת הזהירות", התקיה באה לידי ביטוי בנכונות להסתיר את הזהות השיעית כדי לשרוד תחת שלטון עוין. השיעים נזקקו לתקיה, שכן בדרך כלל היו מיעוט תחת שלטון סוני. עקרון דומה קיים גם בדת הדרוזית.

עצמה משמעה חסינות מטעויות של האימאם, וזאת בשל יכולת הנבואה המיוחסת לו.

ההבדלים בין השיעים לסונים הם היסטוריים ותאולוגיים. ההבדלים התאולוגיים הם באמונות שונות ביחס לעקרונות האסלאם. ניתן למצוא הבדלים ביחס לתווחיד (אחדות וצדקו של האל), נובוואה (נבואה), ואמאמיות (מנהיגות). כמו כן (בהכללה גסה) יש ביניהם הבדלים בסוג הרגש הדתי: השיעים נחשבים ליותר רגשניים, משיחיים, בעלי דת פופוליסטית, ואילו הסונים נחשבים כיותר קרים ושקולים. הקבלה מסוימת אחרת ליהדות היא בכך שכשם שהקראים אינם מקבלים את ההתורה שבעל פה ואילו ההיהדות הרבנית מקבלת גם את התורה שבע"פ וגם את התורה שבכתב – כך גם, בהתאמה, השיעים דוחים את המסורות בעל פה שאינן עולות בקנה אחד עם התבטאויותיו של מוחמד, ואילו הסונים מקבלים בנוסף לקוראן גם את הסונה (המסורת שנמסרה מפי יורשיו של מוחמד).

השיעים מאמינים כי יש אל אחד והוא אינו מוגבל בשום אופן. הם מאמינים כי האל הוא אחד במהותו ובמאפייניו, ולכן הוא אינו מורכב מחלקים (ולפיכך, אין לו צורה או גוף, ומאפייניו אינם נפרדים ממנו), כי הוא יצר כל דבר בעולם וממשיך לחיות את העולם (כלומר, הקיום של כל הדברים הוא הודות לו ורק לו), וכי אותו לבדו צריך לעבוד, וכי כל הטוב והרע בא ממנו. השיעים גם מאמינים כי האל הוא טוב וצדיק, ולכן הוא צודק בשיפוטו. לפי השיעה, האל גומל לטובים ולרעים, והוא אינו יכול לגמול רעה על טובה ולהפך. לבני האדם ניתנה הבחירה בין הטוב והרע, ובחירתם תקבע את עתידם וגורלם. הסונים מחולקים לשתי אסכולות עיקריות ביחס לתווחיד. המֻעתזלים דומים למדי לשיעה, אך האשערים מאמינים כי לאל יש גוף ולכן גם צורה. הם גם בעלי אמונות שונות ביחס להיבטים אחרים של התווחיד, לדוגמה, הם מאמינים כי האל יכול לגמול רעה על טובה. לפי האשערים, גורלם ועתידם של בני האדם קבוע מראש. רוב המוסלמים הסונים מאמינים שאין לאף מוסלמי את האפשרות ו/או היכולת לחזות או לדמיין את צורתו של האל.

יש גם הבדלים ביחס לעקרונות אחרים באסלאם. עבור השיעים, נביאים/שליחים (כשהנביא אדם הוא הראשון והנביא מוחמד האחרון) מונו בידי האל ולכן הם מושלמים מכל בחינה (כלומר, באמונתם, בדיבורם, במחשבותיהם ובמעשיהם).  הסונים חושבים כי יש גם אופנים אחרים למנהיגות באסלאם (כגון מלוכה). עבור השיעים, במקרה שבו המנהיג שמונה על ידי האל אינו מצוי, אז כל ממשלה אחרת שקרובה ביותר לממשלה צודקת היא אפשרית (למשל דמקרטיה).

עבור השיעה, הסיפורים והמסורות של מוחמד הם חשובים מאד. השיעה חולק על הסונה בנושא זה, רק לגבי זה שהשיעה מחלקים בין חבריו הנאמנים של הנביא לבין אלה שהיו חבריו, אך היו פחות נאמנים ונודעו כממציאי סיפורים ואירועים היסטוריים. לפיכך, השיעים מאמינים כי את כל הסיפורים על הנביא יש לבחון בצורה רציונלית, תוך כדי בדיקה של דיוק הסיפור ומקורו.

טעות נפוצה היא כי השיעה "נפרד" מהזרם העיקרי של האסלאם בתקופה אסלאמית מוקדמת. דבר זה אינו מדויק, שכן יש עדויות רבות (אצל השיעים והסונים) כי כבר הנביא מוחמד חילק את חסידיו לאלה שהיו חסידים (שיעה בערבית) של האימאם עלי, ולאלה שלא. גם העדויות הסוניות וגם השיעיות מוסרות, כי לאחר מות מוחמד, האימאם עלי התנגד לתפיסת השלטון על ידי אבו בכר ועומר. לפי העדויות הסוניות, השם "סונה" נכנס לשימוש לראשונה תחת המנהיגות האומאיית, על ידי אבן אבי סופיאן. בכל מקרה, לשתי הקבוצות יש הגדרות וטענות שונות לגבי האסלאם, ולכן ניתן לראות אותן כשתי קבוצות שונות כבר מההתחלה.

יש הטוענים, כי השיעים מייחסים לאימאמים דרגה של אלוהות, מכיוון שהם מחשיבים אותם כמושלמים ובעלי כוח נבואי. אך השיעים אינם רואים את הכוח הזה כאלוהי, אלא כתלוי ברצונו של האל.

השיעים טוענים, כי לפני מותו הנביא מוחמד הכריז על המנהיג הבא שנבחר בידי האל, אך שלאחר מותו של הנביא ב-632, החל מאבק על הירושה. קבוצה אחת, חסידיו של עלי, קיבלו את דבר מוחמד), והחליטו לבחור מנהיג מביניהם ללא התייעצות עם רוב המוסלמים כולל עלי. לדעת השיעים, הם הכריחו את המוסלמים האחרים לקבל את בחירתם באבו בכר, ואף בתו של מוחמד, פאטמה (אשתו של עלי) נהרגה כשעמר אבן אלח'טאב, הח'ליפה השני, התקיף את ביתה על מנת להכניע את עלי. מנקודה זו והלאה הדיכוי של משפחת הנביא וחסידיהם (כלומר, השיעים) החל וממשיך עד היום. השיעי מאמין כי דיכוי זה, יחד עם שחיתותו של העולם, יסתיים כאשר יופיע האימאם השנים עשר, מוחמד אלמהדי. יש מחלוקות בקרב השיעה לגבי הירושה לאחר מותו של הנביא מוחמד, אבל הם מסכימים כי שלטונם של האימאמים נלקח מהם שלא כראוי.

השיעים השביעיים: האיסמעילים, הם הזרם הגדול ביותר מקרב השיעים השביעיים. השיעים החמישיים או הזיידים: זרם שנמצא בעיקר בתימן, שמאמין בארבע הח'ליפים של האסלאם כמו הסונים, ולאחר מכן בחוסיין ובעלי, ואחר כך בזייד בן עלי. זיידים גם דוחים את הרעיון של אימאמים שממונים משמים.

שני הזרמים הגדולים של השיעה מאמינים כי האימאם האחרון (השביעי או השנים עשר) הוסתרו בידי האל. יש אמונות שונות ביחס לחזרתו של האימאם האחרון, המכונה "אלמהדי". מקובל כי האימאם האחרון ילווה בידי ישו ויאשר את המסר של האל לבני האדם.

רוב השיעים נחשבים כחלק מ"שיעת השנים עשר", והם נקראים כך על מנת להבדיל בינם לבין סוגים אחרים של שיעים. שיעים אלה מאמינים במנהיגותם של שנים-עשר אמאמים לאחר מותו של מוחמד. כל אימאם היה בנו של האימאם שלפניו, חוץ מחוסיין שהיה אחיו של חסן בן עלי. לפי השיעה, האימאם לא נבחר בשל מוצאו, אלא נתמנה על ידי האל בשל מעלותיו.

מוסלמים שיעים מאמינים כי עלי, חתנו של הנביא מוחמד, היה הראשון מבין שנים-עשר האימאמים, ומונה בידי מוחמד (ולפיכך בידי האל) לרשת את הנביא כמנהיגה של הקהילה המוסלמית. לפיכך, השיעים מחשיבים את שלושת הח'ליפים שירשו אותו כמנהיגים בלתי לגיטימיים, שקיבלו את השלטון כנגד רצונו וציווייו של האל ושל מוחמד. הסונים מחשיבים את שלטונם של שלושת הח'ליפים שלפני עלי (אבו בכר, עמר אבן אלח'טאב ועת'מאן אבן עפאן) כלגיטימיים לחלוטין, מכיוון שהם היו מבוססים על הקונצנזוס של הקהילה המוסלמית. השיעים מאמינים כי לאמאמים שלאחר הנביא מוחמד יש מעמד מיוחד. הם נחשבים כיורשים ישירים (בכל המובנים) של מוחמד, והם חסינים מטעות, מושלמים, נבחרו על ידי האל ומוסרים את דברו.

קרדיט: ערכים וצילומים מהויקיפדיה