זרמים ופלגים 6

 חברים ועמי הארץ

עם הארץ הוא כינוי מתקופת בית שני בעיקר ככביטוי גנאי לציון בורות בתחומים שונים, בעיקר בתחום ידיעת התורה וקיום מצוותיה.

מקור כינוי זה במקרא, שם הוא משמש ככינוי לציבור, בין ציבור יהודים ובין ציבור גויים: "וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם-הָאָרֶץ, לִבְנֵי-חֵת" (בראשית כ"ג,ז'), "וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת-עֵינֵיהֶם, מִן-הָאִישׁ הַהוּא, בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ, לַמֹּלֶךְ–לְבִלְתִּי, הָמִית אֹתוֹ" (ויקרא כ', ד') "וּכְכַלּוֹת אֵלֶּה, נִגְּשׁוּ אֵלַי הַשָּׂרִים לֵאמֹר–לֹא-נִבְדְּלוּ הָעָם יִשְׂרָאֵל וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת כְּתֹעֲבֹתֵיהֶם…" (עזרא ט',א')

בסוף ימי בית שני נוצר הביטוי עם הארץ ככינוי ליהודים שאינם זהירים בדיני התורה, ובעיקר בענייני טומאה וטהרה ובתרומות וחעשרות, וכן לאנשים שאינם בקיאים בתורה ולעתים גם למי שמערער על סמכותם הדתית של חכמים.

ברכות מז: איזהו עם הארץ? כל שאינו אוכל חולין בטהרה, דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים: כל שאינו מעשר פירותיו כראוי. תנו רבנן: איזהו עם הארץ? כל שאינו קורא קריאת שמע, ערבית ושחרית, דברי ר' אליעזר. רבי יהושע אומר: כל שאינו מניח תפילין. בן עזאי אומר: כל שאין לו ציצית בבגדו. ר' נתן אומר: כל שאין מזוזה על פתחו. ר' נתן בר יוסף אומר: כל שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה. אחרים אומרים: אפילו קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים – הרי זה עם הארץ. אמר רב הונא: הלכה כאחרים.

משנה דמאי,ב, ג: המקבל עליו להיות חבר (כלומר תלמיד חכם המקפיד במיוחד על דיני טהרה) מתארח אצל עם הארץ ולא מארחו בכסותו.

בתקופות שונות הייתה מתיחות גדולה בין תלמידי חכמים לעמי ארצות. הסבות למתיחות הזו הן מגוונות, חלק מהן כנראה מקורן בערעור על סמכות רבנים, חלק מהריחוק שנוצר מטעמים הלכתיים ויש המציעים שמדובר גם במתיחות על רקע מעמדות חברתיים.

הוכחות למתיחות זו אפשר לראות ברחבי הגמרא:

תלמוד בבלי פסחים, מט ע"ב: "גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ לתלמידי חכמים משנאה ששונאים עכו"ם לישראל… אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם הארץ אמרתי : "מי ייתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. אמרו לו תלמידיו רבי אמור ככלב אמר להן זה נושך ושובר עצם וזה נושך ואינו שובר עצם:".

החברים, שהם תלמידי חכמים, התבדלו מעמי הארץ שלא היו בקיאים בדיני טומאה וטהרה, ונחשדו שלא שומרים דינים אלה.
דמאי פ"ז א': עם הארץ חשוד על המעשרות ואינו חשוד על התרומה (מפני שתרומה היא דבר מועט לעומת מעשרות. והוא גם חשוד על השביעית).
שישה דברים נאמרו בעם הארץ:
אין מוסרים להם עדות; אין מקבלים מהן עדות; אין מגלים להן סוד; אין ממנים אותם אפטרופוסים ליתומים; אין ממנים אותן גבאים על קופה של צדקה; אין מתלווים עמם בדרך.
הלל הזקן, פרק ב', משנה ה' , סדר נזיקין, מסכת אבות:: אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד; ולא הביישן למד, ולא הקפדן מלמד; ולא כל המרבה בסחורה, מחכים; ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש.

"חברים" ו"עמי הארץ" הם מושגים חברתיים מתקופת בית שני, המשנה והתלמוד. הגדרתו של אדם, "חבר" יש בה טעם לשבח, ואילו הגדרתו של אדם "עם הארץ" – סימן לגנאי. בימי בית שני, כאשר במרכז ערכיה של האומה עמדו השמירה הקפדנית על הלכות תרומות ומעשרות וטהרה, כונו המקפידים בתחומים אלו "חברים", ואילו המזלזלים בהם כונו "עמי הארץ".. החבר היה איבר מחבורה, שהתארגנה יחד למעין חיי מסדר ושבמסגרתה שמרו על הלכות תרומות ומעשרות והקפידו בחומרה יתרה על הטהרה. על החברים היה להיזהר מאותם סוגי מגעים עם עמי הארץ, שהיו עלולים להכשיל אותם בטבל (יבול שלא הפרישו ממנו תרומות ומעשרות) או בטומאה.

לאחר חורבן הבית, כאשר לימוד התורה תפס במידה מרובה את מקומם של תרומות ומעשרות וטהרה במרכז עולמה של האומה, נשתנתה משמעותם של המושגים "חבר" ו"עם הארץ", והם ציינו מכאן ואילך את החכם לעומת הבור. עם זאת סביר להניח, שחלק מהעילית הפרושית, שמתוכה באו החבורות של החברים, היא גם המקור לשכבת החכמים שלאחר החורבן; ואילו אותה שכבה חברתית, שהוציאה מקרבה את המזלזלים בקיום מצוות מעשרות וטהרה, היתה גם שכבת הבורים וחסרי התורה. המושגים "חבר" ו"עם הארץ" ביחס למצוות מעשרות וטהרה ממשיכים להופיע גם בהלכותיהם של תנאים מהימים שלאחר החורבן, אך שם הם משמרים בעיקר את ההלכות שמימי הבית, שנהגו בחבורות של העילית הפרושית.

עמי הארץ היו רובד חברתי, שלא השתייך למעמד חברתי-כלכלי מוגדר ואף לא היה בגדר חוג נבדל או כת חברתית נפרדת. אין זהות בין עמי הארץ לבין מעמד חברתי-כלכלי של איכרים או כפריים, ועמי הארץ אף לא באו בהכרח מקרב פשוטי עם או עניים. נזכר במשנה: "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ" (הוריות ג ח). מצויים היו אף אנשים עתירי ממון שהיו בגדר עמי הארץ. עמי הארץ היו מי שזלזלו בקיומן של המצוות המרכזיות ולא קיבלו עליהם בשלמות את מרותם של מוסדות ההנהגה. עמי הארץ, מחד גיסא, והחברים, או החכמים, מאידך גיסא, היו שני קצותיו של סולם המעמדות החברתי-דתי-לאומי היהודי. סולם זה כלל גם שכבות ביניים, אשר ככל הנראה היו רוב מניינה של האומה ואשר הילכו בדרך כלל בתלם שהתוו מוסדות ההנהגה. ידיעותינו על שכבות אלו מעטות, שכן מטבע הדברים לא היה למקורות טעם לדבר בהן הרבה.

כשמגיעים ל"עם הארץ" מן הזן הזה, הסירו חז"ל את הכפפות. אוסף מאמרי הגנאי והגידופים שנורו לעברו של עם הארץ הזה הוא מן המרשימים בספרות התלמודית כולה.
הנה מבחר מן הדימויים היצירתיים שהציעו חז"ל לדרך ההתייחסות הראויה לעם הארץ:
• שנו חכמים: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם… ולא ישא בת עמי הארץ, מפני שהן שקץ, ונשותיהן שרץ, ועל בנותיהם הוא אומר: 'ארור שוכב עם כל בהמה'.
• אמר רבי אלעזר: עם הארץ אסור להתלוות עמו בדרך.
• אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: עם הארץ מותר לקורעו כדג.
• רבי מאיר אומר: כל המשיא בתו לעם הארץ – כאילו כופתה ומניחה לפני ארי. מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים – אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים.
התלמוד הבבלי מתאר שנאה הדדית בין עמי הארץ ותלמידי החכמים שאינה יודעת גבולות. ההדדיות, כמובן, יש לה משקל מכריע. אין מדובר באנשים שלא זכו ללמוד, והם מצטערים על כך, ומנסים להתקדם כפי יכולתם, ובודאי לדאוג לתקנת ילדיהם. אדרבה, לגבי אלו מעמי הארץ שלא זכו, נמצא מאמרים הפוכים, המדגישים את החובה לסייע להם ולבניהם בלימודים, ואת הזכות הגדולה של כל מי שיפעל לקידומם ולחינוכם. כדוגמת המאמרים הבאים:
"הזהרו בבני עמי הארץ שמהן תצא תורה".
"כל המלמד את בן עם הארץ תורה, אפילו הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה – מבטלה בשבילו".
"עם הארץ" המגונה והבזוי הוא מי שהפך את הבורות ועם-הארצות לערך. מי שמתגאה בכך שהוא עם הארץ, שאינו רואה צורך בלימוד וקניית חכמה, שמזלזל בחכמים, בידע ובהשכלה, וסבור שאפשר להסתדר מצוין בחיים גם בלי כל אלו. יתכן שאפילו יש לו הוכחות מוחשיות לכך, הוא צבר עושר ונכסים, וממילא גם כבוד, ומתוך כך הוא גם יכול להרשות לעצמו לבוז לאחרים שלא הגיעו למקומו. הוא ניצב מול קהילת הלומדים, ה"אינטילגנטים" ולועג להם – ראו מה השגתי אני ומה אתם?

חכמים לא גילו שום סובלנות כלפי ה"עם הארץ" הזה, האידיאולוגי. את הגישה הזאת הם הנחילו לעם ישראל לדורותיו. בלי הבדל עדה ופזורה, תקופה היסטורית או הרכב חברתי, בכל קהילות ישראל בעולם הושם הערך של הלימוד במרכז. החל מטקסים חגיגיים המלווים את יומו הראשון של הילד הפעוט בכיתת הלימוד, ועד המעמד העליון שניתן לתלמידי החכמים בכל קהילה יהודית. הורים חסכו פת מפיהם כדי לאפשר לילדיהם השכלה, וקהילות עניות כעשירות הקצו את מיטב משאביהם לבניית מערכת חינוך מקיפה. אי אפשר לומר שלא היו כישלונות וחריגים, אולם היוצאים מן הכלל אינם מבטלים את הכלל.

חכמים בני הדורות שלאחר חורבן הבית דיברו בחריפות רבה בגנותם של עמי הארץ:

בבלי, פסחים מט ע"ב: תנו רבנן: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם: לא מצא בת תלמיד חכם ישא בת גדולי הדור; לא מצא בת גדולי הדור ישא בת ראשי כנסיות; לא מצא בת ראשי כנסיות ישא בת גבאי צדקה; לא מצא בת גבאי צדקה ישא בת מלמדי תינוקות – ולא ישא בת עמי הארץ מפני שהן שקץ ונשותיהן שרץ ועל בנותיהן הוא אומר: "ארור שוכב עם כל בהמה" (דברים כז כא).

ברייתא זו לא זו בלבד, שהעמידה את עמי הארץ, הבורים בתורה, בתחתית סולם המעמדות החברתי, שבפסגתו ניצבו תלמיד החכמים, אלא שלא נחה דעתה, עד שגינתה את הנישואין עם בתו של עם הארץ והשוותה אותם למשכב בהמה.

השנאה כלפי עמי הארץ מצד חכמים באה לידי ביטוי לא רק במימרות, אלא גם בתחומי הלכה מובהקים, שבהם הופלה עם הארץ לעומת כל אדם מישראל:

בבלי, פסחים מט ע"ב: תנו רבנן: ששה דברים נאמרו בעמי הארץ, אין מוסרין להן עדות, ואין מקבלין ממנו עדות, ואין מגלין להן סוד, ואין ממנין אותן אפוטרופוס על היתומים, ואין ממנין אותן אפוטרופוס על קופה של צדקה, ואין מתלוין עמהן בדרך; ויש אומרים: אף אין מכריזין על אבידתו.

ברייתא זו העמידה את עם הארץ במישור אחד עם אנשים חסרי אחריות ומהימנות, כגון חרש, שוטה וקטן. הרחיקה לכת הקביעה החותמת את הברייתא שאין להכריז על אבידתו של עם הארץ, אף על פי שהחזרת אבידה לבעליה היא מצווה חשובה.

רבי שמעון בן יוחיי, בן דור אושה, לא היה מוכן לזקוף לזכותו של עם הארץ מעשים טובים ותכונות נאות וקבע: "עם הארץ – אפילו חסיד, אפילו ישרן, אפילו קדוש ונאמן – ארור הוא לאלוהי ישראל" (פרקא דרבנו הקדוש, בבא דארבעה). לשיא החריפות הגיעו המימרות הבאות:

בבלי, פסחים מט ע"ב: אמר רבי אלעזר: עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור לשוחטו; אמר להן: זה טעון ברכה וזה אינו טעון ברכה… אמר רבי שמואל בו נחמני אמר רבי יוחנן: עם הארץ מותר לקורעו כדג. אמר רבי שמואל בר יצחק: ומגבו.

המקורות הנוגעים בהיסטוריה החברתית של הזמן העתיק מקשים על חקר השכבות החברתיות הנמוכות, שכן הידיעות עליהן באות מפיהם של אנשי העילית, המנהיגים ואנשי הרוח. הוא הדין בעמי הארץ. לעומת התמונה הרחבה למדי, הנפרשת באשר ליחסם של החכמים כלפי עמי הארץ, מועטות המסורות על יחסם של עמי הארץ כלפי חכמים. סביר להניח, שהללו החזירו להם שנאה תחת שנאה, מה גם שממילא פעלה בקרבם השנאה הטבעית של הבור כלפי המלומד. רבי עקיבא, חכם שמוצאו מקרב עמי הארץ, העיד על יחסם של עמי הארץ כלפי החכמים: "תניא אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור ככלב. אמר להן: זה נושך ושובר עצם וזה נושך ואינו שובר עצם" (שם). מתברר אפוא, כי בניגוד ליחסים בין חברים לבין עמי הארץ בפני הבית, שעה שהחברים התרחקו אמנם מעמי הארץ, אולם רק עד כמה שהיה בדבר חשש טבל או טומאה, לאחר החורבן התפתחה שנאה עזה בין תלמידי חכמים לבין עמי הארץ, הבורים בתורה. חריפותם היתרה של הביטויים כלפי עמי הארץ מעוררת תמיהה, אשר לא ניתן לפרשה רק על דרך ההגזמה הספרותית. הבעיה מחריפה עוד יותר לאור העובדה שדווקא בימים שלאחר החורבן הטיפו חכמים לשוויון בין חלקי האומה.

הפתרון לבעיה נעוץ במגמותיהם השונות של חכמים לאחר החורבן. כבר נזכר, כי הפעילות המרכזית של מוסדות ההנהגה בתחום החברתי-הדתי-הלאומי היתה דחייתם של הזרמים והכתות שלא השתלבו בדרך שהתוו. במרכז חייה של האומה הועמדו התורה ולימודה, וממילא כל מי שלא הצטרף לדרך זו בצורה כל שהיא ראוי היה בעיני חכמים לגינוי ולהרחקה.

השנאה, שבאה לידי ביטוי במימרות כנגד עמי הארץ, הגיעה לשיאה בקרב חכמי דור אושה. קל להבין זאת במסגרת הפעילות העיקרית של מוסדות ההנהגה באושה, שנועדה לתקן את המצב שנוצר בעקבות מרד בן כוסבה. גזירות השמד אסרו על הקהלת קהילות לשם תלמוד תורה ועל התכנסות בבתי כנסיות. גם לאחר ביטולן של גזירות אלו לא חזר לימוד התורה לכמות שהיה, הארץ היתה שרויה במשבר כלכלי עמוק. חכמי אושה הבינו, כי התנאי להמשך קיומה של האומה הוא חידוש התהליך, שהוחל בו בתקופת יבנה, כלומר עשיית התורה ולימודה למצעם של החיים היהודיים. משום כך הם עודדו את הלימוד, וכבר בקריאה הראשונה, שנשלחה מטעם הסנהדרין המחודשת, נאמר: "כל מי שהוא למד יבוא וילמד, וכל מי שאינו למד יבוא וילמוד" (שיר השירים רבה ב טז). לעומת זאת גינו בכל לשון של גנאי כל מי שלא הצטרף בצורה זו או אחרת לתהליך זה וכל מי שלא דאג לפחות לשלוח את ילדיו ללמוד בבית הספר.

תמורה מסוימת ביחסם של החכמים כלפי עמי הארץ מסתמנת בימיו של רבי יהודה הנשיא ומשתקפת במעשה הבא:

בבלי, בבא בתרא ח ע"א: רבי פתח אוצרות בשני בצורת. אמר: יכנסו בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי תלמוד, בעלי הלכה, בעלי הגדה, אכל עמי הארץ אל יכנסו. דחק רבי יונתן בן עמרם ונכנס. אמר לו: רבי פרנסני. אמר לו: בני, קרית? אמר לו: לאו. שנית? אמר לו: לאו. אם כן במה אפרנסך? אמר לו: פרנסני ככלב וכעורב. פרנסו. אחרי שיצא היה רבי יושב ומצטער ואומר: אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ. אמר לפניו רבי שמעון בן רבי: שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא, שאינו רוצה ליהנות מכבוד תורה מימיו; בדקו ומצאו; אמר רבי: יכנסו הכל.

הטעם לשינוי יחסו של רבי יהודה הנשיא לעמי הארץ היה בראש וראשונה התבססותו של לימוד התורה, וכן התנאים המתוקנים, ששררו בארץ בימיו, שביטלו את הצורך לתקוף בחריפות כה רבה את עמי הארץ, שפרשו בדרך זו או אחרת מעל הציבור. מלבד זאת סביר להניח, כי התקרבותו של רבי לאריסטוקראטיה העירונית, שכוודאי נמנתה בעיקרה עם עמי הארץ, והשאת בתו לבן אלעשה, מגדולי העשירים, שחכמים לעגו לבורותו, אילצו אותו אף הן לשפר את יחסו לעמי הארץ.

 

בתקופת האמוראים הלך ונעלם היחס השלילי כלפי עמי הארץ, והתפתחה הדעה, כי אומה בריאה מורכבת מיסודות שונים, המשלימים זה את זה וערבים זה לקיומו של זה. לשון אחר – אחדות האומה תלויה ביחסים התקינים שבין המעמדות השונים. כך מצינו, לדוגמה:

בבלי, חולין צב ע"א: אמר רבי שמעון בן לקיש: אומה זו כגפן נמשלה, זמורות שבה אלו בעלי בתים, אשכולות שבה אלו תלמידי חכמים, עלין שבה אלו עמי הארץ, קנוקנות שבה אלו ריקנים שבישראל, וזהו ששלחו משם: יבקשו רחמים האשכולות על העלים, שאלמלא העלים, אין מתקיימים האשכולות (מימרות ומעשים אחרים מדגישים, כי על אף בורותו של עם הארץ בתורה, ייתכן, שניחן בתכונות מעולות).

במימרות אלו נשתכחו למעשה דבריו של רבי שמעון בר יוחיי על עם הארץ, שאפילו הוא בעל תכונות נעלות, יש מקום לקללו קללות נמרצות. מתברר אפוא, כי התהליך של התקרבות מסוימת בין תלמידי חכמים לבין עמי הארץ, שראשיתו בימי רבי יהודה הנשיא, התעצם בדורות שלאחריו. נראה, שתהליך זה קשור גם בהפרדה שבין הנשיאות לבין הסנהדרין, שחלה לאחר ימיו של רבי – הפרדה אשר חיזקה את אופייה העממי של הנהגת החכמים, החלישה את מגמת התגבשותם של בעלי שררה למעמד סגור ויצרה קרבה ביניהם לבין המוני העם לכל שכבותיהם.

 

קרדיט: ערכים וצילומים מהויקיפדיה