זרמים ופלגים 5

 שמאי והלל

הלל הזקן (המאה הראשונה לפני הספירה) היהנשיא הסנהדרין האחרון בתקופת הזוגות. בן זוגו העיקרי היה שמאי הזקן שהיה אב בית הדין באותה התקופה, והוא היה בר-הפלוגתא הקבוע שלו. הלל הזקן נחשב במסורת לצאצא של בית דוד מצד האם ומשבט בנימן מצד האב. הוא נולד בבבל למשפחה נכבדה, ועלה לארץ ישראל בגיל 40.

יומא לה, ב:  אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרעפיק חציו היה נותן לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון אמרו אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת היתה וירד עליו שלג מן השמים כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון אבטליון אחי בכל יום הבית מאיר והיום אפל שמא יום המעונן הוא הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג פרקוהו והרחיצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה אמרו ראוי זה לחלל עליו את השבת.

הלל היה מייסדה של שושלת נשיאי הסנהדרין, אשר התקיימה במשך 15 דורות ו-450 שנה עד לביטול מוסד הנשיאות במאה החמישית גם לאחר חורבן ירושלים. כנשיא הסנהדרין היה הלל מנהיג תקנות בעם. הידועה שבהן היא תקנת הפרוסבול שנועדה לעקוף את שמיטת הכספים הנהוגה בשנת השמיטה. במשנה מסופר שהלל תיקן תקנה זו כיוון ששמיטת החובות הביאה את בעלי ההון להפסיק להלוות כספים, מחשש שכספם לא יוחזר כלל (מסכת שביעית פרק י, משנה ג).

כיום אין בידינו מהלכותיו של הלל אלא כמה פסיקות קצרות, בכמה עניינים שונים בהלכה. עם זאת, חותמו של הדור שלאחריו נטבע בהלכות רבות במשנה. תלמידיו כונו בית הלל והם מצוטטים פעמים רבות כמי שחלקו בהלכה על בית שמאי. לאורך הדורות, מרבית חכמי ההלכה הלכו בשיטת בית הלל כיוון שהיו נוחים לבריות ונתנו לחכמי בית שמאי להביע את דעתם ראשונים, והתקבלה הקביעה הגורפת ש"הלכה כבית הלל".

שמאי הזקן (המאה הראשונה פני הספירה) היה אב בית הדין האחרון בתקופת הזוגות ואחד מבני הזוג הלל ושמאי. ידוע בתור בר-פלוגתא של הלל הזקן וכנגד אסכולה של בית לל ייסד את האסכולה שלו, אסכולת בית שמאי, אשר שלטה תקופה מסוימת בסנהדרין, אך לא האריכה ימים אחרי המרד הגדול. שמאי נבחר להיות אב בית הדין לא ביחד עם הלל, כי אם לאחר עזיבת קודמו, מנחם – "יצא מנחם ונכנס שמאי" (מסכת חגיגה ב, ב).

מקובל לייחס לבית הלל את הגוון המקל והרך של ההלכה, ולבית שמאי את הפן הקפדני והמחמיר, וכך עולה גם מעיון בהלכות שבהם חלקו הבתים. גם המסורות על דמויותיהם של הלל ושמאי מתאימות לאבחנה זו, והסיפורים האישיים עליהם ממחישים את אופיים. ככלל נחשב שמאי הזקן לקפדן יותר, כפי שהדבר משתקף בתיאוריו בסיפורים תלמודיים שונים, עד כדי כך ששמו הפך להיות שם דבר לקפדנות ולשמרנות. עם זאת, חז"ל בדורות שאחריו הדריכו שלא ללכת בדרכו הקפדנית של שמאי: "לא הקפדן מלמד" (מסכת אבות). גם השיטה ההלכתית מבית מדרשו נחשבת בדרך כלל למחמירה יותר בהלכה. מסכת עדויות שבמשנה מונה 30 מקרים בהם דווקא הלל היה המחמיר ושמאי המקל, אך מקרים אלה מנויים כיוצאי דופן – כלומר שבדרך כלל שמאי היה המחמיר מבין השניים. באחד המקומות, מורה התלמוד באופן מפורש ללכת בדרכו של הלל ולא בדרכו של שמאי: "תנו רבנן, לעולם יהא אדם ענוותן כהלל, ואל יהא קפדן כשמאי" (תלמוד בבלי שבת, ל, ב).

בתלמוד הבבלי עוד מסופר על כך שאדם חצוף התערב עם חברו על סכום כסף נכבד (ארבע מאות זוז) שיוכל להרגיז את הלל. בערב שבת, כאשר הלל התרחץ, הטריד אותו הלה בשאלות שווא, אך הלל הפסיק עם כל שאלה את רחצתו, התעטף במגבת ויצא לענות. כאשר ראה אותו אדם שהלל נותר שליו, התעצבן בעצמו ואמר לו: "אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל… שלא ירבו כמותך בישראל", שאל אותו הלל לסיבת דבריו וענה לו האיש "שבעבורך הפסדתי ארבע מאות זוז", אמר לו הלל: "מוטב שתאבד ארבע מאות ועוד ארבע מאות זוז, והלל לא יקפיד [יכעס]" – משמע שלאיש ציבור אסור להתרגז (מסכת שבת דף לא, א).

בית שמאי ובית הלל

מימיהם של הלל ושמאי מצויות בידינו מחלוקות. מספר המחלוקות הולך ורב בימיהם של תלמידיהם, בית הלל ובית שמאי. לקראת סוף תקופת התנאים (בדור חכמי אושא, אמצע המאה ה-2 ואילך.) אנו מוצאים הדים של ביקורת והערכה שלילית לתופעה זו:

בבלי, סנהדרין פח:ב
תניא, אמר רבי יוסי: מתחילה לא היו מרבין מחלוקת בישראל, אלא בית דין של שבעים ואחד יושבין בלשכת הגזית, ושני בתי דינין של עשרים ושלושה, אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה, ושאר בתי דינין של עשרים ושלושה יושבין בכל עיירות ישראל. הוצרך הדבר לשאול – שואלין מבית דין שבעירן. אם שמעו – אמרו להן, ואם לאו – באין לזה שסמוך לעירן. אם שמעו – אמרו להם, ואם לאו – באין לזה שעל פתח הר הבית. אם שמעו – אמרו להם, ואם לאו – באין לזה שעל פתח העזרה. ואומר: כך דרשתי וכך דרשו חברי, כך למדתי וכך למדו חברי. אם שמעו – אמרו להם, ואם לאו – אלו ואלו באין ללשכת הגזית, ששם יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים, ובשבתות ובימים טובים יושבין בחיל. נשאלה שאלה בפניהם, אם שמעו – אמרו להם, ואם לאו – עומדין למניין. רבו המטמאים – טימאו, רבו המטהרין – טיהרו.
משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צורכן – רבו מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות.

סוטה מז ע"ב:

משרבו זחוחי הלב רבו מחלוקות בישראל. משרבו תלמידי שמאי והלל, שלא שימשו כל צורכן, רבו מחלוקות בישראל ונעשית תורה כשתי תורות.

ירושלמי, חגיגה פרק ב דף עז
בראשונה לא הייתה מחלוקת בישראל אלא על הסמיכה בלבד, ועמדו שמאי והלל ועשו אותן ארבע. משרבו תלמידי בית שמאי ותלמידי בית הלל, ולא שימשו את רביהן כל צורכן, ורבו המחלוקות בישראל, ונחלקו לשתי כתות – אלו מטמאין ואלו מטהרין. ועוד אינה עתידה לחזור למקומה, עד שיבוא בן דוד.

תוספתא יבמות א, ג; בבלי יבמות יד:ב
אע"פ שנחלקו בית שמאי כנגד בית הלל .. לא נמנעו בית שמאי לישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי, אלא נהגו האמת והשלום ביניהן, ללמדך, שחיבה וריעות נוהגים זה בזה, שנא' (זכריה ח) "האמת והשלום אהבו". אף על פי שאלו אוסרין ואלו מתירין, לא נמנעו עושין טהרות אלו על גבי אלו.
ירושלמי, יבמות פ"א ה"ו ג ע"ב) : "אילו כהילכתן ואילו כהילכתן".

ברבות הימים נקבעה הלכה כבית הלל. כלל זה איננו נוהג תמיד ויש הלכות שבהן הלכה כבית שמאי.

צאצאיו של הלל שימשו אף הם נשיאי הסנהדרין, במשך 15 דורות, האחרון שבהם היה רבן גמליאל השישי (400-425)

רבן גמליאל, שהיה נשיא ומצאצאיו של הלל, היה מחמיר בשלושה דברים כדברי בית שמאי (עדיות פ"ג מ"י). באחד העניינים הוא אף מעיד שכך היה מנהג בית אביו. ענו לו חכמים "מה נעשה לבית אביך, שהיו מחמירין על עצמן ומקלין לכל ישראל" (ביצה פ"ב מ"ו). ויש שרבן גמליאל חולק הן על בית הלל הן על בית שמאי (כלים כ"ח מ"ד; טהרות פ"ט מ"א). ולכן, אפשר שהמחוור ביותר הוא לראות בתופעת המחלוקות התפתחות טבעית של בית המדרש.

משנה ראש השנה פרק ב, ח-ט
באו שניים ואמרו ראינוהו את הירח החדש בזמנו, ובליל עיבורו,למחרת לא נראה. וקבלן רבן גמליאל. אמר רבי דוסא בן הרכינס: עדי שקר הן: היאך מעידים על האשה שילדה, ולמחר כרסה בין שיניה. אמר לו רבי יהושע: רואה אני את דבריך.
שלח לו רבן גמליאל: גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך. הלך ומצאו רבי עקיבא מיצר. אמר לו: יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי. שנאמר (ויקרא כ"ג) "אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אתם" – בין בזמנן בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו. בא לו אצל רבי דוסא בן הרכינס. אמר לו: אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל, צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו. שנאמר (שמות כ"ד) "ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל". ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים? אלא ללמד שכל שלושה ושלושה שעמדו בית דין על ישראל, הרי הוא כבית דינו של משה. נטל מקלו ומעותיו בידו, והלך ליבנה, אצל רבן גמליאל, ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונו. עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו. אמר לו בוא בשלום רבי ותלמידי: רבי בחכמה, ותלמידי שקבלת דברי.

ירושלמי (שבת פ"א ה"ד), הדברים חריפים ביותר:

אילו מהלכות שאמרו בעלית חנניה בן חזקיה בן גרון כשעלו לבקרו כו' אותו היום היה קשה לישר' כיום שנעשה בו העגל…תנא רבי יהושע אונייא: תלמידי ב"ש עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל. תני: ששה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים.

התופעה מתמידה וממשיכה עד עצם היום הזה. יש בעובדה זו מעין מתן לגיטימיות למחלוקת כך כתב רבי חיים מוולוז'ין (1821-1749). מייסד ישיבת "עץ חיים" בוולוז'ין ומגדולי חכמי ליטא, בפירושו למסכת אבות, (רוח חיים לרבי חיים מוולאזין, לאבות פ"א מ"ד) על דברי יוסי בן יועזר "יהי ביתך בית ועד לחכמים, והוי מתאבק בעפר רגליהם" (אבות פ"א מ"ד):

ואסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם. ולפעמים יהיה האמת עם התלמיד. והוי מתאבק מלשון ויאבק איש עמו שהוא ענין התאבקות … הנה ע"י הספרים אשר בבתינו בתינו הוא בית ועד לחכמים … וניתן לנו רשות להתאבק וללחום בדברים ולתרץ קושייתם. ולא לישא פני איש רק לאהוב האמת. אבל עם כל זה יזהר בנפשו מלדבר בגאוה … ולכן יהיה אך בענוה יתירה … בעפר רגליהם.

קרדיט: ערכים וצילומים מהויקיפדיה