זרמים ופלגים 11
השבר הפרוטסטנטי
מרטין לותר
מרטין לותר ( 1483- 1546), מייסד הנצרות הפרוטסטנטית. היה כומר גרמני שחולל את הרפורמציה הפרוטסטנטית. פרסם את "95 התזות" ובעקבות זאת הטיל עליו האפיפיור חרם. לאחר ששרף לותר את הצו האפיפיורי בפומבי, הוטל עליו גם חרם קיסרי (שפירושו כי כל אדם יכול להרוג אותו בלי לעמוד לדין).
ב – 1517, פרסם לותר את "95 התזות" שלו. הנושא העיקרי היה: מכירת ה"אינדולגנציות" (מחילה ש"נמכרה" על ידי כמרים תמורת כסף) לצורך מימון השלמת בניית כנסיית פטרוס הקדוש ברומא. החיבור נכתב במקור בלטינית, שהייתה שגורה בפי המלומדים ואנשי הכמורה בלבד, כדי שהמסמך יעורר שיח פנים כנסייתי מבלי לעורר פולמוס ציבורי. חלק ניכר מהחוקרים אינם מקבלים את האמונה הרווחת, לפיה הצמיד לותר את ה"תזות" במסמרים לדלתות הכנסייה שלו, והדבר אף איננו מוזכר בכתביו. התזות נפוצו במהירות רבה בזכות ההמצאה החדשה, מכונת הדפוס ונודעו ברחבי גרמניה. בעוד ש-95 התזות יכולות אולי להיחשב כקריאת תיגר נגד מנהג פסול אחד בלבד, הרי שבשלוש המסות שפרסם לותר שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1520, ובהם הוא מציג את עיקרי הלאולוגיה הלותרנית כבר היה ברור שכוונתו למהפכה דתית טוטאלית. בתגובה לחיבוריו של לותר הוציא האפיפיור לאו העשירי ב – 1520כתב גינוי נגדו. בדצמבר באותה השנה שרף לותר בראש חוצות את הבולה האפיפיורית, ואף הגדיל לעשות כשהשליך לתוך המדורה את ספר הקאנון של הכנסייה הקתולית. בעקבות האירועים האחרונים הופצו והודפסו ספריו של לותר בגרמנית בכל רחבי גרמניה, כשעימם מופצים תחריטי עץ סטיריים נגד הכנסייה הקתולית.
במקרים קודמים של ניסיונות למהפכה דתית נלחמה הכנסייה במהפכנים, כמו בפרשת יאן הוס ובפרשת ג'ון ויקליף. בתחילת הפרשה של לותר נמנעה הכנסייה מלנקוט אמצעים נגד המהפכן, משום דרישתו של שליט נסיכות סקסוניה בה התגורר לותר, פרידריך "החכם". פרידריך דרש שלותר יעמוד לדין על אדמת גרמניה וכן שתהיה לו הזכות להגן על עמדתו בפני הקיסר. דרישתו המתריסה נענתה על ידי הכנסייה, כיוון שנסיך סקסוניה היה אחד מהאלקטורים הבוחרים את הקיסר המיועד לרומא, וכוחו הפוליטי בקיסרות היה רב. לותר הוזמן להופיע באפריל 1521 בפני הדיאט(אסיפת המעמדות) הגרמני והקיסר קרל החמישי שנבחר זה עתה. הדיאט באותה השנה נערך בעיר וורמס, ובמסעו לשם ליוו את לותר המונים מריעים. לותר התייצב בפני הקיסר וכל גדולי הקיסרות וסירב לחזור בו מדבריו. בסיום הכינוס טבע את האמרה המפורסמת שלו: "כאן אני עומד, איני יכול אחרת" (יש הסבורים שמדובר באגדה).
הקיסר קרל החמישי הכריע בעד הכנסייה והוציא צו קיסרי ("האדיקט מוורמס") שבו גינה את לותר ודעותיו והטיל עליו את חרם הרייך, שהתיר את דמו לכל. לותר נמלט עם אנשיו והסתתר בטירת ורטבורג שם החל בתרגום התנ"ך והברית החדשה מיוונית לגרמנית. תומכיו עוררו מהומות בוויטנברג,עד שחזר לעיר במרץ 1521 והרגיע את הקהל המתפרע בשורה של דרשות.
מרד האיכרים
מרד האיכרים באלזס פרץ באוגוסט 1524 כאשר האיכרים באלזס לא יכלו לשאת עוד את התעמרות הכמרים והאצילים בהם. גם תנועת הרפורמציה שהתחילה כמה שנים קודם, גרמה לתחושה כי המצב בלתי יציב, וניתן כרגע לנצל את השעה. המרד נשא אופי דתי, והונהג על ידי "נביא" – טומש מינצר, רפורמטור רב פעלים, שהיה כומר בסקסוניה ובנירנברג. בשיאו של המרד השתתפו בו כשלוש מאות אלף איכרים. בתחילה הם נחלו הצלחה גדולה – כל הערים פתחו את שעריהן בפניהם, ואט אט המרד התפשט גם ללורין (לותרינגיה) ולעוד מחוזות בגרמניה, כגון פרנקוניה ובאווריה. השיטה הייתה – לרצוח את כל האצילים והכמרים, ולבזוז ככל היכולת.
מכיוון שהמרד היה בעל אופי דתי, רצו האיכרים לטבוח גם ביהודים. הודות להשתדלותו של יוסף בן גרשון מרוסהיים בפני מנהיגי המרד, תוך סיכון חייו, הסכימו הללו שלא לגעת לרעה ביהודים. חשוב לציין, שלא מעט פעמים לא עמדו בדיבורם, ופגעו ביהודים. בכל אופן בפעולתו זו מנע פגיעה קשה ביהודי אלזס וביהודי הארצות בהן פרץ המרד.
באמצע שנת 1525 הסתמן המפנה, כאשר הנסיך אנטון מלותרינגיה אסף צבא גדול והביס את האיכרים, שרבים מאוד מהם נהרגו בקרבות. הקרב האחרון היה ליד פרנקהויזן, ב-ב-15 במאי. נהרגו בו 8,000 איכרים, והשתתף בו גם ה"נביא" טומש מינצר, שהוצא להורג במיתה משונה ואכזרית ב-ב-27 במאי.
לאחר סיום המרד ערכו האצילים מסע נקמה עקוב מדם ברחבי אלזס, הם המיתו איכרים רבים במיתות משונות וקשות, כאשר הם מעודדים בחוות דעת של אנשי דת שחייבו את עריכת מסע ההרג. הידוע שבאנשי דת אלה היה ידידו של מרטין לותר, למרות שלותר עצמו התנגד למסע הרג זה, ואף פרסם את התנגדותו. ההערכה כיום היא שבמרד נהרגו כמאה אלף איכרים.
לותר היה מעורב ב"מלחמת האיכרים" שהתחוללה בין השנים 1526-1524, משום שהאיכרים ביקשו לצדק חלק מדרישותיהם על סמך הגותו. כאשר החלו האיכרים להפגין אלימות, תמך לותר בנסיך שהשליט סדר בכוח, למרות שחשב שחלק מתביעותיהם היו צודקות. הוא הוקיעם בקונטרס נגד אספסוף-האיכרים השש אלי גניבה ורצח ואימץ את ידי הנסיכים לדכאם ללא רחם. תמיכתו בנסיכים גרמה לרבים מתומכיו לנטוש אותו. ואולם, לאחר שדיכאו הנסיכים את מרד האיכרים, היתה בידי אלה שתמכו בלותר, השפעה רבה על התפתחות הלותרניות. בתוך המהומה נשא לותר בשנת 1525 את קתרינה פון-בורה, אחות במקצועה, לאישה, ונישואיו היו מאושרים. אשתו הפכה לתומכת העיקרית בפעילותו הנמרצת. באותן שנים פרסם גם ספרים רבים: "חירותו של האדם הנוצרי" – 1519, "קול קורא לאצולה הנוצרית של האומה הגרמנית" – 1520, "על שבייתה הבבלית של הכנסייה" – 1520, "על הסמכות הארצית" – 1523, ו"על עבדות הרצון" – 1525. כן כתב ספר קצר, שזכה לפופולריות רבה, בשם "קטכיזם" – Catechism – מקראה לדת הנוצרית.
לותר גיבש את עקרונות הרפורמה שלו בוועידת אוגסבורג בשנת 1530, אך לא הורשה להציג את עמדתו בכינוס הדיאט הגדול, בשל החרם שהוטל עליו. הוא השאיר את המשימה בידי חברו הטוב מלאנכטון (Melanchthon). בשנת 1530 סיים לותר את תרגום התנ"ך לגרמנית. הוא זכה לתמיכה של שליטים ורמי מעמד רבים, כיוון שהעניק להם חופש מפיקוח הכנסייה, ואף הבטיח להם שליטה על קרקעות שהיו ברשות הכנסייה בעבר.
בשנת 1537 החלה בריאותו של לותר להתדרדר. הלחץ של החצר האפיפיורית עליו נתן את אותותיו. לותר ייחס ליהודים נסיון לנצל את הקרע בכנסייה כדי להעלות מחדש שאלות לגבי משיחיותו של ישו. ב-1543 כתב מרטין לותר את ספרו היהודים ושקריהם, כתב שטנה אנטישמי חריף, בו נטען כי היהודים הם "מרעילי בארות וחוטפי ילדים". בחלק האחד-עשר של החיבור הוא עונה לשאלה 'מה עלינו, הנוצרים, לעשות ביהודים?':
להעלות באש את בתי הכנסת ובתי הספר שלהם.
להחריב את בתיהם.
לשרוף את ספרי התפילה שלהם ואת התלמוד.
לאסור על רבניהם ללמד.
לאסור עליהם לנוע בדרכים הראשיות.
להחרים את רכושם ולאסור עליהם לעסוק במסחר.
בחורף שנת 1546 הוזמן לותר להכריע בסכסוך בין שני רוזנים באזור מאנספילד שבו נולד. הוא נסע לשם ופתר את הסכסוך. לותר נפטר זמן קצר לאחר מכן, ב-18 בפברואר 1546, באייסלֶבֶּן.
עקרונות היסוד של לותר
ביטול מעמדם המיוחד של הכמרים, שהיו לו אף משמעויות משפטיות, חברתיות וכלכליות מופלגות. לא נותרה עוד הצדקה לכל הפריווילגיות המיוחדות שאנשי הכנסייה נהנו מהן: חסינות בפני המשפט האזרחי, פטור ממסים וכיוצא באלה. יתר על כן, נעלמת האוטונומיה של המערכת הכנסייתית: במדינה הלותרנית לא תהיה מערכת משפט נפרדת של הכנסייה, לא תהיה מערכת גביית כספים של הכנסייה, לא יהיו מקומות שהם מחוץ להישג ידו של המשפט האזרחי. במילים אחרות, מתבטלת הפרדת הרשויות בין המדינה לכנסייה; כוהני הדת הם נתיניו של השליט ככל הנתינים האחרים.
השליט החילוני – מלך, נסיך או ממשלת הרפובליקה – ממלא אף הוא, אליבא דלותר, שליחות חשובה ביותר: ייעודו הוא לשמור על הביטחון של נתיניו ולהבטיח חוק וסדר במדינתו. כיוון שמתבטלת "השדרה הרוחנית", הרי שגם ענייניה של הכנסייה כלולים בסמכויותיו של השליט – לפחות ענייניה החומריים והארציים. עליו למנוע הפרות סדר על רקע דתי, לדאוג לתחזוקת מבני הכנסייה ולתפקוד הכולל של מנגנוניה. לותר הפקיד את ענייני הכנסייה בידי השלטון האזרחי.
המסקנות הנובעות מן העקרונות שהציג לותר במסה "אל האצולה הנוצרית" היו אטרקטיביות ביותר לנסיכים: ראשית, לגיטימציה להשתלטות על רכושה העצום של הכנסייה; שנית, ביצור הריבונות. המושג "ריבונות" (סוברניות") במשמעותו כיום, הוגדר רק בדור שאחרי לותר, על-ידי הוגה הדעות הצרפתי ז'אן בודן (Bodin) ואולם, השאיפה של כל שליט למנוע התערבות גורמים חיצוניים בענייני מדינתו (כגון היכולת של האפיפיור לנהל את ענייני הכנסייה בכל מדינה קתולית) הייתה קיימת הרבה לפני שהוגדרה התיאוריה. אין תימה אפוא, שאחדים מן הנסיכים הגרמנים ששו לאמץ את התורה החדשה, גם אם לא בהכרח ירדו לעומק תכניה הדתיים.
היתרונות הפוליטיים והחומריים הטמונים בתורתו של לותר מבחינת השליט החילוני היו ברורים לכול. אך אילו יתרונות היא הקנתה לציבור המאמינים הרחב? לכאורה אין בתורתו של לותר להציע הרבה למאמין הפשוט. להפך, היא גוזלת ממנו מסורת של דורי דורות – את הטקסים המפוארים של הכנסייה הקתולית, את חרדת הקודש שמעוררת הקתדרלה המפוארת, את הכוח המאגי שבתפילות המושמעות בלטינית, את צלמי הקדושים, ומגוון שלם של אמצעים מנחמים ומקלים על סבל האדם דוגמת האינדולגנציות המבטיחות למאמין מחילה וישועה מהירה. מעבר לכך, הלותרניות גם נוטלת מן המאמין את רצונו החופשי ואת האחריות לגורלו. למרות כל זאת, היה לתורתו של לותר כוח משיכה עצום להמוני מאמינים. מה היה מקור העוצמה של התורה החדשה?
מן המקורות אנו לומדים שאחד היסודות החשובים ביותר היה העובדה שלותר החזיר להמוני הנוצרים את כתבי הקודש. כזכור, בבסיס תורתו של לותר עמדה התפיסה כי כתבי הקודש הנם חלק ממעשה ההתגלות האלוהי לכלל המאמינים ובהם טמונה התורה הדתית במלואה – משום כך עליהם להיות נגישים וזמינים לכל מאמין ומאמין. ואכן, אחד ממעשי המרידה הראשונים שעשה לותר אחרי שהוחרם על-ידי הכנסייה והקיסר גם יחד, היה תרגום הברית-החדשה לגרמנית במטרה לאפשר לכל מאמין לקרוא בה ולהבינה. כך קרה אחר כך גם בכל הארצות האחרות שאימצו את הפרוטסטנטיות: ברגע שהכריזו על עצמאותן מרומא, מיהרו לדאוג לתרגום כתבי הקודש, התנ"ך והברית-החדשה, לשפה המדוברת. בפעם הראשונה בתולדות הנצרות המערבית נוצר מצב שבו יכול היה הציבור לקרוא, או לשמוע, ולהבין את הבשורה האלוהית: בשפת היומיום, במישרין, ללא פרשנויות מפותלות ובלי עזרת מתווכים. המגע הבלתי-אמצעי עם דבר האל היה בגדר חוויה דתית עמוקה, חדשה ומלהיבה. הפרוטסטנטים, כוהנים והדיוטות כאחד, שמעו לראשונה את ישו מדבר אליהם בשפתם.
תרגומים של כתבי הקודש הנוצריים לשפות המדוברות היו קיימים גם לפני הרפורמציה, אך לא הייתה להם אותה השפעה שתהיה לתרגומים הפרוטסטנטיים, וזאת מכמה סיבות: ראשית, רוב התרגומים בימי הביניים נעשו בידי אישים שהשתייכו לכתות מינות (כך, למשל, תרגומים לאנגלית של הלולארדים) – ומשחוסלה התנועה, נעלמו עמה גם רוב העותקים של התרגום; ממילא, לפני המצאת הדפוס לא הייתה לשום ספר תפוצה המונית; נוסף לכך – אלה היו תרגומים לדיאלקטים מקומיים טרם התגבשו שפות לאומיות. לעומת זאת, לתרגומים הפרוטסטנטיים של התנ"ך והברית-החדשה הייתה השפעה עצומה על התרבות האירופית. הרפורמטורים שעסקו במלאכת התרגום לא הסתמכו על הוולגטה הלטינית אלא על גרסאות של כתבי הקודש שערכו ההומניסטים על-פי המקורות היווניים והעבריים-– כך הם יכלו לטעון לאמינות ולטוהר הטקסט מן הסילופים שדבקו בו במרוצת ימי הביניים. הודות לדפוס אפשר היה להביא את התרגום לידי המונים; והעובדה שהכנסיות הפרוטסטנטיות הרשמיות אימצו את התרגום לשפת המקום, הבטיחה שגרסה זו של כתבי הקודש תהיה הביבליה המוכרת לכל נתין ונתין ברחבי המדינה. התרגום לגרמנית של לותר הוא שקבע את תקניותה של הגרמנית הספרותית; בארצות כמו דנמרק, שבדיה, נורבגיה ופינלנד – תרגום כתבי הקודש הוא שיצק את הדפוסים הספרותיים של השפות הללו. עד אמצע המאה ה-16 כבר היו תרגומים לרוב השפות האירופיות, לרבות שפות שבהן לא הייתה קיימת קודם לכן ספרות כתובה; בכך תרמה הרפורמציה תרומה מכרעת לגיבושן של תרבויות לאומיות, הכנסייה הקתולית, מאידך גיסא, דבקה בנוסח הלטיני של הוולגטה, ואחרי הרפורמציה ראתה בקריאת הכתבים בשפה המדוברת סימן מובהק למינות.
העובדה שהפרוטסטנטיות נוסדה לאחר המצאת הדפוס, אפשרה לכל מאמין להחזיק בידיו את הספר ולהגות בו יומם ולילה. בשנים הראשונות לעימות בין הקתולים ללותרנים היו הראשונים שואלים בבוז את חסידי התורה החדשה: "היכן הייתה כנסייתכם ב-1500 השנים האחרונות?" והתשובה הלותרנית הניצחת הייתה: "באוונגליון". האוונגליון – מכלול ספריה של הברית-החדשה – הוא הנצרות, הוא הכנסייה האמיתית. כלומר, לכם הקתולים יש בניינים מפוארים, צלמים וכמרים – מהויות חומריות וארציות; לנו יש הבשורה הנוצרית, התגלמות האלוהות במילה הכתובה.
לא רק כתבי הקודש תורגמו על-ידי לותר לשפה הגרמנית, אלא גם התפילות, המזמורים וההמנונים. המאמין הלותרני (ואחר כך גם המשתייך לכנסיות פרוטסטנטיות אחרות) לא רק שומע את הבשורה הדתית בשפתו אלא אף מדבר אל אלוהיו בשפת הדיבור. התפילה הפרוטסטנטית מביעה את רחשי לבו ואיננה רק דקלום של פסוקים בלתי מובנים בלטינית. השירה בציבור של ההמנונים בשפת המקום לא זו בלבד שהיא מקנה תחושה של דיאלוג אמיתי עם האל, היא אף מחזקת את תחושת הלכידות והשיתוף של הקהילה. המחיצה הגבוהה, הפיסית וההלכתית, שהקימה הקתוליות בין הכוהן לציבור המאמינים, נפלה. בכנסייה הלותרנית הכול יושבים יחדיו, מתפללים ושרים יחדיו את המזמורים, בדבקות שמקורה בהבנת המלים. התחושה היא של שותפות ושוויון בעיני האל: כולם קרובים אליו ומצויים במחיצתו באותה מידה. הקהילה השתחררה מהמתווכים בינה לבין האלוהים, ושחרור זה היה מלווה בהתרגשות עצומה ובהתעלות רוחנית מול "פתיחת שערי רקיע"..
אחרי פרסום שלוש המסות של 1520 היה ברור לכול כי בין לותר לבין הכנסייה הקתולית נפערה תהום שאינה ניתנת לגישור. הממסד הקתולי הבין מאותו רגע שלותר ואוהדיו אינם משמיעים רק ביקורת שטחית, ושלא מדובר רק בפולמוס בין נזירים הדומה לפולמוסים שנתגלעו בימי הביניים – אלא בתופעה חדשה ומהפכנית, בערעור על עצם אשיותיה של הכנסייה הקתולית, ואמנם, בתגובה לשלוש המסות פרסמה הכנסייה הקתולית את בולת החרם על לותר והטילה עליו נידוי מוחלט. לותר הוגדר כחזיר בר המשתולל בכרמו של אלוהים.
לותר מצדו לא היסס: הוא נטל את בולת החרם ושרף אותה בטקס פומבי. יחד עם הבולה השליכו הוא ותלמידיו אל המדורה גם כרכים של החוק הקאנוני. באקט דרמטי זה (בדצמבר 1520) הצהיר לותר על הניתוק המוחלט מן הכנסייה הקתולית. הקרע היה סופי והוא לא יתאחה שוב לעולם.
באירופה הצפונית, לותר השתמש בתודעה הלאומית הגדלה של המדינות הגרמניות, בכך שגינה את האפיפיור על התערבותו בפוליטיקה. לבד מכך, הוא תמך באצילים, בהחרמה של רכוש הכנסייה על ידי הדוקטרינה שלו של שתי הממלכות, וכן בחיסול מרד האיכרים הגדול של 1520. דבר זה מסביר את האהדה של הנסיכים המקומיים ללותרניזם, ובייחוד לדוקטרינה של שתי הממלכות. כאשר הכנסייה נמצאת תחת שליטתה של הסמכות האזרחית, ומרדי האיכרים מגונים בלשון חריפה, לותרניזם והרגש הלאומי הגרמני התאימו באופן הדוק.
פרוטסטנטים
כשיזם מרטין לותר בשנת 1517 את מה שעתיד היה להיקרא הרפורמציה", זיהו הדוכסים המקומיים הזדמנות לצאת כנגד הקיסר. שטחי האימפריה חולקו בהתאם לקווים דתיים נוקשים, כשצפונה, מזרחה וערים מרכזיות רבות בתחומה (לרבות שטרסבורג, פרנקפורט ונירנברג), הופכים פרוטסטנטים, ואילו הדרום והמערב נותרים קתולים ברובם. לאחר מאה שנות מאבק, היה הסכסוך הפנים-גרמני מהגורמים המרכזיים שהובילו לפרוץ מלחמת שלושים השנה (1618-1648), שהחריבה חלקים ניכרים מהאימפריה. מעצמות זרות, כדוגמת צרפת ושבדיה, התערבו בסכסוך לטובתם של הכוחות הפרוטסטנטיים שנלחמו בקיסר הקתולי, וקרעו נתחים עבים משטח האימפריה. מלחמות הדת הגיעו לשיא במלחמת שלושים השנה (1618-1648) שנחשבה לאחת המלחמות הקשות בתולדות אירופה. מלחמה זו הייתה סדרה של מלחמות בין מדינות אירופה, שרובן נערכו על אדמות גרמניה ומיליוני אנשים נהרגו במהלכן. במלחמות הללו השתתפו נסיכויות גרמניה, ספרד, דנמרק, שוויץ וצרפת. עד למאה ה-20 ולשתי מלחמות העולם, הייתה מלחמה זו שם דבר למלחמת הרס איומה. מרכז אירופה, שהייתה זירה עיקרית למלחמות ולתנועת הצבאות, נבזזה ונהרסה – אם על ידי הצבאות ואם בשל המלחמה עצמה – ירי התותחים, השרפות וההרג. המלחמה הסתיימה בהסכם שנקרא שלום וסטפליה (1648). הסכם זה, שהתייחס למדינות מרכז אירופה ומערבה, נקבע כי דת השליט היא דת הנתינים. נוסף על הנצרות הקתולית הכיר ההסכם גם בנצרות הפרוטסטנטית על זרמיה השונים: הלותרנים, האנגליקנים והקלווניסטים. לאחר למעלה ממאה שנות מלחמה הסתיימו מלחמות הדת באירופה. תהליכים ואירועים אלו הנציחו את הפילוג בנצרות באירופה.
הנצרות הפרוטסטנטית היא זרם עיקרי בנצרות שנוסד בתחילת המאה ה-16 על ידי מרטין לותר הגרמני. הנצרות הפרוטסטנטית קמה במאה ה-16 בתגובה לשחיתות בממסד הכנסייתי הקתולי ולחוסר גמישות מספיק בממסד ההגותי הקתולי. עיקרי ההבדל בין הנצרות הפרוטסטנטית לנצרות הקתולית נוגעים ליחס בין האדם לאל. בעוד שהנצרות הקתולית גורסת שהאדם יכול לקחת חלק פעיל בגאולתו וכי יש משמעות למעשיו, הזרם הפרוטסטנטי גורס שרק האל יכול להכריע מי ייגאל ואף מי יאמין. להבדל יסודי זה השלכות מרחיקות לכת הן על אופי הפולחן והן על חיי היומיום של המאמינים. הפרוטסטנטיות נחשבת לאחד משלושת הענפים הגדולים של הנצרות, לצד הנצרות הרומאית-קתולית והמזרחית-אורתודוכסית.
קלווין
ז'אן קלווין (10 ביולי 1509 – 27 במאי 1564), תיאולוג ומשפטן צרפתי בן המאה ה-16 שהיה לאחד הרפורמטורים החשובים של הדת הנוצרית, וממוביליה של תנועת הרפורמציה הפרוטסטנטית. אבי הקלוויניזם, זרם דתי חשוב הקרוי על שמו.
בהיות קלווין ילד בן שמונה פרסם בוויטמברג נזיר אוגוסטיני בן 34 בשם מרטין לותר 95 תזות היוצאות נגד האינדולגנציות – מכירת מחילה תמורת כסף, ונגד הרעיון של סמכות אפיפיורית על נשמות המתים בפורגטוריום, הממתינות להיכנס בשערי גן עדן. כעבור שלוש שנים, לאחר סדרה של ויכוחים תיאולוגיים עם הכנסייה, הוחרם לותר (1520), אך הדי הפולמוס הדהדו בכל היבשת.
ב-1521 שלח אביו של קלווין את הילד בן ה-12, אותו יעד לכמורה, לאוניברסיטה בפריז, המרוחקת כשלושה ימי מסע מנויון. שם סיים קלווין את לימודי תואר הבוגר בתיאולוגיה והחל ללמוד לתואר מוסמך. שנות העשרים של המאה ה-16, השנים אותן בילה קלווין בפריז, היו השנים בהן החלה לפרוח תעשיית הדפוס ברחבי הערים הגדולות של אירופה. קלווין נולד רק כ-50 שנים לאחר הדפסת הביבליה הראשונה של תנ"ך גוטנברג בלטינית, אך עד 1500 כבר הודפסו באירופה יותר מ-20 מיליון ספרים, וקצב מכבשי הדפוס הלך וגבר. עם סיום לימודי המשפטים ב-1532 חזר קלווין לאוניברסיטת פריז לזמן קצר, וביסס את מעמדו כעמוד תווך בתנועת רפורמה שמדברת בגנות האפיפיורות. ב-1523 הועלה על המוקד בפריז הפרוטסטנטי הראשון, ז'אן ואלייה. אך למרות רדיפות השלטון, "התקשורת המודפסת הלותרנית" שנשבה מגרמניה מאז 1517 תפסה לה אחיזה הולכת וגוברת בקרב צרפתים, בעיקר באזורי עוני ובקרב קבוצות שהיו מסוכסכות עם המשטר. (אלה נקראו מאוחר יותר הוגנוטים, וקיבלו עליהם יותר מעקרונותיו של קלווין על פני אלה של לותר, והפכו במהרה לכוח פוליטי חתרני, שנרדף מאז ואילך על ידי המונרכיה הצרפתית, בהפוגות, דרך מלחמות הדת וטבח ליל ברתולומיאוס הקדוש עד האדיקט מנאנט ב- 1598, ולאחר ביטולו נרדפו שוב, עד המהפכה הצרפתית ב-1789).
אם כי קלווין, כמו הרפורמטורים האחרים, שלל מכל וכל את הווידוי והמחילה, כאדם שחש על בשרו את עצם הקיום האנושי כאשמה מתמדת, הוא חש אמפתיה כלפי קהילתו. "אדם לא זוכר את החטאים שחטא במהלך יום אחד, קל וחומר במהלכה של שנה שלמה". הוא עודד את המאמינים להתעכב ולהתוודות על חטאיהם, כי התעכבות זאת – "גם אם אינה מרפאת את הפצעים – היא מטהרת מהן את הרעל". בהתאם לעיקרון המרכזי בתורתו, הפרדסטינציה, קלווין סירב לאפשר למאמיניו את הנחמה שבסימנים לכך שעבודת האל שלהם מתקבלת, ובכך להקל על חרדתם. "אלה המטרידים עצמם במחשבה אם האל מקבל בברכה את מעשיהם אינם כנים באהבת האל שלהם". היעדר הנחמה שאותות חיצוניים כלשהם מעידים על מחילת מהאל הופכת את חייו של המאמין האדוק למסכת חוזרת ונשנית של חרדה ממעשי העבר, רפלקציה אישית אודותם, וחשש ממעשי העתיד. במרכז תורתם של הקלוויניסטים עומד רעיון הגזרה הקדומה – ולפיו החליט האל מראש מי יזכה לגאולה באחרית הימים ומי נידון לגיהינום.
ההוגנוטים הם פרוטסטנטים צרפתים שאימצו את תורתו הנוצרית של קלווין, ולכן נקראו גם קלוויניסטים. קלווין פעל בז'נבה, שוויץ, משנת 1536 ואילך, והיה לו חסידים גם שם וכן בארצות השפלה, בצרפת ובסקוטלנד.
צווינגלי
אולריך צווינגלי (Huldrych Zwingli, 1484 – 1531) היה כומר נוצרי שוויצרי, מראשוני הרפורמטורים באירופה. את השכלתו רכש באוניברסיטאות בבזל ובווינה, ולאחר מכן התחיל לכהן בכנסייה המרכזית של ציריך. בשנת 1515 החל להטיף לדרך חדשה ומרדנית (בערך באותו זמן בו החל לפעול גם מרטין לותר בגרמניה.
ראשית, הוא נמנע מציטוט קבוע של טקסטים קתוליים והחל לצטט פרקים שלמים מן הברית החדשה בשפה הגרמנית. הודות לכך הלך והתגבש סביבו קהל תומכים שנהנו לראשונה בחייהם מטקסטים שהיו נהירים עבורם.
בנוסף, בצעד מחאתי נגד הכנסייה הקתולית, החליט צווינגלי להתעלם מהצווים המאוחרים, כלומר, מכל מה שלא נכתב בברית החדשה אלא נוסח מאוחר יותר, כדוגמת הדרישה לצום בתקופת הלנט (תענית שבה נמנעים מאכילת בשר של 40 יום של הכנה לאירועים שקדמו לצליבתו של ישו). דוגמה נוספת היא האיסור על נישואי כמרים שממנו התעלם צווינגלי על ידי כך שנשא אישה בעצמו. בדומה לגורלה של גרמניה בעקבות הרפורמציה של לותר, גם בשווייץ נוצר קרע בין תומכי הנצרות הפרוטסטנטית שאך נוצרה, למאמינים הקתוליים.
הכנסייה האנגליקנית
הכנסייה האנגליקנית (או כנסיית אנגליה) היא המוסד הנוצרי התיאולוגי הרשמי של אנגליה, החל מהמאה השישית. הכנסייה נוסדה רשמית בפרישת אנגליה מהכנסייה הקתולית במאה ה-16, אך היא מתייחסת לעצמה כאחת מכנסיות הרפורמציה מחד (מכיוון שאינה מקבלת את סמכות האפיפיורומושפעת מתאולוגית הרפורמציה); אך גם כהמשך ישיר של הכנסייה המסורתית שהייתה קיימת באנגליה (ולפיכך לא כנסייה חדשה). הכינוי "הכנסייה האנגליקנית" מתייחס גם לכנסייה באנגליה, אך גם לכנסיות-אחיות במדינות אחרות (שאינן כנסייה רשמית באותה מדינה), אשר הכנסייה האנגלית היא "מוסד האם" שלהם. בראש הכנסייה עומד הארכיבישוף מקנטרברי.
עקרונות כנסיית אנגליה שונים מאלו של הקתוליות במידה מועטה, בייחוד הסמכה לכמורת נשים וחוסר נאמנות לאפיפיור. כנסיית אנגליה שונה מהכנסיות הפרוטסטנטיות הנוספות בעיקר בצורת ההסמכה לכמורה, במבנה התפילה, שמורכב מתרגומים אנגליים של תפילות טרום-רפורמיות, וההזדהות עם עקרונות האמונה הקתוליות. הכנסייה אינה נוטלת צד בוויכוח בין הפרוטסטנטים לקתולים.
על אף שלא מעט מלכים ניסו לצמצם את השפעת רומא באנגליה, המאמצים לא הצליחו עד כהונתו של המלך הנרי השמיני במאה ה-16. באותו זמן, התפשטה הרפורמה הפרוטסטנטית, שבה הוקמו כתות נוצריות חדשות למורת רוחה של הכנסייה הקתולית. אשתו של הנרי, קתרין מארגון, לא ילדה לו יורש, והאפיפיור קלמנס השביעי סירב לאשר את בקשת הגירושין של המלך (רשמית ביטול הנישואין). לפיכך, המלך גרם לפרלמנט לחוקק סדרת חוקים שביטלה את כוחו של האפיפיור בכנסיית אנגליה. תוך כך, הנרי ייסד את כנסיית אנגליה ככנסייה לאומית עצמאית. הכנסייה החדשה לא שינתה באופן ניכר את מנהגי הדת, ונתקבלה במידה רבה על ידי מרבית האנגלים. לאחר מותו של הנרי השמיני, כנסיית אנגליה התגבשה ופרסמה ספרי תפילה והצהרות על עקרונותיה. ב-1553, השלטון באנגליה עבר לבתו של הנרי, מרי הראשונה אשר השיבה את ממלכת אנגליה לנצרות הקתולית והייתה ידועה בכינוי "מרי עקובת הדם" על רדיפתה האכזרית נגד הפרוטסטנטים.
לאחר מותה של מרי, ירשה אליזבט הראשונה את המלכות ב-1558 והחייתה את חוקיו של אביה, הנרי השמיני. במשך כהונתה, הפוריטנים הקיצוניים דרשו יותר רפורמות בכנסייה, במטרה לגרום למדינה לדמות למרכזים פרוטסטנטיים ביבשת אירופה. במאה ה-17, שלטון בית סטוארט החל באנגליה. הפרלמנט ניסה לצרף את מאמציו להפיל את המשפחה לתנועת הרפורמות הדתיות. לאורך המאה, המלכים והפרלמנט נאבקו זה בזה על דתה של אנגליה. תוכן העקרונות של כנסיית אנגליה לא שונה באופן בולט בשתי המאות הבאות. במאה ה-19, קיים ניסיון להחזיר לדת את צורתו בימיו הראשוניים כגוף קתולי בפועל.
בעקבות מלחמת העצמאות של ארצות הברית האמריקנים, לא רצו עוד להיות חברים בכנסיית אנגליה, שהייתה כפופה למלך, ולכן הקימו את הכנסייה האפיסקופלית (אפיסקופל – משגיח), הכנסייה האנגליקנית בארצות הברית. כיום, קיימות כנסיות אנגליקניות במרבית המדינות הדוברות אנגלית בנוסף לארצות הברית ואנגליה.
רפורמציה וקונטר-רפורמציה
רפורמציה היא תנועה נוצרית באירופה במאה ה- 16 , שפרשה מן הכנסיה הקתולית והקימה כנסיות פרוטסטנטיות עצמאיות . ראשיה בקשו להשתחרר מן הפולחן הקתולי הנוקשה וממנגנון הכנסייה המנפח והנצלני ולהשיב את כבודה של יזמת היחיד. תנועת הרפורמציה התפשטה במהירות על פני אירופה והגיעה עם גלי המהגרים גם לאמריקה . מחוללי תנועת הרפורמציה היו מרטין לותר בגרמניה,, אולריך צוינגלי וז'אן קלווין בשויץ. הוגים אלה לא היו בעלי השקפות זהות, אך כולם היו מאוחדים בביקורת על הכנסייה הקתולית והתנגדו לטקסים ולכללי הכנסייה הקשורים במחילת עוונות. לדעתם, המוחל היחיד הוא האל עצמו ואליו חייב האדם לפנות במישרין, ללא תיווך של כמרים. התחדשות בדת הנוצרית הרפורמציה הדגישה את מעמדו של היחיד הקובע את גורלו. בכך היא הלמה את השנויים שחלו באותה התקופה בחיי החברה והכלכלה באירופה: שימת דגש ביזמת היחיד במקום בכנסיה או במלוכה. הוגי הרפורמציה גם מתחו בקרת על נהגים שונים שהשתרשו בדת הנוצרית, בלי שיהיה להם, לדעתם, בסיס בכתבי הקדש. עם אלה נמנו האמונה בקדושים ובסגולותיהם העל-אנושיות; האמונה בצלמים של ישו (איקוניות).
הקונטר-רפורמציה, או הרפורמציה הקתולית, היא תקופה בתולדות הנצרות הקתולית מכהונתו של ההאפיפיור פיוס הרביעי ב-1560 ועד לסוף מלחמת שלושים השנה בשנת 1648. הרפורמציה הקתולית הייתה תנועה רחבה של שינוי והתחדשות של הנצרות הקתולית, בין השאר בתגובה על הרפורמציה הפרוטסטנטית.
רפורמות אלה כללו הקמת סמינרים להכשרה הולמת של כמרים על פי המסורות התאולוגיות של הכנסייה, רפורמה של החיים הדתיים על ידי חידוש והקפדת-יתר במסדרי הנזירים, ותנועות רוחניות חדשות שהתמקדו בחיים הדתיים וביחס אישי וקרוב עם ישו, למשל המיסטיקנים הספרדים ואסכולת הרוחניות הצרפתית.
שני מושגים אלה מאירים היבטים שונים של התנועה. המושג רפורמציה שכנגד, שבו משתמשים בעיקר מי שאינם קתולים, מדגיש את הדעה שרפורמות אלה היו תגובה לעליית הפרוטסטנטים ולאיום שהם הציבו בפני המוסדות הקתוליים. על פי דעה זו, מטרתן של הרפורמות הייתה בעיקר למנוע איבוד כוחות ומאמינים לטובת הפרוטסטנטיות. לעומת זאת המושג "רפורמציה קתולית" מזהה את התנועה כפעולה של הכנסייה, ולא ריאקציה לרפורמטורים הפרוטסטנטים. המשתמשים במושג זה טוענים כי היו שינויים שהחלו עוד לפני פעולותיו של מרטין לותר, וכן שהפעולות של רפורמטורים קתוליים היו רחבות הרבה יותר מאשר תגובה לפרוטסטנטיות בלבד.
האפיפיורות נערכה למאבק נגד הרפורמציה, שהתפשטה בחלקים נרחבים של אירופה ובמערבה. במסגרת מאבק זה הקים האפיפיור בית דין קבוע לחקירת חשודים בכפירה בדת, הלוא הוא האינקוויזיציה הרומית שהוקמה בשנת 1542. כמו כן הכנסייה הפעילה צנזורה ופיקחה על כל מה שהודפס. נקבעה רשימה של ספרים האסורים לקריאה, ומדי פעם נוספו לרשימה זו ספרים חדשים. בין הספרים האסורים לקריאה היו ספרים של הוגי דעות הומניסטים ופרוטסטנטים וספרי מדע. מי שנתפס בהחזקת ספר המופיע ברשימת הספרים האסורים, בקריאתו או בהדפסתו, הועמד לדין האינקוויזיציה והוטלו עליו עונשים כבדים.
המאבק גם חייב את האפיפיור לנסח מחדש את עיקרי האמונה הקתולית. לשם כך כונסה ועידה, שהתכנסה לסירוגין בין השנים 1545-1563. הועידה קבעה שכתבי הקודש יופצו רק בנוסח הלטיני. רק הלטינית לבדה תהיה שפת התפילה, ולא כל שפה אחרת. כמו כן נקבע, שכל הטקסים בכנסייה ימשיכו להתקיים בתיווכם של הכמרים, אשר יוסיפו לחיות בפרישות. בוועידה זו גם הוחלט לטהר את הכנסייה ולחסל את מעשי השחיתות. המועמדים לתפקידים בכנסיה נבחרו לאחר מיון קפדני, ודאגו להכשיר אותם לתפקידים והעלות את רמת השכלתם. כמו כן הוחלט כי בידיו של אדם אחד לא יופקדו כמה משרות בכנסיה. החלטות הועידה חיזקו את התפיסות המקובלות בנצרות הקתולית ובכך חיזקו את כוחם של האפיפיורים.
האפיפיור פאולוס הרביעי
האפיפיור פאולוס הרביעי (1555-1559) נחשב לראשון מבין אפיפיורי הרפורמציה שכנגד בשל מאמציו להשמיד את הפרוטסטנטיות וגם להתייחס לבעיות המוסדיות בכנסייה שתרמו לעלייתה. שתיים מהאסטרטגיות שלו היו האינקוויזיציה צנזורה על ספרים. למנגנון זה, שהוקם על בסיס הדגם של האינקוויזיציה הלאומית בספרד, היה תפקיד מרכזי בקביעת גבולות ה"אורתודוקסיה" , כלומר : אותן עמדות ודעות שנחשבו לגיטימיות, לעומת מה שהוגדר כ "הטרודוקסי" וכעומד בסתירה לעקרונות הקתוליים, ושנגדו ניהלה האינקוויזיציה מלחמת חורמה מלווה באמצעי-דיכוי. פעולות אלה דמו במידה רבה לאסטרטגיות האוטוקרטיות של תנועות רפורמה מוקדמות יותר: שריפת כופרים ודגש על יישום מחמיר של החוק הקנוני. מגמות אלה שיקפו גם את האבסולוטיזם שאפיין את שליטי המאה ה-16.
האפיפיור פיוס החמישי (1566 – 1572), לעומת זאת, הדגיש צדדים אחרים של הרפורמה: האמונה והדבקות העממית. הוא החל את תקופת כהונתו בחלוקת צדקה לעניים ובמימון מוסדות עבורם, והיה ידוע בצדיקותו וקדושתו האישית. מצד שני, הוא גם קידם את ישועים ותמך באינקוויזיציה. האפיפיור סיקסטוס החמישי (1585 – 1590) התמקד בבניה מחדש של רומא כבירה אירופאית ועיר ברוקית גדולה, סמל חזותי של הכנסייה הקתולית.
הקמתה של האינקוויזיציה כאמצעי פיקוח שיטתי על דעותיהם ועל מעשיהם של הקתולים היא אחד הביטויים של הרפורמה המבנית שעברה הכנסייה הקתולית באותה תקופה. מסדרים דתיים חדשים היו חלק מהותי מהמגמה הזו. מסדרים כדוגמת הקפוצ'ינים, ובייחוד הישועים חיזקו את הקהילות הכפריות, חיזקו את הדבקות העממית, נלחמו בשחיתות בתוך הכנסייה והציבו דוגמה להתחדשות קתולית. הישועים, שנוסדו בידי הספרדי איגנטיוס מליולה (1491-1556) היה המסדר החדש האפקטיבי ביותר. הישועים ארגנו את מסדרם באופן צבאי, ושיקפו את ההתלהבות האוטוקרטית של התקופה. המסדר החדש היה מאופיין בבחירה זהירה של חבריו, הכשרה קפדנית ומשמעת קשוחה. חבריו נשבעו לעוני, משמעת ונזירות וכך הציבו דוגמה לכנסייה כולה. הם נעשו למטיפים ומחנכים של שליטי המדינות הקתוליות, והיה להם חלק משמעותי בהתרחבות הכנסייה באמריקות ובאסיה, תוך פעילות מיסיונרית שהייתה נרחבת יותר מזו של הפרוטסטנטים. הישועים היו נאמנים ישירות לאפיפיור וכך נתנו לו לגיטימיות, וזאת בניגוד מוחלט לפרוטסטנטיות ששללה את דמותו.
קרדיט: ערכים וצילומים מהויקיפדיה