דויד הראובני

עד היום לא נפתרה לגמרי חידת האיש שהפציע במאה ה-16, נפגש עם מלכים ואפיפיור, עורר תקוות והתלהבות בקרב היהודים, ונמוג אל המאסר והמוות. הסיפור פנטסטי, בלתי מתקבל עד הדעת, מנוגד לכל היגיון, ובכל זאת קם והיה.

התקופה

העולם היהודי-אירופאי שבו הפציע דויד הראובני, היה עולם בטראומה. מתוך חצי מיליון יהודי ספרד ופורטוגל ערב הגירושים (מספרד ב-1492; מפורטוגל ב-1498), הצליחו לצאת בעור-שיניהם לאיטליה, צפון אפריקה ותורכיה כמאתיים אלף עד שלוש-מאות אלף בלבד. מהם נהרגו מרעב, מחלות ופרעות. כמאתיים אלף יהודים נשארו בספרד ובפורטוגל והמירו את דתם לנצרות כדי להישאר עם נכסיהם. תוך שנים אחדות הפך חצי האי-האיברי, ממקום בו פרחו הקהילות היהודיות כחמש מאות שנה תחת שלטון האסלאם, למקום שבו היהודים נרדפו, נחקרו ועונו, הוצאו להורג או נרצחו על ידי פורעים, ולבסוף נאלצו לברוח או להמיר את דתם כדי להציל את חייהם. סביב שנת 1500 נותרו בעולם פחות ממיליון יהודים. יהודים עשירים רבים איבדו את כל הונם או את רובו, ויהודים רבים נותרו משוללי רכוש וקורת גג. היה צורך בהתארגנות מהירה וחזקה כדי להמשיך לקיים את המסורת היהודית. לכל אלו נלוו תחושת בגידה כפולה שחשו המגורשים, מצד שותפיהם-למסחר ולחיים בספרד ובפורטוגל, שליבם התהפך לגרשם; ומצד אחיהם היהודים-לשעבר שהעדיפו להמיר את דתם ולשמור על רכושם ומעמדם, ולמעשה לנטוש את עמם ואת גורלו. כמובן, היו גם מקומות שבהם לא ששו לקבל פליטים יהודים וקליטתם לוותה בעימותים מתמידים עם מי שרצה לדחוק אותם. גם אלה שהצליחו למצוא מקלט באיטליה או באימפריה העות'מאנית, נאלצו לנדוד שוב עקב המלחמות הבלתי פוסקות בין הרפובליקה של ונציה לבין האימפריה העות'מאנית.

וכך, מכל הסיבות הללו התעוררה בקרב היהודים-המגורשים ציפייה משיחית עזה. התחושה הייתה של מלחמת סוף העולם, מלחמות גוג ומגוג, חבלי משיח, בעקבותיהם תבוא גם הגאולה. הקרקע הייתה נוחה לרעיונות משיחיים, ולו גם הזויים.

אירופה בימי הרנסנס היתה פתוחה לתגליות חדשות ומסעירות דמיון. ארצות ועמים חדשים התגלו חדשים לבקרים. גם סכנות ארבו בפתח. האימפריה העות'מאנית קנתה לה עוצמה צבאית שאפשרה לה, לימים, לכבוש שטחים נרחבים במרכז אירופה ולהגיע עד שערי וינה. היא שלחה את צייה להטריד את חופי הנוצרים ולשבש את המסחר בים התיכון.

סיפורו של דויד

ונציה

בשנת  1524 הגיע לוונציה יהודי "שחור המראה, שפל קומה, דל הבשר, לובש מלכות, שפתו הגרית [ערבית] ומעט יהודית [עברית]" והציג את עצמו בפני הקהילה היהודית בתור נסיך הבא מממלכת חבוֹר שבחצי האי ערב, אחי המלך יוסף, המולך על שבטי ישראל האבודים ראובן, גד ומנשה. הוא העיד כי שושלתו היא מצאצאי בית דויד ודיבר בעיקר ערבית מתובלת בעברית. לרבני תקופתו קשה היה כנראה לקבל את הנראטיב לפיו צאצא לבית דויד הוא שחום עור הדובר ערבית, ולפיכך זכה לכינוי דויד הראובני (אף שלטענתו היה צאצא של שבט יהודה ולא של שבט ראובן). דויד הראובני לא ייחס עצמו בחיבורו לשבט ראובן, ונראה שהוא עצמו התנגד לכינוי זה, משום שהגדיר עצמו צאצא לבית דויד משבט יהודה.

הוא דרש מיהודי המקום שיסייעו לו להגיע אל האפיפיור, לשם שליחות חשובה ביותר. בתחילה נתקבל על ידי החשמן אג'ידיו די-ויטרבו, ולאחר מכן על ידי האפיפיור קלמנס השביעי. דויד הציע לקלמנס השביעי לקדם ברית צבאית בין היהודים ובין הנוצרים כנגד המוסלמים; מלחמה משותפת על מנת לכבוש את ארץ ישראל, שבסופה תשוחרר ירושלים משלטון האסלאם ומידי הסולטאן הטורקי. העם היהודי יוכל לשוב אליה ואל ארץ ישראל שתעמוד תחת שלטון הנוצרים, והיהודים ייזכו בה לאוטונומיה. הפגישה עם האפיפיור קלמנס השביעי הייתה מוצלחת. לאחר שהראובני הסביר לאפיפיור את מטרת בואו צייד אותו האפיפיור במכתב המלצה למלך פורטוגל ושלח אותו לליסבון. הראובני הגיע לפורטוגל ב- 1525. כאשר ירד הראובני מהאניה בנמל ליסבון הוא זכה לקבלת פנים רשמית של נסיך זר ודיפלומט, והמדינה אירחה אותו בפאר והדר. הוא התקבל בהתלהבות עצומה על ידי משלחת של "נוצרים חדשים", שהיו, למעשה, אנוסים.

פורטוגל

כל יהודי פורטוגל נאלצו להתנצר. פורטוגל קלטה את מגורשי ספרד בשנת 1492 והתירה להם לחיות באמונתם. אבל כשהמלך מנואל הראשון (1495 – 1521) ביקש לשאת לאישה את בתם של המלכים הקתולים פרדיננד ואיזבלה מלכי ספרד, הם התנו את החתונה בכך שיגרש את יהודי פורטוגל. מנואל לא היה מעוניין בגירוש היהודים בשל חשיבותם בתחומי הכלכלה, הפיננסים, הרפואה והתרבות, ולכן הוציא צו אולטימטום שחייב אותם לעזוב את פורטוגל עד סוף אוקטובר 1497 תחת האיום שמי שלא יעזוב יחוייב להתנצר. רבים התנצרו אבל רבים יותר בחרו לשמור על יהדותם. כשהגיע התאריך הקובע, פתח מנואל בפניהם רק נמל אחד ליציאה ורובם לא הצליחו לצאת במועד. היהודים שהצטופפו בכיכר הנמל ולא הצליחו להגיע לאנייה, רוססו במים קדושים על ידי הכמרים שחיכו להזדמנות זו והוכרזו נוצרים. המלך אפשר להם חיים יהודיים בסתר באמצעות חוק שאין לחטט בחייהם של הנוצרים החדשים למשך 20 שנה. החוק הוארך אח"כ ב- 20 שנים נוספות, אך ב- 1536 החלה האינקוויזיציה לפעול בפורטוגל.

הראובני הגיע לטאווירה (Tavira) שבפורטוגל בשנת 1525 ובנוסף לאיגרת מאת האפיפיור, שלח ב-24 באוקטובר למלך פורטוגל,  ז'ואאו השלישי, איגרת שכתב בעצמו. המלך ז'ואאו השלישי פגש בדויד הראובני מספר פעמים, ודויד הראובני מספר בחיבורו כי ביקש מהמלך לכונן צבא יהודי המצויד בנשק פורטוגזי, וכי המלך נעתר לבקשתו והתחייב לתת לו שמונה ספינות וכלי מלחמה. הראובני הציע למלך פורטוגל לארגן צבא נוצרי שאליו יצרף הראובני צבא מצאצאי עשרת השבטים. הוא ביקש מהמלך להעמיד את הצי הפורטוגזי, מצויד בתותחים ונשק לרשות המשימה לגרש את המוסלמים מהודו ומארץ הקודש. מלך פורטוגל גילה בתחילה עניין בהצעתו של הראובני ,לאחר שבדק עם נציגיו בתחנת המסחר בהודו אם אכן יש שם קהילה של בני ישראל.

בואו של הראובני עורר התרגשות רבה בקרב האנוסים שראו בו משיח שבא להושיעם, למרות שהוא לא הציג עצמו ככזה. העובדה שהוא היה מצויד במכתב מהאפיפיור והתקבל בכבוד בחצר ז'ואאו השלישי מלך פורטוגל (1521 – 1557) גרמה להם להתעלם מכללי הזהירות ולחשוף את יהדותם. דויד הראובני עצמו הבין שההתייהדות הזאת פוגעת בשליחותו, אבל לא היה בכוחו לרסן את התרגשות האנוסים.

הופעתו של הראובני בחצר המלוכה עוררה את סופר המלך בן אנוסים, דייגו פירס, לשוב ליהדות. הוא החליט לעזוב את משרתו, שינה שמו לשלמה מולכו, הכריז בגלוי על יהדותו והגדיל לעשות  ומל את עצמו במו ידיו. מולכו כתב על הראובני באחת מאיגרותיו: "אני תמיד אצלו כעבד לפני רבו". מולכו נעשה לנושא כליו של הראובני מתוך אמונה שמדובר במשיח.  מעשה זה בוצע למורת רוחו של הראובני, כיוון שחשש מתגובת המלך למעשה זה. ואכן, המלך זעם על מעשהו של מזכירו, הטיל ספק באמיתות שליחותו של הראובני וחשד בו כי הוא מבקש לקרב את לב "הנוצרים החדשים" אל היהדות.

בסופו של דבר החליט המלך לנער את חוצנו מהעניין. נראה ששני שיקולים הביאוהו להחלטה זו: השיקול הראשון היה גילויי ההערצה כלפי הראובני בחוגי ה"נוצרים החדשים" וחשיפת יהדותם. הדבר עורר דאגה בחצר המלך וזעם בחוגי הכנסייה. כאשר יזם הראובני הקמת בית כנסת ורבים מהחוזרים ליהדות בגלוי הגיעו להתפלל, אסר המלך את המתפללים. אומנם המלך שחרר אותם בעקבות שתדלנותו של הראובני, אבל, הלחצים מצד הכנסייה הכריעו. יתר על כן, באותם ימים ניהל ז'ואאו השלישי מו"מ עם האפיפיור קלמנטוס השביעי על הקמת אינקוויזיציה בפורטוגל והוא לא רצה להרגיז את האפיפיור. השיקול השני, היה קשור בהתפתחויות בהודו. המלך קיבל ידיעה מקברניטי הצי שלו, שחזרו מהודו, שהמוסלמים כבשו את המבצר הפורטוגזי וערכו טבח ב"בני ישראל השחורים". המלך הבין, שהראובני לא יוכל לגייס את הצבא שהבטיח וכתוצאה מכך איבד הראובני את ערכו בעיני המלך. כתוצאה מכך ציווה עליו לעזוב את פורטוגל. מולכו נאלץ לברוח לסלוניקי. ודויד גורש מפורטוגל בסביבות 1529 – 1530.

איטליה-גרמניה-ספרד

בסוף 1529 או בתחילת 1530 חזר הראובני לאיטליה וביקש להיפגש עם הקיסר קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. הוא תלה בו את תקוותיו משום שהיה אויבם הגדול של הטורקים. אבל הקיסר היה גם קתולי שראה בדויד ובמולכו מסיתים את האנוסים לשוב ליהדותם. בסוף שנת 1530 נשלח דויד הראובני לחקירה אצל הגאוגרף ראמוסיו (Ramusio) על פי דרישת הסנט של וונציה. רמוסיו התרשם מחריגותו של דויד (כך לא נראה יהודי כפי שהכיר), ראה לחומרה את השפעתו על היהודים (מקרה שלמה מולכו) והגיע למסקנה כי הראובני בדאי ומעורער בנפשו, שאינו מבדיל בין בדיון למציאות. על סמך חוות דעת זו החליט הסנאט לגרשו מוונציה. במשך קרוב לשנתיים, מאז גורש מוונציה, אין ידיעות בנוגע להראובני, וככל הנראה התערער האמון בו לחלוטין. אבל דויד הראובני לא ויתר. בקיץ 1532 יצאו הוא ושלמה מולכו לרגנסבורג, שם ביקשו להיפגש עם קרל החמישי במטרה לשכנעו לשתף יהודים במלחמה נגד הטורקים. השניים נעצרו בהגיעם לרגנסבורג, כאשר מולכו, האנוס לשעבר, הובא למנטובה שבאיטליה והועלה על המוקד, ואילו דויד הראובני נשלח למעצר בעיר לירינה שבספרד.

בשנת 1535 הראובני היה חבוש בבית הסוהר של האינקוויזיציה שבלירינה. כך מעיד רודריגז אסנהיירו, סופר המלכות הפורטוגלי, בן דורו של הראובני. דויד הראובני נידון למוות על ידי בית הדין של האינקוויזיציה הספרדית שבלירינה, וב-8 בספטמבר 1538 הועלה על המוקד בטקס אוטו דה פה (מעשה האמונה). בתעודה מהארכיון הלאומי של ליסבון נרשם כי הראובני התנצר טרם עלותו על המוקד. ייתכן כי בעשותו כן ביקש מיתה פחות גרועה – בחנק ולא בשרפה, או שהאינקוויציה בחרה לרשום שהצליחה כביכול לנצרו.

מי היה דויד הראובני?

שאלת מוצאו של דויד הראובני העסיקה רבות את החוקרים. ההיסטוריונים חלוקים בדעותיהם לגבי זהותו של האיש. עפ"י גירסה אחת הוא היה יהודי אשכנזי יליד מצרים. עפ"י גירסה שנייה הוא היה בן למשפחה ספרדית מיוחסת מצפון אפריקה. מחקרים מאוחרים יותר נוטים לדחות אפשרויות אלה, ומקבלים יותר את הסברה כי מוצאו הוא מיהודי חבש (אתיופיה) או מיהודי תימן. סברה נוספת מייחסת את הראובני לצאצאי עשרת השבטים אשר גלו לקוצ'ין שבהודו. הסברה כי הוא יהודי מחצי האי ערב נתמכת, בין השאר על ידי תיאור דמותו ולשון דיבורו.

אביגדור שחן בספרו "אל עבר הסמבטיון, מסע בעקבות עשרת השבטים" מסתמך על תעודה מהמאה ה- 16, הכתובה בעברית, שנשלחה ע"י ראשי קהילת קוצ'ין (קהילה של תימנים שהגיע במאה ה- 12 מתימן) לבית הכנסת באמסטרדם. שם נכתב שקבוצות מקרב צאצאי עשרת השבטים, שהוגלו ע"י אשור ממלכת ישראל, שחוסלה בשלהי המאה ה- 8 לפנה"ס, הגיעו בנדודיהם לחוף המערבי של הודו והתיישבו שם. קיימת הסכמה שמדובר בהקמת ישוב של ישראליים באזור מלבר בחוף המערבי של הודו. במאה ה-16 השתלטו המוסלמים על האזור ולאחר הכיבוש המוסלמי סבלו צאצאי עשרת השבטים מרדיפות דתיות והראובני נשלח לאירופה ע"י הקהילה של בני ישראל ב-1524 על מנת לשכנע את האפיפיור ואת מלך פורטוגל לארגן צבא וצי במימון יהודי אירופה, כדי להילחם נגד המוסלמים בהודו וכן כדי לשחרר את ארץ הקודש מידי המוסלמים ולאפשר לבני ישראל לחזור לארצם.

ממחקרו של שחן עולה שבין המאה החמישית לספירה לשלהי המאה הששית לספירה התקיימה בין צפון מערב אפגניסטן לימת ארל אימפריה בשם ממלכת נפתלי, שהוקמה ע"י צאצאים משבטי נפתלי, דן, אשר וזבולון, וכללה את מעבר חיבר בין אפגניסטן לאוזבקיסטן. שחן מתבסס על מספר מקורות יהודיים ולא-יהודיים המאשרים את קיומה של ממלכת נפתלי – ממלכת נפתליטוס או ממלכת אפתליטס. יוסף וולף עבר באמצע המאה ה-19 במעבר חיבר בדרכו לבוכרה באוזבקיסטן ונתקל בשודדים ששדדו את השיירה והחלו להרוג את נוסעיה. כאשר ראה וולף שקיצו קרב הוא קרא "שמע ישראל", ולתדהמתו הפסיקו השודדים מיד את ההרג והזמינו את אנשי השיירה לאוהליהם. בהגיעו לבוכרה אישר רב הקהילה שמדובר בצאצאים של שבטי ראובן, גד ומנשה שחיו באזור ושכחו את מוצאם, אבל זכרו את תפילת "שמע ישראל". אולי דויד הראובני השתייך אליהם.

דויד הראובני, שליח או משיח?

על פי המידע העומד לרשותנו נראה שמאמצו העיקרי של דויד הושקע במגעים עם האליטה הנוצרית, שלפניהם שטח את תכניותיו הצבאיות למען גאולת ישראל, שמטרתן להקים מדינה ליהודים בארץ ישראל. ככל הידוע, הוא הראשון שהגה את הרעיון המדיני. הוא היה השליח היהודי הראשון שביקש נשק מודרני ממעצמה מערבית. אבל תכניותיו (הפן המדיני-צבאי והפן האסכטולוגי) כמו גם מוצאו ואישיותו הססגונית והמסתורית, אינם מפוענחים עד תום.

החוקרים נחלקים ביניהם בנוגע לשאלת המניע העיקרי של פעולותיו של דויד הראובני. היו שהדגישו את הפן המדיני-צבאי, והיו שהדגישו את הפן המשיחי. משה אידל כותב על כך: "דומני, כי האלטרנטיבות השונות שהוצגו בידי החוקרים – המדינית-צבאית מול המשיחית – לוקות בפשטנות מסוימת. אפשר, ולדעתי גם סביר להניח, כי במציאות היו מהלכים לשני ההיבטים של הראובני בעת ובעונה אחת. אין צורך ליצור קיטוב חריף בין שתי האפשרויות, אלא כדאי לחתור לראייה יותר משולבת של היסודות המדיניים והמשיחיים. למרות הנחה זו אני מניח, כי הצד המשיחי ממש היה משני לפעילות הצבאית, אך בכל זאת הוא לא נעדר אף בשלביו הראשונים של פעילותו של 'שר הצבא' של ממלכת 'המלך יוסף'".

הראובני כותב בחיבורו, כי בתשובה לשאלה האם הוא נביא או משיח, הוא ענה: "אינני לא חכם ולא מקובל, לא נביא ולא בן נביא, רק אני שר הצבא ובן המלך שלמה מזרע דויד בן ישי". שוחט מציין שבתשובתו, הראובני "איננו מוסיף ואומר שאיננו משיח. משתיקתו זו משתמע, שאכן חשב, שמא הוא רק ב'חזקת משיח'. אידל, לעומתו טוען, כי על סמך העדויות המרובות שנמצאות בידינו, הוא מתקשה למצוא רמז לתדמית עצמית כמשיח. חיזוק לטענתו של אידל נמצא בכתביו של הראובני בהם הוא מדגיש כי אין הוא משיח כלל. אשכולי ושוחט סבורים כי בשלב מסוים הייתה תפנית מסוימת אצל הראובני, לכיוון אסכטולוגי. אידל סבור, שגם אם כך היה, הוא מתקשה להניח שהראובני זנח את תוכניותיו הצבאיות.

מעניין לציין כי תכניתו המדינית-צבאית של דויד מעולם לא נראתה לשליטי אירופה כתלושה מן המציאות או נגועה במשיחיות או בתקוות אפוקליפטיות. הם ככל הנראה חשדו בו, אדם שהגיע משום-מקום ומבקש צבא ואוטונומיה ליהודים  ולכן העדיפו לכלוא אותו, ליתר ביטחון, עד שאולי יבואו לחפש אחריו וזהותו תתברר מעל לכל ספק. באותה תקופה נשרפו חיים על המוקד באירופה מאות, מפני כל טענת-שווא, החל בתעמולה יהודית, המשך בכישוף וכלה בכך שאדם מאמין בישוע אבל לא בשילוש הקדוש. אם היו רוצים להוציאו להורג– לא היה קל מזה. אבל הם לא היו בטוחים בזהותו ובשליחותו ונזהרו שמא יתברר שהוא באמת שליח של מדינה עלומה. לא ברור אפוא האם דויד הראובני היה פוליטיקאי ריאליסט שניסה לעשות את המיטב נוכח המציאות שנחזתה לעיניו או שמא היה קודם-כל הוזה-משיחי. מה שברור הוא שבאירופה של אותה עת שהתאפיינה במלחמות דת, ובשלל אמונות קיצוניות בדבר קץ הימים הקרוב-לבוא, גם רעיונות שנראו הזויים יכלו למצוא אוזן קשבת אצל אפיפיורים ומלכים.

ירמיהו יובל מציע שדויד הראובני לא היה אלא שליח במסווה של האימפריה העות'מאנית. הטורקים נזקקו לתותחים, רבים ומשוכללים ככל האפשר. הם שלוח את הראובני להעמיד פנים שהוא מקדם תכנית אנטי-טורקית לכבוש את ירושלים מידי הסולטן, ובצורה כזאת להשיג תותחים שיועברו מיידית לעות'מאנים. הראובני עצמו אולי חשב שתמורת עזרתו לעות'מאנים ישיג באמת את מה שהבטיח ליהודים – התיישבות בארץ ישראל ובירושלים תחת חסות עות'מאנית.

דויד הראובני עצמו כתב את סיפורו, ואפשר לקרוא אותו בספר שההדיר אדולף (אברהם) נויבאואר, סדר החכמים וקורות הימים, חלק ב, עמ' 223-133, אוקספורד-ירושלים, תשכ"ז.

קרדיט:

ויקיפדיה

ד"ר רבקה שפק ליסק  

בתאריך ש', 04/04/2009 – * http://www.e-mago.co.il/Editor/history-2758.htm

שוֹעִי רז, פרא אדם חושב

https://shoeyraz.wordpress.com/tag/%D7%93%D7%95%D7%93-%D7%94%D7%A8%D7%90%D7%95%D7%91%D7%A0%D7%99/

ירמיהו יובל, האנוסים, זהות כפולה ועליית המודרניות, כתר, 2012, עמ' 265-262.