"קנאים פוגעים בו" א

"קנאים פוגעים בו" א

קנאות וקנאים בתולדות ישראל

 

התורה שבכתב דברה בקולות רבים. בין הקולות בולטים שניים מנוגדים, האחד: קנאות: קנאות לרעיון פירושה מוות. קנאות לא עוצרת עד שהיא רואה דם. על פי מידות האל – מידת הדין "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה – פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים";  האחר: מתינות: "ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה" (שמות לד, ו-ז).

אבי אבות הקנאים 1

מידת הדין, היא הקנאות לאל, באה לידי ביטוייה המופלג בפרשת פנחס (במדבר כה):

א וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב.  ב וַתִּקְרֶאןָ לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן.  ג וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל, לְבַעַל פְּעוֹר; וַיִּחַר-אַף יְהוָה, בְּיִשְׂרָאֵל.  ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, קַח אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הָעָם, וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָה, נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ; וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף-יְהוָה, מִיִּשְׂרָאֵל. ה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל:  הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו, הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר.  ו וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל; וְהֵמָּה בֹכִים, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.  ז וַיַּרְא, פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ.  ח וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם–אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה, מֵעַל, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  ט וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה–אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים, אָלֶף.  {פ}

י וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר  יא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי.  יב לָכֵן, אֱמֹר:  הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם.  יג וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם–תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  יד וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה, אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת-הַמִּדְיָנִית–זִמְרִי, בֶּן-סָלוּא:  נְשִׂיא בֵית-אָב, לַשִּׁמְעֹנִי.  טו וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית, כָּזְבִּי בַת-צוּר:  רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית-אָב בְּמִדְיָן, הוּא.  {פ}

ברור לכל מי שעיניו בראשו שכותב הסיפור הקנאי הזה הוא כהן, שביקש לעגן את הלגיטימציה של בית אהרן לנצח, בפני כל טוען ויריב. מכאן ואילך דמותו של פנחס, הוא אבי אבות הקנאים, מהווה מודל לכל קנא שמחפש אילן גדול להיתלות בו. חז"ל אמרו: "עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס" על כל מי שטען לזכויות יתר ועברו לא הצדיק זאת.

אבי אבות הקנאים 2

אליהו, אותו אליהו שאנחנו מזמינים אותו בכל שנה לשולחן הסדר שלנו, היה מודל מספר שניים לקנאות שנגמרת בדם. בהתרחשות על הר הכרמל לא הסתפק אליהו בכך שהשפיל את נביא הבעל ושכל העם הודה בגדולתו של ה'. לא! כמסופר במלכים א, פרק יח:

כ וַיִּשְׁלַח אַחְאָב בְּכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבֹּץ אֶת-הַנְּבִיאִים אֶל-הַר הַכַּרְמֶל.  כא וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל-כָּל-הָעָם וַיֹּאמֶר עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם-יְהוָה הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם-הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא-עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר.  כב וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל-הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַיהוָה לְבַדִּי וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע-מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ.  כג וְיִתְּנוּ-לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל-הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת-הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל-הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים.  כד וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם-יְהוָה וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר-יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלֹהִים וַיַּעַן כָּל-הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר.  כה וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד וַעֲשׂוּ רִאשֹׁנָה כִּי אַתֶּם הָרַבִּים וְקִרְאוּ בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וְאֵשׁ לֹא תָשִׂימוּ.  כווַיִּקְחוּ אֶת-הַפָּר אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם-הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד-הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְפַסְּחוּ עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה.  כז וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל-גָּדוֹל כִּי-אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי-שִׂיג לוֹ וְכִי-דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ.  כח וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד-שְׁפָךְ-דָּם עֲלֵיהֶם.  כט וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְאֵין-קוֹל וְאֵין-עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב.  ל וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכָל-הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי וַיִּגְּשׁוּ כָל-הָעָם אֵלָיו וַיְרַפֵּא אֶת-מִזְבַּח יְהוָה הֶהָרוּס.  לא וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי-יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר-יְהוָה אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ.  לב וַיִּבְנֶה אֶת-הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ בְּשֵׁם יְהוָה וַיַּעַשׂ תְּעָלָה כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ.  לג וַיַּעֲרֹךְ אֶת-הָעֵצִים וַיְנַתַּח אֶת-הַפָּר וַיָּשֶׂם עַל-הָעֵצִים.  לד וַיֹּאמֶר מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם וְיִצְקוּ עַל-הָעֹלָה וְעַל-הָעֵצִים וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ.  לה וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ וְגַם אֶת-הַתְּעָלָה מִלֵּא-מָיִם.  לו וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי-אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ ובדבריך (וּבִדְבָרְךָ) עָשִׂיתִי אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.  לז עֲנֵנִי יְהוָה עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי-אַתָּה יְהוָה הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת-לִבָּם אֲחֹרַנִּית.  לח וַתִּפֹּל אֵשׁ-יְהוָה וַתֹּאכַל אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הָעֵצִים וְאֶת-הָאֲבָנִים וְאֶת-הֶעָפָר וְאֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּתְּעָלָה לִחֵכָה.  לט וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים.  מ וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לָהֶם תִּפְשׂוּ אֶת-נְבִיאֵי הַבַּעַל אִישׁ אַל-יִמָּלֵט מֵהֶם וַיִּתְפְּשׂוּם וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל-נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם.

חז"ל כבר ראו שמעשה אליהו משיק למעשה פנחס ואמרו במדרש "פינחס הוא אליהו" (במדרש רות פרק ד' עמוד ג' וכן פרקי דרבי אליעזר פרק מז).

לא לחינם נבהל האל בעצמו ממעשיו של אליהו והדיח אותו ומינה במקומו את אלישע. את אליהו לקח אליו כדי להשגיח עליו מקרוב. לאור מעשיו של אליהו לאורך כל סיפוריו עולה שלאליהו היו יומרות  וראה עצמו מעין אל. כך הרשה לעצמו לפעול עצמאי בשטח מבלי לתת דין וחשבון לאל. ברור שהאל נלחץ…

המודל תופס שליטה

עלינו שוב לזכור שהתנ"ך דבר בהרבה קולות. לצד הקול הקנאי, שכנראה תמיד היה במיעוט, אבל מיעוט רעשני, היו גם קולות מתונים. אבל כדרכם של מתונים שהם הרוב, קולם כמעט ולא נשמע. כך נראה שבימי שיבת ציון, במאה החמישית לפני הספירה, ישבו שבי ציון בירושלים אבל קיימו יחסים הדוקים עם שכניהם. בין היתר התבטאו הקשרים האלה בנשואים מעורבים, דבר שהיה לצנינים בעיני הקנאים שרצו לשמור על "טוהר הגזע". עזרא הסופר, שדואגים תמיד לתאר אותו בתור איש הרוח, היה קנא לא קטן. אבל בניגוד לקנאים אחרים, מעשיו לא נגמרו בדם. כנראה משום שלא היה בדיוק איש המעשה. בספר עזרא בפרק ט מתוארת תגובתו של עזרא למשמע אזניו:

א וּכְכַלּוֹת אֵלֶּה נִגְּשׁוּ אֵלַי הַשָּׂרִים לֵאמֹר לֹא-נִבְדְּלוּ הָעָם יִשְׂרָאֵל וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת  כְּתֹעֲבֹתֵיהֶם לַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הַפְּרִזִּי הַיְבוּסִי הָעַמֹּנִי הַמֹּאָבִי הַמִּצְרִי וְהָאֱמֹרִי.  ב כִּי-נָשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם וְהִתְעָרְבוּ זֶרַע הַקֹּדֶשׁ בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת וְיַד הַשָּׂרִים וְהַסְּגָנִים הָיְתָה בַּמַּעַל הַזֶּה רִאשׁוֹנָה.  {ס} ג וּכְשָׁמְעִי אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה קָרַעְתִּי אֶת-בִּגְדִי וּמְעִילִי וָאֶמְרְטָה מִשְּׂעַר רֹאשִׁי וּזְקָנִי וָאֵשְׁבָה מְשׁוֹמֵם.  ד וְאֵלַי יֵאָסְפוּ כֹּל חָרֵד בְּדִבְרֵי אֱלֹהֵי-יִשְׂרָאֵל עַל מַעַל הַגּוֹלָה וַאֲנִי יֹשֵׁב מְשׁוֹמֵם עַד לְמִנְחַת הָעָרֶב.  ה וּבְמִנְחַת הָעֶרֶב קַמְתִּי מִתַּעֲנִיתִי וּבְקָרְעִי בִגְדִי וּמְעִילִי וָאֶכְרְעָה עַל-בִּרְכַּי וָאֶפְרְשָׂה כַפַּי אֶל-יְהוָה אֱלֹהָי.

מה עשה עזרא? הקים ועדה… אתם יודעים מה קורה כשמקימים ועדה או ועדת חקירה… בפרק י:

א וּכְהִתְפַּלֵּל עֶזְרָא וּכְהִתְוַדֹּתוֹ בֹּכֶה וּמִתְנַפֵּל לִפְנֵי בֵּית הָאֱלֹהִים  נִקְבְּצוּ אֵלָיו מִיִּשְׂרָאֵל קָהָל רַב-מְאֹד אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וִילָדִים כִּי-בָכוּ הָעָם הַרְבֵּה-בֶכֶה.  {ס} ב וַיַּעַן שְׁכַנְיָה בֶן-יְחִיאֵל מִבְּנֵי עולם (עֵילָם) וַיֹּאמֶר לְעֶזְרָא אֲנַחְנוּ מָעַלְנוּ בֵאלֹהֵינוּ וַנֹּשֶׁב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת מֵעַמֵּי הָאָרֶץ וְעַתָּה יֵשׁ-מִקְוֶה לְיִשְׂרָאֵל עַל-זֹאת.  ג וְעַתָּה נִכְרָת-בְּרִית לֵאלֹהֵינוּ לְהוֹצִיא כָל-נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם בַּעֲצַת אֲדֹנָי וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱלֹהֵינוּ וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה.  ד קוּם כִּי-עָלֶיךָ הַדָּבָר וַאֲנַחְנוּ עִמָּךְ  חֲזַק וַעֲשֵׂה.  {פ}
ה וַיָּקָם עֶזְרָא וַיַּשְׁבַּע אֶת-שָׂרֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְכָל-יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה וַיִּשָּׁבֵעוּ.  ו וַיָּקָם עֶזְרָא מִלִּפְנֵי בֵּית הָאֱלֹהִים וַיֵּלֶךְ אֶל-לִשְׁכַּת יְהוֹחָנָן בֶּן-אֶלְיָשִׁיב וַיֵּלֶךְ שָׁם לֶחֶם לֹא-אָכַל וּמַיִם לֹא-שָׁתָה כִּי מִתְאַבֵּל עַל-מַעַל הַגּוֹלָה.  {ס} ז וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בִּיהוּדָה וִירוּשָׁלִַם לְכֹל בְּנֵי הַגּוֹלָה לְהִקָּבֵץ יְרוּשָׁלִָם.  ח וְכֹל אֲשֶׁר לֹא-יָבוֹא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים יָחֳרַם כָּל-רְכוּשׁוֹ וְהוּא יִבָּדֵל מִקְּהַל הַגּוֹלָה.  {ס} ט וַיִּקָּבְצוּ כָל-אַנְשֵׁי-יְהוּדָה וּבִנְיָמִן יְרוּשָׁלִַם לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים הוּא חֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ וַיֵּשְׁבוּ כָל-הָעָם בִּרְחוֹב בֵּית הָאֱלֹהִים מַרְעִידִים עַל-הַדָּבָר וּמֵהַגְּשָׁמִים.  {פ}
י וַיָּקָם עֶזְרָא הַכֹּהֵן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם מְעַלְתֶּם וַתֹּשִׁיבוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת לְהוֹסִיף עַל-אַשְׁמַת יִשְׂרָאֵל.  יא וְעַתָּה תְּנוּ תוֹדָה לַיהוָה אֱלֹהֵי-אֲבֹתֵיכֶם וַעֲשׂוּ רְצוֹנוֹ וְהִבָּדְלוּ מֵעַמֵּי הָאָרֶץ וּמִן-הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת.  יב וַיַּעֲנוּ כָל-הַקָּהָל וַיֹּאמְרוּ קוֹל גָּדוֹל  כֵּן כדבריך (כִּדְבָרְךָ) עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת.  יג אֲבָל הָעָם רָב וְהָעֵת גְּשָׁמִים וְאֵין כֹּחַ לַעֲמוֹד בַּחוּץ וְהַמְּלָאכָה לֹא-לְיוֹם אֶחָד וְלֹא לִשְׁנַיִם כִּי-הִרְבִּינוּ לִפְשֹׁעַ בַּדָּבָר הַזֶּה.  יד יַעַמְדוּ-נָא שָׂרֵינוּ לְכָל-הַקָּהָל וְכֹל אֲשֶׁר בֶּעָרֵינוּ הַהֹשִׁיב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת יָבֹא לְעִתִּים מְזֻמָּנִים וְעִמָּהֶם זִקְנֵי-עִיר וָעִיר וְשֹׁפְטֶיהָ  עַד לְהָשִׁיב חֲרוֹן אַף-אֱלֹהֵינוּ מִמֶּנּוּ עַד לַדָּבָר הַזֶּה.  {פ}

אז מקימים ועדת חקירה, אבל יורד גשם וקר… ועוברים ימים… הוועדה יושבת.. ומה התוצאה? כלום. מי שנשא אישה נכרית לאישה ממשיך לחיות איתה בשמחה. עזרא אמנם קנא, אבל חדל אישים. חכו חכו, תיכף יבוא נחמיה עם צבא פרסי והוא כבר יראה לכם…

קוו ישיר עובר ממעשה פנחס המכוון נגד נישואי תערובת למעשה עזרא המכוון לאותה מטרה: הגישה הבדלנית, אתה בחרתנו, עם סגולה, טוהר הגזע!

קנאים הם חסידים

הקול הקנאי עובר מדור לדור. בשנת 167 לפני הספירה, בימי שלטון הסלווקים בארץ ישראל, קם דור המשך לקנאים. את עלילותיהם מספר ספר מקבים א הרואה בהם גיבורים ומקדשי שם, וכך נאמר בפרק ב:

טו  ויבואו אנשי המלך המאלצים על המעל למודיעים העיר לזבוח: טז  ורבים מישראל באו אליהם ומתתיהו ובניו נאספו:יז  ויענו אנשי המלך וידברו אל מתתיהו לאמור ראש ונכבד וגדול אתה בעיר הזאת ונתמך בבנים ובאחים: יח  עתה קרב ראשון ועשה מצוות המלך כאשר עשו כל העמים ואנשי יהודה והנשארים בירושלים והיית אתה ובניך מאוהבי המלך ואתה ובניך תכובדו בכסף ובזהב ובמתנות רבות: יט  ויען מתתיהו ויאמר לו יסורו כל איש מעבודת אבותינו ויבחרו במצוותיו: כ  ואני ובני ואחי מלך בברית אבותינו: כא  חלילה לנו לעזוב תורה ומצוות: כב  לדברי המלך לא נשמע לסור מעבודתנו ימין ואו שמאל:כג  וככלותו לדבר את הדברים האלה קרב איש יהודי לעיני כולם לזבוח על הבמה במודיעים כמצוות המלך: כד  וירא מתתיהו ויקנא וישתונן כליותיו וישלח חרונו כמשפט וירץ ויזבחהו על הבמה: כה  ואת איש המלך המאלץ לזבוח המית בעת ההיא ואת הבמה הרס: כו  ויקנא לתורה כאשר עשה פנחס לזמרי בן סלוא: כז  ויקרא מתתיהו בעיר בקול גדול לאמור כל המקנא לתורה העומד בברית ילך אחרי: כח  וינס הוא ובניו אל ההרים ויעזבו כל אשר היה להם בעיר:

ומכאן ואילך קנאים מכונים גם חסידים, כפי שנאמר שם בפסוק מא: "אז נאסף אליהם קהל חסידים גיבורי חיל מישראל כל המתנדב לתורה:" כן, חסידיו של מתיתיהו וממשיכיו, בניו, הקימו ממלכה חשמונאית שהחזיקה מעמד 73 שנים. למרבה האירוניה השושלת החשמונאית אימצה לעצמה את תפיסת העולם של אלה שהם נלחמו נגדם, של "המתיוונים", כפי שקראו החשמונאים הקנאים למתונים ולליברלים בכינוי גנאי. במלחמת אחים על השררה איבדו החשמונאים את עצמאותם לרומא, האימפריה העולה החדשה.

חנה ושבעת בניה

אגדה דידקטית שבאה לשרת את הקהל היהודי-הלניסטי כנראה בסוריה והיא עמוד התווך של ספר המכונה מקבים ד:

הימים ימי גזירות אנטיוכוס. לימוד התורה וקיום המצוות נאסרו בגזירת המלך; חיילי אנטיוכוס הסתובבו בחוצות העיר כדי ללכוד "עבריינים" המפירים את הצו המלכותי. הסיורים התכופים העלו פרי: חנה, אם לשבעה בנים ששמרה במסתור על מצוות התורה, נלכדה והובאה לפני המלך אנטיוכוס יחד עם שבעת בניה. "אם חפץ בחיים אתה, השתחוה לפסל שלפניך"! ציווה המלך על הבן הבכור. "לעולם לא אעשה זאת, שכן כתוב בתורה: "אנוכי ה' אלוקיך"! לא אבגוד בדת האלוקים, גם אם תקח את חיי"."אכן, כך אעשה"! קרא המלך בזעם, והורה לחייליו לענות את הבן הגיבור לעיני אחיו ואמו. בזה אחר זה הובאו הבנים אל המלך. הם הפגינו גבורת-נפש וסירבו להשתחוות לעבודת האלילים, גם כאשר הקלגסים עינו אותם למוות. נותר רק בן אחד, ילד קטן ויפה עינים, שעמד ליד אמו והסתכל בנעשה בעיניים נפחדות. "אם גם ילד זה לא ישמע בקולי" חשב אנטיוכוס לעצמו, "אהיה ללעג ולקלס בעיני כל"! "ילדון נחמד, אם תקשיב בקולי ותשתחווה לפסל, אתן לך עושר וכל טוב; כשתגדל, אמנה אותך למשנה למלך… אם תתנהג בטיפשות, כאחיך, אהרוג אותך בעינויים אכזריים…" "מלך גאוותן"! הזדקף הילד והכריז. "כיצד תוכל להבטיח לי גדולות ונצורות? הלא אתה בשר ודם, ואינך יודע אפילו מה יתרחש מחר"! המלך לא רצה להתבזות לעיני עבדיו. "אשליך את הטבעת שלי לארץ, ואתה תתכופף ותרים אותה. כך יחשבו כולם שהשתחוית לפסל". "חבל עליך, קיסר" השיב לו הילד בקול תקיף. "אם אתה חס על כבודך שלך כך, ודאי שאני אחוס על כבודו של בורא העולם ולא אציית לדבריך". בערה חמת המלך והורה להוציא אותו להורג לאלתר. חנה ביקשה להיפרד ממנו בטרם יוצא להורג, נישקה אותו ואמרה: "בניי, לכו לאברהם אביכם ואמרו לו: אתה עקדת מזבח אחד, ואני עקדתי שבעה מזבחות".לאחר-מכן, עלתה אל הגג וקפצה ממנו אל מותה. יצאה בת קול מן השמים ואמרה: "אם הבנים שמחה".

(האגדה מעובדת לקהל מאמינים באתר של בית חב"ד ואינה מובאת מן המקור הישיר)

מקבים ד' מתוארך לתקופה שבין המאה הראשונה לפנה"ס למאה הראשונה לספירה. הוא נתחבר ביוונית, ככל הנראה באזור סוריה, ומחברו היה יהודי הלניסטי, שהושפע מהפילוסופיה היוונית ומרעיונות סטואים בני התקופה. הספר בנוי כדרשה פילוסופית המהללת את עליונות השכל והאמונה על היצרים. בהתאם לסטנדרטים מקובלים של הרטוריקה ההלניסטית, הוא מורכב מפתיח ומשני חלקים מרכזיים. בפתיח מעלה המחבר את הטענה הפילוסופית בדבר שלטון התבונה האמונית על היצרים; בחלק הראשון (פרקים 3-1) הוא מפתח אותה ומגדירה באופן מפורט יותר; ובחלק השני (פרקים 18-4) הוא מציג דוגמאות נרטיביות המוכיחות את תקפותה. דוגמא מרכזית היא סיפור האם ושבעת בניה, שבו מעודדת האם היהודיה את בניה להפר את צו אנטיוכוס ולמות בעינויים כדי לא לעבור על מצוות התורה.

מבחינה סגנונית, מדובר בחיבור יהודי-הלניסטי מובהק, המשלב מוטיבים יהודיים במוטיבים השאולים מן הפילוסופיה היוונית, ועושה שימוש בתבניות אופייניות לרטוריקה היוונית. תורת משה מוצגת בו כתורה הפילוסופית של היהודים, ומצוותיה הן אמצעי להשגת התכלית הסטואית של ריסון היצרים, שליטה עצמית ושלמות רוחנית. במסורת היהודית לא השתמרה כל התייחסות למקבים ד', אך בנצרות הקדומה מילא החיבור תפקיד חשוב.

יש לשים לב למספר הבנים: שבעה. מספר בסיסי בכל ספרויות העולם העתיק, כולל המקרא. חנה, או האם, היא הסמל והמופת לקנאות: קנאות עד מוות, אפילו שלה ושל בניה.

שמעון בן שטח

שמעון בן שטח, שחי במאה הראשונה לפני הספירה, מוצג במספר מקרים כעוסק בענייני דין ועדות. במסכת אבות הוא אומר: "הוי מרבה לחקור את העדים; והוי זהיר בדבריך, שמא מתוכן ילמדו לשקר". הוא ידוע בהוראתו לדיינים לדון דיני נפשות על פי עדים בלבד. מסופר עליו שלמרות שראה אדם רץ אחרי חברו עם סכין שלופה והראיות הנסיבתיות הראו בבירור שהוא רצח אותו, לא דן אותו למוות בהיעדר עדים שראו את הרצח. אך לשמעון בן שטח יש גם הצד הקנאי: במשנה, מסכת סנהדרין, פרק ו, משנה ד מסופר שכשראה צורך בכך נהג על פי הוראת שעה, יזם מאבק כולל בתופעת הכישוף, שבמהלכו באשקלון הוצאו להורג שמונים מכשפות ביום אחד, למרות ההלכה הרגילה האוסרת להוציא להורג יותר מאדם אחד ביום: "אמר להם רבי אליעזר, מעשה בשמעון בן שטח שתלה נשים באשקלון; אמרו לו, שמונים אישה תלה, ואין דנין שניים ביום אחד". בעקבות מעשה זה, העלילו קרובי אותן נשים על בנו של שמעון בן שטח שעבר עבירה שחייבים עליה סקילה, והוציאו אותו לסקילה על פי עדותם, למרות שהעדים הודו בעלילה עם קבלת פסק הדין. ייתכן שדבריו על הצורך בחקירה מרובה של העדים, נאמרו לאחר העלילה על בנו.

בתלמוד הבבלי במסכת סנהדרין מסופר שהמלך אלכסנדר ינאי הוזמן לדין בפני הסנהדרין לאחר שעבדו הרג אדם. הורה שמעון בן שטח למלך לעמוד, ונענה: "לא כשתאמר אתה, אלא כמה שיאמרו חבריך". אלא שחבריו של שמעון בן שטח כבשו פניהם בקרקע. אמר להם שמעון בן שטח: "בעלי מחשבות אתם, יבא בעל מחשבות ויפרע מכם". מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע ומתו.

סנהדרין, יט, סע"א – יט, רע"ב : אתא ויתיב א"ל שמעון בן שטח: ינאי המלך, עמוד על רגליך ויעידו בך, ולא לפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד שנאמר (דברים יט) ועמדו שני האנשים אשר להם הריב וגו'. אמר לו: לא כשתאמר אתה אלא כמה שיאמרו חבריך. נפנה לימינו כבשו פניהם בקרקע. נפנה לשמאלו וכבשו פניהם בקרקע. אמר להן שמעון בן שטח: בעלי מחשבות אתם. יבא בעל מחשבות ויפרע מכם .מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע ומתו. באותה שעה אמרו מלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו:

מכאן ששמעון בן שטח הביא לקיצם של 80 מכשפות ושבעים חבר הסנהדרין. יבול לא רע לאדם שיצא שבחו בעולם.

המרד הגדול

קנאים הוא שם כולל למורדים שפעלו בירושלים בתקופת המרד בגדול ברומאים בשנת 70 לספירה. בין קבוצות אלו היו הסיקריים, אנשי הפילוסופיה הרביעית, וכן קבוצות לוחמים בעלות מנהיגים שונים, ללא קשר ארגוני ביניהן.

במסגרת האידאולוגיה הקנאית, ראו הקנאים במעשה פנחס המקראי מודל לחיקוי. בעקבותיו, ויותר קרוב לזמנם שלהם, נטלו הקנאים כדגם את מתתיהו החשמונאי ואת שמעון בן שטח. הקנאות הייתה מעוגנת בהווי חיים פרושי, תוך הקפדה על חסידות יתרה. קיום הקנאים באופן מובהק כפלג של הפרושים החל מימי הורדוס ואילך, כאשר הנסיבות השונות הגבירו והפחיתו את פעילות הקבוצות הקנאיות.

הלכות פרושים שונות עוסקות בהריגה על ידי קנאים. במשנה נאמר: "הגונב את הקסוה, והמקלל בקוסם, והבועל ארמית – קנאין פוגעין בו". משנה אחרת מספרת על שמעון בן שטח שתלה נשים-מכשפות באשקלון. משניות אלו הן משניות קדומות, המתארות תפיסות הלכתיות שלא התקבלו בסופו של דבר על ידי הזרמים המרכזיים של הפרושים. הלכה קדומה זו התירה, ככל הנראה, פגיעה בעבריין בעת החטא ממש. הפלגים הקנאיים בקרב הפרושים שאבו את מסורותיהם מתוך ההלכה החסידית, ובעיקר מתוך משנתו של שמאי. הקול המתון, כמו תמיד היה הרוב הדומם. קבוצות הקנאים היו מיעוט אבל תוקפני ואלים.

המקור היחיד כמעט למידע על הקנאים הוא יוסף בן מתתיהו, בספריו קדמוניות היהודים ומלחמת היהודים.  בן מתתיהו עצמו השתדל באופן ניכר לתאר כמה שיותר קבוצות קנאיות שונות, לפרט את ההבדלים ביניהן. עם זאת, בן מתתיהו המעיט מחשיבות האידאולוגיה העומדת מאחורי מעשיהם של המורדים, וצייר אותם פעמים רבות כליסטים תאבי בצע, שודדים צמאי דם ופורעי חוק חסרי מצפון. בניתוח תיאוריו של בן מתתיהו את אירועי התקופה ניתן למצוא כי הקנאות בתקופה הרומית פרצה מדי פעם בשעת ניסיונות מרד כנגד השלטון הרומי, וקבוצות אנטי-רומאיות שונות היו בעלות אידאולוגיה קנאית מובהקת, הלוקחת את החוק לידיה.

הקנאים מופיעים לראשונה כקבוצה מגובשת, אידאולוגית, קיצונית ומרדנית בשנת 66  לספירה, שנת פרוץ המרד ברומאים. יוסף בן מתתיהו מציין כי כעבור שנה מאז פרוץ המרד, כאשר מדכאים הרומאים את ההתנגדות היהודית הרופפת בגליל ומדרימים לכיוון שפלת החוף וירושלים, מתחילה התנועה הקנאית להתארגן מתוך מיזוג בין כמה קבוצות כפריות שבסמוך לירושלים, אשר עקרו לעיר ובקשו לנהל מתוכה את המלחמה ברומאים. יוסף בן מתתיהו מגולל בציוריות רבה את אכזריות הקנאים בירושלים ואף מחוצה לה. הוא מכתיר אותם בתואר הנקלה של "שודדים" ("ליסטאי"). הוא משמיע את הקול המתון ומזכיר גם קבוצות מתונות אחרות שמתנגד למעשי הקנאים:

"וגם אנשי המעלה בין הכהנים הגדולים, יהושע בן גמלא וחנן בן חנן, הרבו להוכיח את העם על רפיון ידיו ועוררו אותו בעצרותיו לקום על הקנאים, כי בשם הזה קראו לעצמם אנשי הזדון, באומרם, כי הם מקנאים למעשים טובים (לשם שמים), ולא כן הדבר, כי קנאו רק בעלילות רעות והתמכרו להוסיף עוד עליהן."

(מלחמת היהודים ד' ג' ט')

הקנאים זימנו גדודי אדומים כדי להשליט את מרותם. כעשרים אלף אדומים התייצבו חגורי חרב וכידון וחדרו לעיר לאחר שהקנאים הצליחו לפתוח עבורם את השערים. בכוחות משותפים ערכו הקנאים והאדומים טבח נורא בעיר ומספר הנשחטים הגיע ל-8,500 כדברי יוסף בן מתתיהו, ובהם הכהן הגדול חנן, נשואי העדה ומנהיגיה ואנשים אמידים לרוב. נערכו גם מעשי שוד וביזה והתעללויות בבני אדם. הקנאים הקימו בתי-דין עממיים, וכך גזרו על רבים וטובים עונשים כבדים מנשוא, ובכללם עונש מוות.

הרומאים שצרו על העיר נהנו ממלחמות האחים. בתוך ימי התופת הללו נתגלעה תופעה חדשה – עריקת תושבים מן העיר וכניעתם לרומאים. הללו ברחו בעיקר מהקבוצות הקיצוניות, אשר ניהלו מלחמת הכל-בכל בעיר ירושלים, ובכללן – הקנאים.

היציאה מן העיר הייתה קשה ומסוכנת, מכיוון שהקנאים הציבו שומרים בפתחי העיר, וכל מי שנחשד בכוונה להימלט ממנה נשפט במקום והוצא להורג. אלה שהוצאו להורג, נחשבו לבוגדים ונאסרה קבורתם. מאידך, כל מי שידו הייתה משגת סכומי כסף שיחד את הקנאים ויצא מן העיר ללא פגע. תמונת מצב זו משתקפת גם בספרות התלמודית, במסכת האמוראית "אבות דרבי נתן", אלא ששם היא מיוחסת לקבוצת הסיקריקים. במסכת זו מתוארת פרשת יציאתו של רבן יוחנן בן זכאי מירושלים הנצורה, כשהוא מעמיד פני מת.

רבן יוחנן בן זכאי מייצג את המתונים שתפיסתם היתה ריאליסטית. כשראה את המצב הנואש בירושלים אמר: "בני אדם ששולקין תבן ושותין מימיו יכולים לעמוד בחילותיו של אספסיאנוס? (איכה רבה א) והחליט שאין מנוס אלא בשלום עם האויב. הוא קרא לאבא סקרא, והצליח לשכנעו להושיט לו סיוע ולרקום עמו תוכנית שתעזור לו לצאת מהעיר. רבי יוחנן התחזה לחולה ואחר כך לנפטר. תלמידיו ששותפו בתוכנית נשאו את מיטתו כדי להוציאו מעיר, כיוון שגם בזמן המצור קברו את המתים מחוץ לעיר בשל קדושת ירושלים. הקנאים היהודים ששמרו בשערי העיר ולא אפשרו לאף אדם לצאת, רצו לדקור את המיטה לוודא את מותו, אולם אבא סקרא אחיינו מנע זאת בעדם, באומרו: "יאמרו: 'רבן דקרו'". בקשו לדחוף אותו, כדי שאם הוא חי יזעק. אמר: "יאמרו: 'רבן דחפו'".

בתלמוד הבבלי גיטין נו, א-ב מסופר על פגישה שהתקיימה בין רבי יוחנן לבין אספסיאנוס, לאחר בריחתו מירושלים. על פי מקור זה הוא ניבא לאספסיאנוס שיומלך כקיסר ברומא, ואמר לו מיד "שלום עליך המלך" (בנימוק כי בית המקדש חייב ליפול בידי מלך). כאשר אספסיאנוס אמר לרבי יוחנן כי הוא חייב להחריב את ירושלים, מפני שהיא משולה לחבית של דבש שדרקון (הקנאים) מלפף אותה, ובשביל להרוג את הדרקון, חייבים לשבור את החבית, רבי יוחנן שתק. הוא גם העדיף לשתוק כאשר המצביא שאל אותו בשנית מדוע לא בא עד כה. דבריו על המלכתו כקיסר אומתו במהרה, ואספסיאנוס שהיה צריך לחזור לרומא והיה מלא התפעלות מחכמתו של רבי יוחנן, נתן לו זכות לבקש את שירצה. בקשותיו של רבי יוחנן היו "תן לי יבנה וחכמיה, שושלת רבן גמליאל, ורופאים שירפאו את רבי צדוק".

משמעות הבקשות על פי מסורת זו, היא המשך פעולת ההנהגה המעשית והרוחנית היהודית, על ידי הצלת בית הנשיא שסימל את שלטון בית דוד, אישור המשך קיומו של מרכז רוחני אחד לפחות, שיהווה חלופה לזה שחרב בירושלים, והצלת רבי צדוק שהיה סמל של צדיק שהרבה בתעניות, כדי שירושלים לא תחרב.

(המשך יבוא בחלק ב)

קרדיט: נעזרתי בויקיפדיה