פרשיות עלומות בתנ"ך

 

כולנו מכירים את התנ"ך שלנו. בכיתות היסוד למדנו את סיפורי המקרא, בתיכון כבר ניסו להעמיק אתנו גם לספרי החכמה והנבואה. רבים מאתנו שומעים, מקשיבים, לומדים את פרשות השבוע. סופרים וסופרות משתדלים לתת לסיורי המקרא גוון עכשווי והופכים אותם לרומנים עבי כרס ורבי מכר. אבל אפילו כולנו חכמים, כולנו מבינים, כולנו משכילים, יש הרבה פינות קטנות, זוטיות במעמקי התנ"ך. מורינו לא מלמדים אותן, בקריאתנו איננו שמים לב אליהן. העין נמשכת אחרי הגיבור הגדול, אחרי פרשות מלחמה ונצחונות, וכל הזוטיות האלה מסתתרות להן בביישנות בפינה, מחכות ליום שבו יגלו אותן.

כאן אשתדל לחשוף כמה מהן ולהביא עדנה לסיפורים הקטנים הנשכחים.

מה בדיוק עשה חם לנוח ולמה נענש

קודם כל בדיחה שהיא משחק מלים: תָּפסו את שם ויפת על חם! והמבין יבין.

אם אתם חושבים שברגע שיצאה משפחתו של נוח מהתיבה כי נגמר המבול, וכאן נגמר הסיפור – אתם טועים.

בראשית ט: יח וַיִּהְיוּ בְנֵי-נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן-הַתֵּבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן.  יט שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי-נֹחַ וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל-הָאָרֶץ. כ וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם. כא וַיֵּשְׁתְּ מִן-הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. כב וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי-אֶחָיו בַּחוּץ. כג וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת-הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל-שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ. כד וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן.  כה וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן  עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו. כו וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ. כז יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי-שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ.

אז מה בדיוק קרה שם? נוח השתכר, התגולל באהל ו"ראו לו". כזכור תחתונים עוד לא המציאו אז. התחתונים כפריט לבוש תחתון נפוץ הומצאו בתחילת העידן הויקטוריאני במאה ה-19. המלכה ויקטוריה טענה כי לא מכובד שאיברי המין יגעו בבד המכנסיים. בשל כך פותחו בגדים תחתונים מכותנה מלאה ללבישה מתחת למכנסי הגבר – גטקס –  התחתונים הראשונים היו ארוכים עד גובה הברכיים ורק לקראת סוף העידן הוויקטוריאני קוצרו לכשליש מגודלן המקורי. התחתונים יוצרו בגזרה אחת ובגוון אחד בלבד – לבן. עם התחלת המהפכה התעשייתית החלו יזמים לייצר את התחתונים לגבר בצורה תעשייתית. מחירי הכותנה ירדו ואנשים עם הכנסה נמוכה יכלו להרשות לעצמם לקנות פריט לבוש זה.

לפני היות התחתונים, כשכל גבר היה מתרגש קמעה והיה מקפץ או מרקד, היה תמיד בסכנה ש"יראו לו". כמו דוד כשרקד לפני הארון ומיכל "ראתה לו" : שמואל ב, ו יד: "וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל-עֹז לִפְנֵי יְהוָה; וְדָוִד, חָגוּר אֵפוֹד בָּד. טו וְדָוִד וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת-אֲרוֹן יְהוָה בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר. טז וְהָיָה אֲרוֹן יְהוָה בָּא עִיר דָּוִד; וּמִיכַל בַּת-שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן, וַתֵּרֶא אֶת-הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי יְהוָה וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ. יז וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת-שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר מַה-נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים…". בקיצור, הגברים שלבשו שלמות קצרות, היו תמיד בסכנה שיראו להם. הנשים, לעומת זאת, לבשו שמלות ארוכות ולא היו בסכנה כזאת, אלא אם כן החליטו במודע לעשות אמבטיה דווקא על הגג…

אז מה היה שם? חם, בנו של נוח, ראה לאבא שלו, ומיהר החוצה לספר לחברה, במקרה הזה לשני אחיו. הם ידעו שזה לא יפה ומיהרו לכסות את ערוות אביהם כשהם הולכים לאחור, בלי להציץ. עד כאן הכל ברור. השאלה הגדולה היא מדוע נוח העניש את כנען, בנו של חם, ולא את חם עצמו. אולי במקרה מפני שהסיפור הזה בא רק כדי לתאר מצב מדיני נתון, או לחלופין משאלת לב, מצב שבו, כנען, העם היושב בארץ ישראל, אמור להשתעבד לשם, שהם במקרה שבטי ישראל. כל סיפור קטן כזה בבראשית בא להסביר מצב קיים או להביע משאלת לב.

ברית מילה, כמה פעמים?

בראשית יז  כג: ו"ַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת-יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ וְאֵת כָּל-יְלִידֵי בֵיתוֹ וְאֵת כָּל-מִקְנַת כַּסְפּוֹ כָּל-זָכָר בְּאַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם וַיָּמָל אֶת-בְּשַׂר עָרְלָתָם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ אֱלֹהִים. כד וְאַבְרָהָם בֶּן-תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה  בְּהִמֹּלוֹ בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. כה וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ בֶּן-שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה  בְּהִמֹּלוֹ אֵת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. כו בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ. כז וְכָל-אַנְשֵׁי בֵיתוֹ יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת-כֶּסֶף מֵאֵת בֶּן-נֵכָר נִמֹּלוּ אִתּוֹ".

שמות ד "כד וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהוָה וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ.  כה וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת-עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן-דָּמִים אַתָּה לִי. כו וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת."

יהושע ה ב "בָּעֵת הַהִיא אָמַר יְהוָה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית. ג וַיַּעַשׂ-לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת. ד וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר-מָל יְהוֹשֻׁעַ  כָּל-הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם הַזְּכָרִים כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם. ה כִּי-מֻלִים הָיוּ כָּל-הָעָם הַיֹּצְאִים וְכָל-הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא-מָלוּ… ז וְאֶת-בְּנֵיהֶם הֵקִים תַּחְתָּם אֹתָם מָל יְהוֹשֻׁעַ  כִּי-עֲרֵלִים הָיוּ כִּי לֹא-מָלוּ אוֹתָם בַּדָּרֶךְ. ח וַיְהִי כַּאֲשֶׁר-תַּמּוּ כָל-הַגּוֹי לְהִמּוֹל וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם בַּמַּחֲנֶה עַד חֲיוֹתָם".

די! די! כואב! כמה פעמים? והם הרי יודעים היטב שזה כואב. זה מה שהם עשו בדיוק לאנשי שכם כשהם רצו לנקום בהם. בראשית  לד" יג וַיַּעֲנוּ בְנֵי-יַעֲקֹב אֶת-שְׁכֶם וְאֶת-חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ  אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם.  יד וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת-אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר-לוֹ עָרְלָה  כִּי-חֶרְפָּה הִוא לָנוּ.  טו אַךְ-בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם  אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל-זָכָר.  טז וְנָתַנּוּ אֶת-בְּנֹתֵינוּ לָכֶם וְאֶת-בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח-לָנוּ וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד. …  כד וַיִּשְׁמְעוּ אֶל-חֲמוֹר וְאֶל-שְׁכֶם בְּנוֹ כָּל-יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ וַיִּמֹּלוּ כָּל-זָכָר כָּל-יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ.  כה וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי-בְנֵי-יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל-הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל-זָכָר".

זיכרון ומסורת

בספרי המקרא יש כמה רמזים לכך שהסיפורים הללו שאנו קוראים בפליאה ובהתפעמות, היו ידועים ומסופרים בקהל, וכנראה עברו מדור לדור, אב סיפר לבנו, ובערב, סביב מדורת השבט סיפר המספר לכל הקהל הקשוב. ואולי סופרו עשרות פעמים ועדיין המשיכו להקשיב להם בהתפעלות. שני איזכורים קטנים מיטיבים להמחיש עובדה זו:

יהושע ו, "כו וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת-הָעִיר הַזֹּאת אֶת-יְרִיחוֹ בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ".

יהושע כבש את יריחו והטיל עליה קללה. עברו מאות שנים והנה צץ הסיפור כאילו תמול שלשום:

מלכים א טז, "לג וַיַּעַשׂ אַחְאָב אֶת-הָאֲשֵׁרָה וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת לְהַכְעִיס אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִכֹּל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו. לד בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי אֶת-יְרִיחֹה  בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ ובשגיב (וּבִשְׂגוּב) צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ כִּדְבַר יְהוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן."

מקרה נוסף של מסורת וזכרון:

במדבר כא, "ט וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת, וַיְשִׂמֵהוּ עַל-הַנֵּס; וְהָיָה, אִם-נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת-אִישׁ–וְהִבִּיט אֶל-נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וָחָי".

בין משה לחזקיה חלפו דורות, ובכל זאת הסיפור חי וקיים:

מלכים ב יח "ד הוּא (חזקיה המלך) הֵסִיר אֶת-הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת-הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת-הָאֲשֵׁרָה וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר-עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד-הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ וַיִּקְרָא-לוֹ נְחֻשְׁתָּן".

היה היו פעם ענקים..

התנ"ך מלא ענקים. מתברר שפעם היו הרבה ענקים בארץ והם נכחדו עם האריות והנמרים.

כל סיפור הענקים מתחיל עם בריאת העולם. עולה מסיפורי הבריאה שהיו לאלוהים בנים, והם שמו עין על בנות האדם, ומהזיווג הבלתי אפשרי הזה יצאו ענקים למיניהם.

בראשית ו  "ד הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי-כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל-בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם  הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם".

כשהמרגלים ששלח משה לתור את הארץ חזרו משליחותם, הם סיפרו סיפורי זוועות:

במדבר יג, "כב וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב, וַיָּבֹא עַד-חֶבְרוֹן, וְשָׁם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק… כח "אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם…  לג ": וְשָׁם רָאִינוּ אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק–מִן-הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם".

דברים א :"כח אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת-לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ, עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת, בַּשָּׁמָיִם; וְגַם-בְּנֵי עֲנָקִים, רָאִינוּ שָׁם."

דברים ב, "י הָאֵמִים לְפָנִים, יָשְׁבוּ בָהּ–עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים. יא רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף-הֵם כָּעֲנָקִים; וְהַמֹּאָבִים, יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים…  כא עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם, כָּעֲנָקִים; וַיַּשְׁמִידֵם יְהוָה מִפְּנֵיהֶם, וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם".

דברים ט, ב: "עַם-גָּדוֹל וָרָם, בְּנֵי עֲנָקִים: אֲשֶׁר אַתָּה יָדַעְתָּ, וְאַתָּה שָׁמַעְתָּ–מִי יִתְיַצֵּב לִפְנֵי בְּנֵי עֲנָק."

יהושע, יא, כא "וַיָּבֹא יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא וַיַּכְרֵת אֶת-הָעֲנָקִים מִן-הָהָר מִן-חֶבְרוֹן מִן-דְּבִר מִן-עֲנָב וּמִכֹּל הַר יְהוּדָה וּמִכֹּל הַר יִשְׂרָאֵל  עִם-עָרֵיהֶם הֶחֱרִימָם יְהוֹשֻׁעַ.  כב לֹא-נוֹתַר עֲנָקִים בְּאֶרֶץ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל  רַק בְּעַזָּה בְּגַת וּבְאַשְׁדּוֹד נִשְׁאָרוּ.

יהושע יד "טו וְשֵׁם חֶבְרוֹן לְפָנִים קִרְיַת אַרְבַּע הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים הוּא וְהָאָרֶץ שָׁקְטָה מִמִּלְחָמָה".

יהושע יד, "יב: וְעַתָּה, תְּנָה-לִּי אֶת-הָהָר הַזֶּה, אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה, בַּיּוֹם הַהוּא:  כִּי אַתָּה-שָׁמַעְתָּ בַיּוֹם הַהוּא כִּי-עֲנָקִים שָׁם, וְעָרִים גְּדֹלוֹת בְּצֻרוֹת–אוּלַי יְהוָה אוֹתִי וְהוֹרַשְׁתִּים, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה…טו  וְשֵׁם חֶבְרוֹן לְפָנִים קִרְיַת אַרְבַּע, הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים הוּא".

יהושע  טו, "יג וּלְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, נָתַן חֵלֶק בְּתוֹךְ בְּנֵי-יְהוּדָה, אֶל-פִּי יְהוָה, לִיהוֹשֻׁעַ–אֶת-קִרְיַת אַרְבַּע אֲבִי הָעֲנָק, הִיא חֶבְרוֹן… יד וַיֹּרֶשׁ מִשָּׁם כָּלֵב, אֶת-שְׁלוֹשָׁה בְּנֵי הָעֲנָק–אֶת-שֵׁשַׁי וְאֶת-אֲחִימַן וְאֶת-תַּלְמַי, יְלִידֵי הָעֲנָק."

שופטים א,  כ "וַיִּתְּנוּ לְכָלֵב אֶת-חֶבְרוֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וַיּוֹרֶשׁ מִשָּׁם אֶת-שְׁלֹשָׁה בְּנֵי הָעֲנָק".

השמועות חוזרות ונשנות, אבל הן פושטת צורה ולובשות צורה, פעם הם שלושה, פעם הם ארבעה, פעם חיסלו אותם, ופתאום מתברר שיש עוד כאלה. פעם קוראים להם ענקים, פעם אומים ופעם רפאים  ופעם הם בכלל ילידי הרפה – מעניין אם כולם היו מאותו סוג או שהיו כל מיני סוגים מהם.

הסיפור מסתבך והולך כשכל מיני אנשים טוענים לזכותם שהם הם השמידו את הענקים. ומה האמת? ומה נספר לילדים? ומי באמת הרג את גלית הפלשתי הענק?

שמואל א יז,' ד וַיֵּצֵא אִישׁ-הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת: גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת. …  כג וְהוּא מְדַבֵּר עִמָּם, וְהִנֵּה אִישׁ הַבֵּנַיִם עוֹלֶה גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי שְׁמוֹ מִגַּת מִמַּעַרְכוֹת פְּלִשְׁתִּים, וַיְדַבֵּר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַיִּשְׁמַע דָּוִד…"

אז כולנו גדלנו על הסיפור המופלא של דוד, רועה הצאן הג'ינג'י, שבאבן קלע אחת הפיל את הענק המתרברב גלית. אבל רגע, פתאום יש לנו סיפור אחר לגמרי:

שמואל ב כא, "טו וַתְּהִי-עוֹד מִלְחָמָה לַפְּלִשְׁתִּים אֶת-יִשְׂרָאֵל וַיֵּרֶד דָּוִד וַעֲבָדָיו עִמּוֹ וַיִּלָּחֲמוּ אֶת-פְּלִשְׁתִּים וַיָּעַף דָּוִד. טז וְיִשְׁבִּי בְּנֹב אֲשֶׁר בִּילִידֵי הָרָפָה וּמִשְׁקַל קֵינוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת מִשְׁקַל נְחֹשֶׁת וְהוּא חָגוּר חֲדָשָׁה וַיֹּאמֶר לְהַכּוֹת אֶת-דָּוִד.  יז וַיַּעֲזָר-לוֹ אֲבִישַׁי בֶּן-צְרוּיָה וַיַּךְ אֶת-הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִתֵהוּ אָז נִשְׁבְּעוּ אַנְשֵׁי-דָוִד לוֹ לֵאמֹר לֹא-תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ לַמִּלְחָמָה וְלֹא תְכַבֶּה אֶת-נֵר יִשְׂרָאֵל. יח וַיְהִי אַחֲרֵי-כֵן וַתְּהִי-עוֹד הַמִּלְחָמָה בְּגוֹב עִם-פְּלִשְׁתִּים אָז הִכָּה סִבְּכַי הַחֻשָׁתִי אֶת-סַף אֲשֶׁר בִּילִדֵי הָרָפָה. יט וַתְּהִי-עוֹד הַמִּלְחָמָה בְּגוֹב עִם-פְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן-יַעְרֵי אֹרְגִים בֵּית הַלַּחְמִי אֵת גָּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים. כ וַתְּהִי-עוֹד מִלְחָמָה בְּגַת וַיְהִי אִישׁ מָדוֹן וְאֶצְבְּעֹת יָדָיו וְאֶצְבְּעֹת רַגְלָיו שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מִסְפָּר וְגַם-הוּא יֻלַּד לְהָרָפָה.  כא וַיְחָרֵף אֶת-יִשְׂרָאֵל וַיַּכֵּהוּ יְהוֹנָתָן בֶּן- שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד. כב אֶת-אַרְבַּעַת אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְהָרָפָה בְּגַת וַיִּפְּלוּ בְיַד-דָּוִד וּבְיַד עֲבָדָיו."

אז מה האמת? וכמה בני הרפה יש? וכמה ענקים יש? והאם השמידו את כולם או לא? ומי באמת הרג את גלית? כל אחד כאן לוקח את הקרדיט לעצמו, ואנה אנו באים? מה תהיה הכותרת בעתון? והעיקר: מה נספר לילדים בגן?

גיבורים אלמונים

פרק אחד מוזר בספר שמואל ב מונה גיבורים אלמונים, לכאורה שלושים במספר, מונה אותם ואת מעשי גבורתם. רוב הגיבורים האלה אינם נזכרים במקומות אחרים, והם כאילו צצו משום מקום וחזרו לשם מיידית. לא כל  מעשי גבורתם ברוכים, אבל חזקה על הסופר שהניס את הרשימה הזאת, שהוא ידע, והזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי ידע, על מה הם מדברים.

שמואל ב כג

ח אֵלֶּה שְׁמוֹת הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר לְדָוִד יֹשֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי

רֹאשׁ הַשָּׁלִשִׁי הוּא עֲדִינוֹ הָעֶצְנִי עַל-שְׁמֹנֶה מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם אֶחָת.

ט וְאַחֲרָו אֶלְעָזָר בֶּן- דֹּדוֹ בֶּן-אֲחֹחִי בִּשְׁלֹשָׁה הַגִּבֹּרִים עִם-דָּוִד בְּחָרְפָם בַּפְּלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ-שָׁם לַמִּלְחָמָה וַיַּעֲלוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל. י הוּא קָם וַיַּךְ בַּפְּלִשְׁתִּים עַד כִּי-יָגְעָה יָדוֹ וַתִּדְבַּק יָדוֹ אֶל-הַחֶרֶב וַיַּעַשׂ יְהוָה תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה בַּיּוֹם הַהוּא וְהָעָם יָשֻׁבוּ אַחֲרָיו אַךְ-לְפַשֵּׁט.

יא וְאַחֲרָיו שַׁמָּה בֶן-אָגֵא הָרָרִי וַיֵּאָסְפוּ פְלִשְׁתִּים לַחַיָּה וַתְּהִי-שָׁם חֶלְקַת הַשָּׂדֶה מְלֵאָה עֲדָשִׁים וְהָעָם נָס מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים. יב וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ-הַחֶלְקָה וַיַּצִּילֶהָ וַיַּךְ אֶת-פְּלִשְׁתִּים וַיַּעַשׂ יְהוָה תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה.

יג וַיֵּרְדוּ שְׁלֹשָׁה מֵהַשְּׁלֹשִׁים רֹאשׁ וַיָּבֹאוּ אֶל-קָצִיר אֶל-דָּוִד אֶל-מְעָרַת עֲדֻלָּם וְחַיַּת פְּלִשְׁתִּים חֹנָה בְּעֵמֶק רְפָאִים. יד וְדָוִד אָז בַּמְּצוּדָה וּמַצַּב פְּלִשְׁתִּים אָז בֵּית לָחֶם. טו וַיִּתְאַוֶּה דָוִד וַיֹּאמַר  מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבֹּאר בֵּית-לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר. טז וַיִּבְקְעוּ שְׁלֹשֶׁת הַגִּבֹּרִים בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּשְׁאֲבוּ-מַיִם מִבֹּאר בֵּית-לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וַיִּשְׂאוּ וַיָּבִאוּ אֶל-דָּוִד וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם וַיַּסֵּךְ אֹתָם לַיהוָה. יז וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי יְהוָה מֵעֲשֹׂתִי זֹאת הֲדַם הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים בְּנַפְשׁוֹתָם וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם אֵלֶּה עָשׂוּ שְׁלֹשֶׁת הַגִּבֹּרִים.

יח וַאֲבִישַׁי אֲחִי יוֹאָב בֶּן-צְרוּיָה הוּא רֹאשׁ הַשְּׁלֹשָׁה וְהוּא עוֹרֵר אֶת-חֲנִיתוֹ עַל-שְׁלֹשׁ מֵאוֹת חָלָל וְלוֹ-שֵׁם בַּשְּׁלֹשָׁה. יט מִן-הַשְּׁלֹשָׁה הֲכִי נִכְבָּד וַיְהִי לָהֶם לְשָׂר וְעַד-הַשְּׁלֹשָׁה לֹא-בָא.

כ וּבְנָיָהוּ בֶן-יְהוֹיָדָע בֶּן-אִישׁ- חַיִל רַב-פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבֹּאר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג. כא וְהוּא-הִכָּה אֶת-אִישׁ מִצְרִי אִישׁ מַרְאֶה וּבְיַד הַמִּצְרִי חֲנִית וַיֵּרֶד אֵלָיו בַּשָּׁבֶט וַיִּגְזֹל אֶת-הַחֲנִית מִיַּד הַמִּצְרִי וַיַּהַרְגֵהוּ בַּחֲנִיתוֹ. כב אֵלֶּה עָשָׂה בְּנָיָהוּ בֶּן-יְהוֹיָדָע וְלוֹ-שֵׁם בִּשְׁלֹשָׁה הַגִּבֹּרִים.  כג מִן-הַשְּׁלֹשִׁים נִכְבָּד וְאֶל-הַשְּׁלֹשָׁה לֹא-בָא וַיְשִׂמֵהוּ דָוִד אֶל-מִשְׁמַעְתּוֹ.

הבנתם? גם אני לא. לכאורה מדובר על שלושים גיבורים, אבל הצלחתי למנות ברשימה רק שמונה גיבורים. אז היכן כל היתר? השם בניהו בן יהוידע חוזר גם אחר כך, אבל מעשי הגבור המיוחסים לו דומים מידי למעשים המיוחסים לדוד במקום אחר, ולמשה במקום אחר.

בסך הכל רשימה מוזרה, אבל מה זה חשוב? גיבורים הם גיבורים, והעם זקוק לגיבורים.

למרבה הבלבול יש עוד רשימה אחת בדברי הימים א פרק יב

א וְאֵלֶּה, הַבָּאִים אֶל-דָּוִיד לְצִיקְלַג, עוֹד עָצוּר, מִפְּנֵי שָׁאוּל בֶּן-קִישׁ; וְהֵמָּה, בַּגִּבּוֹרִים, עֹזְרֵי, הַמִּלְחָמָה. ב נֹשְׁקֵי קֶשֶׁת, מַיְמִינִים וּמַשְׂמִאלִים בָּאֲבָנִים, וּבַחִצִּים, בַּקָּשֶׁת–מֵאֲחֵי שָׁאוּל, מִבִּנְיָמִן.  ג הָרֹאשׁ אֲחִיעֶזֶר וְיוֹאָשׁ, בְּנֵי הַשְּׁמָעָה הַגִּבְעָתִי, ויזואל (וִיזִיאֵל) וָפֶלֶט, בְּנֵי עַזְמָוֶת; וּבְרָכָה, וְיֵהוּא הָעַנְּתֹתִי.  דוְיִשְׁמַעְיָה הַגִּבְעוֹנִי גִּבּוֹר בַּשְּׁלֹשִׁים, וְעַל-הַשְּׁלֹשִׁים.  ה וְיִרְמְיָה וְיַחֲזִיאֵל וְיוֹחָנָן, וְיוֹזָבָד הַגְּדֵרָתִי.  {ס}  ואֶלְעוּזַי וִירִימוֹת וּבְעַלְיָה וּשְׁמַרְיָהוּ, וּשְׁפַטְיָהוּ החריפי (הַחֲרוּפִי).  ז אֶלְקָנָה וְיִשִּׁיָּהוּ וַעֲזַרְאֵל וְיוֹעֶזֶר, וְיָשָׁבְעָם–הַקָּרְחִים.  ח וְיוֹעֵאלָה וּזְבַדְיָה בְּנֵי יְרֹחָם, מִן-הַגְּדוֹר.  ט וּמִן-הַגָּדִי נִבְדְּלוּ אֶל-דָּוִיד לַמְצַד מִדְבָּרָה גִּבֹּרֵי הַחַיִל, אַנְשֵׁי צָבָא לַמִּלְחָמָה–עֹרְכֵי צִנָּה, וָרֹמַח; וּפְנֵי אַרְיֵה פְּנֵיהֶם, וְכִצְבָאיִם עַל-הֶהָרִים לְמַהֵר.  י עֵזֶר, הָרֹאשׁ; עֹבַדְיָה, הַשֵּׁנִי, אֱלִיאָב, הַשְּׁלִשִׁי.  יא מִשְׁמַנָּה, הָרְבִיעִי, יִרְמְיָה, הַחֲמִשִׁי.  יב עַתַּי, הַשִּׁשִּׁי, אֱלִיאֵל, הַשְּׁבִעִי.  יג יוֹחָנָן, הַשְּׁמִינִי, אֶלְזָבָד, הַתְּשִׁיעִי.  יד יִרְמְיָהוּ, הָעֲשִׂירִי, מַכְבַּנַּי, עַשְׁתֵּי עָשָׂר.  {ס}  טו אֵלֶּה מִבְּנֵי-גָד, רָאשֵׁי הַצָּבָא; אֶחָד לְמֵאָה הַקָּטָן, וְהַגָּדוֹל לְאָלֶף.  טז אֵלֶּה הֵם, אֲשֶׁר עָבְרוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וְהוּא מְמַלֵּא, עַל-כָּל-גדיתיו (גְּדוֹתָיו); וַיַּבְרִיחוּ, אֶת-כָּל-הָעֲמָקִים, לַמִּזְרָח, וְלַמַּעֲרָב.  {פ}

אז איך סופרים? וכמה באמת היו? ומה השמות המדוייקים?מה זה חשוב?!!

מוטיב חוזר

אחד הנושאים המאפיינים כובשים בארץ לא להם היא המגמה להפיץ את השמועה  שהאוכלוסייה המקומית רצתה בהם בתור משחררים מעולו של שליט לא רצוי. דוגמאות לכך לא חסרות לאורך ההיסטוריה: כשהרוסים כבשו את פולין מידי הגרמנים הנאצים, קיבלו הפולנים את פניהם בהתלהבות. זו עברה חיש מהר כשהתברר שה"משחררים" הפכו להיות כובשים עריצים לא פחות. כשצה"ל נכנס ללבנון במהלך מלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982, קיבלו התושבים את פניהם בפרחים ובאורז. למחרת כבר ירו עליהם רקטות RPG, כי כובשים הם כובשים הם כובשים. אבל כובשים רוצים להראות שהם נאורים ורצויים על ידי האוכלוסייה. מוטיב חוזר בסיפורי הכיבוש של שבטי ישראל בכנען הוא מוטיב של שיתוף פעולה בין האוכלוסייה המקומית לבין הצבא הכובש. זכור לכולם סיפורה של רחב, שהסתירה את המרגלים וחילצה אותם מיריחו בתנאי מפורש: " יב וְעַתָּה, הִשָּׁבְעוּ-נָא לִי בַּיהוָה, כִּי-עָשִׂיתִי עִמָּכֶם, חָסֶד; וַעֲשִׂיתֶם גַּם-אַתֶּם עִם-בֵּית אָבִי, חֶסֶד, וּנְתַתֶּם לִי, אוֹת אֱמֶת.  יג וְהַחֲיִתֶם אֶת-אָבִי וְאֶת-אִמִּי, וְאֶת-אַחַי וְאֶת-אחותי (אַחְיוֹתַי), וְאֵת, כָּל-אֲשֶׁר לָהֶם; וְהִצַּלְתֶּם אֶת-נַפְשֹׁתֵינוּ, מִמָּוֶת" (יהושע, ב). התנאי הוא חיים לה ולכל בני משפחתה. את התנאי הזה קיימו.

סיפור רחב אינו יחיד במקרא, אך הוא הידוע ביותר. בספר שופטים, פרק א חוזר בדיוק אותו סיפור: "כב וַיַּעֲלוּ בֵית-יוֹסֵף גַּם-הֵם בֵּית-אֵל וַיהוָה עִמָּם.  כג וַיָּתִירוּ בֵית-יוֹסֵף בְּבֵית-אֵל וְשֵׁם-הָעִיר לְפָנִים לוּז.  כד וַיִּרְאוּ הַשֹּׁמְרִים אִישׁ יוֹצֵא מִן-הָעִיר וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַרְאֵנוּ נָא אֶת-מְבוֹא הָעִיר וְעָשִׂינוּ עִמְּךָ חָסֶד. כה וַיַּרְאֵם אֶת-מְבוֹא הָעִיר וַיַּכּוּ אֶת-הָעִיר לְפִי-חָרֶב וְאֶת-הָאִישׁ וְאֶת-כָּל-מִשְׁפַּחְתּוֹ שִׁלֵּחוּ.  כו וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ אֶרֶץ הַחִתִּים וַיִּבֶן עִיר וַיִּקְרָא שְׁמָהּ לוּז הוּא שְׁמָהּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה."

החזרה על אותו סיפור מעידה על כך שזהו מוטיב קובע בסיפורי כיבוש. המוטיב של אדם מתוך העיר המסגיר את עירו לצבא פולש בתנאי שיעניקו חיים לו ולכל משפחתו חוזר בסיפורי עמים, כגון סיפור המצור של הפרסים על בבל במאה השישית לפני הספירה. גם הכובשים הערבית במאה השביעית לספירה הרבו להשתמש במוטיב הזה כדי להראות שהאוכלוסייה המקומית רצתה בהם בתור משחררים. הספור הידוע ביותר הוא סיפור המצור על קיסריה. הערבים צרו על קיסריה הביזנטית ולא יכלו לה. עד שיהודי אחד מתוך העיר הראה להם דרך להיכנס לתוך העיר בתוך תעלת מים שהיתה חפורה מתחת לחומות. הכובשים משתנים, האוכלוסייה משתנה, אבל המוטיב הזה נשאר חי וקיים.

 

תם אך לא נשלם, ברוך אל בורא עולם