נולדה במלחמות

מדינת ישראל נולדה במלחמה. לידה זו סימנה לעתיד את כל קורותיה. מלחמה אחר מלחמה. יש מלחמות אין ברירה ומלחמות ברירה. יש מלחמות עם קונצנזוס ומלחמות מפלגות, יש מבצעים שהפכו למלחמות ויש מלחמות שהושכחו ונשכחו, יש מלחמות המלוות באופוריה ומלחמות המלוות בטראומה. אחת היא לנו, גם אם נקרא לזה מבצע, מלחמה היא. גם אם נראה בה מוצדקת וגם אם לא – מלחמה היא, ובמלחמה נופלים חיילים. יש שיאמרו הקרבנות מוצדקים ויש שיאמרו הלנצח תאכל חרב. יש הסוחבים איתם טראומות ויש החוגגים ביום העצמאות עם אותות המלחמות על החזה.

תמים מי שחושב שילדים הנולדים למלחמה אחר מלחמה דומים לילדים בארץ שלווה כמו שווייץ. הילד רואה את אביו יוצא למלחמה, לעתים אינו חוזר. הילד רואה את אחיו הבוגר יוצא למלחמה, לעתים אינו חוזר. ילד שהוא כבר נער הולך לגדנ"ע להכין את עצמו למלחמה. הבחור מגויס ויוצא למלחמה. לעתים אינו חוזר.

יש ה"מורעלים", המתגייסים ליחדות קרביות עם ברק בעיניים. יש ההססנים, היוצאים ליחידות קרביות עם פחד בלב. יש המנסים בכל כוחם להיות ג'ובניקים ולהישאר קרוב לבית. יש אלה שבכלל מנסים להשתמט מגיוס. יש היורדים מהארץ. יש החוזרים באמצע חופשה כי פרצה מלחמה חדשה בישראל והם מתגייסים לדגל, ל"דין התנועה". אבל אין אחד שחותם המלחמה אינו טבוע בו, בנפשו, בד.נ.א. שלו.

המלחמה הראשונה שלי

נולדתי בדצמבר 1939. אחד הזיכרונות הראשונים שלי היה ציור מעורפל: אני עומדת ליד אמי בחצר של שכנתנו סבינה. אני נאחזת באמי ומרימה מבט לשמים. השמים מכוסים אווירונים. קולות נפץ נשמעים. אמי, אני וסבינה נכנסים למקלט בחצרה של סבינה. היום, ממרומי גילי, אני מבקשת להבין מה פירושו של זיכרון מעורפל זה. אני מחטטת באתרים, ברשימות, בקטעי עיתונים ומוצאת כל מיני ידיעות, לעתים סותרות ולעתים זהות ואני מבקשת לדעת איזו מהן משקפת את זיכרון הילדות המעורפל הזה.

*התל אביבים קמו לעוד בוקר יפה בתשעה בספטמבר 1940. השמיים היו תכולים. אבל אחרי הצהרים – הכל השתנה. 12 דקות אחרי ארבע – בום. מטוסים איטלקיים – כנראה חמישה במקביל – הגיחו מעבר לים, ופתחו בהפצצה חסרת הבחנה על תל אביב. הם הטילו פצצות של 50 עד 100 ק"ג כל אחת.

*התקפות חיל האוויר החלש של האיטלקים על תל אביב ב-1940 הותירו רושם בל יימחה על האוכלוסייה היהודית.

*הזיכרונות שלי מהמקום הזה התחילו כשהייתי בן חמש בערך בשנת 1940 כשאז הייתה מלחמת העולם השנייה והאיטלקים הפציצו את תל אביב. ביום אחד שמענו רעש של מנועים של מטוסים בשמיים והגיעו הרבה מפציצים איטלקיים שהפציצו את תל אביב

אני חושבת לעצמי: בספטמבר 1940 הייתי בת שנה. לא סביר שאני זוכרת אירוע כזה.

לקט אחר של ידיעות נותן לי אפשרות סבירה יותר.

*ב-12 ביוני 1941 הופצצה תל אביב בשנית על ידי מטוסים איטלקיים. ההפצצה הפעם הייתה בחצות ועיקר הפצצות נפלו במרכז העיר וגרמו לפצועים רבים.

*תל אביב הופצצה פעם נוספת ב-12 ביוני, הפעם על ידי מטוסים צרפתיים מכוחות ממשלת וישי. בהפצצה זו נהרגו 13 אנשים ..

*ב-12 ביוני 1941 מטוסים של צרפת וישי הפציצו את העיר. אחת הפצצות פגעה ב"בית האינוולידים" ברחוב מרמורק.

*מיומנה של חנה סנש: במסגרת גל ההפצצות המחודש הפציצו הגרמנים את תל אביב ב-12 ביוני 1941. פצצה אחת פגעה פגיעה ישירה ב"בית האינוולידים" ברחוב מרמורק.

ניר אריאלי טוען שלא צרפתים אלא מטוסי הלופטוואפה הגרמנים הם שהפציצו את תל אביב.

https://www.tandfonline.com/…/10.1080/00263200903068565

יש כאן חילוקי דעות באשר למטוסים ומי שלחם. דבר אחד ברור, גם ממשלת וישי של צרפת, גם האיטלקים וגם הגרמנים היו שייכים לאותה חזית, ואין להתפלא שלא ידעו לזהות את התוקפים. אבל בתאריך זה כבר הייתי בת קרוב לשנתיים, וייתכן שזה האירוע המלחמתי הראשון שנחרט בזיכרוני.

מלחמת העולם השנייה כרוכה אצלי בזיכרונות היעדרותו הממושכת של אבי.

כשהייתי בת שלוש או ארבע, אבא התגייס לצבא הבריטי כדי להשתתף במאמץ של היישוב העברי במלחמת העולם השנייה. גם אחותו התגייסה. הייתה נהגת אמבולנס במדבר המערבי. אבי יחד עם שני גיסיו, אחיה של אמא, היו ביחידת קמופלאז' של הצבא הבריטי. לפחות ארבע שנים לא ראיתי אותו. הם היו באפריקה, ואחר כך באיטליה. הם התגייסו בשנת 1941 ונשארו בשרות עד תום המלחמה. בארון הספרים שלי נמצא כרך עבה וממורטט מרוב שימוש וקריאה של כל שירי טשרניחובסקי. את הספר הזה קיבל אבי בשנת 1945 בתור שי  שהוענק לחיילים הישראלים בצבא הבריטי מאת הועד הארצי למען החייל היהודי. על דף השער אפשר לראות את המדבקה הבאה:

הועד הארצי למען החייל היהודי

היישוב לחייליו

תש"ה (1945)

 

בשנת 2002, שנים לאחר מות אבי, הוענקו לו על ידי משרד הביטחון אות הלוחם בנאצים ואות ההתנדבות, עם מדליה יפה. כך קיבל אבי הכרה בחלקו במלחמת העולם השנייה.

מלחמת העצמאות

30 בנובמבר  1947 – 20 ביולי 1949, הידועה גם בשמות "מלחמת השחרור", "מלחמת הקוממיות" או "מלחמת תש"ח". הייתה מלחמה יזומה על ידי מדינות ערב וערביי ארץ ישראל לסיכולה של תוכנית החלוקה ומניעת הקמתה של מדינת ישראל. בסיומה נקבע קו שביתת הנשק המכונה "הקו הירוק ,ראש הממשלה ושר הבטחון – דוד בן גוריון, הרמשכ"ל – יעקב דורי.

מלחמת העצמאות שלי

המצרים הפציצו את תל אביב כמה פעמים וגרמו לנזק רב. ב-18 במאי 1948 הייתה ההתקפה המצרית הקשה ביותר על העיר. התחנה המרכזית בתל אביב ספגה את רוב הפצצות. התוצאה 41 הרוגים, חורבן והרס בדרומה של תל אביב, ומראות קשים במרכזה.  בהתקפה זו נפגע אחד מסמליה של תל אביב אותה תקופה, אוטובוס הקומתיים שבלט ברחבי העיר עד אז, נשרף כולו במהלך ההפצצה. יומיים לאחר מכן ב-20 במאי  הפציצו המצרים פעם נוספת את תל אביב ופרבריה.

אבי נאחז חרדה גדולה. משפחתנו הייתה קטנה: אבי אמי ואני. הייתי בת שמונה בערך. לאמי הייתה בת מנישואיה הקודמים. כשנישאה לאבי, השאירה את בתה הגדולה עם הוריה באחוזתם החקלאית בכפר מל"ל. לשם כיוון אבי את צעדיו. הוא לקח את אמי ואותי, ארזנו מעט חפצים ונסענו לכפר מל"ל על מנת להישאר שם בתקופה הקשה.

בשבילי מלחמת העצמאות נשקפת בחוויותי מכפר מל"ל. היו לי שם חיים שקטים וטובים. כמעט ולא הייתי מודעת למלחמה שהתחוללה בארץ על כל מוראותיה. הזיכרונות היחידים שלי ממלחמת העצמאות הם השירים שהושמעו ברדיו: יפה ירקוני בשירי המלחמה: באב אל וואד, האמיני יום יבוא, וגם בשירים ה"סלוניים": "אל נא תאמר לי שלום", "שחרחורת" ו"קרה זה רק הפעם"; שירי הצ'יזבטרון: מוטי מוטי, היי הג'יפ, הפרוטה והירח, בת שבע, הן אפשר..

עוד זיכרון: שקי החול. כל הבתים בתל אביב מוגנו בשקי חול בכניסה לבית. אני זוכרת את רחוב גאולה. במספר 39 גרו סבי וסבתי. בכניסה לבית המשותף הונחו שקי החול להגנה על הכניסה לבית. כמו תמיד, גם  לאחר שהסתיימה המלחמה, שקי החול עוד נשארו שם תקופה ארוכה באין יד מזדרזת לפנותם.

 הפידאיון ופעולות התגמול

הפֶדַאיון הוא כינוי משותף לקבוצות טרור שונות, לא בהכרח קשורות זו בזו, של מחבלים ערבים שהופעלו בידי גורמי ממשל במדינות ערב והסתננו לישראל למטרות פיגועי טרור, החל מתחילת שנתו ה-50 ועד למלחמת סיני. קרוב לאלף ישראלים נרצחו בפעולות אלה.

פעילות הפדאיון יצאה בעיקר מרצועת עזה ומהגדה המערבית, ולשם כוונו פעולות התגמול של ישראל. המובילים של מדיניות פעולות התגמול היו ראש הממשלה, דוד בן גוריון, ווהרמטכ"ל דאז,משה דיין.

ואני…

הייתי בת 16 כשהתקיימו חדירות האיבה של הפידאיון ופעולות התגמול של צה"ל. אבל גרעין הנח"ל שאליו הייתי אמורה להצטרף, ובהם חברים מהקן שלי, קן הימי של השומר הצעיר בתל אביב, והם מבוגרים ממני בשנתיים-שלוש, היו אז חיילים בצבא הסדיר, בחטיבת הנח"ל. הם מילאו תפקידים מרכזיים בפעולות התגמול.

קורס מכ"ים של הנח"ל בפיקודו של צביקה לבנון, מחזור י"ב ממחנה נתן, שבו היו חברי הגרעין שלי, השתתפו בפעולת הצבחה, מבצע הר געש: בעקבות חדירה של כוחות מצריים לאזור ניצנה, תקף צה"ל באזור זה ב-2 בנובמבר 1955. המבצע כלל את כיבוש מוצב "טובה" והשמדת עמדת תותחי נ"מ. 70 חיילים מצרים נהרגו ו-48 נשבו. לצה"ל היו שבעה הרוגים.

כך השתתפו גם לוחמי הצנחנים של חטיבת הנח"ל שבהם היו חברי הגרעין שלי גם  בפעולת חוסאן, מבצע לולב: בליל הושענה רבה תשי"ז, 25 בספטמבר 1956, פשטו הצנחנים, בפיקודם של מרדכי גור ורפאל איתן על משטרת חוסאן שבנפת בית לחם. לאחר קרב קשה פוצצה התחנה. לירדנים היו 39 הרוגים. לצה"ל היו 10 הרוגים, חמישה מהם בהתפוצצות מטען חומר נפץ שהיה על אחד הג'יפים, ו-16 פצועים.

פעולת התגמול האחרונה שביצע צה"ל גבתה מחיר כבד מחבר הגרעין שלי.

פעולת קלקיליה, מבצע שומרון: נערך ב-10 באוקטובר 1956 נגד משטרת קלקיליה, בתגובה לשני מעשי רצח בישראל שנעשו על ידי מחבלים שבאו מירדן. משטרת קלקיליה פוצצה וסיירת צנחנים ששימשה כחסימה למבצע ניהלה קרב עיקש נגד כוח ירדני שאיגף אותה. במבצע נפלו 18 לוחמי צה"ל ו-68 נפצעו. לירדנים היו כ-88 הרוגים ו-15 פצועים. זהו המבצע התגמול האחרון לפנימבצע קדש. אחד מהפצועים היה חבר גרעין שלי שנפגע בעינו ואיבד את הראייה בה.

 

מלחמת סיני

29 באוקטובר 1956– 5 בנובמבר 1956, הידועה גם בשמה הרשמי "מבצע קדש", הייתה מלחמה יזומה של ישראל, בשיתוף המעצמות האירופיות הממלכה המאוחדת וצרפת, לכיבוש חצי האי סיני והשתלטות על תעלת סואץ. ראש הממשלה ושר הביטחון: דוד בן-גוריון, הרמטכ"ל: משה דיין.

 

 

מלחמת סיני שלי

 

כשפרצה מלחמת סיני הייתי תלמידה בקבוצת "נשר" בקיבוץ גן שמואל שבו למדתי בשנים 1957-1956. הייתי בת 17 בכיתה י"א. את מוראות המלחמה אינני זוכרת כלל, אך אני זוכרת היטב חוויות הקשורות בה.

יום אחד עמדנו בשדה, כמה מבני קבוצת "נשר" כשלפתע נשמע קולם של מטוסים החולפים מעל פנינו. המומחה שלנו למטוסים, גבי, נתן צעקה: אלה אורגאנים! שישה מטוסי אורגאן חצו את השמיים בשריקה. ישראל קנתה כ־75 מטוסים עד אמצע שנות השישים, כולם מעודפי חיל האוויר הצרפתי. ובאוגוסט 1956 ערב מבצע קדש נשלחו לארץ שישה מטוסי אוראגן נוספים ואותם ראינו בהתפעלות.

עוד אירוע זכור לי היטב. אמנם אין הוא קשור למלחמה כלל וכלל, אבל בזיכרון האישי שלי הוא קשור לאותם ימים. ב-31 ביולי עמדנו, כל קבוצת "נשר" צפופים סביב מקלט הרדיו היחיד שהיה בכיתה. את המתח אפשר היה לחתוך בסכין. זה היה משחק הגומלין של נבחרות ישראל וברית המועצות. המשחק הזה התקיים 20 יום אחרי ההפסד הצורב לנבחרת שלנו במוסקבה 0:5. קולו של נחמיה בן אברהם השדר המיתולוגי בקע אלינו מן המקלט, אחוז התרגשות רבה. אחרי השער הראשון שהבקיעו הרוסים קרתה הסנסציה: נחום סטלמך, עם ראש הזהב שלו, הבקיע את שערו של יאשין, השוער האגדי של נבחרת ברית המועצות. ההתלהבות לא ידעה גבול. אמנם ברית המועצות ניצחה 2:1 אבל זה כבר לא היה משנה. נוספה לזה הידיעה שזה היה השער הראשון בתולדות הנבחרת שהובקע על ידה באיצטדיון רמת גן.

אבל הפרי המתוק ביותר של מלחמת סיני הגיע מיד לאחר תום הלחימה. פתאום נפתחו לפני הישראלי מרחבים עצומים שלא ידעום קודם לכן. ההתארגנות הייתה מהירה. מזון, תרמילים, בגדים מתאימים, משאית טיולים – ויצאנו לטיול בן כמה ימים במרחבי סיני. המראות היו מופלאים וכן גם התחושה. שרנו בקולי קולות "לא אגדה רעי, ולא חלום עובר: הנה מול הר סיני, הסנה, הסנה בוער. והוא לוהב בשיר בפי גדודי בנים,ושערי העיר ביד השמשונים. הו, שלהבת יה – עיני הנערים, הו, שלהבת יה – ברעום המנועים, עוד יסופר על זה היום אחי, בשוב העם אל מעמד סיני." (יחיאל מוהר, משה וילנסקי, שושנה דמארי). הנוף המופלא ביותר נשקף אלינו בבקעת הירח. נסענו בדהרה על פני הבקעה השטוחה. היום היה חם, גלי חום התאבכו מעל הקרקע השטוחה והצחיחה ויצרו מופעי פטה מורגנה מרהיבים. בנערותי קראתי הרבה ספרי הרפתקאות ופעמים רבות נתקלתי במושג ובתופעותיו המתוארים בספרים. הפעם ניתנה לי ההזדמנות לראות במרחק עצי דקלים המשתקפים בבריכת מים ולראות לאחר כמה דקות נסיעה שלא היה זה אלא חזיון שווא. גם טיול בקניון האדום הותיר בנו תחושה של הרפתקה מופלאה שכמוה לא חווינו. היה זה מסע ניצחון והתלהבות, שכידוע לכולם נגמר בפינוי מהיר של כל השטח שנכבש כתוצאה של לחץ מארצות הברית. נשארו רק הגעגועים שבאו לידי ביטוי בשיר "שארם-אל-שייח’, חזרנו אליך שנית!", שיר ששרו בהתלהבות, בימי האופוריה המטומטמת שלמחרת ששת-הימים. השיר בא להזכיר שכבר כבשנו את המקום במלחמת סיני 1956, אך נאלצנו לנטוש אותה בעקבות האולטימטום האמריקאי-סובייטי, והנה חזרנו כמנצחים.

 

מלחמת ששת הימים

 

מלחמה שנערכה מבוקר5 ביוני עד ליל 10 ביוני 1967 בין ישראל לבין מצרים, ירדן וסוריה, שנעזרו במדינות ערביות נוספות: עיראק, לבנון, ערב הסעודית, לוב, סודן, תוניסיה, מרוקו ואלג'יריה.

המלחמה החלה במכה מקדימה ישראלית במבצע מוקד על חיל האויר המצרי לאחר תקופת ההמתנה המתוחה, שבה נעשו ניסיונות להימנע ממלחמה במהלך המלחמה כבשה מדינת ישראל שטחים נרחבים בסיני, רצועת עזה,רמת הגולן, יהודה  ושומרון ומזרח ירושלים. השטח הכולל שנכבש גדול פי שלושה משטחה של מדינת ישראל לפני המלחמה.

השלכות המלחמה בתחומי הפוליטיקה הפנימית של המדינות שהשתתפו בה, הגיאוגרפיה המדינית, הכלכלה האזורית, הגאופ]וליטיקה ומהלך המלחמה הקרה היו מרחיקות לכת וממושכות.

מלחמת ששת הימים שלי

בבוקר ה-5 ביוני עבדתי במתפרה. הייתי בחודש השישי להריוני עם בני השני. בתי הבכורה הייתה בת חמש ובילתה את היום בבית הילדים. לפתע נשמעה אזעקה. קפצתי, כבדה כשהייתי, ורצתי לראות אם לקחו את הילדים למקלט. כמובן שלא הייתי צריכה לדאוג. המטפלות לקחו את כל הילדים למקלט בצורה מסודרת. אבל אני הייתי מבוהלת ודואגת. רצתי מהר לכיוון המקלט. נתקלתי באבן ונפלתי על בטני הכבדה. כמה ימים אחרי הנפילה עוד הייתי מודאגת וחרדה לשלום העובר, אבל זה עבר מהר. קרו דברים אחרים. היינו שלוש נשים בהריון. הטילו עלינו ועל שאר הבנות משימה: למלא שקי חול כדי להגן על פתחי המקלטים. אני זוכרת איך נעתי בתנועות מסורבלות יחד עם הנשים האחרות. מודאגות, מפוחדות, לא יודעות מה. הגברים גויסו. תחושת אימה וסוף.

לעולם לא אשכח את הרגע הנורא הזה. ישבתי בחדרי, כבדה עם משא בטני בת ששת החודשים. לפתע פרצה לחדרי גיסתי, אשת אחיו של בעלי, נושאת בזרועותיה את בנה התינוק וממררת בבכי, בקושי רואה את דרכה אלי. זה היה השישה ביוני, היום השני למלחמה. "הם נהרגו", פלטה בגמגום, "הם נהרגו, קוקו וגדעון, שניהם נהרגו".

קוקו (יעקב), חבר הגרעין המשלים שלנו, בחור גבוה, חייכן, שחקן כדורעף מעולה, נשוי לתלמה בת הגרעין שלהם ולהם תינוקת קטנה, ענת, שרק נולדה. קוקו נהרג בקרב על גבעת התחמושת. היום כשאני קוראת על הקרב הזה, אני רואה שהוא למעשה היה קרב מיותר. אני חושבת על קוקו, ועל 36 הצנחנים שנהרגו בקרב זה – 21 בגבעת התחמושת ו-12 בתעלות הקשר המתחברות אל הגבעה. אני חושבת גם על כ-70 חיילים ירדניים שנהרגו בהגנה על גבעת התחמושת – כמחצית הכוח שהיה במוצב. אני חושבת על תלמה, שנשארה באלמנותה. אני חושבת על ענת שגדלה ללא אב.

גדעון, החשמלאי שלנו, דוהר תמיד על האופנוע שלו, לבוש במכנסיו הקצרים הנצחיים, המקופלים לכדי שיבר, כשהכיסים מבצבצים מכובד כלי העבודה שטמן בהם. חיוך נצחי ועיניים טובות, אוהב ואהוב. זה מקרוב הצטרפה אליו חברתו ניצה והם הקימו קן משפחתי.

גדעון נפל בקרב על ואדי ג'וז. הבשורה המרה על מות שני הבחורים שלנו הכתה בהלם את הקיבוץ הקטן שהיינו באותם ימים. התחושה הייתה שנגדע אבר מאברינו. האופוריה שהייתה מנת חלקו של כל היישוב במדינת ישראל לא הייתה מנת חלקנו. אצלנו נשארו שתי אלמנות ותינוקת יתומה אחת. לא רצנו לטייל באזורים הכבושים מיד לאחר המלחמה, כדי לראות את הדגלים הלבנים מונפים מחלון כל בית ערבי. התחושה הייתה של שכול קשה. כל שנה מאז, ביום הזיכרון, שנים ארוכות, שנה אחר שנה, מוצבות תמונותיהם של קוקו וגדעון בכניסה לחדר האוכל. אנחנו מזדקנים והולכים והם נשארו צעירים לנצח.

מלחמת ההתשה

11 ביוני 1967 – 6 באוגוסט 1970, מלחמה שהייתה מאמץ מצרי בעיקרו לשחוק את רצון הלחימה של כוחות צה"ל בחצי-האי סיני ובתעלת סואץ, ולעורר התנגדות בעורף הישראלי להמשך הכיבוש של סיני – זאת, לא עלה בידי המצרים לעשות. ראש הממשלה: לוי אשכול ואחר כך גולדה מאיר, שר הביטחון: מזה דיין, הרמטכ"ל: חיים ברלב.

בשבעה-עשר חודשי הלחימה של מלחמת ההתשה בחזית הדרום נהרגו 367 ישראלים ו-999 נפצעו. מצרים ספגו אלפי הרוגים, ערי התעלה ובתי הזיקוק בעיר סואץ הוחרבו, ומאות אלפי פליטים זרמו לקהיר. חילות האוויר הערביים איבדו 111 ממטוסיו בקרבות אוויר ועוד כמה מאש נ"מ. לחיל האוויר הישראלי אבדו חמישה עשר מטוסים מתוכם רק ארבעה בקרבות אוויר. הלחימה התנהלה הרחק מהעורף הישראלי ("תל אביב מוארת, והתעלה בוערת", כתב על כך המשורר חיים גורי).

 

מלחמת ההתשה שלי

דברי חיים גורי משקפים היטב את מצבנו בעורף. המלחמה התנהלה רחוק מאיתנו ואנו כמעט ולא הרגשנו במוראותיה. זכורים לי כמה חברי קיבוץ בתפקידים צבאיים בכירים שנקראו תכופות למילואים ונעדרו מהבית תקופות ממושכות. באופן אישי וקיבוצי לא הורגשה אצלי המלחמה הזאת. היינו עדים ל"מכתב השמיניסטים" שנשלח לראש הממשלה, גולדה מאיר, ב -28 באפריל 1970 , שבו הסתייגו חותמיו מכיבוש השטחים, ממלחמת ההתשה ומהימנעות הממשלה מנקיטת צעדים שיובילו לסיום הלחימה.

אפילו האירוע התרבותי השנוי במחלוקת, הרוויו הסטירי "מלכת האמבטיה" מאת חנוך לוין, שהועלה בתאטרון הקאמרי וכלל מערכונים שבהם ביקורת חריפה על המלחמה ועל הממשלה, עבר עלינו ללא ידיעה של ממש.

 

מלחמת יום הכיפורים

6 באוקטובר 1973  – 24 באוקטובר 1973, מלחמה שבה ניסו מצרים וסוריה להחזיר לעצמן חלק מהשטחים שאיבדו במלחמת ששת הימים, ובסופה היו בירותיהן מאוימות על ידי כוחות צה"ל. ראש הממשלה: גולדה מאיר. שר הביטחון: משה דיין. הרמטכ"ל: דוד אלעזר (דדו).

פתיחת המלחמה על ידי מדינות ערב הפתיעה את המודיעין של צה"ל, שלאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים ב- 1967, לא צפה את מועד פתיחתה, את עוצמת המתקפה, את מהלכי הפתיחה ואת מאפייני הלוחמה של צבאות ערב. עם זאת, עד סוף המלחמה הצליח צה"ל להפוך את הגלגל, להתאושש מההלם הראשוני ולנצח במלחמה. מלחמת יום הכיפורים התאפיינה בשימוש בטקטיקות ובטכנולוגיות לחימה חדשות וביטאה תפישׂה אסטרטגית ומערכתית חדשה ביחס להתמודדות צבאות ערב מול צה"ל, בייחוד מצד צבא מצרים.

מלחמת יום הכיפורים שלי

סוף סןף הגיע תורנו. בקיבוץ שלי בשנות השבעים היה נהוג תור של נסיעות לחו"ל. כל חבר קיבל נסיעה אחת לחו"ל, אבל בכל פעם רק זוג אחד נסע. זה היה לפי ותק. קיבלנו תור לחודש וחצי חו"ל באוגוסט 73. התכונה הייתה רבה, ההתרגשות כנ"ל, וגם התכנית היית גדושה. בחודש וחצי האלה רצינו לראות כמה שיותר מדינות, טעות שמעולם לא חזרתי עליה אחר כך. אבל אפשר להבין את ההרגשה שזוהי ההזדמנות היחידה שלנו לצאת לחו"ל. במשך השנים שבאו אחר כך כבר טיילתי בכל העולם, לבד, באופן עצמאי והייתי בערך בחצי עולם, אולי יותר. אבל אז עוד לא ידעתי על זה. הטיול היה מעייף וגדוש, וביום 13 בספטמבר 1973 נחתנו בהקלה בשדה התעופה לוד. עוד כשהיינו במטוס כבר שמענו את חדשות מהארץ: בסדרה של קרבות אויר שהתקיימו מעל רצועת החוף הסורית והלבנונית הופלו 12 מטוסי מיג סוריים ומטוס ישראלי אחד. אז כמובן עוד לא ידענו שזוהי יריית הפתיחה למלחמת יום הכיפורים.

עוד זיכרון אחד, והפעם הוא זיכרון מתוק. בני בן השש בא לקבל את פנינו בשדה התעופה ביחד עם סבו וסבתו ששמרו עליו בתקופה העדרנו. לפני שנסענו בני הקטן לא ידע להגות את האות ש השורקת והגה אותה במו ס. כשקיבל את פנינו לאחר חודש וחצי של היעדרות, יצאה מפיו ש שורקת כהלכתה.

ביום הכיפורים, 6 באוקטובר, שלושה שבועות לאחר שנחתנו והסתגלנו מחדש, נשמעה הצפירה. מבחינת תושבי ישראל, צופרי האזעקה שהופעלו ב-6 באוקטובר בשעה שתיים בצהריים באו כהפתעה מוחלטת, ללא כל רמז מקדים. הפתעה דומה הייתה מנת חלקם של מרבית חיילי צה"ל. ליום הכיפורים לא הייתה משמעות של ממש בקיבוצנו בשנות השבעים. החיים התנהלו כהרגלם. אבל  יום הכיפורים באותה שנה חל ביום שבת. שבת היא שבת. הרוב אינם עובדים ויושבים בבתיהם או משחקים עם ילדיהם בחוץ. בסביבות אחת אחרי הצהריים עבר פתאום מעל ראשינו להק מטוסים בדרכו דרומה. זה היה מאוד מפתיע ובלתי צפוי. מה פתאום ביום כיפור? אבל אז באה הצפירה, נוקבת ויורדת חדרי בטן. מה זה? ביום כיפור? מה פתאום צפירה? מה קורה פה?

כל הגברים נעלמו מהקיבוץ. כמה מהם לא הגיעו גם לתקופות ממושכות. הייתה תחושה של סוף העולם, סוף המדינה, סוף החיים. ייאוש  ואובדן. נשים צעירות הסתובבו עם עגלות הילדים שלהן כשארשת נוגה על פניהן. גם כשהמגמה התהפכה וצה"ל התחיל להתקדם לתוך מצרים ולתוך לבנון וסוריה, עדיין הייתה הרגשה של חידלון, של סוף הדרך. משהו השתבש. משהו נסדק. תחושת הביטחון והאופוריה המוגשמות שלאחר מלחמה ששת הימים התחלפו בתחשה שאיבדנו דרך. שהחברה הישראלית כבר לא תחזור להיות מה שהייתה. זאת הייתה נקודת מפנה קשה עבורי. כבר לא ידעתי מה נכון ועוד לא ידעתי מה מחכה לנו ועד כמה לא נדע מי אנחנו ומה אנחנו רוצים.

איך זה נגמר בסוף – כולם יודעים. אבל התחושה הזאת של סוף העולם שאנחנו מכירים ויודעים, כנראה נשארה באיזה שהיא פינה בד.נ.א. שלנו.

 

מלחמת לבנון הראשונה

שמה הרשמי בתחילתה: מבצע שלום הגליל,ובראשי תיבות מבצע של"ג.

מבצע שלום הגליל נערך בין 6 ביוני 1982 ל 29 בספטמבר 1982.

על פי ההגדרה הבלתי רשמית והרחבה ביותר, כללה מלחמת לבנון את השלבים הבאים:

שלב הקרבות והלחימה הפעילה (מבצע שלום הגליל):

5-4  ביוני 1982: הסלמה בגבול לבנון, בעקבות ההתנקשות בשגריר ישראל בממלכה המאוחדת, שלמה ארגוב.

11-6 ביוני 1982: כניסת כוחות קרקעיים של צה"ל ללבנון ולחימה נגד כוחות סורייםופלסטיניים עד להפסקת אש.

12 ביוני 1982 – סוף אוגוסט 1982: זחילה ולחימה של צה"ל על כביש ביירות- דמשק, כיתור ולחימה בביירות, עד ליציאה מסודרת של כוחות פלסטיניים וסוריים מביירות.

29 בספטמבר 1982: יציאת צה"ל מביירות, וסיום מבצע שלום הגליל באופן רשמי.

654 חיילי צה"ל נהרגו במהלך מבצע שלום הגליל. המלחמה יעדיה, מהלכיה, מחירה ותוצאותיה לוו בביקורת פנימית קשה.

ההרמטכ"ל רפאל איתן, ראש הממשלה מנחם בגין, שר הבטחון אריאל שרון.

בשנת 1982 יזם שרון, באישור הממשלה, את מלחמתלבנון הראשונה, שהחלה כ"מבצע שלום הגליל",מבצע צבאי לביעור ארגוני הטרור הפלסטינים בדרום לבנון, שם הקים אש"ף מובלעת "פתחלנד", שאיימה על תושבי הגליל.

המלחמה נפתחה ב-6 ביוני 1982 בעקבות התנקשות בשגריר ישראל בלונדון, שלמה ארגוב, שהביאה את ישראל לפגוע במתקני אש"ף בלבנון ובעקבות זאת למטחי קטיושות עזים שנפלו במרכז העיר קרית שמונה ולכל אורך גבול הגליל. על פי הכרזת בגין בכנסת, הוגבל המבצע לכניסת כוחות צה"ל עד 40 ק"מ צפונה מקו הגבול עם לבנון, מרחק הגדול מטווח הקטיושות של ארגוני הטרור. בפועל צה"ל פעל הרחק מקו זה והגיע עד ביירות, בירת לבנון במטרה לחסל את קיומו של אש"ף בלבנון. כשלושה חודשים מתחילת הלחימה התפנו כוחות אש"ף הנצורים בביירות בחסות בינלאומית לתוניס, כאשר הם מותירים מאחוריהם כאלף הרוגים וכ-6,000 שבויים. בעקבות המבצע נשארו כוחות צה"ל בעומק לבנון עוד כשלוש שנים, והיו נתונים לעימותי גרילה קשים עם גורמים שונים ובהם ארגון חזבאללה שהתעצם. האבדות שספג צה"ל ומה שנתפס כחוסר התוחלת בהישארות בעומק לבנון, יחד עם שמועות עקשניות לפיהן שרון הטעה את ראש הממשלה, בגין, לגבי טווח חדירת צה"ל ללבנון, גרמו לירידה חדה בפופולריות של המלחמה ולפגיעה במעמדו הציבורי של שרון.

מלחמת לבנון הראשונה שלי

הרבה זיכרונות כרוכים אצלי במלחמה הזאת ובשהייה הארוכה של צה"ל בלבנון. רובם קשים. אך יש גם נעימים. בשנת 1982 הייתי מחנכת של כיתה י"ב. על פי הנהוג בבית הספר האזורי שלנו, "צפית", כיתה י"ב הייתה יוצאת לטיון ביוון. באותה שנה בגלל מלחמת לבנון, היו היחסים בין יוון וישראל עכורים, ולכן הוחלט להוציא אותם לטיול באיטליה. עבורי היה זה הטיול הראשון לאיטליה (שבעקבותיו באו עוד רבים). המפגש עם אוצרות התרבות והעבר של איטליה היו חוויה בלתי נשכחת.

בתי הבכירה שירתה בצבא והייתה פקידת הלשכה של אהוד ברק בקציעות. ברק היה אז מפקד אוגדת שריון 252. ברק נהג לבקש שתי כוסות תה ובתי, שהוא קרא לה "הקיבוצניקית", הייתה מגישה לו אותן. כשפרצה המלחמה החליף את ברק תת אלוף עמנואל סאקל בתפקיד מפקד האוגדה והאוגדה עלתה לצפון וישבה בואסט. היא זוכרת את התקופה לטובה. היא הייתה פקידת מבצעים בגדוד שקד 424 (גבעתי), תחת פיקודו של המג"ד שריה עופר (יָיָה הקטן), שנרצח מאוחר יותר בידי מחבלים. הסמג"ד אודי וינטר נהרג במלחמת לבנון. בתי השתחררה בנובמבר 1982, אך היא הספיקה עוד לעמוד במסדרי כבוד לטקסי קבורת לוחמים מגדודה שנהרגו במלחמת לבנון.

באותם ימים הייתי מאוהבת מאוד במורה שלימד אתי בבית הספר. הוא היה צעיר ממני ב-13 שנים, יפה להלל. היינו צמודים האחד לשנייה לאורך כמעט שנה שבמהלכה גויס למילואים. הוא בישר לי שהוא יוצא ללבנון, וגם כתב שהוא פוחד נורא, שרק לי הוא יכול לספר שהוא פוחד, אבל עלי זה הכביד מאוד. נכנסתי לתקופה של סיוט ממשי. מעולם לא הרגשתי כך קודם לכן. אף פעם לא ידעתי מה זה כשיש גבר אהוב בסכנת מוות. אף פעם לא הזדמן לי מצב כזה. הייתי כמו קפיץ מתוח. הקשבתי לכל מהדורת חדשות, עקבתי אחרי הידיעות מלבנון, דבר שלא נהגתי לעשות קודם לכן. ביררתי אצל כל הגברים שהכרתי איפה המקום שהוא נמצא בו ומה המצב שם. הסיפורים שלהם לגמרי לא עודדו אותי. כל ידיעה על הרוג או פצוע הייתה גורמת לי לבכות. הייתי אחוזת חרדת מוות. כך זה נמשך עד שקיבלתי ממנו מכתב. הייתי כל כך מאושרת עם המכתב הזה. הייתי קוראת בו שוב ושוב ושוב, אבל החרדה לא הרפתה ממני. כך עברו חמישה שבועות ארוכים. הרגשתי שזאת תקופת הציפייה הארוכה ביותר בחיי. הרגשת ההזדהות של עם כל העניין הזה של לבנון הייתה כל כך עמוקה עד שזה נמשך כמעט עד עכשיו. כל ידיעה על לבנון מקפיצה אותי. ומאז אני לוחמת עוד יותר נמרצת נגד כל העניין הזה של מלחמת לבנון, ובכל הפגנה או בכל עניין שקשור למחאה נגד המלחמה הזאת, הייתי מוצאת את עצמי משתתפת פעילה או שקטה. באמת דבר כזה אף פעם לא הרגשתי. זאת הייתה המלחמה הראשונה בתולדות המדינה שלנו שלא הייתה עליה הסכמה. מצאתי את עצמי בצד המתנגד לה, גם מבחינה אידיאולוגית, אבל גם משום שאהובי היה שם, נתון בסכנת מוות תמידית.

חבר טוב שלי, מפקד טנק, סיפר לי שהיה בהלם כשראה שכוחות צה"ל עוברים את קו 40 הק"מ , שעליהם הוכרז רשמית כמטרת המלחמה, ומתקדמים לעבר כביש ביירות דמשק. כן, אריאל שרון, שר הביטחון, הונה את ראש הממשלה מנחם בגין ואת העם כולו, כשחרג מהסמכויות שניתנו לו, עבר את קו 40 הק"מ וגרר את ישראל למלחמה חסרת תוחלת, לשקיעה בבוץ הלבנוני, למאות הרוגים ולקרע בעם.

שהיית כוחות צה"ל בלבנון: הלחימה ברצועת הבטחון

אוקטובר 1982 – ספטמבר 1983: שהיית ישראל בלבנון עד הנסיגה מהרי השוף.

ספטמבר 1983 – יוני 1985: שהיית ישראל בלבנון על קו האוואלי..

יוני 1985 – מאז סיומה של מלחמת לבנון הראשונה, התחוללה בלבנון וברצועת הביטחון מלחמה שהסתיימה בנסיגת צה"ל מלבנון במאי 2000. בשנים אלו נהרגו כ-546 חיילי צה"ל וכ-600 חיילי צד"ל ואלפים נפצעו. בתקופה זו נערכו שלושה מבצעים גדולים: מבצע חוק וסדר, מבצע דין וחשבון ומבצע ענבי זעם.

 

לבנון שלי

בני הצעיר התגייס לצבא בשנת 1996. הוא היה לוחם בחטיבת הנח"ל. במסגרת שירותו "בילה" תקופה בתור בכפר דרום שברצועת עזה. הגדוד שלו אבטח את היישוב שבתוך הרצועה. כשבאתי לבקרו ראיתי שם את האנדרטה שהוצבה לזכר בתו של בן דודי, נטע.

נטע סופרין נהרגה ביום ט' בניסן תשנ"ה (9.4.1995) בהתפוצצות מכונית תופת, שנסעה בסמוך לאוטובוס בו עשתה את דרכה לבסיסה, באיזור כפר דרום שברצועת עזה. עמה נפלו חמישה חיילים נוספים ואזרחית – סמל ראשון מאיר שנולד, סמל יובל רגב, סמל צבי נרבט, רב-טוראי איתי דינר, רב-טוראי טל ניר ואליסיה פלאטו, מתנדבת מארצות הברית. בת עשרים היתה נטע בנופלה. היא הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בראשון לציון. הותירה הורים, אחות – יעל ושני אחים – אורי ועודד. נטע הועלתה לדרגת סמל לאחר מותה.

בין השנים 1999-1997 שירת בני בלבנון. במהלך השנים האלה הייתי נתונה בסיוט מתמשך. בכל יום בחדשות היו מודיעים על מוצב זה או אחר בלבנון שספג אש, הזכירו את שמות ההרוגים. עד שקיבלתי מידי פעם טלפון מבני לא נחה דעתי. בחופשות הספורות נראה מותש וסחוט. הגיעו מים עד נפש. פעם סיפר לי מה שם המוצב שבו שהה. באותו ערב הודיעו שהמוצב הזה הופגז. הייתי אחוזת אימה. אבל הוא התקשר באותו לילה ואמר שהכל בסדר. עד ליום שחרורו מצה"ל לא נח ולא שקט לבי.

מבצע צוק איתן

מבצע צוק איתן היה מבצע צבאי רחב-היקף שהוביל צה"ל בברצועת עזה בין 8 באוגוסט ל-26 באוגוסט 2014, במשך 50 ימי לחימה בין יישראל לפלסטינים

בצד הישראלי נהרגו 68 חיילים, חמישה אזרחים ואזרח זר אחד, ונפצעו 1,433 חיילים ו-837 אזרחים. בצד הבלסטיני נהרגו בין 936 ל-1,408 פעילי טרור, ובין 761 ל-1473 אזרחים, מעל ל-11,000 פלסטינים פצועים ומעל ל-200 פעילי טרור נשבו בידי ישראל. בנוסף, עשרות פלסטינים ברצועת עזה הוצאו להורג בידי חמאס בטענה ששיתפו פעולה עם ישראל. במהלך הלחימה בין 300 אלף לחצי מיליון מתושבי הרצועה נאלצו לנטוש את בתיהם. ב -2019 אמר בני  סנץ, הרמטכ"ל שפיקד על צה"ל במהלך צוק איתן, שבמבצע נהרגו 1,364 מחבלים פלסטיניים..

מבצע צוק איתן נחשב למבצע הצבאי הנרחב ביותר של צה"ל מאז מלחמת לבנון השנייה מבחינת משך הלחימה, מספר ההרוגים והפצועים בצד הישראלי ובצד הפלסטיני, עלותו הכספית לשני הצדדים הלוחמים ובהיותו המבצע הצבאי הראשון בהיסטוריה של מדינת ישראל שהוענק לאחריו אות מערכה באי-הכרזתו כמלחמה.

משמעות השם

"צוק איתן" הוא התוספת האחרונה לרשימה ארוכה ומחושבת של שמות של מבצעים ומלחמות מאז קום המדינה ב-1948. במקרים מסוימים, השמות האלה ניתנים בדיעבד, ולעתים הם ניתנים מבעוד מועד. ישנם מלחמות ומבצעים שהשמות שלהם מתבקשים, והם מצביעים על משמעות טכנית ופשוטה יחסית, כגון מלחמת ששת הימים או מלחמת לבנון השנייה, וישנם שמות שמקפלים בתוכם משמעויות מורכבות יותר, כגון מלחמת העצמאות או מלחמת ההתשה, שיש בהן אמירות היסטוריות או תרבותיות.

השמות האלה מבטאים אחת או יותר מבין שלוש אסטרטגיות אפשריות – נטורליזציה, הסחה, ו/או לגיטימציה – שמתווכות את המבצע לציבור הישראלי ומגשרות עליו, בין שבעורף ובין שבלחימה בשדה הקרב.

השימוש במושגים מן הטבע ומהתנ"ך מעבירים לשוליים או מעלימים לגמרי את המשמעויות הכואבות ואת מחירי המלחמה ומציגים אותה בדברי הימים כאירוע טבעי, לגיטימי, לעתים אף מיתולוגי, ועל כן מתקבל על הדעת.

השפעות פנים צבאיות של השמות הללו. מעבר להיבט של הלגיטימציה של המבצע ושל הנכונות לבצע אותו, ישנו גם ההיבט הפסיכולוגי. שמות כאלה מסייעים לפוגג את המתחים ואת חרדת הלחימה של החיילים עצמם ומאפשרים להם לבצע את המשימות בקור רוח יחסי, ועל כן בצורה יעילה יותר.

אם נחזור למבצעים שלנו, ששמם מעורר בחיילים רגשות של פשטות הטבע ו/או עוצמתו, או של צדק היסטורי או גבורה מיתולוגית, זה מפיח רוח קרב שבשעת הצורך תביא את הלוחם לחרף את נפשו כדי לעמוד במשימה. אלה רעיונות קשים לעיכול כשאנחנו יושבים במזגן וקוראים טקסט אינטלקטואלי באינטרנט, אבל המשמעות שלהם בשעת הקרב יכולה להיות מכרעת.

בשנים האחרונות הציבור מתעורר לניסיונות התיווך הסמויים שמקופלים בשמות הללו, ולא פעם נשמעת עליהם ביקורת, במיוחד על שמות המבצעים של השנים האחרונות בעזה, שפורשו, ובצדק, כפאליות ומצ'ואיסטיות מדי.

(יותם יזרעאלי //27.7.14 )

https://www.bac.org.il/society/article/lkl-mbtzaa-ysh-shm-aal-mhvll-hashmvt-hatzha-ly))

מבצע צוק איתן שלי

בשרותו הצבאי עבר בני הצעיר קורס נהגי נגמ"ש. בפרוץ מבצע צוק איתן נקרא למילואים ונהג בנגמ"ש שבו ישבה הכיתה שלו עם המ"כ. הוא לא מרבה לדבר על ימי הלחימה האלה. היה לו קשה ורע. אבל ממלאים את התפקיד בשתיקה.

הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב?  הֲלוֹא יָדַעְתָּה כִּי-מָרָה תִהְיֶה בָּאַחֲרוֹנָה.

נעזרתי בויקיפדיה ובאתרים שונים