לעמוד על כתפי ענק

דברים לזכר פרופסור משה גיל

ערב לזכרו, יום ה, 1 במאי 2014, תל אביב

 

פרופסור משה גיל ז"ל, מורי ורבי הנערץ, שקשה לי עדיין לעכל את לכתו מאתנו, השאיר את שולחן עבודתו עמוס במחקריו החדשים. גיל לא הפסיק לחקור לרגע, ולמרות גילו המתקדם ושאר קשיי בריאות, המשיך בעבודתו ללא לאות, ועליו אפשר להגיד, ואפילו בחיוך עצוב: שירת חייו באמצע נפסקה.

משה גיל היה רבי עקיבא של ימינו, לאור העובדה שהתחיל את לימודיו האקדמיים בגיל מאוחר, ומרגע שהתחיל לא פסק לרגע לחקור, לחדש ולעמוד על דעתו בנוגע לחידושיו נגד המתנגדים להם, וגם לאור העובדה שהעמיד תלמידים והולכים בדרכו והשאיר אחריו מורשת מפוארת. תקצר היריעה לפרט את חידושיו המפליגים בתחומי מחקרו השונים, הן בתולדות היהודים בעת העתיקה בארץ ישראל, הן בתולדות היהודים בימי מוחמד ולפניו בחצי האי ערב, ובעיקר כמובן בחקר החברות היהודיות והאסלאמיות במזרח בימי הביניים המוקדמים לאור כתבי הגניזה ולאור מקורות ערביים וכרוניקאים נוצרים.

הייתי תלמידת המחקר הראשונה שלו, והוא שבחר בי וסלל לפני את הדרך בעזרה ובתמיכה מחד, אבל גם בהקפדה על כל תג ותו מאידך. ללא פשרות, ללא דרכי ביניים, לחקור עד התג האחרון ולאמת כל ממצא בכל הדרכים האפשריות, לשמור על רמה אקדמית גבוהה מחד ועל השפה העברית המדויקת מאידך.

בתור תלמידה מובהקת שלו, הגיוני שהלכתי בדרכיו וקיבלתי את דעותיו, גם את אלה השנויות במחלוקת, אשר לא התקבלו על דעת רוב החוקרים. אבל גם הרשיתי לעצמי לעתים, אמנם מתוך זהירות מופלגת וחשש גדול, לחלוק עליו.

אזכיר כאן כמה נקודות ציון במחקריו, שבהן הציג דעה שונה מדעת הרוב.

כל מי שמצוי בספרות העוסקת בכיבוש הערבי-מוסלמי במהלך המאה השביעית, מכיר היטב את התיאוריה המקובלת: היהודים שיתפו פעולה עם הכובשים הערבים, הן בתחום פרס ובעיקר בתחום ביזנטיון, וקיבלו את הכובשים בזרועות פתוחות, בשמחה ובציפייה לימות המשיח. אמנם לאחר זמן התאכזבו אבל בזמן הכיבוש קיבלו את פניהם בשמחה ושיתפו איתם פעולה.

משה גיל מביא במאמר מפורט את דעתו ההפוכה מכל וכל. היהודים בתחום פרס לא רק שלא שיתפו פעולה, אלא גם לחמו לצד הפרסים נגד הכובש הערבי. בספרו המונומנטלי על ארץ ישראל מביע גיל שוב את העמדה ההפוכה: היהודים לא שיתפו פעולה עם הכובש הערבי ואפילו יצאו נגדו ככל יכולתם.

המחקר המקובל נשען על כרוניקאים ערבים מאוחרים, שמספרים על שיתוף הפעולה של היהודים. בניתוח מבריק, המשלב מקורות מוסלמים מוקדמים, מקורות ארמיים-סוריים נוצרים, ומקורות יהודיים, מסתייע בניתוח בלשני וסמנטי, מראה גיל את ההיפך הגמור. המוסלמים, בהיותם כובשים, היה להם עניין להציג את הכיבוש שלהם בתור שחרור לאוכלוסייה המקומית. מי מאתנו, חוקרים מפוקחים, אינו מכיר את תופעת הכובשים-המשחררים לאורך כל ההיסטוריה, כולל כאן במדינתנוהקטנה. רוב הסיפורים על שיתוף פעולה של היהודים בעיראק, בארץ ישראל, וגם בספרד, מבוססים על מוטיבים קדומים שנהגו לרוב בספרות העולמית הקדומה, כגון הרודוטוס (כיבוש העיר בבל על ידי הפרסים), הומרוס (כיבוש טרויה על ידי היוונים) ואפילו במקרא (סיפור רחב וכיבוש יריחו, כיבוש העיר לוז על ידי שבטי ישראל).

כשקוראים היטב מקורות סוריים, יהודיים ומוסלמים, ומצרפים פרט לפרט בתצרף, כפי שעשה גיל במאמרו "המפגש הבבלי", וכפי שעשה בספרו על ארץ ישראל, אי אפשר שלא להגיע למסקנה חד משמעית: היהודים ראו בערבים, שוכני חצי האי ערב, מאז ומתמיד אויבים ומאיימים נצחיים. הדברים כבר עולים בספרות המקראית (גדעון והמדיינים) ובספרות חז"ל ("אומה שפלה שבשפלות"), באופן שאינו משתמע לשתי פנים. הן זו דרך העולם: האיבה הנצחית בין יושב הקבע לבין הנוודים (קין והבל). היהודים לא רק שלא שיתפו פעולה עם הערבים הכובשים, אלא בבבל, לפי ניתוחו של גיל, גם לחמו לצד הפרסים נגדם. הסיפורים שמספרים המקורות המוסלמים לאחר מעשה על שיתוף פעולה מצד היהודים בארץ ישראל בכיבוש קיסריה למשל, אינם אלא מוטיב מתגלגל וחוזר, הבא לרומם את הכיבוש שאינו אלא שחרור, כפי שכבר נאמר לעיל.

כל המצוי במחקר העוסק בימי מוחמד ומערכת יחסיו עם היהודים בחצי האי ערב, מכיר את הדעה השלטת במחקר, המתבססת על כרוניקאים מוסלמים מאוחרים יחסית: מוחמד רצה לקרב אליו את שלושת השבטים היהודים שישבו ביַת'רִבּ, היא מַדינה, ורצה לצרף אותם אליו, לאומה שאותה בנה על יסוד שני השבטים הערבים של יַת'רִבּ. לצורך זה אימץ לעצמו כמה ממנהגיהם כמו הקִבּלה לכיוון ירושלים, וצום יום הכיפורים. אבל היהודים, "עם קשה עורף", לא רק שלא קיבלו אותו עליהם, אלא אף זלזלו בו, לעגו לו והשפילו אותו. כתוצאה מכך יצא מוחמד להילחם בהם בעזרת שני השבטים הערבים, גירש שני שבטים יהודים מחצי האי ערב צפונה, ושלחם לגלות כמעט ללא רכוש, ואילו את השבט השלישי, שנלחם עד הגבר האחרון, השמיד.

גיל מוכיח בספרו "במלכות ישמעאל בתקופת הגאונים" שוב, בעזרת קריאה ותרגום מחודשים לחוזה הידוע בשם "עַהד אלאומה", וניתוח סעיפיו השונים, שמלכתחילה לא היתה למוחמד כל כוונה לצרף אליו את היהודים. הוא ידע שאין סיכוי לכך, ורצה להסיר מעל דרכו את המכשול שהיווה איום לתכניתו לאחד תחתיו את כל שבטי הערבים תחת אמונה אחת, אל אחד, אומה אחת ומנהיג אחד. התוצאה בסופו של דבר היתה אותה תוצאה: טיהור חצי האי ערב מיהודים, אבל המסקנות למניע הן שונות לחלוטין. הסופרים הערבים המאוחרים טוענים מתוך אפולוגטיקה שהיהודים הפרו את הברית עם מוחמד ולכן היה צורך להענישם. המחקר לרוב קיבל את הדעה הזאת בטענה שעַהד אלאוּמה היה חוזה מיועד לכל השבטים שישבו בית'רב, ערבים ויהודים. גיל מראה שהחוזה היה מיועד לשני השבטים הערבים. אמנם התייחס בכמה סעיפים למשפחות השבטים היהודים, שהיו בעלי ברית של השבטים הערבים, אבל לא היה מיועד להם ולא לקח אותם בחשבון האומה.

אִבּן חֻ'רדאד'בִּה, שעמד בראש דיוואן אַלבַּריד ואלאַח'בּאר במאה התשיעית, העמיד בספרו כִּתאבּ אַלמַסאלִכּ ואלמַמאלִכּ, שתיאר את הממלכה העבאסית בתקופתו, את החוקרים לאורך כל סוף המאה ה-19 וכל המאה ה-20 בפני אתגר לא פשוט. כמספר החוקרים שעסקו בשאלה זיהויים של הסוחרים היהודים הרד'אנים ומקום מוצאם, כמו גם שאלת האותנטיות של הקטע, כך מספר ההשערות וההנחות. הוסיפה לבלבול גירסה נוספת, שכתב כרוניקאי מוסלמי אחר, אבן אלפַקיה, כמאה שנים אחרי אִבּן חֻ'רדאד'בִּה. רוב החוקרים הסכימו ביניהם שמוצאם של הסוחרים היהודים הנזכרים ממערב אירופה, אם כי קדמו לגיל כמה חוקרים שהניחו כי מוצאם ממחוז רַד'אן אשר בעירק. ייחודו של גיל, כמו תמיד, הוא בשימוש מסיבי במקורות ערבים-מוסלמים ובמקורות ערבים-נוצרים וארמים-סורים, והצלבת המידע הכלול בהם עם התלמוד הבבלי ותשובות של גאונים. על פי ניתוח מדוקדק שעשה במידע ששאב ממקורות אלה עלה בידו להראות בוודאות שרַד'אן הוא שמו של מחוז בעירק. יתרה מזאת, הוא הראה שיהודי בבל ופרס היו בתקופה שבין הכיבוש הערבית במאה השביעית ולאורך שלוש מאות השנים הראשונות של שלטון האסלאם, הריכוז הגדול ביותר של יהודים בתפוצות ישראל, ואצלם גם היה מרכז התרבות והידע החשוב ביותר של היהדות העולמית. חלק ממעמד הסוחרים שבקרב יהודים אלה תפס מקום מרכזי בסחר הבינלאומי של אותה תקופה, וקשריהם עם המרכזים היהודיים שנמצאו פזורים לאורך דרכיהם, מקבילים היו לקשרי התרבות והסמכות הקהילתיים האיתנים שבין המרכז הבבלי לבין הקהילות בתפוצות. גיל גם היטיב לקשור את המורשת העתיקה של יהודי פרס בעיסוקם במסחר, אל הסוחרים היהודים הרד'אנים שהמשיכו במסורת זאת, ואל הסוחרים היהודים הגדולים והבולטים במאה העשירית, כגון אהרן בן עמרם ויוסף בן פנחס וחתנו נטירא, שהיו מעורבים במדיניות ובכלכלה העבאסיים לצדם של הח'ליפים ובעיקר של וזיריהם. לא קל היה לחמוק ממלכודת הטקסט של אבן ח'רדאד'בה, ואפשר להבין איך נפלו שאר החוקרים בפח הטקסט על תיאור מקום יציאתם של הרד'אנים למסחרם ועל הסחורות שהביאו איתם, ביחסם את מוצאם של הרד'אנים למערב אירופה. אבל גיל, כדרכו, ניצל את שליטתו במקורות המזרחיים השונים כדי להראות שמרכז הסחר העולמי היה במאה התשיעית דווקא בידי המזרח המוסלמי ובידי נציגיו היהודים.

מאמר יחיד במינו שכתב גיל עוסק בשאלת הח'זרים. השאלה שמלווה את המחקר וגם את הסקרנות מזה שנים בדבר התגיירות משפחת המלוכה של הח'זרים במאה העשירית, ומזינה את הדמיון, את האגדות, את השמועות והסברות, זוכה אצל גיל לטיפול שכמוהו לא קיבלה לפניו: בדיקת המקורות הערבים והמוסלמים העוסקים בח'זרים. סקירה מדוקדקת ומפורטת של כל הכרוניקאים הערבים שכתבו פרטים על הח'זרים, מביאה את גיל למסקנה חד-משמעית: הח'זרים לא התגיירו. מכאן כמובן נובעות מסקנות לגבי כל האגדות, השמועות ומשאלות הלב של חוקרים ושל עמך – להתפאר בממלכה יהודית ח'זרית, כפי ששאפו תמיד להתפאר בממלכות לכאורה יהודיות שונות כגון תדמור של המלכה הלני או חִ'מיַר של המלך יוסף ד'וּ נוּאס, או של אלכּאהִנה, הכוהנת היהודיה לכאורה שמרדה נגד הערבים במאה השמינית.

גם בנושא תולדות התנועה הקראית חידש גיל חידוש מפליג: בשני ספריו הגדולים, ובמאמר חשוב ביותר, מראה גיל שכל התפיסות הקראיות והמחקרים שנעשו בעקבותיהם על תולדות התנועה הקראית אינם תקפים. לא ענן בן דויד היה אבי התנועה, ולא במאה השמינית התגבשה התנועה. התנועה הקראית על פי מחקרו של גיל נולדה ממיזוגם של שני אלמנטים שונים. אלמנט אחד היה חלק מן האליטה היהודית הרבנית, שפרש ונעשה לגורם אופוזיציוני להנהגה המסורתית, קרי הגאונים. אלמנט אחר היו שרידי כיתות פורשות. בתהליך שארך מאה שנים לפחות התאחדו שני האלמנטים הללו. במהלך הזמן הזה המשיכו אנשי אותה אליטה למלא תפקידים בכירים בהנהגת יהודי בבל וארץ ישראל. כך אנו מוצאים את החיבור בין "נשיאים" כלומר צאצאים למשפחת ראש הגולה לבית דויד, שבפועל כבר הזדהו עם הרעיונות האופוזיציוניים המחייבים התנהלות רק על פי התורה שבכתב, עומדים בראש ישיבת ארץ ישראל, למרות דעותיהם המוגדות לתפיסה הרבנית האורתודוכסית. התגבשותה הסופית של התנועה הקראית קרתה רק במחצית השנייה של המאה התשיעית.

ברצוני להעלות שתי נקודות שבהן אינני רואה עין בעין עם מורי הדגול: הנקודה הראשונה היא ראשית הנגידות במצרים. בנקודה זו אני הולכת בעקבות שולמית סלע ז"ל, ששיתפה אותי בדעותיה ובמחקריה ואפשר להגיד שהעבירה לי את הלפיד, בניגוד למקובל בעולם המחקר ובתוכו גם מורי ורבי, משה גיל. על פי המקובל במחקר ועל פי חוקרים רבים שהבולטים שבהם הם גויטיין, וגיל זכרונם לברכה, ומרק כהן ומרינה רוסטו, ייבדלו לחיים ארוכים, הנגידות במצרים החלה רק בסוף המאה ה-11, עם שני האחים בני סעדיה, שהעבירו לידיהם בתמיכת השלטונות הפאטמים, את סמכויות השלטון שהיו עד אז בידי הגאון שבארץ ישראל.

שולמית סלע העלתה תיאוריה אחרת, החוזרת לימי ראשית מחקר הגניזה, שמבטאה העיקרי היה יעקב מאן , ובעקבותיו הלך גם דוד איילון, שהנגידות היתה פרי יוזמתם של השלטונות הפאטמים, והחלה להתקיים כמעט מיד עם ראשית שלטונם, כלומר בסוף המאה העשירית. דעתם של מאן ושל איילון נשללה על ידי גויטיין, גיל ומרק כהן כי נשענה אך ורק על מקורות ספרותיים, שאין בהם לכאורה כדי להעיד עדויות היסטוריות. אבל שולה סלע הצליחה להראות שיש גם תעודות היכולות ללמדנו על מינוי ראש ליהודים מקרב יהודי מצרים ביוזמת השלטונות הפאטמים. אני הולכת בדרכה ומנסה להוכיח כי כבר מראשית השלטון הפאטמי היה מינוי רשמי מטעם האמאם הפאטמי ליהודי חצר, רופא או איש כספים, בתור ראש היהודים. מכל מקום אין שום הוכחה לכך שהגאון היה הממונה הרשמי מטעם החצר, ולעומת זאת יש הרבה ראיות נסיבתיות לכך שהיו יהודי חצר שמילאו את הפונקציה הזאת, כשחלק מהם היו קראים – עוד נקודה מעניינת לדיון שאינה מוסכמת על הכל.

נוסף לכך, עלה בידי לדעתי להראות רשימה שלמה של ראשי יהודים או נגידים, החל מהראשון שבהם עם עליית הפאטמים במצרים בסוף המאה העשירית, ועד לאחרון שבהם, עם נפילת הפאטמים בסוף המאה ה-12. הרשימה משוערת ועדיין זקוקה לאישוש רב ממקורות שאולי יתגלו במשך השנים ואולי לעולם לא נדע בוודאות.

גם בנושא של המחלוקת הידועה בין הגאון המכהן שלמה בן יהודה לבין הטוען לגאונות נתן בן אברהם, בשנות השלושים-ארבעים של המאה ה-11, חלקתי על דעתו של גיל בשתי נקודות. על פי מכתב שכתב אפרים בן שמריה, ראש קהל הירושלמיים בפֻסטאט בשנות המחלוקת, לנתן בן אברהם הטען לגאונות, חשפתי שתי עובדות חדשות, בניגוד לקביעותיו של גיל: העובדה הראשונה היא שהמחלוקת נמשכה יותר מכפי שהעריך גיל. גיל קבע את תחילת המחלוקת בשנת 1038. לפי המכתב שחשפתי המחלוקת התחילה כנראה ארבע שנים קודם לכן, בשנת 1034, והקרע שגרמה היה ניכר יותר. גיל קבע גם שאפרים בן שמריה היה חסידו ותומכו המובהק של שלמה בן יהודה. מן המכתב עולה בבירור שאפרים בן שמריה תמך, לפחות בסתר,  ולפחות בראשית המחלוקת, דווקא בנתן בן אברהם, ואולי שינה במהלך השנים את דעתו ועבר למחנה שלמה בן יהודה.

כשביקשתי את דעתו של מורי בנושאים אלה שעליהם חלקתי עליו, ענה לי בזו הלשון: " אין עלייך לשאול אותי יותר שאלות בנושא היהודים במצרים. את עכשיו המומחית לתחום זה, ועלייך חובת ההוכחה". בדבריו אלה ניסה לרמוז לי בעדינות שעלי להשתחרר מן התלות בו ובחוות דעתו, תלות שהתפתחה אצלי במשך השנים שבהן הייתי תלמידתו והלכתי בדרכים שסלל לפניי, ושהגיע הזמן שאעמוד ברשות עצמי ואעמוד על דעותיי ועל המסקנות שאליהן אני מגיעה.

משה גיל היה ענק. ענק הרוח, ענק האומץ, ענק השקדנות והחריצות. מכלול יצירתו, המאמרים והספרים שכתב, על היקפם הרחב גם מבחינת מכלול הנושאים והתחומים, גם מבחינת המקורות שכתב והשפות שהכיר, וגם מבחינת היקף הידע שכלול בהם – אין לו אח ורע בתולדות המחקר של ימינו. אשריי שזכיתי, אני הקטנה, לעמוד על כתפי הענק הזה ולראות רק מקצת מרוחב האופקים והיריעה שאיפיינו את האיש ואת יצירתו. אשריי שזכיתי למורה כמוהו.