זהות יהודית

 

 

ביקשו ממני לדבר בפני חניכים, בוגרי י"ב כיתות בדרכם לצבא על זהות יהודית. הסכמתי ואחר כך אמרתי לעצמי: מה אגיד? מה אני יודעת על זהות יהודית? עלי לברר לעצמי קודם כל איך אני מגדירה את עצמי ורק אחר כך לבוא אל חניכים.  במחשבה שנייה: למה? אולי נברר ביחד מהי זהות יהודית, ומכל תלמידיי אשכיל? אבל מה אני בעצם? אני יודעת על עצמי כמה דברים: שאני אישה, שאני אמא, שאני סבתא – אלה נתונים פיזיולוגיים שאינם תלויים במחשבותיי או בערכיי. מבחינת ערכים אני יודעת שאני סוציאליסטית בדעותיי החברתיות, שמאלנית בדעותיי הפוליטיות, אתאיסטית בהשקפתי על אמונה. אני אזרחית ישראל, כלומר, אני ישראלית.  אני חברת קיבוץ וממקימיו, ומזדהה עם דרכו, כלומר אני קיבוצניקית. אני ליברלית והומניסטית בהשקפותיי, חובבת מוסיקה קלאסית, ספרות קלאסית וקולנוע משובח.

אני חושבת שאפשר להגדיר בן אדם גם לפי מה הוא לא אוהב: אני לא אוהבת מוסיקה ים-תיכונית (מזרחית), אני לא אוהבת תכניות ריאליטי לסוגיהן, אני לא אוהבת את תרבות ה"כפיים" המיוצגת על ידי שרת התרבות שלנו, אני לא אוהבת ניצול ציני של אלוהים ולהבדיל של שואה בתור כלי להסתה ולשליטה. אפשר להוסיף כהנה וכהנה, למשל שאני לא אוהבת חצילים, אבל נראה לי שזה לא שייך לכאן…

אז מה חסר ברשימות היפות האלה? האם אני יהודייה, כפי שהנאצים בוודאי היו מגדירים אותי?

אז מה זה אומר בדיוק? מהי יהדות? האם זוהי דת? האם זוהי תרבות? האם זוהי לאומיות? מהי לאומיות?

מריו ורגס יוסה, הסופר הפרואני, חתן פרס נובל לשנת 2010, כותב בספרו "המחברות של דון ריגוברטו" (זמורה ביתן, תל אביב, 2002, בעמ' 205-203):

"אני יכול להבין שמראה הדגל המתנופף ברוח מאיץ את פעימות לבכם, והמוזיקה והמלים של ההמנון הלאומי מעוררים את אותו רטט בעורקים, את אותה הסתמרות השיער הנקראת רגש. המילה מולדת… אינה קשורה אצלכם עם האסוציאציה שמעורר המשפט שחרץ ד"ר ג'ונסון: "פטריוטיזם הוא המפלט האחרון של בן הבלייעל" אלא עם ההרואיות של חיל פרשים, חניתות הננעצות בחזיהם של חיילי האויב, תרועת חצוצרות, מטחי רובים ותותחים…אתם נמנים, ככל הנראה, עם המוני הזכרים והנקבות הנועצים מבטי השתאות בפסלי האישים המעטרים את הכיכרות ומתעלמים מצואת היונים המכסה אותם, מאלה המסוגלים להשכים בימות חג ולהמתין במשך שעות כדי שלא להפסיד מקום טוב בכיכר ולצפות במצעדי החיילים, מחזה המעורר התלהבות בלבות אלה הלוחשים את המלים "צבאי", "פטריוטי", ו"גברי", אדוני, גברתי; בלבכם רובצת חית טרף שהיא סכנה לאנושות".

האם זוהי לאומיות? אם זוהי, אינני רוצה בה חלק.

אבל ורגס יוסה ממשיך וכותב:

"…לא קיים דבר אחר מלבד עדכון מתוחכם של אותו פחד פרימיטיבי עתיק יומין להתנתק מן השבט, לחדול מלהיות מסה, חלק, ולהפוך לפרט… געגועים אל אבי אבות אבותינו, שבעבורו העולם התחיל והסתיים בגבולות הנודע, קרחת היער, המערה האפלה, המישור הנישא, אותו עולם קטן שבו אחדות הלשון, הקסמים, המבוכה, המנהגים, ומעל הכל הבורות והפחד של קבוצתו, העניקו לו אומץ וגרמו לו להרגיש מוגן מפני הרעם, הברק, חיות הטרף וכל שאר השבטים שעל פני כדור הארץ, אף שמאז אותם זמנים רחוקים חלפו מאות שנים, ואתם סבורים שאם אתה לובש מקטורן ועונב עניבה, או שאת מתהדרת בחצאית אופנתית ועושה מתיחת פנים במיאמי, אתם עולים בהרבה על אותו אבי האבות בעל אזור חלציים מעור וחוטם או שפתיים מנוקבים שחפצים משתלשלים מהם, הרי אתם הנכם הוא. חבל הטבור המקשר ביניכם לאורך מאות השנים נקרא הפחד מפני הבלתי נודע, שנאת השונה, דחיית ההרפתקה, חרדה מפני החופש ומפני האחריות להמציא את עצמכם מידי יום מחדש, ייעוד של כניעה לשגרה, לעדריות, דחייה של הפרטיות, כדי שלא לעמוד בפני הצורך להתמודד עם האתגר היומיומי של העליונות האישית…

בימינו אלה, כאשר יודעים אנו את אשר יש לדעת ואף מעט יותר, אין עוד טעם להשתדל כל כך להיות יצור משועבד וחסר היגיון. חריצת משפט זו תיראה בעיניכם  מחמירה, קיצונית, כלפי כל מה שבעיניכם אינו אלא רגש נעלה ואידאליסטי, אחווה ואהבה לאדמת המולדת ולזיכרונות ("האדמה והמתים" – כפי שניסח זאת האנתרופולוג הצרפתי מוריס בּארֶה), מסגרת התייחסות מקומית ותרבותי זו שבלעדיה יצור אנוש מרגיש עצמו ריק. אני מבטיח לכם שזהו רק צד אחד של המטבע הפטריוטית. הצד האחר הוא ביזוי הזר, הרצון להשפיל ולהרוס את האחרים, אלה השונים מכם משום שצבע עורם שונה, שפתם שונה, אלוהים שלהם שונה, ואפילו לבושם שונה ומאכליהם שונים."

האם זוהי זהות לאומית? הרצון להשתייך לקבוצה מסוימת, בדרך כלל על חשבון כל שאר הקבוצות? גם זה לא בדיוק מוצא חן בעיניי.

חוקרי מקרא וארכאולוגים מנסים לתת תשובות על ידי בדיקת עברה של הקבוצה האתנית (?), החברתית (?), הלאומית (??) הזאת שאנחנו קוראים לה יהודים. זוהי למעשה הדרך הפשטנית ביותר. כל סטודנטית מצוייה, עונה לי לשאלה לגבי זהותה היהודית בתשובה הניצחת: "אני בת לאברהם אבינו ומשם כולנו יהודים". האמנם? והאם בדיקת ד.נ. א. פשוטה תהיה הדרך להוכיח את שייכותנו וזהותנו הלאומית? נראה לי שהתשובה מורכבת יותר. הארכאולוגים פינקלשטיין וניל מביאים אפשרויות מכניינות לבדיקת הזהות הלאומית, או יותר נכון, הדרך שבה נוצרה הזהות הלאומית הזאת:

"גישתנו היא להגדיר תחילה את תקופת הכתיבה של הטקסט המקראי, ואז לבחון את הנסיבות ההיסטוריות, החברתיות והתרבותיות של זמן החיבור. דרך משקפיים אלה אנו מתבוננים על הצורה שבה הציגו המחברים את ההיסטוריה הישראלית, בהתאם לאמונות ולצרכים של זמנם. במלים אחרות: במקום לחקור את ההיסטוריה מן המוקדם אל המאוחר, אנו מתבוננים בה בדרך ההפוכה – מן המאוחר אל המוקדם; אנו עוקבים אחרי תולדות ישראל מנקודת המוצא של זמן הכתיבה אל העבר המתואר בטקסט. זו התיזה המרכזית המוצגת בספר.

אנו סבורים כי הפרקים הקדומים בהיסטוריה הישראלית, כפי שהם מוצגים בטקסט המקראי, אינם מתארים היסטוריה במובן שאנו תופשים כתיבה היסטורית בעידן המודרני. מחד גיסא, איננו יכולים להתייחס לתיאורים המקראיים כאילו הם משקפים מציאות עובדתית. מאידך גיסא, אין להניח שמחברי ההיסטוריה, שפעלו כנראה בסוף ימי המלוכה, בזמן הגלות ובימי שיבת ציון

המציאו סיפורים על ראשית האומה שהיו חסרי כל בסיס. ההיסטוריה נועדה לשרת מסר אידיאולוגי, ובתור שכזו היא חייבת להסתמך על ידיעות, זיכרונות ומיתוסים שהיו מקובלים על תושבי יהודה, שאלמלא כן היתה מאבדת את אמינותה. לכן סביר שהמקור המקראי, גם אם נכתב מאוחר ומשקף את מטרות המחברים, מכיל חומרים קדומים, כגון מיתוסים על גיבורים קדומים, מסורות עם שעברו בעל פה ואולי גם זיכרונות מעורפלים של אירועים שהתרחשו בעבר הרחוק.

סביר להניח שבתיאור המקראי מסתתרים רבדים אחדים, המייצגים צרכים של שלבים שונים בהיסטוריה של ימי המלוכה. המקרא הוא טקסט מורכב ורב-פנים הכולל בתוכו קולות שונים. אי אפשר להציגו בתור טקסט מונוליטי שכולו "מיתוס" או כולו "היסטוריה". שני המקורות – הטקסט והארכיאולוגיה – משקיפים על האירועים מנקודות מבט שונות בתכלית. הראשון עוסק בתיאולוגיה והשני בענייני חולין; תרבות חומרית, כלכלה ויחסים בינלאומיים.

ההיסטוריה הישראלית הקדומה נכתבה לאורה של השקפת עולם מסוימת שרווחה ביהודה של המאות השביעית עד החמישית לפני הספירה. הסופרים שייצגו השקפה זו בררו את החומר והחליטו מה ייכנס לתיאור ומה לא, וכיצד יוצגו הדברים. מבחינה זו אנו קראים היסטוריה סלקטיבית. אין בסיפור המקראי ביטוי לקבוצות אחרות באוכלוסיית יהודה, שתמכו אולי בקו דתי ומדיני שונה, וודאי שאין בו ביטוי להשקפותיה של הממלכה הישראלית הצפונית, המוצגת בטקסט באור שלילי גורף.

כיון שהמקרא הוא הטקסט המכונן של היהדות בימי הבית השני – לפיכך של היהדות עד ימינו אלה – ברור שאנו תוצר של הקבוצה שחיברה אותו. במישור הרגשי, החינוך שקיבלנו כיהודים – חרדים, דתיים, שומרי מסורת וחופשיים – דוחף אותנו להזדהות כמעט מיידית עם גירסת ההיסטוריה שלפנינו. אמונה ומסורת ומחקר מדעי אינם דרים בכפיפה אחת. אין סיבה וגם אין דרך לאכוף עליהם התאמה.

(ישראל פינקלשטיין, ניל אשר סילברמן, ראשית ישראל; ארכיאולוגיה, מקרא וזכרון היסטורי, אוניברסיטת תל אביב 2003, הקדמה, עם המהדורה העברית, עמ' 18-13).

עוד מסכמים השניים בסוף ספרם המרתק:

תושבי יהודה נודעו בכל אגן הים התיכון כקבוצה המסורה לאלוהיה באופן שאין דומה לו. בלב הקהילה עמדו לא רק החוקים המשותפים, אלא גם אותה סאגה של היסטוריה לאומית, שראשיתה בצאתו של אברהם מאור הרחוקה, וסיומה בשיקומה של קהילת המקדש על ידי עזרא ונחמיה, בימי שיבת ציון. במאות השלישית והשנייה לפני הספירה, עם פיזורם של היהודים בעולם היווני- רומי, תורגם התנ"ך בהדרגה ליוונית והפך למקור ראשון במעלה לזהות קהילתית ולהנחיה רוחנית לכל חברי בית ישראל, שחיו מעבר לסביבתו המיידית של המקדש בירושלים. סיפור יציאת מצרים וכיבוש הארץ המובטחת הבטיחו לכל פרט בקהילה חזון משותף של סולידאריות ותקווה – דבר מה ששום מיתולוגיה מלכותית או הרואית לא היתה מסוגלת לתת להם.

העימות בין מנהיגות הכוהנים של יהודה לבין התרבות והדת ההלניסטיות, במהלך המאה השנייה לפני הספירה, הביא לשינויים דרמטיים בחיי היהודים, תנועת המרי הרדיקלית של המכבים – שהאידיאולוגיה שלה מזכירה במובנים רבים את התנועה הדויטרונומיסטית בימי יאשיהו – הצליחה לכבוש חלק ניכר משטחיה המסורתיים של ארץ ישראל ולאכוף את התורה על תושביה. גם במאה הראשונה לפני הספירה, כשהמכבים הידרדרו בהדרגה  לסכסוכים שושלתיים, והורדוס, המלך בחסות הרומאים, נטל לידו את השלטון ביהודה, היה התנ"ך כוח מאחד – כתב קודש המהווה את ליבה של קהילה במצוקה. התנ"ך העניק מסגרת נראטיבית שבה יכול היה כל יהודי לזהות היסטוריה משפחתית ולאומית גם יחד. הסאגה של עם ישראל, שהתגבשה לראשונה בימי יאשיהו, הפכה למניפסט הלאומי והחברתי המנוסח במלואו הראשון בעולם, מניפסט שחיל על קהילה שלמה: גברים , נשים וילדים; עשירים, עניים וחברי-כל.

כוחו של התנ"ך כחוקה פורמטיבית – ולא רק כיצירה ספרותית מזהירה או אסופה של אמרי חוכמה עתיקים – הוכיח את עצמו עם חורבן הבית השני, בשנת 70 לספירה. התנ"ך היווה את הבסיס לעולם הפרשנות של היהדות הרבנית במשנה ובתלמוד. בד בבד הוא הוכר בתור "הברית הישנה" של הנצרות הפורמטיבית.

התקווה לגאולה עתידית, אף שכבר לא היתה צמודה לבית דויד הגשמי שכלה מן העולם, השתמרה בציפיות הנבואיות והמשיחיות של היהדות, ובאמונה הנוצרית כי ישוע היה מזרע בית דויד. מותו הכאוב של יאשיהו, המשיח בכוח, מאות שנים קודם, קבע את דפוס הכיסופים שישתמר לכל אורך ההיסטוריה.

במאות הבאות המשיך התנ"ך להציע לקהילות אינספור מקור שאין דומה לו לסולידריות ולזהות. פרטי סיפוריו, השאובים מאוצר בלום של זיכרונות קדומים, היסטוריות מקוטעות ואגדות משוכתבות, חוננו בעוצמה לא ככרוניקה אובייקטיבית של המאורעות בארץ זעירה לחופו המזרחי של הים התיכון, אלא כביטוי בן בלי זמן לייעודו האלוהי של עם. קהילות אחרות בהקשרים תרבותיים שונים מאוד עתידות לזהות את מאבקיהן עם מאבקיו של עם ישראל המקראי. נתיניו של קרל הגדול, חסידי הסולטן העות'מאני סולימן, איכרים באירופה של ימי הביניים, מתיישבים פוריטניים בניו אינגלנד (סיילם – שלם, חברון, גושן, ניו-כנען) – אף אחד מהם לא פקפק באמיתותו של האפוס המקראי.

רק משהחלו לנתח ולחקור את התנ"ך במנותק מתפקידו רב-העוצמה בחיי הקהילה, החלו תיאולוגים וחוקרי מקרא לתבוע ממנו דבר מה שלא היה. אבל גדולתו של התנ"ך, ולמעשה גם ההיסטוריות שלו, אינן תלויות ב"הוכחה" היסטורית לכל אחד מהמאורעות והדמויות המסוימים שבו. כוחה של הסאגה המקראית מעצם היותה ביטוי נראטיבי מרתק וקוהרנטי לנושאים בני בלי זמן – שחרורו של עם, התנגדות מתמשכת לדיכוי וחיפוש אחר צדק ושיווין חברתי. התנ"ך מבטא בצורה מושלמת את התחושה העמוקה של זהות, התנסויות וגורל משותפים, שכל קהילה זקוקה לה כדי לשרוד.

ישראל פינקלשטיין, ניל אשר סילברמן, ראשית ישראל; ארכיאולוגיה, מקרא וזכרון היסטורי, אוניברסיטת תל אביב 2003, אחרית דבר, עמ' 309-306).

כדי לבסס לעצמנו תשובות מובנות, אולי כדאי שנחזור ונבדוק הגדות מקובלות של הנושאים שאנו עוסקים בהם: לאומיות, הזדהות, שאצל רובנו משמשים בערבוביה. לצורך זה נשוב ונעיין בספרו החשוב של הייסטינגס. אדריאן הייסטינגס (נולד ב-1929) הוא פרופסור לדתות ולתאולוגיה, חוקר הנצרות המודרנית, כומר קתולי ופעיל פוליטי בזירה הבינלאומית. הוא מסייע בידינו בעזרת הגדרות מובנות:

"קבוצה אתנית היא קבוצה של אנשים החולקים זהות תרבותית ושפה מדוברת. היא היסוד המייחד העיקרי בכל החברות הטרום-לאומיות, אך היא עשויה לשרוד גם בתוך לאומים מבוססים, בתור קבוצה חלקית בעלת נאמנות משלה.

לאום הוא קהילה המודעת לעצמה הרבה יותר מאשר קבוצה אתנית. מאחר שהתגבש מקבוצה אתנית אחת או יותר, והוא מזוהה בדרך כלל באמצעות ספרות משלו, יש לו זכות – או שהוא תובע לעצמו זכות – לזהות מדינית ולאוטונומיה כעם יחד עם שליטה בשטחים המוגדרים במפורש, דוגמת ישראל המקראית וישויות עצמאיות אחרות בעולם הנתפס כעולם של מדינות לאום.

מדינת לאום היא מדינה המזהה את עצמה במונחים של לאום ספציפי, שאנשיו אינם נתפסים רק כנתינים של ריבון, אלא גם כחברה מקושרת אופקית, שהמדינה שייכת לה במובן מסויים. לפיכך יש זהות של אופי בין מדינה לעם. בדרך כלשהי הריבונות של המדינה שוכנת בתוך העם ומבטאת את זהותו ההיסטורית. כאידיאל מתקיים שיוויון בסיסי בין גבולותיה ואופייה של היחידה המדינית מן הצד האחד ובין הקהילה התרבותית המודעת לעצמה מן הצד האחר. ברוב המקרים זהו חלום הנדמה למציאות. רוב מדינות הלאום כוללות למעשה קבוצות של אנשים שאינם שייכים לתרבותה הגלעינית ואינם מרגישים שהם חלק מלאום המוגדר באופן כזה. עם זאת, כמעט כל המדינות המודרניות פועלות על סמך ההנחה הסתמית שהן מדינות לאום.

לאומיות כתיאוריה מדינית גורסת כי לכל לאום צריך שתהיה מדינה משלו. מקורה במאה ה-19. לאומיות למעשה היא תנועה המבקשת לספק מדינה לאום נתון או לקדם את האינטרסים של מדינת הלאום שלה מבלי לשים לב לשיקולים אחרים. היא מתעוררת בעיקר במקומות ובזמנים שבהם קבוצה אתנית או לאום מסוימים חשים סכנה בנוגע לאופיים, לגודלם או לחשיבותם, אם בגלל התקפה מבחוץ ואם מצד המערכת המדינית שהיו חלק ממנה עד כה.

הדת היא מרכיב מהותי בתרבויות רבות, ברוב הקבוצות האתניות ובכמה מדינות. הדת יצרה את האופי הדומיננטי של כמה לאומים יצירי מדינה ושל כמה מופעים של לאומיות".

(אדריאן הייסטינגס, בנייתן של אומות; התנ"ך והיווצרות תנועות הלאום, שלם, ירושלים תשס"ח, 1997, עמ' 7-5).

השאלות שבהן עוסק אדם כמוני וכמוך: האם אני בן ללאום היהודי, מהו הלאום היהודי? מהי זהותי בתור יהודיה? האם אני יהודיה ומה זה אומר? שאלות כאלה מעסיקות היום קבוצות רבות בעולם, ואין עליהן תשובות פשוטות. הייסטינגס מנסה לתת תשובות אפשריות:

"השאלה מה מורגש כעיקרו של האופי המשותף היא עניין אחר, הפתוח לגיוון עצום: הטריטוריה עצמה עשויה לספק את אמת המידה העיקרית במקרה אחד, השפה כמשקפת את המיתוס של מוצא אתני טהור – בשני, ואילו הדת מכריעה למעשה בשלישי. אמות המידה השונות האלה אכן יוצרות טיפוסים שונים מאוד של לאום, וגם כמה טיפוסים שונים של לאומיות.

אין זה פשוט להחליט אם לאום קיים או שאינו קיים. לאומים צומחים מתוך קבוצות אתניות, ממלחמות וממחלוקות דתיות, מהופעתן של ספרויות, מתעמולה לאומנית ומלחצים מנהליים, אבל הם צומחים בהדרגה, צעד אחר צעד, כך שברגע היסטורי נתון אי אפשר לומר פשוט "זהו לאום" ו"זה איננו לאום". לאום קיים כשקשת רחבה של מייצגיו מאמינים שהוא קיים – אנשי דת, איכרים, עורכי דין, סוחרים, סופרים, וגם אנשי חצר או ממשלה. גבולותיו של לאום עשויים להשתנות. לאום יכול לגדול בממדיו ולהישאר פחות או יותר אותה ישות. לאומים גדלים בהתפשטות גיאוגרפית ובהתעצמות מודעותם העצמית. יש לאומים המסוגלים לכלול בתוכם אנשים, ולעתים אף קבוצות אתניות שלמות, השונים לגמרי מהאתניות המקורית שממנה צמחו – וזהו אות לביטחונם העצמי. ייתכן גם שלאומים יתמעטו, או אפילו ייעלמו, ולא ישרדו אלא כעניין של נאמנות אתנית או פרובינציאלית, אם כי לעתים היעלמות כזאת היא זמנית בלבד, או רק למראית עין. הגם שקבוצות אתניות מתפוגגות לעתים בתוך לאומים, לאומים אינם יכולים להתמזג בקלות כזאת.

אומתיות יכולה לשרוד רק באמצעות הפעלת הדמיון, הקולקטיבי והאישי כאחד, ודברים מדומיינים עלולים להתגלות כזמניים למדי, אבל אחדים מהם מתמידים בעקשנות.

אתניות שסביר כי תפתח לאומיות מתוך הדנה עצמית היא אתניות השולטת בגלעין טריטוריאלי ברור, שאוכלוסייתה גדולה מספיק וכלכלתה המקומית חזקה די הצורך כדי למנוע חנק כלכלי; שיש לה לפחות ניצנים של שפה מקומית ספרותית משלה; ושיש לה מסורת דתית והיסטורית שונה בעליל מזו של הרוב במדינה שהיא חלק ממנה. הגורם הפנימי המשפיע והנפוץ ביותר בכל אלה הוא כמעט בוודאות התפתחותה הספרותית של שפה מקומית. שפה שבעל פה אינה מספקת. הגורם המכריע הוא השפה הספרותית. מרגע שקיים נפח משמעותי של ספרות בשפה המקומית נוצרת קהילה מודעת יותר של קוראים, של אנשים שבבתיהם היא נמצאת, ועד מהרה נבנית תחושה מועצמת של ייחוד היסטורי תרבותי. בכל קבוצה אתנית נמצאת מדינת לאום בכוח, אבל ברוב המקרים הפוטנציאל הזה לא ליבוא לעולם לכלל מימוש משום שהמשאבים דלים מידי, ומשום שהפיתוי להיכלל בתוך תרבות אלטרנטיבית ובתוך מערכת מדינית חזק מידיי. אבל איל לחלוק על כלשיש קשר מהותי בין אתניות, לאום ולאומיות. הקשר הזה הוא נקודת המוצא הסבירה היחידה לכל תיאוריה של לאומיות.

לאומיות אין פירושה בהכרח הצבת ערכים לאומיים מעל לכל ערך אחר, או ראייתם כערכים היחידים שהם ממשיים, חשובים וראויים להגנה. לאומיות אינה בהכרח לאומנות. רוב החברים בלאום או במדינת לאום בכוח רחוקים רוב הזמן מלהיות לאומנים קיצוניים. לאומיות קיימת לעתים קרובות כנוכחות נסתרך, משהו שיכול להתלקח במהירות גדולה ביותר בעתות מלחמה או בעת סכנה ממשית או מדומה ועלול להיות חזק מכל הגיון, ולדעוך באות מהירות עם שינוי הנסיבות.

הערכים היקרים ללבם של רוב בני האדם הם ערכי תרבותם ועמם. אנחנו יכולים לנצור בלבנו את המסורת התרבותית שבה גדלנו, ואפילו להעדיפה על אחרות, ועם זאת להכיר בכך שבמכלול התרבות האנושית כשלעצמו גלומה תועלת עליונה עבור האדם. הכפייה של אחידות, במקום שאין בה צרוך אמיתי, היא כפייה של התרוששות תרבותית.

הפגם החמור ביותר של הלאומיות הוא להדגיש את הזכויות של ייחוד לאומי אחד עד כדי עיוורון לייחודם של כל האחרים. לאומיות אפשר להצדיק כמחאה הולמת נגד אחידות אוניברסליסטית – שליטה של אחרים – אבל תוצאתה היא לעתים קרובות מידיי דווקא כפייה של אחידות – חוסר סובלנות עמוק לכל ייחוד של אחרים.

(אדריאן הייסטינגס, בנייתן של אומות; התנ"ך והיווצרות תנועות הלאום, שלם, ירושלים תשס"ח, 1997, עמ' 39-30).

למגינת לבי, נראה לי שכל התשובות האפשריות מוליכות רק לכיוון אחד: זהותי ולאומיותי יכולות לבוא לידי ביטוי ממשי רק באמצעות שלילת האחר, בהגדרת האחר בתור נחות ממני. את האור שלי אני יכולה לראות רק על רקע החושך של האחר. כך אני יכולה להבין את התהליכים המתרחשים בישראל של היום ובעולם של היום, אבל למעשה גם לאורך ההיסטוריה של כל התרבויות והזהויות. הלחם באחר! השמד אותו! רק כך תגדיר את עצמך.

אבל זוהי תפיסה המכלה את עצמה: אם אשמיד את האחר, איך אגדיר את עצמי? כך התאולוגיה הנוצרית נתנה זכות קיום לתאולוגיה היהודית: רק על רקע ישראל שבגדו, שאכזבו, ישראל שבחומר, נוכל להבין ולהנציח את עצמנו, את ישראל שברוח, את הנצרות שניצחה. אם נשמיד את כל היהודים, איך נוכל להגדיר את עצמנו? מתברר לי יותר ויותר שזיהוי עצמי או הגדרה עצמית יכולה להתבטא רק על דרך השלילה.