והארץ היתה תוהו ובוהו…

והארץ היתה תוהו ובוהו…

הרהורים בעקבות סדרת התעודה לתולדות ארץ ישראל בערוץ הראשון

 

אז כמובן, שבחים רבים לערוץ הראשון שהפיק סדרה כל כך מושקעת וחשובה וכמו שהוא מגדיר אותה: החלק השלישי בטרילוגיה המופלאה שהפיק הערוץ הראשון: עמוד האש – סדרה על תולדות הציונות; תקומה – סדרה על תולדות מדינת ישראל, ועכשיו החלק האחרון והחותם – והארץ הייתה תוהו ובוהו – על תולדות ארץ ישראל משחר הפר-היסטוריה ועד לתקופה העות'מאנית. ואין חולק על כך שהסדרה מושקעת, עשירה ומגוונת במידע, בדעות, ובעיקר בממצאים ארכיאולוגיים והפירושים השונים שנותנים להם מגוון חוקרים בעלי דעות שונות ולעתים גם מנוגדות. אני עצמי שמחתי  לבשורה על הסדרה הזאת ועקבתי בקפדנות רבה אחר כל פרקיה, אפילו ציפיתי להם בסקרנות רבה.

אם יותר לי להודות, אני יודעת שהסדרה לא מכוונת אלי. אני היסטוריונית ותיקה ומתמצאת היטב בתולדות ארץ ישראל. ידעתי מראש שעלי לקחת בחשבון שהסדרה מכוונת לקהל הרחב שאינו בהכרח מתמצא בכל דקויות המגוון ההיסטורי והארכאולוגי, ואפילו, אם ארשה לעצמי להתבטא קצת בחריפות, מוטה בדעותיו מכוח אינדוקטרינציה שעשו ועושות לו כל רשויות השלטון לתקופותיהן. החל במפא"י ובן גוריון – עם "טוב למות בעד ארצנו" והנרטיב הממלכתי שבא בעקבותיו, וכלה בחרות, בגין, הליכוד, נתניהו ושרי החינוך והתרבות שלו, בעיקר בנט ומירי רגב, עם אברהם "אבינו" שקיבל הבטחה מאלוהים ולכן הארץ היא שלנו! שלנו! ולא נקפח גם את הציונות הדתית-משיחית הזויה. ידעתי את כל אלה כשהתחלתי לצפות בסדרה וגם הזהרתי את עצמי לבל אתרגז על שיבושים, טעויות ואמירות מוטות במתכוון או אולי שלא במתכוון. עד כאן – הקדמה.

הפרקים הראשונים שעסקו בפר-היסטוריה ובאדם הקדמון עברו בשלום ואפילו נהניתי לראות כמה ממצאים ארכיאולוגיים שלא הכרתי. אבל מפרק לפרק צפו ועלו בי שאלות מטרידות. חשבתי לעצמי שמי שבחר את השם לסדרה – בחר טוב. כי הסדרה הזאת היתה תוהו ובוהו מובהק ומעצבן. בליל של אמיתות וחצאי אמיתות שהאפיל על חלקים גדולים, יפים וטובים. אי אפשר שלא לשאול: למי באמת הייתה מכוונת הסדרה הזאת? או בצורה אחרת: האם היה זה מחיר שהיה על הערוץ הראשון לשלם לראשי המדינה ומוביליה בעת הקשה הזאת, כעין אתנן, כדי שיאפשרו להם להביא גם את החלקים שאינם מקובלים, בלשון המעטה, על בנט וחבריו.

הדוגמאות רבות מספור, וכמובן לא אביא את כולן, אלא רק כמה מהן, אותן כמה שהצליחו באמת להעלות את סף הרוגז והתסכול אצלי.

מרגיז

אתחיל בפרק שהרגיז אותי יותר מכל הפרקים האחרים: "קדושת ארץ הקודש" (פרק 13). עצם השם כבר העמיד אותי על המשמר. קדושה – זהו מונח שחוגים מסוימים מרבים להשתמש בו על מנת להשיג שלטון וכוח. קדושה אינה אלא מונח שהאדם המציא כדי לשלוט על אחרים, ומדהים שעדיין בימים שאמורים להיות נאורים ורציונליים, עוד יש מיליוני בני אדם שנוהים אחר קדושות למיניהן ועשים בכך את רצון השולטים בהם. בפרק הזה הלכנו בעקבות אברהם, ישוע ומוחמד כאילו היו הם מנחי הפרק. אברהם תאם את תיאורו ההזוי של שר החינוך שלנו, מין זקן שיושב על גבעה ומקבל הבטחות בדיוור ישיר מאיזה שהיא ישות עליונה. הוא פשוט היה, אתמול בבוקר עשה לֵך לךָ, עקד את בנו וקיבל הבטחות מכאן ועד הודעה חדשה. איילת שקד, מירי רגב ונפתלי בנט, בניצוחו של בנימין נתניהו, שוקדים עכשיו על מימוש ההבטחות האלה – יעלה מה שיעלה. ישוע רק אתמול נולד לבתולה, קם מן המתים והגיש את לחיו השנייה לצולבים, בעינינו ראינו אותו. על מוחמד אין לי טענות, הוא היחיד שבאמת ניהל שיירות מסחר בחצי האי ערב והגיע עד לדרום ארץ ישראל במסעותיו ובאסלאם שלו. אז מה היה לנו שם? משיחיות, הזיות, חצאי אמיתות – והכל מכוון לשביעות רצונם של צמרת השלטון שלנו. דבר אחד אגיד לזכות אנשי האקדמיה – הם לא הגישו את הפרק הזה. אם אינני טועה (וייתכן שאני טועה, ואולי זכרוני מטעני כאן) הפרק הזה הוגש כולו על ידי מדריכים ומורי דרך. אלה האמונים לספר לקהל השבוי שלהם סיפורים שישביעו את רצונו על פי מה שלימדו אותו בגן ובבית הספר הממלכתי-דתי.

אמת או בדייה?

דוגמה קטנה-גדולה להגשת חומר מדעי בצורה פופולרית, שעלולה להטעות, אביא מתוך הפרק על הכיבוש הערבי של ארץ ישראל "אסלאם בארץ הקודש" (פרק 11). בפרק זה מספר לנו חוקר אחד (אינני זוכרת את שמו) שהערבים הכובשים לא הצליחו לכבוש את קיסריה וצרו עליה מצור ממושך. הם הצליחו לכבוש אותה רק לאחר שיהודי מקיסריה ושמו יוסף הראה להם דרך סודית בתוך נתיב מים שעבר מתחת לחומה, בתנאי שיעניקו חיים לו ולמשפחתו, הם הסכימו לתנאי וכך הצליחו לכבוש את קיסריה. כך מספר לנו החוקר. כל מי ששומע את הסיפור חושב שמדובר בעובדה היסטורית, כי כך מספר אותו החוקר. זאת אומרת שיהודי מתוך קיסריה הסגיר את עירו ואת בני עמו לכובשים הערבים בתמורה לחיים לו ולמשפחתו. הרי זה מעשה בגידה מן הגרועים ביותר. לא נעים לשמוע סיפור כזה. משת"פ, בוגד, ובעיקר שמאלני  (סמולני מסריח) – אנחנו קוראים לאיש כזה היום. נכון? וגם שוללים ממנו כל מימון של מדינה זרה בניצוחם של אנשי הימין הצוהלים והחוגגים. נכון?

אבל יש רק בעייה אחת קטנה – הסיפור הזה אינו עובדה היסטורית. זהו מוטיב אגדתי קבוע וידוע בסיפורי כובשים הבאים להפגין את היותם כובשים נאורים. הבאים להפגין את העובדה שהאוכלוסייה המקומית רוצה את הכיבוש שלהם, עוזרת להם ומשתפת איתם פעולה. המוטיב הזה חוזר על עצמו בתקופות שונות, בנרטיבים שונים, של תרבויות שונות, של עמים שונים. דוגמאות? בבקשה:

נתחיל בתנ"ך שלנו: רחב שמעונה היה בחומת יריחו, הצילה את המרגלים של יהושוע, והסגירה להם את הדרך להיכנס לעיר ולכבוש אותה תמורת חיים לה ולבני ביתה (יהושוע ב); איש מתושבי העיר לוז הסגיר לשבטי בית יוסף דרך לכבוש את העיר תמורת חיים לו ולבני ביתו (שופטים א, 26-22); נעבור לתרבות יוון המקבילה בתקופה: הרודוטוס, הכרוניקאי היווני המפורסם המכונה "אבי ההיסטוריה" (המאה החמישית לפני הספירה) מספר איך המלך כורש עם צבא הפרסים כבש את העיר בבל. הוא מספר שבלשצר, בנו של המלך הבבלי האחרון (המאה השישית לפני הספירה), היה בטוח שבבל עירו הבצורה והחזקה, לעולם לא תיפול בידי הצבא הפרסי שצר עליה. הוא ערך משתה גדול לאות ניצחון (כמתואר בספר דניאל). באותו זמן הפרסים חשפו דרך לפרוץ לעיר הבצורה. למלך היו אויבים קשים מבני עמו, כהני האל מרדוך, שנבונאיד, אביו של בלשצר, אסר את פולחנו. אותם כהנים, שבקשו לנקום בנבונאיד, עברו למחנה הפרסים וגילו להם שיש נחל שזורם מתחת לחומות העיר הבצורה, ואם יטו את הנחל מנתיבו, יוכלו לחדור דרך הנתיב היבש לתוך העיר. כך עשו הפרסים וכך כבשו את העיר הגדולה בבל וחסלו את האימפריה הבבלית. (הדמיון לסיפור יוסף וקיסריה כבר זועק לעין…). אם נשאר אצל היוונים נזכור גם סיפור האיליאדה של הומרוס (המאה השמינית לפני הספירה). לא בדיוק אותו דבר אבל אותו רעיון: סוס העץ שהוחדר לתוך טרויה. אנשי טרויה המשוכנעים שהיוונים הסירו את המצור, חוגגים ושותים עד אובדן חושיהם. החיילים היוונים יוצאים באישון לילה מתוך הסוס ופותחים את שערי חומת טרויה לחיילים היוונים חזרו כמובן מנסיגתם המדומה.

המוטיב ברור וידוע: הכובשים מבקשים לצייר את עצמם בתור "משחררים". הסיפור על כיבוש קיסריה בעזרת "בוגד" יהודי (שידעו אפילו לציין את שמו, יוסף. ובמאמר מוסגר: בכל הסיפורים האגדתיים למחצה על ממלכות שהתגיירו לכאורה שם המלך ה"מתגייר" היה יוסף…). את סיפור קיסריה ויוסף אנחנו מכירים מתוך כתביו של הכרוניקאי אלבִּלאדֻ'רי בן המאה התשיעית. צריך לזכור שהכיבוש הערבי של ארץ ישראל התרחש במאה השביעית. אלבִּלאדֻ'רי שאב את סיפוריו על הכיבוש מכרוניקאים שקדמו לו. בכרוניקות מוסלמיות נוספות המספרות על כיבושי הערבית במאות השביעית והשמינית חוזר סיפור שיתוף הפעולה של האוכלוסייה המקומית, בעיקר של היהודים עם הצבא הערבי הכובש נגד השלטון הקודם, בתיאורים רבים של כיבושי ערים מרכזיות כגון דמשק, אלכסנדריה וקורדובה, ותמיד אין מדובר בעובדה היסטורית אלא במוטיב קבוע של נרטיב הכובש הנאור והאהוב. כשהרוסים נכנסו לפולין, הם נכנסו בתור "משחררים" מהשלטון הנאצי. האמנם? ובמעבר חד – כשחיילי צה"ל נכנסו ללבנון בשנת 1982, קיבלו אותם בפרחים ובאורז, בתור משחררים משלטון הטרור של אש"ף. למחרת כבר זרקו עליהם לא פרחים אלא אר.פי. ג'י.

כי זאת עלינו לזכור: כובשים הם כובשים הם כובשים, הם לעולם לא משחררים.

אז מה היה לנו? מספרים לנו בסדרה אמינה, היסטורית ומדעית שיהודי בשם יוסף שתף פעולה עם הכובש הערבי והסגיר את עירו ובני עמו, אבל לא טורחים לספר לנו שאין זו עובדה היסטורית אלא מוטיב אגדתי חוזר.

זוטות

ונוסיף עוד כמה זוטות:

בפרק השביעי, "הממלכה האחרונה" –העוסק בממלכת החשמונאים ניכרה דיכוטומיה ברורה. הראשנים שדיברו אמרו מקבי (מכבי – אי אפשר לדעת אם אמרו מכבי בכ' או בק'). אבל הכתוביות לא הצליחו להחליט. פעם כתבו יהודה המכבי ופעם כתבו ספר מקבים. וכך הלוך וחזור לאורך כל הפרק. אנשים טובים! הצלחתם לבלבל את הקהל. היום כל מי שקצת מתמצא יודע שיהודה כונה בתואר מקבי מלשון מקבת. ולכן ספר מקבים ולא מכבים. חז"ל היו אלה שרצו לדכא כל רוח לחימה ומרד, והחליפו את תארו מקבי האומר שהוא היה לוחם ונלחם באופן אישי בשדה הקרב, בכינוי מכב"י – מי כמוך באלים יי, ללמדך שאין לך על מי לסמוך, אלא על אביך שבשמים, ואתה שב בשקט, אל תלחם  ורק תבקש יפה מהאל שלך, ובאותה מידה גם רצוי שתקיים את כל החוקים והמצוות שלו, אחרת הוא יכעס ולא ירצה לעזור לך.

כן, ובואו לא נשכח את קרייני הרצף. החל במהרטה ברוך, מירב בטיטו וישי גולן, כולם נחמדים, ייצוגיים, לבושים יפה ומיותרים לחלוטין. מקריינים בפאתוס טקסט מוכתב, שואלים שאלות שהוכתבו להם על ידי ההפקה ופחות או יותר מדקלמים לנו ומפריעים את רצף ההצגה. בשביל מה זה טוב? חבל שלא השאירו אותנו רק עם כל החוקרים על מגוון דעותיהם. אין צורך להביא לנו מורה לתנ"ך יוכי ברנדיס, שנעשתה פתאום אושיית תרבות ותובנה ועל פיה יישק דבר. נכון שהיא מאוד ייצוגית, הספרים שלה נמכרים היטב והיא משווקת מנות מפרזות של התלהבות ופתוס, אז שתלמד לבגרות את הי"בניקים ותשאיר את התובנות ההיסטוריות לאנשי מקצוע.

עוד מילה על תכנית הסיכום: למה ככה? המנחה הדעתנית והאנרגטית לא נתנה לאנשים לדבר, קטעה אותם כל הזמן, קפצה מעניין לעניין ונשארנו בלא כלום. בעצם, נשארנו עם משהו: הרגשת הסיפוק והזחיחות לפעמים, של כל העושים במלאכה. מגיע להם להיות מרוצים אבל לא כדאי להיות יותר מידי זחוחים…