היהודים – אומה, אומת-דת, דת?

 

 

"אין אומתנו אומה אלא בתורותיה" (סעדיה גאון, מאה עשירית) – האמנם?

היהודים – אומה, אומת-דת, דת? בדיקת הקשרים בין קהילות היהודים באגן הים התיכון בימי הביניים על פי מסמכי הגניזה

פרק מתוך ספר בכתובים

על פי הגניזה

הדיון בשאלת מהותו של העם היהודי לא נולד אתמול, אלא מלווה את כל שנות קיומו של העם, לאורך כל ההיסטוריה שלו. בשאלה זו עסקו גם סניגוריו וגם קטיגוריו, גם שונאיו וגם אוהביו, גם בניו וגם אנשים מחוצה לו. הדיון לובש צורה ופושט תורה. אם בימי הביניים עלו על הפרק שאלות אמוניות ודתיות, בימינו לובש הדיון את הגוון הלאומי-לאומני, ועוסק בשאלות טריטוריה, זכות קיום, והגדרה עצמית.

ניסיון בקנה מידה קטן הוא לבדוק את נושא מהותו של העם היהודי, כפי שהוא משתקף בתכתובת בין יהודים במאה ה-11 באגן הים התיכון, באמצעות מסמכי הגניזה. אפשר לראות במאה זו תמונה מייצגת של ימי הביניים המוקדמים – המאות השביעית עד ה-12). האם הנושא הזה עולה, איך הוא עולה, האם קהילות היהודים בתקופה המדוברת ראו עצמן חלק מציבור גדול וכולל שנקרא העם היהודי, האם קהילות אלה מדברות ביניהן באותה שפה, באותם קודים, באותן מוסכמות, או לחלופין כל קהילה יוצרת לה את הקוד הפנימי שלה ואין היא רואה עצמה חלק מאומה שלמה. האם המשותף לכל היהודים הוא רק תורתם, כפי שמגדיר זאת סעדיה גאון, או אולי משהו מעבר לכך.

המאה ה-11 היתה מאה של תפניות מדיניות וחברתיות חשובות ביותר, הן בעולם האִסלאמי והן בעולם הנוצרי. כפועל יוצא, גם העולם היהודי, שישב תוך החברות האלה, עבר תהפוכות חברתיות פוליטיות וחברתיות חשובות ביותר. זוהי המאה שבה עבר העולם היהודי תפנית מוסדית גורלית, בתהליך איטי, שבו הלכו מוסדות ההנהגה המסורתיים: ראש הגולה ושתי הישיבות בבבל, וישיבת ארץ ישראל –  ואיבדו מכוחם הפוליטי והמוסרי, ולעומתם הלך ועלה כוחם של המרכזים המקומיים, בעיקר של מצרים ושל ספרד, עד לידי התמסמסותם המוחלטת של המוסדות המרכזיים, כתוצאה של שילוב הרה גורל של נסיבות פנים-יהודיות וחיצוניות-עולמיות.

מתוך התכתובת שנמצאה בגניזה נשקפת מערכת קשרים ענפה ומסועפת בין ראשי הקהילות היהודיות ומנהיגיהן באגן הים התיכון. לעתים אפשר אפילו לתהות על חוזקו של הקשר ושל הבסיס המשותף של יהודים משני צידי אגן הים התיכון ולהתפעל ממנו. לכאורה כל כך מרוחקים היו גיאוגרפית ולמעשה קרובים להפליא ואפילו זהים מבחינת תפיסת העולם הכללית, התפיסה התיאולוגית, לשון הכתיבה המשותפת, הקודים החברתיים המובנים והיכולת לתקשר באותה שפה, באותו מישור תרבותי, ובאותם רמזים מוצפנים, המתבססים ברובם על הקוד המסורתי-תיאולוגי, על התורה שבכתב ועל התורה שבעל פה – המשותף לכולם.

אחדות אגן הים התיכון

לנוכח התמונה הזאת, עולה השאלה שהעסיקה חוקרים רבים של אגן הים התיכון בימי הביניים: באיזו מידה היו קהילות ישראל באזור הזה בתקופה הנזכרת קהילות עצמאיות שפעלו כל אחת בנפרד, או קהילות שראו עצמן שלוחות של גוף אחד ואחדות אחת, ולכן גם תפקדו בהתאם.

חוקרים רבים, בהם פירן, ברודל, מטבייביץ', גויטיין, קרמר ושביט, דנו בשאלה של אחדותה ואחידותה של החברה הים תיכונית הכללית, שבקרבה צמחה והתייחדה החברה היהודית הים תיכונית, ושמתוכה אני מעלה את שאלת ייחודו ואחדותו של העם היהודי, שרוב מניינו ובניינו בימי הביניים המוקדמים התרכז באגן הים התיכון. אמנם רוב החוקרים הנזכרים לא התייחסו לשאלת החברה היהודית, שהיא לב לבו של המחקר שלי, אך מתוך הכלל נובעת גם מהותן של הקבוצות האתניות שבתוכו הן חיות.

בשנים האחרונות יצאו חוקרים המקבלים את ראייתו הכוללת של ברודל של המקרו, אך טוענים שיש בתוכו רשת של אזורי מיקרו, שבכל אחד מהם ניתן למצוא את מיגוון העושר הים-תיכוני. זוהי תפיסה דקת אבחנה ומורכבת יותר מזו של ברודל, אך למעשה כבר מחקרו של גויטיין מצביע על מסחר ים תיכוני שאינו מצוי דווקא רק בידיים יהודיות: הסחר בין ארצות הנוצרים ("רום", "רומא") והאסלאם התנהל בעיקר בין נוצרים למוסלמים. התכתובת  העשירה בין יהודים לבין עצמם נוגעת בעיקר לעניינים חברתיים, אישיים ואף הלכתיים, טוען גויטיין. אך כפי שהוא עצמו מראה בכרך החשוב של ספרו העוסק בחיי הכלכלה, התכתובת של היהודים נגעה לכל תחומי החיים, בעיקר לכלכלה, בעיקר למסחר. תכתובת זו קישרה בין גדותיו של הים התיכון ללא תלות הכרחית בזהותם הדתית של אלה ששלטו בארצות שבהן התגוררו יהודים. בתקופה זו היתה החברה היהודית חלק אינטגראלי  מארצות מושבותיה וזהו גם העידן (בין רס"ג – במאה העשירית, לבין רמב"ם – במאה ה-12) שבו התפתחו ההלכה, התפילה והפיוט. במהלכו השתנה אורח החיים היהודים מהתבססות על חקלאות – כבתקופת המשנה והתלמוד –  למסחר, מלאכה ומקצועות חופשיים. מדברי גויטיין עולה שהיהודים היו בימי הביניים עם ים תיכוני, ממש כפי שהיו בתקופה ההלניסטית-רומית. ככלל התאפיינה הציוויליזציה הים תיכונית באחדות שהתבססה עדיין על המסד הרומי ועל התפתחות עירונית ומסחרית. בניגוד לפירן ראה גויטיין את ראשית הנתק הים תיכוני עם כיבוש ארצות האסלאם על ידי שבטים שהגיעו מאסיה התיכונה ומהקווקז. עם עליית הממלוכים לשלטון במצרים (1250) ובעקבות מסעי הצלב, התהפך היחס לים. בחופי ישראל אפשר לראות ביטוי מוחשי לכך: בחוף הרצליה (סידנא עלי), למשל, זרועים החוף והמים שברים ענקיים של חומות שנהרסו והופלו מרכס הכורכר. השליט בַּיבַּרס הוא שמוטט את ביצורי החוף באורח שיטתי והטיל במוצהר סגר על האויב הנורא: הים עצמו, שממנו נפתחה תדיר רעת הפלישות של האירופים.

ההיסטוריה של ארצות האסלאם בימי הביניים יותר משהיא סיפורן של יחידות טריטוריאליות סטאטיות ומגובשות, הרי היא רצף של שינויים פוליטיים ודמוגרפיים: יחידות פוליטיות הפושטות צורה ולובשות צורה, נדידות אוכלוסין מאסיביות, הגירות ומסעות חובקי עולם. במיוחד נכון הדבר לגבי ההיסטוריה היהודית בארצות אלו. הפתיחות והנוחות היחסית של התקשורת בין הקהילות השונות שתחת שלטון האסלאם עיצבו את ההיסטוריה שלהן במידה מרובה בתור היסטוריה על-לוקאלית. חבריהן חיו, פעלו והזדהו תרבותית ורגשית עם מרחב אתני, שלא היה בהכרח זהה למיקומם הפיסי.

בדומה לכך, היוו גם הקהילות היהודיות באזור זה של העולם מרכיב אחד בתוך השלם של החברה הים תיכונית בימי הביניים, כאשר כל אחת מהן שומרת על מאפייניה הייחודיים. כל קהילה יהודית קיימה בתוך עצמה חיים פוליטיים, תרבותיים וחברתיים עצמאיים, תחת הנהגה נפרדת משלה, אך העומדים בראשה הקפידו לשמור על קשרים, מהם גלויים ומהם סמויים, עם הנהגות הקהילות האחרות של המרחב. כך נוצרה רשת ענפה, מסובכת ורגישה של קשרים שהרכיבו את פסיפס העולם היהודי הים תיכוני.

קהילות היהודים

המסקנה שאני מגיעה אליה, לאחר עיון בכתבי החוקרים שקדמו לי, ושחלק מדבריהם הבאתי כאן, ולאחר עיסוק כמותי ואיכותי בתכתובת מן הגניזה, היא שאגן הים התיכון בימי הביניים המוקדמים, על חברותיו השונות, מוסלמית, נוצרית ויהודית, הוא תמונה של אחדות הדוקה יחסית. בזכות הניידות באזור הים התיכון ובקרב עמי האִסלאם בכלל היו אוכלוסיות הערים מעורבות. החברה הים-תיכונית בתקופת השיא של ימי הביניים היתה פתוחה להפליא. מצרים, אולי יותר מכל שאר האזורים, וכנראה בעיקר בזכות הפתיחות הפאִטִמית ובזכות היותה מרכז סחר עולמי, היתה המוקד העיקרי של פעילות בין-תרבותית, בין-אזורית, בין-עדתית, בין-דתית. בתוך מצרים היתה הקהילה היהודית העשירה והמשגשגת המוקד העיקרי של פעילות מגוונת זו. אחד מהמנהיגים של קהילה זו, עלי בן עמרם, משקף בתכתובת שלו את תמונת האחדות שבה הצטיינה החברה היהודית, וכך גם החברה כולה, באגן הים התיכון בימי הביניים המוקדמים, ועם זאת גם את הייחוד שהיה לכל קהילה יהודית בפני עצמה, כמו גם לכל קבוצה אתנית ודתית אחרת סביב חופי הים התיכון. מהתיאור של פרנקל עשויה להצטייר תמונה של ארגון-על חשאי, קבוצה מאורגנת להפליא, שהפעילה מנגנונים מחושבים ומניפולטיביים כדי להשיג שליטה על קהילות ישראל הפזורות באגן הים התיכון. אולם לדעתי פרנקל הרחיקה לכת במסקנותיה. איני סבורה שיהיה זה נכון לתאר את מערכת הקשרים והנורמות שאיחדו את הקהילות היהודיות באגן הים התיכון, או ליתר דיוק, את העומדים בראשן, באמצעות ביטויים שיעידו על התארגנות כה מובנית ומאורגנת, יזומה ואפילו מניפולטיבית משהו. אם לנתח את מאפייני הקשרים שקיים עלי בן עמרם עם המנהיגים האחרים, כפי שזה משתקף מתוך מכתבי הגניזה, בתור מקרה מייצג של אופן ההתנהלות של ההנהגה היהודית בכל קהילות אגן הים התיכון באותה התקופה, כפי שעולה מהדברים שהצגתי במהלך הספר, אין ספק שכל הדברים האלה קיימים ומוכחים ממכתבים שנמצאו הגניזה, שגם אני מרבה לעסוק בהם, ושהתקיימה רשת של תקשורת המונעת מכוחם של אינטרסים משותפים, או לפחות רצון להשיג אינטרסים משותפים, בין אישים מנהיגים בקהילות. אישים אלה ראו ברשת הקשרים החברתיים והפוליטיים שקיימו עם אישים אחרים, אם מקהילתם, אם מקהילות שכנות, ואם מקהילות מעבר לים, אמצעי חיוני להשגת המטרות האישיות שלהם, בתחום הכלכלי ובתחום החברתי-פוליטי, כפי שראינו היטב בתכתובת של עלי בן עמרם ליהוסף הנגיד למשל, או לכל אישיות פוליטית-חברתי אחרת, המוצגת במהלך הספר. הדברים קיימים, אבל מעצם קיומם בתור צורך טבעי של מיעוט בתוך חברה אסלאמית שולטת, ועד להצגתם בתור אירגון-על, רחוקה הדרך.

אומה או דת

וכאן נראה לנו שאין מנוס מלהציג את השאלה שאנחנו שומעים מידי פעם בימינו, בדרך כלל מגורמים העוינים את עם ישראל, אם היהודים הם אומה או דת בלבד. על פי דעתו המוצקה של משה גיל, גדול חוקרי הגניזה החי בימינו (נפטר 2014), שאלה זו לא הטרידה את יהודי התקופה ההיא. באופן מובן מאליו הם קראו לעצמם אומה. אמנם היהודים לא היו במשך דורות רבים, ועדיין אינם אף היום, אומה ככל האומות מפני העדר הריכוז הטריטוריאלי, אך לדעת גיל הם היו תמיד אומה יותר מכל שאר האומות היושבות על אדמותיהן, מפני שהתודעה העצמית של שותפות הגורל, הסולידאריות הפנימית, העבר המשותף, השורשים התרבותיים העמוקים – כל אלה היו קיימים אצל היהודים בכל הדורות יותר מאשר אצל שאר האומות. הארגון הקהילתי החזק ומוסדות ההנהגה המרכזיים הם ששמרו על קיום מלוכד של העם לא פחות משעושה זאת הטריטוריה, ושמא אף יותר. המלט הרוחני המלכד את קהילות ישראל היתה התורה, שפירושה אמונה זהה ומשותפת בכוח עליון שהוא כל יכול ולו זיקה מיוחדת לעם ישראל. מלבד זאת, טוען גיל, נשענו קהילות ישראל על מערכת משותפת של מנהגים ודינים המקיפה את כל התחומי החיים, מהפולחן וסדרי החיים היום יומיים ועד דיני משפחה, ירושה, נזיקין ושאר כל הדינים שנהוג היום לכלול במשפט האזרחי. מערכת השיפוט הנפרדת, היא מערכת בתי הדין היהודיים, ומערכת הסעד, היא ההקדש, היו משענת ומוקד עיקריים לחיי האומה בקהילותיה השונות והמפוזרות, והיוו גם את המכנה המשותף בין כולן.

מכל מקום, העובדה המוכחת באמצעות התכתובת מן הגניזה, שקהילות היהודים באגן הים התיכון ניהלו תקשורת רצופה, בשפה אחת, באמצעות קודים משותפים, מראה בוודאות שמדובר בעם אחד שלו בסיס משותף רחב ביותר, מצוקות משותפות, שאיפות דומות, ואפילו צורת חשיבה דומה, הנובעת בוודאי מהקוד ההלכתי המשותף. קהילות אלה, שישבו כולן תחת שלטון אסלאמי, פעלו לעתים קרובות כגוף אחד, למרות ניגודי אינטרסים ביניהן. אם נרחיק עדותנו, גם קהילות היהודים שישבו בארצות הנוצרים פעלו על פי אותם קודים, אבל זהו כבר סיפור אחר.

 

הצילומים מויקיפדיה.