ההיסטוריה, העם היהודי ואני (1)

א

למעשה הייתי רוצה לקרוא לדברי בשם: אני, העם היהודי וההיסטוריה. אבל לא נעים לי. אין בזה ממידת הצניעות הראוייה. מה יגידו עלי אם אשים את עצמי בראש או במרכז, למרות ששם בדיוק אני. מה יגידו.. כן, זה כנראה תמיד יהווה שיקול, למרות שאני עושה מאמצים לאורך כל חיי להתנער ממה יגידו, ולרוב אני גם מצליחה לחרוג מהשורה הסדורה ומהמשבצת המתאימה.

נולדתי בדצמבר 1939 להורים קשי יום ופרנסה. אבי היה בתפיסתו בורגני ורוויזיוניסט, ופעם כשציטטתי לו בהתלהבות קטע אנטי-בורגני שקראתי באחד העלונים שחילקו בתנועה, לא שהבנתי מה זה אומר, ענה לי בציניות שלא כדרכו: הייתי מאוד רוצה להיות בורגני במלוא מובנה הכלכלי של המילה. לא שהבנתי גם את מה שהוא אמר. אמי היתה אישה פשוטה, שהיום בוודאי היו מפנים אותה לטיפול בבעיות קשב וריכוז, דיסלקציה או כל מה שתרצו מהתחום הזה, ובכלל לא הבינה על מה דיברנו. גם במשק הבית התקשתה לטפל, שלא לדבר על בישול שיש לו איזה שהיא משמעות. גדלתי שבע שנים בתור בת יחידה בבית לפני שהגיעו האחים האחרים. לימים נודעו לי גם עובדות נוספות על אחות בכירה שגדלה אצל סבא וסבתא. אלוהים לא שיחק תפקיד אצלנו בבית. מעולם לא הוזכרה אפשרות שיש דבר כזה, או שיש לו משמעות. אינני מבינה מאיפה בכלל שמעתי על קיומה של ישות כזאת, מן הסתם ברחובות השכונה. נהגתי להישבע כמו כל הילדים בשכונה: בחיי אדונַי, בספר התורה, טפו, שפה אני אמות. מבלי שיהיה לי כל מושג מה אני אומרת ולמה אני אומרת את זה. סבא וסבתא מצד אמא דווקא היו דתיים והלכו לבית הכנסת. סבא גידל זקן, הניח תפילין בבוקר וחבש כובע כשיצא מהבית. אינני זוכרת שהיתה לו כיפה. אהבתי ללכת לבית הכנסת של השכונה הסמוכה (אצלנו בשכונה לא היה בית כנסת) בשמחת תורה. קנו לי דגל שבמרכזו דלתות נפתחות, נעצתי על מקלו תפוח, הנחתי עליו נר והלכתי לראות את ההקפות. זה היה נחמד ושמח.

דגל שמחת תורה

אהבתי ללמוד תנ"ך בבית הספר. בכלל אהבתי ללמוד הכל, חוץ מחשבון, בזה לא הבנתי כלום. נהגתי לקרוא ספר מהספרייה בזמן השיעור בחשבון, מתחת לשולחן כמובן. למזלי גם המחנכים שלי (לפחות שניים מהם) לא ממש אהבו חשבון, ולעומת זאת אהבו אותי והניחו לי בקטע הזה. אהבתי לקרוא בתנ"ך, נהניתי מהמלים, מהמשקל, מהצליל. כמובן אהבתי גם את העובדה שתמיד הבנתי יותר מהאחרים את הטקסט, ויכולתי להסביר אותו בכיתה. בימים ההם נהגו לתת ללמוד בע"פ. הייתי משננת את שירת דבורה, שירת הים, קטעים מירמיהו, ישעיהו, כל מה שהטילו עלינו, ובערב אמא היתה יושבת במטבח, מחזיקה את התנ"ך ובוחנת אותי, לא שהבינה משהו. למדתי בקלות ועד היום חרוטים קטעים אלה היטב בזכרוני. מאוד אהבתי את "כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך. כי תלך במו אש לא תכווה ולהבה לא תבער בך. כי אני ה' אלוהיך קדוש ישראל מושיעך, נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתיך. מאשר יקרת בעיני, נכבדת ואני אהבתיך, ואתן אדם תחתיך ולאומים תחת נפשך. אל תירא כי אתך אני… "(ישעיהו מג, א-ה). מה היתה משמעותן של המלים האלה עבורי אז, בהיותי בת עשר או 11, אינני יודעת.

אבי וחבריו ליחידת הקמופלאז' בצבא הבריטי במדבר המערבי

אחותו של אבי (היא דודתי) וחברותיה נהגות האמבולנסים בצבא הבריטי במצרים

כשהייתי בת שלוש או ארבע, אבא התגייס לצבא הבריטי כדי להשתתף במאמץ של היישוב העברי במלחמת העולם השנייה. גם אחותו התגייסה. היתה נהגת אמבולנס במדבר המערבי. אבי יחד עם שני גיסיו, אחיה של אמא, היו ביחידת קמופלאז' של הצבא הבריטי. לפחות ארבע שנים לא ראיתי אותו. הם היו באפריקה, ואחר כך באיטליה. תשעה חודשים לאחר שנגמרה מלחמת העולם השנייה והם שוחררו לביתם ילדו שלוש הגיסות תינוקות, כל אחת ילדה בן, ולי נולד אח. הייתי בת שבע וחצי בערך. זה היה "מחזור מלחמת העולם השנייה". מה הניע גברים צעירים, בעלי משפחה, נטולי אמצעים כספיים, קשי יום, להתגייס בהתלהבות כזאת לצבא הבריטי, לצאת לעזרת היישוב, לעזרת היהודים נרדפי הנאצים? לסכן את חייהם, להיעדר ארבע שנים מהבית, כמעט ללא חופשות. מה הניע נשים צעירות, מה הניע אמהות ואבות – לאפשר לגברים הצעירים האלה לצאת לחזית ולסכן כל מה שהיה להם.

אבי, חייל ארץ ישראלי יהודי בצבא הבריטי

מה הניע אותי, בהיותי בת 11 או 12, לקרוא בשקיקה חולנית משהו את ספריו של ק. צטניק, את "סלמנדרה" תחילה ואחר כך את "בית הבובות", ולימים את כל שאר ספריו? מתי ידעתי לראשונה שאני יהודיה, או התייחסתי לעניין לראשונה? מסביבי היו אנשים רבים ניצולי שואה. ענפים רבים ממשפחתי נספו בשואה. אבל אני לא זוכרת את הורי מדברים על כך. אנחנו הילדים היינו קוראים למוזרים האלה, שהלכו עם מכנסיים קצרים עד הברכיים ועם כובע ברט בכינוי הגנאי "סבונים". הילכו שמועות שהנאצים עושים סבון מיהודים. מה בדיוק הבנתי מכל זה? מה הבנתי מהעובדה שאותם הבריטים, שלצבאם התגייס אבי בהתלהבות כזאת, היו פתאום אויבים, עשו חיפושים בבית, עקרו מרצפות, חיפשו נשק, לקחו את אבא למחנה מעצר ברפיח. למה רצתי אחרי החיילים הבריטים בכומתות האדומות ברחוב וצעקתי עליהם "כלניות", וגם הוספתי זריקת אבן להדגשה. מה היה פשר הסיסמאות שנהגנו לצעוק, אנחנו הילדים: " מדינה עברית, עלייה חופשית, ניצחון להגנה, סירחון לממשלה". מתי ילד מבין שהוא בן לעם, ללאום, חלק מתפיסה לאומית, משתתף פסיבי ביצירת נרטיב לאומי, חלק ממשחק גדול וכולל שמנהלים מנהיגי הלאום, או התנועה, או המדינה , או המפלגה. מתי עם מבין שהוא כזה? מתי לאום נולד? מתי נולדת תנועה לאומית. ואולי חשוב יותר: מתי היא נגמרת? מתי עושים מה שאמר אשכול שנוהגים לייחס לו את כל האמירות העממיות המבריקות: "אוי קינדערלך, מתי כבר נגמור לבנות את המדינה ונוכל ללכת הביתה לנוח?" מהו עם, או לאום בכלל? מתי ציבור מסויים מחליט שהוא עם ורוצה לעצמו מדינה או הגדרה עצמית? מתי קורה ש"פתאום קם אדם בבוקר ומבין שהוא עם ומתחיל ללכת", והאם כל האמצעים כשרים להשגת מטרה זו?

"כלניות" בפלשתינה א"י

ב

גדלתי בשכונה שהיתה בה שורה אחת של בתים בלב פרדסים, במקום שהיום הוא צפון תל אביב האקסקלוסיבי ביותר. בית קטן, בן חדר אחד, מטבח וחדר שירותים, מקלחת ואסלה. הכל קטן ודל. רק החצר היתה גדולה. בשורה אחת עם הבית שלנו עמדו עוד כמה בתים כאלה של משתכנים בשכונה החדשה שפרצה לה דרך על יד הירקון, בין הפרדסים של הערבים. סביבנו שלושת הכפרים הערביים גַ'מוּסין, שֵיח' מוּנֶס וסוּמֶל. קרוב אליהם על הגבעה הסמוכה, הבית האדום של השֵיח'. בחורף, עת הגשמים העזים, היה הירקון גואה ומציף את כל סביבותיו. עם נסיגתו השאיר אחריו בוץ עמוק שבתוכו פרחו מאות נרקיסים. הייתי הולכת עם הילדים מהשכונה וקוטפת צרורות של נרקיסים. ריח כזה כבר לא בא באפי שנים רבות. ערביי הכפרים היו שקועים בבוץ עמוק וטורחים על שיקום בתיהם. מעולם לא נתתי דעתי עליהם. לא ממש. ראיתי אותם רק מרחוק. זרים ולא שייכים לעולמי הקטן. בקיץ היו ערבים עוברים עם עגלות וחמורים, מוכרים ירקות ופירות. אמא היתה מנהלת איתם משא ומתן בעברית הרצוצה שלה. בעיקר בעזרת תנועות ומחוות ידיים. העגבניות העסיסיות עלו על שולחנם בסלט של הבוקר. כבר שנים לא טעמתי טעם של עגבנייה אמיתית כזאת.

נחום גוטמן / הפרדס

מידי פעם היתה אמא עושה יום כביסה. ביום הזה היתה באה לעזור לה ערבייה משייח' מונס. הן העמידו פרימוס בחצר והרתיחו עליו מים במיכל גדול שבו היו שרויים הסדינים והציפות. הערבייה היתה כורעת ומגררת את הכבסים על גבי מגררת כביסה מפח. אמא היתה דוחפת את המצעים פנימה לתוך המים הרותחים בעזרת מקל גדול. סחיטת המצעים ותלייתם נראתה להיות המבצע הקשה מכולם. שתי הנשים אוחזות משני צידי הסדין, סוחטות ומגלגלות כל אחת לצידה, והמים הנוטפים זורמים על פני חצר הכורכר. את הסדין הסחוט היו השתיים מרימות במאמץ ותולות ביחד על חבלי הכביסה שהיו מתוחים בין שני עמודים. לעתים היה כלב תועה מזדמן לחצר. אמא היתה מרימה עליו קול: יַללה, אֶטלַע, אֶטלַע מִן הוֹן. זה היה הדבר הטבעי ביותר בעולם. ידוע שכלבים מבינים רק ערבית. אמא בקושי ידעה עברית, ערבית כלל לא ידעה, אבל ידעה היטב מה לצעוק לכלב. לעתים היתה עוברת בדרך הסמוכה לבית שיירת גמלים שעשתה את דרכה באיטיות ובאצילות מכפר לכפר. בלילות היו עדרי שַכַּלים, כמו שאמא קראה להם, מייללים מתוך הפרדסים. לא פעם מצאו השַכַּלים האלה את דרכם עד לפתח ביתנו והיו מייללים מתחת לחלוננו. לא ממש פחדתי מהם. קולות היללה התמזגו בשאר המראות והריחות, בדיוק כמו קולות התחבטות הכנפיים הבלתי פוסקת מתוך גגנו. אלה ליליות, אמר אבא. לימים כשגדלתי, למדתי והוספתי דעת ומכאוב, הבנתי שהשַכַּלים לא היו אלא תנים, והליליות היו תנשמות, והכל הפך רציונלי ומלומד.

התן הזהוב – התן המצוי בארץ

לעתים בשבת, כשאבא כבר חזר הביתה מהמלחמה, היינו הולכים לירקון, אני, אבא ואמא. מידי פעם הצטרפה אלינו גם השכנה סבינה (שעלתה מגרמניה) עם בנה משה'לה שהיה בן גילי. הלכנו לתחנה של סירות המוטור, עמדנו בתור, קנינו כרטיסים ונסענו ל"שבע טחנות". מי הירקון היו ירוקים ועל פניהם צמחו שושנות מים צהובות, כך קראו להן כולם. נהגתי להכניס את ידי למים ולהרגיש איך המים נחתכים משני צידיה, כשסירת המוטור ממשיכה את דרכה בפיתולי הנחל. משני צידי הנחל צמחו אקליפטוסים וערבי נחל שענפיהם השתרכו בתוך המים. בין העצים צמח סבך מפותל ושרוג של שיחים דוקרניים שהצמיחו פירות אדומים ושחורים שטעמם מתוק. לימים, כשכל השיחים והסבך כבר נעלמו מן העולם, למדתי לדעת שזה פטל. היה זה מסע לארץ הפלאות. בתחנה האחרונה יורדים מן הסירה והולכים לטייל בשבע טחנות. יובלים עליזים זרמו בכל פינה בין טחנות הקמח ובתי הקפה הצבעוניים. ערבים עטויים כפיות ועקלים ישבו על שרפרפים קלועים, לגמו קפה מספלונים קטנים ושחקו שש בש בלוחות משובצים. אמא נשאה איתה תיק גדול שבתוכו פירות וסנדביצ'ים. היינו מוצאים לנו פינה לשבת. אני ומשה'לה (אנחנו הילדים בשכונה קראנו לו "יקה" וכינוי זה ליווה אותו עד יום מותו) היינו רצים אל המים, מתרוצצים בין היובלים, מרטיבים את נעלינו ונרתעים בבהלה. הגדולים אכלו ושוחחו בנחת. ועוד חיכה לנו המסע המופלא בדרך חזרה. מתי התגבשה בי ההכרה שהם ערבים ואני יהודייה. מתי הבנתי שהם אחרים, שהם זרים, שהם אויבים. מתי התחלתי לפחוד מהם?

שבע טחנות

מבלי משים הלכו הערבים ונעלמו מהנוף. הפרדסים מול ביתנו נעקרו וצצו שם בתים חדשים. נסלל כביש והיה רחוב. אמא ואבא הכניסו אותי לבית הספר שנקרא בית חינוך לילדי עובדים. שם החזיקו את הילדים עד שעות אחר הצהריים והאכילו אותם ארוחה חמה. כדי להגיע לבית הספר הייתי צריכה לנסוע באוטובוס היחיד שהגיע לשכונתנו, שכונת הפועלים על יד הירקון, אוטובוס מס' 13. ואחר היה עלי לרדת בתחנה הנכונה וללכת מרחק רב בשדרות קרן קיימת עד שהגעתי לבית הספר, מאחרת לעתים קרובות לשיעור הראשון. הערבים הפכו להיות חלק מזיכרון רחוק עד שעליתי לכתה ב. בבית הספר לא היו מספיק כתות ולכן שלחו אותנו ללמוד בכתה ארעית, במבנה קטן ליד שכונת מחלול, ממש ליד חוף הים, מקום שבו השתרע בית הקברות הערבי. היינו כיתה שובבה ותוססת. בכל ההפסקות וגם בחלק מהשיעורים, נהגנו לרוץ ולשחק הקפות במגרש החול הגדול שהשתרע בין הכיתה לבין שכונת מחלול. אני זוכרת היטב את הריצות לששים מטר, כשעשינו "אות הספורט". הריצות התקיימו בשדרות קרן קיימת, ממש מול ביתו של בן גוריון. תמיד היו שם שני חיילים, ולקח זמן עד שהבנתי מי זה ומה זה.

שכונת מחלול
רות שלוס 1965
שמן על בד

כל הילדים אהבו להסתלק מבית הספר ולרדת לחוף הים לראות זוגות. לפעמים היה אפשר למצוא על החוף את נרתיקי הגומי הארוכים שהילדים קראו להם קנדונים. הם אספו אותם, מילאו אותם מים והיו זורקים אותם על ראש הילדים בחצר הגדולה של בית הספר. אבל הכי הרפתקני ומסוכן היה ללכת לבית הקברות הערבי (היום – גן העצמאות). בית הקברות השתרע על שטח גדול. בין הקברים צמחו ופרחו פרחים צהובים. נר הלילה, אהל האצבעות, למדתי את השמות בשיעורי הטבע. במרכז בית הקברות היה מבנה גדול, שאליו היה הכי מפחיד ללכת. לימים הבנתי שזה היה קבר שיח', אבל אז נראה המבנה מסתורי ומאיים. לעתים הלכו כל הילדים ביחד לבית הקברות, לעולם לא לבד. צריך להיזהר מהערבים. אם הם יבואו הנה הם יתפסו אותנו. מה הם יעשו לנו. עד כדי כך לא יכול היה הדמיון להרחיק לכת. מעולם לא ראו שם ערבי. לעתים היה בא צייר תימהוני לפקוד את המקום. היה מעמיד כן ציירים ומערבב צבעים במכחולו. הילדים היו מתגנבים מאחוריו לראות מה הוא מצייר. הוא היה מגרש אותם בקריאות במבטא מוזר. כשנאחזו ברוח גבורה היו משחקים מחבואים בין הקברים. אבל תמיד ריחף איזה שהוא איום לא ברור על המקום. לעתים קרובות היו מפסיקים את המשחק לאחר שמישהו היה משמיע קולות אזהרה וטסים במורד המדרון כעדת צפרים מפוחדות לעבר המגרש החולי והמוכר, הקרוב לכיתה.

בית הקברות וקבר השיח'
בתל אביב של ימי ילדותי

פעם אחת בקיץ הלכו כל הילדים לבית הקברות הערבי. מרחוק נשקף הים הכחול מנוקד קצף לבן. פרחי נר הלילה הצהובים פרחו בצבעיהם העזים בין המצבות. הם שיחקו כה וכה, ואפילו העזו להתקרב למבנה המאיים והחשוך. אבל לא הציצו לתוכו. אולי שם הסתתרו הערבים. היזהרו, אם יבואו הערבים, הם יתפסו אתכם, חזרה ההזהרה ונשנתה בפי הילדים. אחר כך שיחקו קצת במחבואים. בטני העיקה עלי. הייתי צריכה פיפי, אבל נורא צריכה. מה עושים. עד שיגמרו לשחק כאן, לא אוכל להחזיק מעמד. לבד פחדתי לרדת מהגבעה ולחזור לשירותים של הכיתה, וזה גם היה רחוק מידי. הייתי נורא נורא צריכה. מה עושים. הילדים שיחקו בין המצבות, התרוצצו הנה והנה. מה עושים. בסופו של דבר ידעתי שאין לי ברירה. הייתי מוכרחה לעשות פיפי. עכשיו. הסתכלתי סביב. הילדים משחקים. התרחקתי קצת לבין המצבות. התבוננתי היטב היטב לכל צד. חשבתי אולי אני יכולה עוד קצת להתאפק אבל ידעתי שלא. מתוך פחד נורא כרעתי מאחורי מצבה אחת, בין הפרחים הצהובים, הורדתי את מכנסי ההתעמלות הכחולים האחוזים בגומי בקצותיהם ואת התחתונים עד לגובה נעלי ההתעמלות שלי. הפיפי זרם. הרגשת הקלה אבל גם פחד נורא. מהר מהר. לגמור את הפיפי ולקום. ראשי היה כפוף כלפי מטה, לראות מה אני עושה. לא ראיתי את הילדים האחרים וכולי היתה מוסתרת מאחורי המצבה, לא רואה ולא כלום. רק לגמור כבר.

פתאום פילחה צעקה נוראה את האויר. ערבי! ערבי! קפצתי באמצע הפיפי. המכנסיים והתחתונים נרטבו לי. הרמתי אותם בקושי ביד אחת כלפי מעלה ורגלי כבר היו טסות באימה במורד הגבעה, מסתכסכות זו בזו בגלל המכנסיים והתחתונים האחוזים בהן. לברוח. לברוח. שהערבי לא יתפוס אותי.

מבלי לדעת את נפשי, בלי נשימה ובלי אוויר, כשהמכנסיים והתחתונים הרטובים מורמים בקושי למצבם המקובל הגעתי למרגלות הגבעה. רק אז ראיתי את כל ילדי הכיתה עומדים מולי וצחוק לעגני מתגלגל בפיהם. עשתה במכנסיים! עשתה במכנסיים! הסתובבתי לאחור, לראות את הערבי שרדף אחרי. קו האופק היה נקי. המצבות בצבצו מבין פרחי נר הלילה. הים המשיך את ניסיונותיו לכבוש את קו החוף. האוויר היה צלול וריחו ריח ים מלוח. לא היה ערבי באופק. לא היה שם איש.

נר הלילה על חוף תל אביב