בודהא והרועה
הפגישה הראשונה
הפגישה הראשונה שלי עם בודהא והרועה היתה לפני שנים רבות. הייתי ילדה בת 12 או 13, תולעת ספרים של ממש. הייתי קוראת בשקיקה ללא הבחנה. כל מילה מודפסת היתה ראוייה לקריאה. כך הגיעו באופן אקראי ספרים וחומרים מסוגים שונים, החל בספרי פיזיקה והיסטוריה וכלה ב"רומן זעיר". אפילו ספרות פורנוגרפית בכריכה רכה התגלגלה לידי. יש לי תחושה ברורה שבסיס הידע הנרחב שלי בתחומים שונים, מקורו בקריאה המטורפת הזאת. יום אחד נפל לידי גליון של עיתון "הארץ". קראתי בו כל מילה ופגשתי בשיר שעסק בחומרים שלא הכרתי. כל כך נפעמתי מהשיר הזה, עד שלקחתי מספריים וגזרתי לעצמי את השיר מתוך העיתון. לצערי, עדיין לא הייתי מודעת להנחיות האקדמיה, אלה שאני מציבה בפני הסטודנטים שלי, ולא רשמתי על גזיר העיתון את תאריכו של הפרסום, וכך אינני יודעת מה היה התאריך. כן. הגזיר הזה נמצא בידיי עד היום, מצהיב ונודף ריח של ימים עברו.
בודהא והרועה דהניא
תרגם עמנואל אולסבנגר, על פי מקור בודהיסטי, הארץ, תאריך לא ידוע.
תרגומו מוקדש לד"ר משה זמורה
עמנואל אוֹלְסְבַנְגֶר 13 באפריל 1888, גראייבו (תחום המושב של האימריה הרוסית ), פולין – 7 בפברואר 1961, ירושלים.. היה משורר, מתרגם, חוקר פולקלור, פעיל ציוני, אספרנטיסט, נואם ובלשן. מתרגם חשוב של ספרות קלאסית לעברית משפות רבות, בהן יפנית וסנקריסט וכן איטלקית ולטינית. יוזם העלאת יהוגי קוצ'ין לישראל ופעיל עד מותו לטובת קהילה זו. בד בבד היה גם איש הומור וסטירה.
"אגרתי אורז בביתי, חלבתי פָּרוֹתַי"
אמר דְּהָנִיָּא הרועה: "בּנֵי שֵם-טוב עֲמיתַי;
"שִבְתי שָלֵו בשפת היאור, סָכַכתי אָהֳלי,
וְדַי עצים לאש בָּאָח; מָטָר, מה תַּעַש לי?"
"חָלַף הרֹגֶז מִלִּבּי, כָּבַשתי כל מעצור;
רק לֵיל אחד פה אתגורר", עָנָהוּ הנאור:
"אָזַל, כָּבָה לְהַב-אישי, אין גג לאָהֲלי,
לא ירעידני עוד הקור: מָטָר, מה תַּעַש לי?"
ב
"רועות בּאָחוּ פָרוֹתַי, לא יַדְאיבוּן בַּקּוֹת"
אמר דְהָנִיָּא הרועה: "גָּבהוּ עִשְבֵי-בּיצוֹת;
"נָכון מִרעה לכל עֶדרי, ביתי לי היכָלי!
לא יפגעוּני הגשמים, מָטָר, מה תעש לי?"
"סירה טובה עשיתי לי, בַּזֶרֶם לעבור,
יפה קְרָשיה הֲדוּקים", עָנָהוּ הנאור:
"אַחַר חָסְמי מֵימֵי שִטְפּוֹ, נָחָה בחוף רַגלי!
לי אין עוד צורך בסירה: מָטָר, מה תעש לי?"
ג
"לי אֵשֵת-חַיל רעְיָתי, אָגיל בה ואשמח",
אמר דהניא הרועה: לִבָּה טהור וזך;
"שִבחָה עולה מפי כל-איש, בה אֹשר גורלי!
"כּוּלי שמח בחלקי: מטר, מה תעש לי?"
"שקט לבי, נכנע רוחי, נפשי יודעת דרור;
ימים רבים כה חִנַכתים", עָנָהוּ הנאור:
"כי רִסַנתים יומם ולֵיל, נִגאַלתי מִסִּבלי,
נִטהַרתי עד אין כֶּתֶם בִּי: מטר, מה תעש לי?"
ד
"אֶחיֶה מִפְּרי עֲמַל-כַּפַּי, אִתי כָּל הבנים"
אמר דְהָנִיָּא הרועה: "עַזּים הֵם, אֵיתָנים!
עֲטוּר-תִּפארת שֵם שִבְחָם, וזאת פִּסגָּת גילי!
חָפשי אני מֵחֲרָדוּת: מטר, מה תעש לי?"
"כמוך גם-אני חָפשי, אין איש עלי יִשֹרוֹר.
לי אין עוד צֹרֶך לַעֲמול" עָנָהוּ הנאור:
"אֶדאֶה בכל זְבוּלֵי תֵּבֵל בְּתַעֲצוּמת שִֹכלי!
אֶשכּוֹן לָבֶטַח בנפשי: מטר, מה תעש לי?"
ה
"לי עֲגָלים יוֹנקֵי אִמָּן, וּפָרוֹתַי הָרות".
אמר דהניא הרועה: "צֹאני נָכוֹן לִרְבּוֹת;
לי שור בריא, שַליט עדרי, מַרבֶּה אֹת אֳיָלִי!
עֹשרי בטוח ומבורך: מטר, מה תעש לי?"
"לי אין פרות ועגלים ועֹשֶר לֶאֱגוֹר,
ולא יגדל הֲמוֹן צֹאני," ענהו הנאור:
"גם אין לי שור, שליט עדרי – הוּסַר, נשבר עֻלִּי!
תֵבֵל כֻּלָה היא קִנְיָני: מטר, מה תעש לי?"
ו
"עַזָּה רִפתי, סֻכַּת צֹאני, לא יתמוטט כָּתְלָה"
אמר דהניא הרועה: "לה גָּדֵר לִתְהִלָה!
לא יִשְבְּרוּהָ עֵז או שֶֹה, לא יֶהֶרְסֶנָה כְלי!
לא יפחידוּנוּ הַסּוּפוֹת: מטר, מה תעש לי?"
"שָבַרתי כל כבָלים אני, הָעַז והַגִּבּור,
כַּפּיל שובר את מוֹסרוֹתָיו," ענהו הנאור:
"לא עוד אדע גלגול לֵידוֹת, ותַם נִדּוּד הֶבְלי!
שַלוַת הנצח מוֹרַשתי: מטר, מה תעש לי?"
ז
וַתִּתְחוֹלל סוּפַת מטר ורעם וּבְרָקים,
מַהֵר הִשטיפה בְּזִרמָה גבעות ועמקים:
עָבים הִקְדירו מִמָּרוֹם כַּלֵיל את המרחב,
דהניא הרועה נדהם, כמעט חֲסַר-לֵבב;
ושם, בוטח ושָלֵו, ישב לו הנאור,
וסָר מנפש הרועה לפתע המָּגוֹר,
וכה אמר בלב מוּאָר: "אתה לי צוּר וָשָֹר!
נפשי שקטה, רוחי שָלֵו, ולוּ ימטיר מָטָר!"
השיר שבה את לבי, לב ילדה, וחשף בפניי אפשרויות שונות למסלולי חיים, אם כי כנראה אז עוד לא הייתי מודעת לכך.
הפגישה השנייה
הפגישה השנייה שלי עם בודהא והרועה התרחשה בראשית שנות הששים. הייתי חברה בקיבוץ חדש, שהגרעין שלי הקים. היינו צעירים ונלהבים, שותפים לבריאת יש מאין, שותפים למעשה בראשית. כן, כמו בסיפורי החלוצים, עבדנו קשה במשך היום ובלילות התכנסנו כל הגרעין באחד מחדרי הצריפונים שהיו לנו, שרנו, צחקנו, והקשבנו לשלושה תקליטים שהיו לנו וסבבו במחזוריות כל הלילה. אבל כבר היתה ספרייה קטנה, ואני, קוראת מושבעת שכמוני, טרפתי את כל הספרים שהיו בה. והנה הגיע ספר חדש: ניקוס קזנצקיס, זורבה היווני, תרגם מאנגלית חנוך קלעי, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1960. בלעתי אותו בשקיקה. בעמוד 20 פגשתי מכרים ותיקים:
”הרועה: סעודתי מוכנה, חלבתי את שֵֹיותַי, דלת סוכתי נעולה, אשי דולקת, ואתה, הַרָקיע, הַמטֵר ככל
אשר תאבה נפשך!
בודהא: אין לי צורך עוד במזון ובחלב. מחסי – הרוחות, אִשִּי כבתה, ואתה, הרקיע, המטר ככל אשר
תאבה נפשך!
הרועה: שוורים לי ופרות לי. כַּרֵי אבי לי, ופר לי המעבר את פָּרוֹתַי. ואתה, הרקיע, המטר ככל אשר
תאבה נפשך!
בודהא: אין לי לא שוורים ולא פרות. אין לי כַּרים. אין לי דבר. איני ירֵא דבר. ואתה, הרקיע, המטר ככל
אשר תאבה נפשך.
הרועה: רועָה לי צייתנית ונאמנה. זה שנים אשתי היא. אושרתי בצַחֲקי אתה בלילה. ואתה, הרקיע,
המטר ככל אשר תאבה נפשך!
בודהא: רוח לי, בת-חורין וצייתנית. אילפתיה זה שנים. לימדתיה לצַָחֵק אתי. ואתה, הרקיע, המטר
ככל אשר תאבה נפשך!"
(היום כבר יש בידינו תרגום חדש: חייו ומעלליו של אלכסיס זורבס, תרגם מיוונית אמיר צוקרמן, עם עובד,1995 ).
שוב נפעמתי, אבל לא באותה מידה. כבר הייתי בוגרת, לא עוד ילדה. ידעתי דבר או שניים על העולם ועל החיים. גם הניסוח השירי הצליח לרגש אותי יותר מאשר הניסוח הפרוזאי.
הסופר היוווני ניקוס קזנצאקיס, בספרו "זורבה היווני" הציג בפניי את איש הרוח, ההוגה החולמני, המשתעשע ברעיונות בודהיסטיים להנאתו. איש צעיר ונוח להשפעה זה פוגש את הטיפוס הערמומי, החומרני, היודע להסתדר, השטוף בתאוות ארציות, כגון אוכל, שתייה, נשים, והרבה מכל דבר. המפגש ביניהם מרתק, וכצפוי, הולך הצעיר החוור שבי אחר תענוגות החיים, המוצגות בצורה כל כך מפתה על ידי האיכר הערמומי. בבגרותי ובניסיון שכבר רכשתי, היה ברור לי את אורח חייו ותפיסת עולמו של מי מהשניים אני מעדיפה.
עברו שנים, ואני רכשתי השכלה אקדמית ומטבעי אני אדם רציונלי, אתיאיסט ומפוקח, עם מידה לא קטנה של ציניות. אין בי כבר כל תמימות. הרעיונות הרוחניים, החולמים, ההוזים, היפים ואינם מעשיים, כבר אינם מושכים את לבי. השקט והשלווה שמוצא בודהא, ובעקבותיו כל מיני ישראלים המתרוצצים בהודו וחושבים שהגיעו אל האמת והשלווה, נראים הזויים בעיניי.
הפגישה השלישית
לתובנה המגובשת ביותר, שאפשר לקרוא לה המפגש השלישי עם בודהא, הגעתי בטיילי בטיבט. כמובן שהכל יפה, הנוף, הבתים, האנשים, הכל מרתק ומעניין (לא נזכיר כאן את החיילים הסיניים המפטרלים ברחובות עם אצבע על ההדק). אבל אני ישראלית אמיתית. ישראלי בעיניי זה: מחשבה מהירה, יוזמה, תושייה, פתרונות מהירים לכל בעייה, עצמאות מחשבתית, ובעיקר – הכל מהר ועצבני. ישראלית שכמוני, לא אהבתי לראות תושבי להסה הטיבטים מסתובבים כל היום במסלול הברקוד, סביב המקדשים הרבים, מסובבים כמהופנטים את גלגלי התפילה שלהם, כורעים ומשתחווים כל שני צעדים – וזהו. לא ראיתי אנשים עובדים ממש, מנהלים עסקים, מתרוצצים אחר פרנסה או משהו. בלהסה מי שעובד ועושה עסקים הם הסינים, בתהליך השתלטות על להסה וטיבט. הטיבטים רוצים רק דבר אחד – להיות בודהא ולהגיע לשלווה ולנירוונה.
אז אני – עם הרועה, אבל לפני שעבר את התהליך הרוחני והמנוון הזה, שהם קוראים לו השלמה ושלווה. היום כשאני קוראת את השורות האלה:
"שקט לבי, נכנע רוחי, נפשי יודעת דרור;
ימים רבים כה חִנַכתים", עָנָהוּ הנאור:
"כי רִסַנתים יומם ולֵיל, נִגאַלתי מִסִּבלי
אני אומרת לעצמי: לא רוצה להכניע את רוחי, לא רוצה לחנך אותה, לא רוצה לרסן את הדחפים. רוצה לחיות חיים סוערים, לחוות הרפתקאות, לפרוק כמעט כל רסן. פשוט לחיות עכשיו, הרבה וטוב.