הלכה למעשה: פרקי יסוד בחקיקה יהודית – פרק ו'

התורה שבעל פה

ו. המשנה

הַמִּשְׁנָה היא הקובץ הראשון בתורה שבעל פה, ומכילה הלכות שנאמרו בידי התנאים. ישנן דעות שונות מתי הוחל בניסוח המשנה, אך מוסכם כי עריכתה וניסוחה הסופיים נעשו בסוף תקופת התנאים, בתחילת המאה השלישית, על ידי רבי יהודה הנשיא וחכמי דורו. יש הסבורים שעצם השם מִשנה בא לציין שהספר הוא שני לתורה, אבל מתקבל יותר על הדעת ששם זה בא לציין את אחת מדרכי הלימוד. כלומר, השם משנה נגזר מהפועל "שנה" שפירושו "לחזור על דבר". שמות כל יצירותיה של הספרות התלמודית מעידים על דרכי לימוד.

 

התורה שבעל פה

המשפט הרומי מבדיל ביןius scriptum  שמשמעו החוק הכתוב, לבין ius non scriptum  שמשמעו החוק הבלתי כתוב. לכאורה דומים הדברים להבחנה ביהדות בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, ולא היא. הרומאים ציינו בחוק הבלתי כתוב את חוק הטבע, שתשתיתו בסדרי העולם והוא לא נקבע על ידי המחוקק, בעוד התורה שבעל פה כוללת הלכות שנפסקו על ידי המחוקק, הלא הם החכמים לעומת התורה שבכתב, שעל פי המסורת הוענקה לעם ישראל במעמד הר סיני מהאל עצמו באמצעות משה.

משמעותו של המושג "תורה שבעל פה" היא לכאורה תורה שיש איסור על כתיבתה. אכן מצויים מקורות שיש בהם להעיד על איסור כתיבתם של דברי תורה שעל פה, כגון: "דברים שבעל-פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב" (בבלי, גיטין ס ע"ב); או, בשם רבי יוחנן: "כותבי הלכות כשורפי תורה" (בבלי, תמורה יד ע"ב); אולם מצויות עדויות שחכמים בכל הדורות העלו על הכתב אפילו דברי הלכה. חכמים נהגו לכתוב לעצמם פתקים, פנקסים ומגילות פרטיים. בשעה שרבן שמעון בן גמליאל העניש את רבי נתן ורבי מאיר בהוצאתם מבית הוועד בגלל ניסיונם להדיח אותו מנשיאותו, הם רשמו קושיות על גבי פתקים ושלחו אותם לבית הוועד. מה שחכמי בית הוועד ידעו לענות – ענו, ומה שלא ידעו – כתבו להם תשובות ושלחו להם (בבלי, הוריות יג ע"ב).

צריך להבין  את איסור הכתיבה במושגי העולם העתיק. האיסור חל על כתיבה שהיתה עשויה להעניק סמכות לדברים הכתובים. על רקע זה צמחו חיכוכים בין הפרושים לצדוקים: הפרושים ראו את ההלכות המתחדשות בגדר תורה שבעל פה, וכך נשמרה הדינמיות בתהליך יצירת ההלכות והיה אפשר לשנותן, ואילו הצדוקים נהגו לכתוב את הלכותיהם, ובכך הם העניקו להן סמכות וקביעות.

בציינם את תורתם בתור תורה שבעל פה, ייחסו לה הפרושים בה בעת גם קשר לתורה שבכתב וגם שוני ממנה; רציפות מסורת מחד גיסא, וכושר התפתחות מאידך גיסא.

 

היצירה בתקופת התנאים
התנאים לדורותיהם אספו את המסורות ההלכתיות והאגדיות של הדורות שקדמו להם, הוסיפו את פירושיהם ואת חידושיהם, וריכזו את החומר ההלכתי הרב בשתי צורות ספרותיות עיקריות:
א. מדרש: בספרות המדרשית ההלכה או האגדה שלובות ושזורות בפסוקי התורה. מקור הלימוד הוא הפסוק, וההלכה נלמדת מתוך עיון בפסוק או על ידי שימוש במידות שהתורה נדרשת בהן. במדרש נדון בהרחבה בפרק הבא.

ב. משנה: במשניות ההלכות או האגדות עומדות בפני עצמן, ואינן משולבות וקשורות עם הפסוק שבתורה. המשניות הרבות סודרו על ידי חכמים בקבצים שונים על פי נושאים.

הקובץ שפשט והתקבל בכל ישראל היה המשנה שנערכה על ידי רבי יהודה הנשיא בשנת 200 לספירה לערך. רבי יהודה הנשיא, שנקרא גם רבי סתם, אימץ חלק מן המשניות הקדומות, ובעיקר את משנת ר' מאיר, שאת יסודותיה הניח ר' עקיבא. הלכות קדומות רבות הוכנסו למשנה כפי שהן או בתוספת הסברים.

על שיטת רבי עקיבא בריכוז ההלכות ובסידורן במשנה מספר רבי יהודה הנשיא עצמו: "היה רבי יהודה הנשיא מונה שבחן של חכמים… לרבי עקיבא קרא לו אוצר בלום. למה רבי עקיבא דומה? לפועל שנטל קופתו ויצא לחוץ. מצא חיטים מניח בה. מצא שעורים, מניח בה. כוסמין, מניח בה. פולים, מניח בה. עדשים, מניח בה. כיוון שנכנס לביתו, מברר חיטים בפני עצמם, שעורים בפני עצמם, כוסמין בפני עצמם, פולים בפני עצמם, עדשים בפני עצמם. כך עשה רבי עקיבא, ועשה כל התורה כולה טבעות טבעות" (אבות דרבי נתן פרק יח).

מפעלו של רבי יהודה הנשיא בעריכת המשנה ובחתימתה

בשלב כלשהו בתולדות עם ישראל הוחלט על קיבוץ ההלכות שנאמרו עד אז בלשון חופשית, לטקסט אחיד ומחייב שיהווה קנון של כל העם היהודי. לעריכה היו ככל הנראה שלבים רבים, בין החוקרים קיימים חלוקי דעות בנוגע לחלקו של כל דור בעריכה. המוסכם על כולם הוא שעיקר העריכה התבצעה בדור ר' עקיבא ותלמידיו (בעיקר ר' מאיר). הניסוח הסופי של המשנה וחתימתה מיוחסים לרבי יהודה הנשיא. ההערכה היא‏ שהמשנה נחתמה בשנת ג' אלפים תתקע"ח (218 לספירה), 150 שנה לאחר חורבן בית שני. מפעל זה היה צעד גדול קדימה בכך שנוצר ספר שהיה יסוד שני לתרבות היהודית בצדה של התורה. אולם היה בכך גם צעד גדול לאחור, שכן במעשה זה של חתימת המשנה נבלמה במידה ניכרת הדינמיות של התורה שבעל פה ונוצר קו הגבול בין התנאים חכמי המשנה לבין האמוראים חכמי התלמוד. התנא היה רשאי לחלוק על דברי תנא אחר, גם אם הלה קדם לו במספר דורות, ואילו אמורא, אפילו פעל בדור שלאחר רבי יהודה הנשיא, נאסר עליו לחלוק על דברי תנא שקדם לו בדור אחד.

בימים שלאחר עריכת המשנה, היא הפכה לקובץ הלכתי דומיננטי, ושינתה את פני עולם לימוד ההלכה. מקובל לציין את המעבר בכינוי חכמי התקופה: עד ימי המשנה החכמים נקראו תנאים, ולאחר חתימת המשנה נקראו החכמים אמוראים. האמוראים בבבל ובארץ ישראל למדו את ההלכה בהתאם למשנה ואסרו על עצמם לחלוק על דברי התנאים.

קשה לדעת אם בתקופת רבי עצמו זו היתה פעולתו המרשימה ביותר, אבל היא היתה כך ללא כל ספק מבחינת ההשפעה שלה על כל ההיסטוריה היהודית מימיו ועד ימינו, כאלף ושמונה מאות שנה. המשנה שימשה בסיס לשני התלמודים -הירושלמי והבבלי, וההלכות הכלולות בה מצויות ביסוד ההלכה היהודית לתחומיה עד היום. לפיכך, המשנה היא זו שעיצבה ומעצבת עד ימינו את דפוסי החיים היהודיים.

במשנה עצמה אין שום אזכור לכך שהיא נחתמה על ידי רבי יהודה הנשיא, אולם אפשר להגיע למסקנה הזאת מכך שכבר חכמי דורו של רבי יהודה הנשיא אינם נזכרים במשנה ומופיעים בעיקר בתוספתא ובברייתות. רבי עצמו נזכר במשנה עשרות אחדות של פעמים בלבד ואילו האמוראים בני הדורות שאחריו מופיעים בספרות האמוראית בלבד.

החוקרים והחכמים לאורך כל הדורות, הוכיחו שבמשנה משובצות משניות קדומות. ברור שרבי השתמש במשניות שהיו לפניו, ולא רק כתב בעצמו, אם כי לא ברור באיזו מידה מדובר ביצירה שלו ובאיזה מדובר בחומרים קדומים.

רבי ערך את המשניות מחדש, וסידר אותן בשישה חלקים ("סדרים"), לפי נושאים. ברוב המקרים הביא רבי את הניסוח הכללי, המתאים לתפיסת הרוב. במקרים אחרים הוא הביא שיטות נוספות, גם אם אין הלכה כמותן. כאשר קובע רבי הלכה כשיטה כלשהי, הוא מביא אותה בניסוח סתמי, בלא שם אומרה, ובצדה הוא מביא את הדעות החולקות עליה. מרובה במשנה החומר העוסק בדעותיהם של חכמי המשנה בדור שלפני רבי, ובדורו של רבי עצמו. לעתים כולל רבי את דעתו במשנה כדעת יחיד, ומולה הוא מציב את דעת הרוב, שהלכה כמותו. משנת רבי התקבלה על ידי כל חכמי ארץ ישראל ובבל בתור ספר יסודי המחייב את כל ישראל. מחתימת המשנה ואילך נמנעו מלחלוק על דבריה, ועיקר הלימוד היה פרשנות המשנה. המשנה הפכה להיות ספר מקור, שני בקדושתו למקרא.

המשניות שלא הוכנסו למשנת רבי, ונשארו מחוץ לה, נקראות "ברייתות" (=משניות חיצוניות). חלק ממשניות אלה נשתמר בתוך סוגיות התלמוד, וחלקן נשתמרו בקבצים כמו ה"תוספתא" ומדרשי ההלכה (מכילתא, ספרא וספרי). בנוסף למשנה קיימים קבצים נוספים של דברי תנאים, בהם התוספתא אשר נערכה על פי אותו סדר כמו המשנה, ומדרשי ההלכה דוגמת מכילתא דרבי ישמעאל ועוד רבים. ברייתות נוספות משוקעות בתוך קבצים אמוראיים דוגמת התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי ומדרשי האגדה.

לשון, סגנון ואורח חיים

בנוסף לתפקידה ההלכתי, משמשת המשנה כיום במחקר גם כמקור ידע לגבי אורחות החיים ולגבי השפה של התקופה שבה נכתבה. לשון המשנה דחוסה, יש המשווים אותה ללשון שירה. כזכור, נאמרו ונמסרו דברי  המשנה בעל פה, והיא לכן נקטו באמצעים לשוניים, צורניים, ותוכניים המקלים על הזיכרון. בתחילה היה עיקר הלימוד בעל פה: "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בעל פה, ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לכתבם" (גיטין, ס, ע"ב). קבצים של משניות שנערכו על ידי חכמים נלמדו בעל פה. היו אנשים מיוחדים שתפקידם היה ללמוד בעל פה קובצי משניות. אנשים אלה נקראו תנאים. כאשר למדו בבית המדרש את אחד הקבצים, היה התנא מרצה את המשניות לפני הלומדים, ולאחר מכן היה דיון. התנא היה מעין ספר חי.
המעיין בפסקה הראשונה של המשנה נחשף מיד למרכיב שמאפיין אותה עד לפסקה האחרונה שלה – המחלוקת. מאפיין זה של המשנה הפך למרכיב המרכזי של כל ספרות חז"ל: מדרשי ההלכה, מדרשי האגדה והתלמוד. סוג זה של ספרות היה בזמנו פריצת דרך של ממש, שינוי מהותי בדפוסי המסירה של ההלכה, שלא ניתנה בתור הלכה ברורה למעשה אלא בתור קובץ של דיונים ומחלוקות. המחלוקת מייצגת מפנה עמוק ממודל הנביאים למודל החכמים. הנביאים משתיתים את סמכותם על התגלות ישירה מפי האל, עובדה המונעת מחלוקת – יש רק דבר אלוהים אחד ואמת אחת ואם קיימת מחלוקת בין שני נביאים, סימן לכך שנביא אחד הוא שקר. לעומת זאת, החכמים שואבים את סמכותם מעצם היותם פרשנים. סמכותם נגזרת מכך שהם אמונים על המסורת והעברתה לציבור ומכאן גם יכולתם לפרש ולדרוש אותה. לכן מחלוקת בשמם של פרשנים מתחייבת, כיוון שאין הם מדברים בשמה של התגלות. המשנה מסמלת עידן חדש של תלמוד התורה שלא מדבר עוד בשמם של נביאים אלא בשמם של חכמים, ומקום יצירת התרבות החדשה היא בבית המדרש.‏ העובדה, שעורכי המשנה והתלמוד ומאמרות חז"ל השונים פעמים רבות הציגו את המחלוקות השונות בין החכמים לא פתורות והביאו אותן לקורא כפי שהן ללא פתרון הלכתי, מבטאת את ערך הסובלנות ביחס להלכה היהודית במלואו. העובדה שלדורות ניתן לעיין בדפוסי מחשבה שונים ביחס לסוגיה הלכתית ממשיכה ליצור פתח להלכה שיכולה להשתנות בהתאם לנסיבות ולצורכי השעה וכן בבחירת רב זה או אחר שמבטא את התאמת ההלכה לאדם הפרטי והקהילה.

כך גם, כאשר נערך בספרות חז"ל ויכוח הלכתי שנפתר לפי דעה אחת המקובלת על פי רוב, יבוא לצידה מגוון הדעות כולו בשעת הדיון והמבטא את הדעה או הדעות שלא התקבלו בפתרון. הדבר נועד כדי להעניק את הפתח לשינוי ההלכה לעתיד לבוא כשדעת הרוב תטה אחרת. בעקבות הגישה של ספרות חז"ל המייצגת פלורליזם ופתיחות התעורר בלבול לגבי הלכה למעשה, שכן לעתים קרובות לא נמצאה הלכה ברורה בנושאים שונים שאותם לא התירו המשנה, התלמוד וספרות החכמים. בחלק מן המקרים ההלכות במשנה הן חד-משמעיות, אך במקרים רבים מובאות במשנה כמה דעות חלוקות ללא הכרעה ברורה. לעתים רחוקות מפרשת המשנה את טעמי ההלכה, או מביאה ויכוח הלכתי. נדירים המקרים שבהם כוללת המשנה אמירות שאינן הלכתיות כלל ועיקר. לעתים רחוקות המשנה גולשת לדון בענייני אגדה.

שישה סדרי משנה

המשנה מחולקת לשישה סדרים (ש"ס). כל אחד מהסדרים מחולק למסכתות. המושג "מסכת" מציין מערכות של דיונים, והוא מושאל משמה של מערכת חוטי השתי המתוחים על המנור בנולי האריגה (שופטים טז יג), כל אחת מהמסכתות נחלקת לפרקים, וכל אחת מההלכות שבכל פרק שוב קרויה משנה או משניה.

מספר המסכתות במשנה הוא 63, אם כי במדרש נזכר המספר 60 (שיר השירים רבה ו, יד). ההבדל נובע מכך ששלוש הבבות (קמא, מציעא ובתרא) בסדר נזיקין היו בתחילה מסכת אחת ומסכת סנהדרין כללה גם את מסכת מכות. המסכתות מסודרות בסדרים השונים על פי סדר יורד של מספר הפרקים שבהן (בסדר נזיקין לפני החלוקה של המסכתות נזיקין וסנהדרין). סדר זרעים חורג מסידור זה, ככל הנראה על מנת לקבוע בראש הסדר את מסכת ברכות הייחודית.

 

סדר זרעים – עוסק במצוות התלויות בארץ, מכיל 655 משניות.

ברכות – קריאת שמע ותפילה, ברכות וסעודה
פאה – פאה, לקט ושכחה, פרט ועוללות, צדקה
דמאי – תבואת עם הארץ
כלאיים – כלאי זרעים, כלאי הכרם, כלאי בהמה וכלאי בגדים
שביעית – מלאכות האסורות בשביעית, פירות שביעית, שמיטת כספים
תרומות – הפרשת תרומה, ספק תרומה
מעשרות – מעשר ראשון, חיובו
מעשר שני – קדושתו, אכילתו ופדיונו. כרם רבעי
חלה – החייבים, שיעור חלה
ערלה – במה נוהג איסורה
ביכורים – החייבים בהם. השוואת תרומה, ביכורים ומעשר

סדר מועד – פרקי השנה והמועדים, שבתות, חגים ותעניות, מכיל 681 משניות.

שבת – דיני שבת
עירובין – רשויות ועירובי חצרות ותחומים
פסחים – ביעור חמץ, קרבן פסח, ליל הסדר
שקלים – שקילת השקל, תרומת הלשכה
יומא – עבודת כוהן גדול ביום הכיפורים, עינויי יו"כ
סוכה – סוכה וארבעה מינים
ביצה – דיני יום טוב
ראש השנה – קידוש החודש, שופר וראש השנה
תענית – בקשת גשמים ותעניות על עצירת גשמים
מגילה – קריאת המגילה, קדושת בית כנסת, קריאת התורה וההפטרה
מועד קטן – חול המועד, אבלות
חגיגה – קרבן חגיגה

סדר נשים – דיני משפחה, ענייני המשפחה, קידושין, גירושיו, מכיל 572 משניות.

יבמות – ייבום וחליצה, איסורי עריות, עדויות על מות הבעל
כתובות – שיעור הכתובה, זכויות הבעל והאב, נדוניה, נכסי מילוג, וגביית כתובה
נדרים – דיני נדרים
נזיר – נדרי נזירות
סוטה – דיני סוטה, פרשת המלך, כוהן משוח מלחמה, עגלה ערופה
גטין – דיני גט
קידושין – קנייני אשה, קידושין שונים, ייחוסם

סדר נזיקין – בין אדם לחברו, עוסק בדיני ממונות ומשפט. מכיל 683 משניות.

בבא קמא – נזקי אדם, שור, בור, שן, אש, תשלומי כפל, חבלות וגזילות
בבא מציעא – מציאות, פיקדון, אונאה, ריבית, שכירות שמירה ושאילה, שותפויות
בבא בתרא – שותפות בקרקע, נזקי שכנים, מקח וממכר, ירושה, שטרות
סנהדרין – בתי הדין, כוהן ומלך, דרכי המשפט, פסקי דין מוות, בן סורר
מכות – עדות, רוצח בשגגה, מלקות
שבועות – דיני שבועה
עדויות – עדויות שהעידו חכמים שונים ביחס לדינים שונים
עבודה זרה – משא ומתן עם גוי, עבודה זרה ויין נסך
אבות – ענייני מידות ודרך ארץ
הוריות – ציבור שחטא על פי הוראת בית דין

סדר קודשים- דיני קרבנות, עוסק בענייני בית המקדש והקורבנות, מכיל 590 משניות.

זבחים – שחיטת קרבן, מקום שחיטה

מנחות – דיני קרבן מנחה
חולין – שחיטה ובשר בחלב
בכורות – דין בכור ומומי בכור. בכור אדם, מעשר בהמה
ערכין – המקדיש ערך עצמו או נכסיו, גאולה
תמורה – תמורה בקודשים
כריתות – חייבי כריתות, אשם תלוי
מעילה – מעילה בהקדש
תמיד – קרבן התמיד
מידות – מידות בית המקדש
קנים – קרבנות עוף שהתערבו באחרים

סדר טהרות – דיני טומאה וטהרה, מכיל 1003 משניות.

כלים – טומאות כלים שונים
אהלות – טומאות מת באוהל
נגעים – מראות נגעים בבגדים, באדם ובבתים
פרה – דין פרה אדומה
טהרות – טומאת אכלים, ספק טומאה
מקוואות – מקוואות כשרים ופסולים, החייבים טבילה
נידה – דין טומאת נידה
מכשירין – הכשרת פירות וירקות לקבלת טומאה
זבים – טומאת זיבה באיש ובאישה
טבול יום – טומאת טמא שטבל וטרם נגמר יומו
ידיים – נטילת ידיים וטומאת ידיים. הלכות שנאמרו "בו ביום"
עוקצין – ידות אוכלין, מחשבה והכשר טומאה
נהוג להשתמש בראשי התיבוךת של הש"ס, זמ"ן נק"ט, כדי לסייע בזיכרון סדר זה.‏

מהתבוננות בסדרי המשנה ניתן מיד לראות שסדר אחד, קדשים, הוא תיאורטי בלבד וכל מה שנדון בו הוא "לימות המשיח". כמו כן ניתן לראות שהנושא שהעסיק ביותר את תודעת בני הזמן הוא הנושא של טהרה וטומאה, שיש בו אספקט חברתי חזק ביותר.

קרדיטים:

ערכים בויקיפדיה

לקריאה נוספת

אהרן אופנהיימר, רבי יהודה הנשיא, הסדרה "גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי". ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2007.