הלכה למעשה: פרקי יסוד בחקיקה יהודית – פרק א'

 

 

א. חוקי המזרח הקדום

בחפירות ארכיאולוגיות שנעשו במאתיים השנים האחרונות, בעיקר במסופוטמיה, נתגלו לוחות אבן ובהם חוקים של עמים וממלכות: חוקי אור-נמו, חוקי אשנונה, חוקי ח'מורבי חוקי נוזי וחוקים חתיים ואשוריים שונים. כל מערכות החוקים הללו משקפים חברות יושבות קבע, של חקלאים ועירונים, של משטר ממלכתי ריכוזי. החוקים נחקקו על ידי המלך, והסדירו את היחסים בין המלך לבין האזרחים ובין האזרחים לבין עצמם. חוקי מסופוטמיה משקפים משטר מלכותי יציב וחזק, חברה הֵירַארְכִית, וחיי כלכלה מפותחים – במסחר, בחקלאות וביחסים בינלאומיים.
קובצי החוקים הגדולים:

* חוקי אוּר-נַמוּ: מייסדה של שושלת המלכים השלישית באור (המכונה כיום "ממלכת אור ג"). (עיר שׁוּמֵרִית בדרום מסופוטמיה, ממערב לנהר פרת): המאה ה-21 לפני הספירה. הנוסח שבידינו מקוטע ומהווה העתק, שנעשה כמאתיים שנה לאחר זמנו של אור-נמו (עורך הריפורמה המשפטית). השפה: שׁוּמֵרִית.

* חוקי לִיפִּית-אִישְׁתַר: קובץ חוקים משנת 1950 לפסה"נ בקירוב, על שם לפית-אשתר, מלך איסין שבמסופוטמיה, שירשה את ממלכת אור אחר חורבנה. הדינים נשתמרו על לוח גדול, שכלל במצבו המקורי יותר ממאה דינים וכן הקדמה וסיום. לשון הדינים שומרית.

* חוקי אֶשְׁנוּנָה (עיר במרכז החידקל). התקופה: מאות 20 עד 19 לפני הספירה, השפה: בבלית עתיקה.

* חוקי ח'מורבי, מלך בבל, המאה ה-18 לפני הספירה, השפה: בבלית עתיקה. זהו הקובץ הרחב והמקיף ביותר שנתגלה, כ-300 דינים, חקוקים על גבי מצבת אבן;

* חוקי נוזי, הכתובים אכדית מהמאה ה-15 לפנה"ס.

* חוקי אַשּׁוּר: מאות 12-15 לפני הספירה, השפה: אשורית.
* חוקי  חֵת – החוקים נתגלו על לוחות מתקופת ממלכת החתים החדשה (1300-1400 לפסה"נ). נמצאו בתחום המרכזי של מלכות החתים על גדות הנהר הליס שבאסיה הקטנה, במרכז אַנַטוֹלְיָה, תורכיה, במספר גדול של טפסים. רוב הלוחות נשתמרו במצב מקוטע מאוד, אבל נמצאו שני לוחות שלמים יותר בהם רשום כל החומר (בלוח הראשון נרשמו מאה סעיפים).

* חוקי ממלכת בבל החדשה: מאה שישית לפני הספירה. הקבצים נכתבו בשומרית, באַכָּדִית ובחתית.

הקבצים החשובים לענייננו הם חוקי אשנונה, חוקי ח'מורבי וחוקי נוזי.

חוקי אשנונה

אֵשְנוּנָה הייתה עיר-ממלכה אמורית, בין השנים  1600-2600 לפנה"ס.  שרידי ממלכת אשנונה נמצאו במספר אתרים. הממלכה שכנה בעמק נהר דיאלא,  אחד היובלים של החידקל בחלקה הצפוני של מסופוטמיה הדרומית, עירק של היום.

חוקי אשנונה נכתבו כנראה בימי מלך בשם דדושה, המלך האחרון של אשנונה, לפני שנכבשה בשנת 1770 לפני הספירה. בשנה זו איבדה אשנונה את מעמדה בתור ממלכה עצמאית עם כיבושה על ידי ח'מורבי נחל בבל במאה ה-18 לפנה"ס.

חוקי אשנונה נתגלו בחפירות בעירק בשני העתקים נפרדים הכתובים על לוחות חרס בכתב יתדות בשפה האכדית. הלוחות נמצאו על ידי הארכיאולוג העיראקי טהא בכר בשנים 1945 ו-1947 בשדופום (תל רחמל) – אחת מערי הממלכה של אשנונה, צפונית לבגדאד בעירק של ימינו. חוקים אלה הם החוקים הקדומים ביותר שנמצאו בעולם התרבות השמית. קובץ החוקים תורגם ופורסם ב-1948 על ידי אלברכט גצה מאוניברסיטת ייל.

קובץ החוקים כולל כ-60 סעיפים ואינו קובץ מקיף. רוב החוקים בקובץ הם בעלי אופי כלכלי. הם מסודרים פחות או יותר לפי נושאים אלה: גניבה ועבירות קשורות; מצוקות שווא; עבירות מין; פגיעות גוף; נזקי שור נוגח ומקרים בני השוואה. רוב החוקים בקובץ הם קָזוֹאִיסְטִיִים, כלומר מנוסחים בצורת משפטי תנאי.

העונש על רוב העבירות היה קנס כספי, אשר שולם במתכת כסף. בגין עבירות חמורות כרצח, שוד ועבירות מין, העונש היה מוות. אופי החוקים מעיד על חברה מעמדית שבו בני האדם נמדדים על פי מעמדם החברתי בפני החוק, ולכן העונשים לבני מעמדות שונים אינם שווים.

 

חוקי ח'מורבי

ח'מורבי (או ע'מורפי) מלך בבבל בין השנים 1750-1792 לפנה"ס. הוא היה המלך השישי והמפורסם בשושלת המלכים של התקופה הבבלית הקדומה, המכונה גם תקופת השושלת האמורית. האמורים (מקור המילה Amurrum באכדית – מהמילה השומרית המציינת 'מערב') היו שבטי נוודים שמיים מערביים שחדרו למסופוטמיה מצפון סוריה, ובשלהי המאה ה-20 לפנה"ס ייסוד שושלות מלכים בבבל ובמקומות נוספים.
חוקי חַ'מוּרָבִּי הוא קודקס החוקים הנודע והמקיף בחוקי במזרח הקדום, והראשון שנתגלה בעת החדשה בחפירות שנערכו בעיר שושן. הקובץ אשר כלל במקור כ־300 חוקים, חובר ונחקק באבן בשנת שלטונו האחרונה של ח'מורבי ולכן אי אפשר לקבוע אם החוקים יושמו באמת או היתה זו הצהרת כוונות בלבד. הקודקס ננחקק על מצבת אבן גדולה בכתב יתדות בשפה האכדית אשר הייתה, בהשפעת ח'מורבי, לשפה הרשמית בבבל.

בראש המצבה מופיע האל שמש, המוסר לח'מורבי שרביט מלוכה וטבעת. באקט זה והא מעניק לו את הסמכות לחוקק חוקים. הטקסט הכתוב במצבה מחולק לשלושה חלקים: מבוא, מערכת החוקים וסיכום. החוקים נאספו בקבצים משפטיים, והם מנוסחים כמקרים משוערים. לצד כל מקרה מובא הדין הנוגע לו.

חוקי נוזי

נוזי היא עיר השוכנת במעלה נהר החידקל כ-15 ק"מ דרומית מערבית לכירכוב ממזרח לחידקל. במאות 14-15 לפני הספירה היתה נוזי עיר ממשל חשובה בממלכת מיתני (שהשתרעה על מרבית תורכיה), ותושביה נימנו על האוכלוסייה החורית, שהתפשטה באיזור נוזי והשפיעה על האוכלוסייה השמית המקומית.

בחפירות שנערכו בנוזי בשנים 1931-1925 התגלו ארכיונים, ובהם אלפי תעודות, השופכות אור על אורח-החיים, הסדרים החברתיים וסדרי הממשל של החורים,

כגון: חוזים ושטרֵי בעלוּת על קרקע, חוזים מסחריים, שטרי כספים ושטרי אִישׁוּת. תעודות וכתבים משפטיים אלה מסדירים את היחסים שבין אדם לחברו ומשקפים נוהגי משא ומתן ומנהגי חברה שונים.

 

השפעות הדדיות

תרבות לא נוצרת בחלל ריק. כפי שראינו, במרחב הזמן והמקום שאנו עוסקים בו נמצאו קבצי חוקים שונים אצל תרבויות שונות ובשפות שונות. בכל קבצי החוקים הללו נוכל למצוא חוקים הדומים במהותם, או בפרטיהם קובץ אחד למשנהו וכך גם לחוק המקראי. יש דמיון רב, הנובע מהצרכים האנושיים ותפיסת החברה בתור גוף מסודר שצריך לדאוג לפרט ולכך שהפרט לא יפר את סדרי החברה , אבל יש גם הבדלים, הנובעים מאופי השלטון והחברה בכל זמן ואתר.

בראשית דרכו של חקר החוק המקראי היתה נטייה בקרב החוקרים להצביע על הדמיון שבין החוק המקראי לבין חוקי המזרח הקדום לשכבותיו, אבל יותר מזה להצביע על הבדלים עקרוניים, כדי לשַמר בכל זאת את התפיסה העקרונית של "עם נבחר".

לצורך זה הצביעו החקרים הראשונים על ההבדלים העקרוניים הבאים:

ההבדל העיקרי והחשוב ביותר הוא מקור החוק. על-פי המסורת היהודית חוקי המקרא מקורם אלוהי. עשרת הדיברות נמסרו למשה במעמד הר סיני, ובהמשך נמסרו החוקים האחרים. לעומת זאת, חוקי המזרח הקדום מקורם אנושי, ובדרך כלל הם נחקקו על-ידי המלך, ומכל מקום, על ידי בן אנוש.

הבדל אחר הוא שחוקי המזרח הקדום עוסקים כמעט אך ורק בהסדר היחסים בין אדם לחברו, בדיני עונשין ובסדר הדין הפלילי, ואילו חוקים רבים לאין ספור במקרא עוסקים ביחסים בין האדם לאלוהיו ומסדירים את עיקרי האמונה.

הבדל נוסף הוא שבעוד שקובצי החוק במזרח הקדום עומדים בפני עצמם, הרי החוק המקראי שזור בתוך סיפור יציאת מצרים, המתואר בתורה החל משמות י"ב ועד סוף ספר דברים.

נוסף לכל, בחוקי המקרא יש חוקים ישראליים מקוריים שאין להם אח ורע בחוקי העמים השכנים.

עם התפתחות מדע בקורת המקרא, החלו להישמע דעות כנגד התפיסה המסורתית שמקור החוק הוא אלוהי. קודם כל ברור היום לכל חוקר אתאיסט, שחוקים הם יצירתו של אדם, של חברה, ולא ניתנו בידי שמיים. היום נוכל לשמוע יותר ויותר את הדעה ש"האדם ברא את אלוהים בצלמו ובדמותו", ולאחר שברא אותו, נשתעבד לו, מייחס לו את כל המעשים ואין לו קיום בלעדיו. הלוא כפועל יוצא מפסוקים רבים במקרא עולה מבין השיטין, במחשבה אתאיסטית, כי לאלוהים אין קיום בלי האדם שהמציאו ולא ההיפך כפי שגורסת התפיסה המסורתית.

אבל גם מעיון ביקורתי וקפדני בחוקים שבקובצי החוקים השונים במקרא עולים דברים ברורים המעידים על כך שהחוקים השונים נחקקו בתקופות היסטוריות שונות, מכוח תפיסות חברתיות שונות. גם אוצר המלים משתנה, גם הסגנון וגם התפיסה החברתית- כלכלית.

חלק מהחוקים מופיעים פעמיים, ואף שלוש, בספרי התורה השונים. יש הבדלים לשוניים וגם ענייניים ברורים בין החוקים העוסקים באותו הנושא. אפילו בעשרת הדיברות, המופיעות בשתי גרסאות דומות, יש הבדלים משמעותיים, הן בהנמקה לשמירת השבת והן בדיבר העשירי "לא תחמוד". המחקר המקראי הגיע למסקנה שקבצי החוק שונים, עוצבו בתקופות שונות, והותאמו מדי פעם למציאות המשתנה.

במחקר הראשוני נהגו להשוות את חוקי המקרא לחוקי ח'מורבי אחד לאחד ולהראות שיש כאן השפעה תרבותי ישירה. אך לאור גילויים של קובצי חוקים אחרים ונוספים מן המזרח הקדום, ברור היום שאין צורך להשוות אחד לאחד, אלא לראות במבט כולל את הדמיון ואת השוני בין קובץ חוקים אחד למשנהו. אין צורך לדבר על השפעה ישירה, אפילו העתקה, אלא לראות ולהבין שבכל המזרח הקדום היו קיימות מסורות שנמסרו בע"פ על פני דורות, מסורות שהיו משותפות לעמים שונים ולתרבויות שונות. מדובר לא רק בחוקים אלא בסיפורי בריאה, סיפורי מבול, סיפורי אלים. אמנם יש עד היום חוקרים שמדובר בהתפתחויות מקבילות, שהדמיון ביניהן מקרי בלבד, אבל טיעון זה אין בו היגיון רב.

יש במקרא חוקים שדמיון רב בינם לבין חוקי ח'מורבי, לצד חוקים שתכליתם שונה בתכלית. שני הקבצים משקפים מציאות חברתית שונה, ולעתים אף עקרונות מוסריים נבדלים. אחד ההבדלים העקרוניים בין חוקי ח'מורבי לחוקי התורה נעוץ בתחומי העיסוק של כל אחד מקבצי החוק. אף כי שני הקודקסים מבססים את סמכות החוק על מקורו השמימי, הרי שחוקי ח'מורבי מתמקדים בהסדרת היחסים שבין אדם לחברו, ואילו חוקי התורה עוסקים בהרחבה גם בכללי הפולחן וביחסים שבין האדם למקום. בניגוד לחוקי התורה שמקורם על פי המסורת באלוהים, חוקי המזרח הקדמון עוסקים בחיי היום יום שאינם קשורים בהכרח לפולחן ומקורם על פי המסורת המלך והשלטון, כלומר האדם.

הבדל בולט נוסף הוא השימוש הנרחב שנעשה בחוקי ח'מורבי בענישה גופנית ובעונש מוות. מקרים מסוימים של גנבה וגזל כרוכים בחוקי חמורבי בעונש מוות ואילו התורה, בדומה לחוקי אשנונה, נמנעת מהטלת דין מוות על עבירות ממון.

 

לעורכי המקרא היה עניין להבליט את ייחודו של עם ישראל ואת התבדלותו משאר התרבויות. נעשה מאמץ להבנות את לאומיותו המבוססת על אמונה באל אחד, יהוה ולהדגיש את היותו "עם סגולה".

חלק מן המאמץ הזה היה לבנות את סיפורי הנדידה במדבר וקבלת החוקה היסודית בלב המדבר, מעל הר מבודד. המקרא מדגיש את קבלת החוק במדבר כדרך להבליט את ייחודו של עם ישראל ואת היבדלותו משאר העמים, במובן זה שחוקיו חפים מהשפעה זרה.

אבל האם קריאה ביקורתית של החוקים מאשרת את הנחת היסוד הזאת שהמקרא כה טורח להבנות? האם באמת היתה היבדלות כזאת וכל החוקים מעידים על בלעדיות ומקוריות? כבר ראינו שלא. חוקרי המקרא כבר עסקו רבות בהשוואה בין חוקי המקרא לבין חוקים הידועים לנו מן המזרח הקדום. מן הבדיקה הזאת עולה שהחוק המסופוטמי היה מוכר בכל המזרח הקדום. חוקים אלה נלמדו ונמסרו במסגרת המורשת התרבותית הכללית, גם בישראל.

הדמיון בין חוקי המזרח הקדום לבין חוקי חז"ל

מבדיקת חוקי המשנה והשוואתם לחוקי המזרח הקדום עולה מסקנה מתמיהה. תופעה מתמיהה, היא תופעת הדמיון בין חוקי מסופוטמיה מהמאות 18-20 לפנה"ס לבין ההלכות בארץ ישראל מהמאה הראשונה לספירה. כיצד ייתכן שאנו מוצאים את הדיהם של חוקי אשנונה וח'מורבי הקדומים במשנה היהודית?
חז"ל פרשו את "עין תחת עין" המקראית  ואמרו: עין פירושו ממון, כלומר דרישה לתשלום פיצויים עבור הנזק שנגרם לאיש שנתעוור. לא עוד פגיעה בעינו של הפוגע בחברו, אלא פיצוי כספי עבור הנזק ( וראה: מסכת בבא קמא, פרק ח משנה ו). לאור הנמצא בחוקי אשנונה, נראה שחז"ל לא חידשו או פרצו דרך בתפיסת הענישה. מפתיע לגלות שלהלכה של ימי בית שני יש מקבילה בחוקי אשנונה הרחוקים ממנה בכאלפיים שנה, בעוד שהמקרא אינו מאפשר פיצוי כספי אלא דוגל בענישה של מידה כנגד מידה כפשוטה.

זו איננה הדוגמה היחידה. יש תחומים נוספים שבהם אנו מוצאים חוקים במשנה שאינם מצויים במקרא ומקבילות להם במסורת המשפטית המסופוטמית. כך בנושא גירושין ביוזמת האישה. חוקי המקרא אינם מזכירים אפשרות כזו: המקרא מכיר רק גירושי אישה ביוזמת בעלה, ואילו חוקי ח'מורבי מתייחסים לאפשרות כזו.

אם היו חוקים אלה – כמו הכאה על הלחי או יוזמת האישה לגירושין – מצויים במקרא, לא היה מקום להפתעה. היינו טוענים כי המקרא הכיר את חוקי ח'מורבי ואשנונה ואימץ חלק מהם. המשנה ביססה רבות מהלכותיה על חוקי המקרא ופיתחה והרחיבה אותם. אולם התופעה המפתיעה כאן היא כי חוק ההכאה על הלחי וחוק המתייחס ליוזמת אישה לגירושין אינם מצויים במקרא; ואילו בין חוקי ח'מורבי ואשנונה לבין חוקי המשנה קיימים פערים גדולים בזמן ובמקום.

הסבר אפשרי לתופעה: בנוסף לחוקים הכתובים, היו תחומים שלמים שלא נמסרו בתורה הכתובה. תורה זו כללה פירושים לחוק הכתוב וחוקים נוספים בנושאים שונים שאין להם בסיס במקרא. תורה זו, התורה שבעל פה,  נמסרה מדור לדור עד שהועלתה על הכתב במסגרת המשנה על ידי רבי יהודה הנשיא במאה השלישית לספירה.
אם הסבר זה נראה דחוק משהו – משום פער הזמן הגדול בין האלף השני לפנה"ס ובין המאה השלישית לספירה, אזי יש לזכור שמן המאה השישית לפנה"ס, בעקבות חורבן ירושלים והגלות התפתחה קהילה יהודית גדולה בבבל. באותם ימים – ימי נבוכדנאצר – ידוע לנו ש"בבתי הספר למשפטים" בבבל עדיין למדו את חוקי ח'מורבי. בידינו עותקים של החוקים הישנים בכתב יתדות של התקופה המאוחדת. זאת אומרת, עם ישראל בגלות בבל יכול היה להתוודע מחדש אל המורשת המסופוטמית הישנה-חדש, ומשם הדרך למשנת ארץ ישראל ולתלמוד הירושלמי אינה רחוקה.

 

ביבליוגרפיה

מרדכי כוגן, לא לבדד ישכון: ישראל ושכניו בימי הבית הראשון, עם ועולם, מפגשים בין תרבות ישראל ותרבויות העמים, משרד החינוך, המזכירות הפדגוגית, האוניברסיטה העברית בירושלים, הפקולטה למדעי הרוח, המרכז להוראת מדעי היהדות, המכון למדעי היהדות, 2000.

אברהם לבנון, קובצי חוקים של העמים במזרח הקדמון, הוצאת אור, תשכ"ז.

צילומים מויקיפדיה