הלכה למעשה: פרקי יסוד בחקיקה יהודית – מבוא
הלכה למעשה – חקיקה, הלכה וספרות הבסיס של תרבות ישראל והתרבויות הנלוות
מבוא: התחלות
העת העתיקה
התורה שבכתב
התורה שבעל פה
ימי הביניים
הקדמה
מניסיוני רב השנים בהוראה, הן האקדמיה והן במסגרות אחרות, אני רואה לפניי פנים מבולבלות ועיניים משתאות של סטודנטים ושאר מאזינים, כשאני מזכירה את שלבי החקיקה של עם ישראל , או את ספרות הבסיס שלה. כן. כולם יודעים מהו תנ"ך, כולם שמעו על הברית החדשה, כולם יודעים לדקלם שחז"ל פירושו חכמינו זיכרונם לברכה, אבל מעטים מאוד יודעים מעבר לדקלום ההססני הזה. נכון, כולם למדו בבית ספר יסודי, בבית ספר תיכון, עשו בגרויות, עברו צבא, קראו עיתון ומצביעים בבחירות. אבל כשאני שואלת שאלה יסודית כמו מה מהותן של עשרת הדברות ולמה אין הן יכולות להיתפס בתור חוק יישומי, אני רואה לנגד עיניי רק עיניים תוהות ומהססות. כשאני שואלת מה הבדל בין חוק לבין חוקה, לא עוזרת לי ולהם הידיעה שאי שם רחוק בבית הספר הם למדו אזרחות ואפילו נבחנו עליה בבחינות בגרות. כשאני שואלת מהי משנה ומתי נאספו החומרים שבה, מתערפלות העיניים סופית ואפילו קצה גמגום אינו עולה מתוך קבוצת הסטודנטים היושבים לפניי. ואז לא לנותר לי אלא להקצות שיעור אחד או שניים או שלושה, לפי הצורך, כדי להבהיר את מושגי היסוד האלה למרות שאין הם קשורים ישירות לנושא הקורס שאני מלמדת. אינני יכולה לשאת את הבורות הזאת, את חוסר הידע הזה ,את חוסר ההבנה הבסיסית ביסודות התרבותיים העקרוניים של החברה שבה אני חיה ושל החברות הנלוות אליה בעולם. וכן חשוב לי שכולם ידעו מהי משנה, ומהי הברית החדשה ומהו הקוראן ומה חשיבותם של כל אלה לתרבות העולם שבו אנו חיים, ולא בחלל הריק שאפשר להגדירו "אני ואפסי עוד", וגם ה"אני" שבו מוטל בספק.
לרוב אני שומעת מסטודנטים את הבקשה החוזרת ונשנית: אז תכתבי על זה ספר פשוט וברור, שנוכל לקרוא בו את כל הדברים האלה שאת אומרת, ושהכל יהיה ברור לנו.
אני מודעת היטב לעובדה שעל כל שלב משלבי החקיקה של עם ישראל ושל ספרות הבסיס שלו נכתוב עשרות אם לא מאות ספרי מחקר, וגם ספרות עממית לרוב. אבל האמת היא שאין אני מכירה ספר שייתן תמונה שוטפת וכללית, עממית ובהירה, שווה לכל נפש, על התפתחות החקיקה וספרות הבסיס של עם ישראל והתרבויות הקרובות לו ושיצאו מחלציו. זוהי מטרת חיבורי זה.
מבוא: התחלות
במאות 18-19 לפני הספירה נדדו בתי אב שונים, בנים לשבטים אתניים שונים, שהם מטבעם נוודים, במרחב המזרח התיכון. הם נדדו ורעו את עדריהם בינות לקבוצות אתניות אחרות, שהיו חקלאים ויושבי קבע בערים קטנות. לקבוצות שבטיות רבות היה מכנה משותף כגון שפה ומנהגים. זה לא הפריע להם להילחם האחד בשני על הישרדות, כלומר, על שטחי מרעה ומים לעדריהם. לימים, במאות ה-8-7 לפני הספירה, כשהשבטים האלה הפכו להיות עם אחד, עם מסורת משותפת, פולחן משותף, שפה משותפת וטריטוריה משותפת, הם בנו לעצמם סיפור תולדות, נרטיב, הוא הסיפור שספר בראשית מספר לנו על הולדתו של העם. תהליך דומה מאוד עברו גם שבטי הגרמאנים במאות 7-4 לספירה, שבטי הערבים במאות 9-6 לספירה, שבטי הסלאבים במאות 12-10 לספירה, וככלל, כל משפחת שבטים שהיו לה בעיקר שפה משותפת ומנהגים משותפים, שהפכה לימים להיות עַם עִם הבניית לאומיות בדיעבד על ידי קבוצות אליטה שליטות שרצו בשלטון ריכוזי.
על פי הנרטיב המקראי שבספר בראשית היו שבטי ישראל או בני ישראל קבוצה אתנית במזרח התיכון הקדום. הם היו 12 שבטים (ולמספר 12, כמו לכל המספרים במקרא, אין משמעות של ספירה אלא משמעות ייצוגית בלבד, של רעיון) ממוצא משותף, כלומר משפחת שבטים. הנרטיב המקראי יודע לספר לנו שמקורם ב-12 בניו של יעקב, אבי האומה (שנקרא גם ישראל). השבטים התנחלו באזורים שונים של ארץ ישראל והמשיכו באורח חייהם הנוודי למחצה עד שהקימו בצורה מלאכותית ומאולצת ממלכה, שראשיתה היתה בשלטון של שבטי הצפון, שאול המלך, והמשכה בשלטון שמוצאו בשבטי הדרום, דוד ושלמה.
המחקר הארכיאולוגי אינו מספק ראיות חד-משמעיות לגבי מוצא בני ישראל. יש ארכיאולוגים המשערים שהם פלשו לארץ באופן מרוכז או בקבוצות קטנות שהתגבשו עם הזמן, ויש המשערים שמוצאם בקבוצה בדלנית מקרב האוכלוסייה הכנענית המקומית. יש המשלבים בין שתי התיאוריות וטוענים כי השילוב של שתיהן הוא הפתרון למוצא ישראל, כלומר קבוצות נוודיות שהגיעו מחוץ לכנען עם מסורות שונות על מסופוטמיה ועל בריחה ממצרים והתמזגו עם כנענים מקומיים שחיו באזור שדרת ההר המרכזי הדל באוכלוסייה.
עקב הקושי לזהות באופן ארכיאולוגי את תקופת האבות, ומיעוט התעודות הכתובות, אין לדעת בוודאות כיצד נוצרו שבטי ישראל. האזכור המוגדר כקדום ביותר של המילה "ישראל" מחוץ לתנ"ך הוא מצבת ישראל, כנראה מן המאה ה-13 לפני הספירה, שמזכירה ישות אתנית או עם בארץ ישראל, שנקראת: "אי-סי-רי-אר", שפורש כ"ישראל". האזכור הבא של שבטי ישראל או של עם ישראל בתור ישות מדינית, מופיע כשלוש מאות שנה מאוחר יותר במצבת מישע, בה מתואר ניצחונו של מישע מלך מואב על ישראל. הממצאים הארכיאולוגיים מעידים כי החברה הישראלית הקדומה הייתה חברה שוויונית ברעיונה של אנשים פשוטים בדרישותיהם התרבותיות. יש מספר תאוריות של חוקרים בנוגע לראשיתם שלא נפרט כאן, ועליהם אפשר למצוא חומר רב בספרות המחקר.
לאחר דוד ובנו שלמה (מת ב-930 לפנה"ס), התפרקה הממלכה המאוחדת שמעולם לא היתה מאוחדת. שבטי הצפון היו ביריבות מתמדת עם שבטי הדרום, וכך גם כל השבטים בינם לבין עצמם. אכיפתם לממלכה בכוח על ידי המלכים לבית דוד לא הביאה לאיחוד של ממש. המצב הגיאו-פוליטי כלל התמרדויות שונות מבית ומחוץ לממלכת ישראל המאוחדת, שהתפצלה בשנת 928 לפנה"ס בערך לשתי ממלכות, יהודה בדרום וישראל בצפון.
בשנת 722 לפנה"ס הצליח סרגון מלך אשור לכבוש את שומרון בירת הממלכה הצפונית לאחר מצור ממושך. רבים מתושבי הממלכה הוגלו למחוזות רחוקים באימפריה האשורית. על פי כתובת אשורית העולה שבפועל מרבית תושבי ישראל לא הוגלו, ונשארו במקומם. גם במקרא ישנן אסמכתאות רבות לכך שההגליה האחרונה, בדומה לאלו שקדמו לה, הייתה חלקית בלבד, ורבים מתושבי הממלכה או צאצאיהם נספחו לממלכת יהודה, או לגולים ממנה לאחר חורבנה. ככל הנראה גם הייתה נדידה המונית של תושבי ממלכה זו לממלכת יהודה השכנה. מאותו השלב הפכה ממלכת יהודה לחלק העיקרי בעם ישראל ועל שמה הם נקראים יהודים.
לפני שאנחנו נכנסים לנושא החקיקה וספרות הבסיס עלינו לזכור שני דברים מרכזיים:
א. שבטי נוודים לא נהגו לחיות על פי מערכות חוקים כתובים ומוסדרים. מה שהכתיב את ההתנהלות החברתית של המשפחה או של השבט היתה מערכת של מנהגים ומסורות, שכוחם לעתים קרובות חזק יותר משל חוק מוכתב על ידי שלטון מרכזי.
ב. תרבויות הושפעו זו מזו. תרבות אינה נוצרת בחלל ריק. היא סופגת מסביבותיה, מתרבויות שכנות, מתרבויות קדומות לה. אין ריק בתרבות האנושית, אלא הבור תמיד מתמלא מחולייתו.