מחלוקות הגאונים

        כמה סוגיות לאור שלוש מחלוקות הגאונים במאה האחת-עשרה בארץ ישראל

 

 מבוא

במהלך המאה ה11- אירעו בארץ ישראל כמה מחלוקות אשר הרעידו את אמות הסיפים של העולם היהודי לאורך חופיו המזרחיים של הים התיכון. בעימותים עזים אלו היו מעורבים באופן ישיר או עקיף גורמים רבים בקרב היהודים: מקהילות בישובים קטנים ועד קהילות ראשיות בערי בירה, מיחידים ועד משפחות גדולות. כל הזרמים ביהדות היו מעורבים בדרך זו או אחרת בקונפליקטים הללו. במאה הזאת, וגם בזו שקדמה לה, היו אמנם מחלוקות כמעט סביב כל מינוי חדש של גאון, אך שלוש מחלוקות בלטו בעוצמתן .יתכן שהדבר נובע מהעובדה שהמקורות העומדים לרשותנו מתעדים במידה רבה את האירועים האלה. אך עובדה זו לא משנה את היותן שלוש המחלוקות המפורסמות והנחקרות ביותר.

שלוש המחלוקות הן[1] :

1. המחלוקת אשר בה ערער נתן בן אברהם אב בית הדין של ישיבת ארץ ישראל על סמכותו של שלמה בן יהודה בתור גאון. למעשה במשך ארבע שנים עמדו בראש ההנהגה שני גאונים במקביל. מחלוקת זו ערערה את יציבותו של העולם היהודי וחצתה רבות מקהילות ישראל, מבבל במזרח ועד חצי האי האיבֶּרי במערב. מחלוקת זו נמשכה מראשיתה יותר משש שנים (1034 – 1042),[2] סימניה הופיעו כבר בראשית שנות ה30- של המאה ה11- ואת עקבותיה נתן לראות עוד דורות אחריה.
2. המאבק על ירושת הגאונות שהותיר שלמה בן יהודה. על תפקיד זה התמודדו דניאל בן עזריה ממשפחת ראשי הגולה ויוסף בן שלמה ממשפחת הכוהנים הגאונים. המחלוקת פרצה אמנם עם מותו של שלמה בן יהודה בשנת 1051, אך עוד לפני מותו החלו מאבקי הכוחות כהכנה לבאות. המחלוקת נסתיימה באמצע שנת 1052, כשנה וחצי לפני מותו של יוסף הכהן. גם מחלוקת זו הותירה משקעים.
3. מחלוקת לא על כסא הגאונות אלא על האוטוריטה של ההנהגה הפוליטית והרוחנית על היהודים תחת שלטון הפאטִמים. במחלוקת זו ערער דויד בן דניאל מבית ראש הגולה על מוסד גאונות ארץ ישראל וכיוצא מכך גם על גאונותו של אביתר הכהן בן אליהו. המחלוקת החלה בשנת 1082 ונסתיימה בשנת 1094.

מטרתו של חיבור זה הוא לבחון מספר סוגיות ונושאים שצצו במהלך המחלוקות כדי לאפשר מבט רחב ומקיף יותר על אפיוניהם של המחלוקות בתור מקשה אחת. כלומר לבחון האם יש קוים משותפים לשלושת האירועים, שלכאורה כל אחד מהם עומד בפני עצמו. סוגיות כגון השפעה של שיקולים כלכליים במהלך המחלוקות, השפעת השלטונות הזרים ומעורבותם במאבקים הפוליטיים הפנים-יהודיים, השפעת קשרי משפחה על מהלך המאורעות – יבחנו לאורך שלשת המחלוקות.

ברצוני להדגיש שאין מטרת החיבור לחקור ולתאר כל מקרה ומחלוקת באופן מעמיק ופרטני. זאת הרי כבר עשו גדולים ורבים. כמו כן אין זה מתפקידו של החיבור להביא את מהלך המאורעות באופן כרונולוגי ורציף.

ניתוח הסוגיות לאור האירועים

סוגיות כלכליות-כספיות

הגורם הכלכלי הראשי אשר בולט לעין כאשר עוברים על אירועי כל שלוש המחלוקות הוא התלות הכלכלית של גאוני ארץ ישראל ושל ישיבת 'גאון יעקב' בכספים שהועברו אליהם מקהילות ישראל וממנהיגיהן. אמנם סמכות השיפוט ההלכתי וההנהגה הייתה בידי הגאונים אך מן הצד האחר כוחה של הישיבה היה מוגבל, גויטיין בחר להגדיר את ההגבלה הזאת בתור 'אלמנט דמוקרטי', הגדרה שיש עמה משום אנכרוניזם, אבל היא מבטאת את הקונפליקט התמידי שישיבת ארץ ישראל הייתה נתונה בו, בתור שולטת ונשלטת כאחד.[3]  שלמה בן יהודה גאון ארץ ישראל (1051-1025), שלח את בנו אברהם ושליחים אחרים באופן כמעט תדיר על מנת שאלו יאספו כספים לקופת הישיבה, הן מקהילת פֻסטאט, הן מקהילות המַגרִבּ, הן בארץ ישראל ומעוד קהילות.

במחלוקת הראשונה של נתן בן אברהם נגד שלמה בן יהודה ניתן להבחין שהשיקול הכלכלי היווה לעתים שיקול קריטי. לדוגמא: למרות שהאחים התֻסתַרים חסד ואברהם בני סַהל, בעלי המעמד הכלכלי-פוליטי הבכיר בחצר האִמאם הפאטִמי, תמכו בנתן בן אברהם, יריבו של שלמה בן יהודה, לא יצא נגדם האחרון חוצץ, מכיוון שהבין את חיוניותם הכלכלית והפוליטית לו עצמו ולישיבתו.[4]

נתן בן אברהם, לעומתו, הצליח לגייס תומכים רבים בעלי השפעה כלכלית ורכוש רב. בראש אנשי הכספים הללו עמדו כמובן האחים התֻסתַרים הקראים וכן שאר אנשי מסחר מפֻסטאט.

את הרדיפה אחר הממון וחשיבותו הרבה ניתן לראות גם מאירועי המחלוקת השניה בין דניאל בן עזריה ליוסף בן שלמה הכהן. בזמן המחלוקת כתב אלמוני לדניאל שאיש בשם נתן השולחני ובנו עומדים להגיע אליו לביקור וכדאי שיקבלם בכבוד גדול וישתדל לרכוש את אהדתם. הוא מביא שתי סיבות לכך שצריך לחלוק להם כבוד: ראשית – מכיוון שהם מחסידיו הנאמנים, אבל הסיבה החשובה יותר היא ש'הם מלאים מרוברבים זהובים'. כלומר הגורם הכלכלי הוא הדומיננטי ביותר.[5]

עניין כלכלי נוסף הקשור למחלוקות הוא נוכחותם של נציגי הגאון בערים השונות בממלכה לא רק כמנהלים ומדריכים את הקהילה אלא כשולחי ממון אל הישיבה. מינוייו של הגאון לתפקידים השונים בקהילות היו לעיתים מינויים רשמיים אשר בצדם קבלת משכורות, ולעיתים גינוני כבוד כגון תארים שעיקרם הוקרה לפועלם של המחזיקים בהם, בעיקר בתחום תרומות לישיבה ותמיכה בגאון. אפרים בן שמריה, מנהיג קהילת הירושלמיים בפֻסטאט (ומנהיגה של כלל הקהילה הרבנית בפֻסטאט משנת 1026) נהג לחלק את רווחי השחיטה עם הגאון וישיבת ארץ ישראל.[6] לגאונים היו כפופים באופן עקיף גם פרנסי הקהילות (האחראים על ההקדש, רכוש הקהילה) אשר היו אנשים אמידים ושלחו מעת לעת תרומות לישיבה.

לא רק לגאון היו תומכים כלכליים אלא אף למתחריו. לנתן בן אברהם היתה מערכת קשרים הדוקה עם האחים התֻסתַרים אשר מימנו רבות מפעולותיו. קשר זה נוצר באמצעות מקורבו ונציגו בפֻסטאט סַהלאן בן אברהם מנהיג קהילת הבבלים.[7]

ביטוי לחשיבות הנושא הכלכלי ניתן לראות גם בהסכם הפשרה-כניעה של נתן בן אברהם עם שלמה בן יהודה, שנחתם בשנת 1042. באחד הסעיפים בהסכם כתוב 'סמכות השיפוט ההקדשים והשחיטה ברמלה תהיה בידי יוסף הכהן הרביעי (רביעי בסדר התארים של הישיבה)',[8] כלומר, זהו סעיף עיקרי ועניינו רווחי הישיבה אשר בזמן המחלוקות חולקו בין שני המחנות. עם חתימת ההסכם עמד שלמה בן יהודה על כך שנתן, למרות היותו אב בית דין ,לא יהיה בעל סמכויות החלטה פיננסיות. את אלה הוא משאיר ליוסף הכהן 'הרביעי', בעל בריתו של שלמה בן יהודה ותומכו, והוא יהיה זה שינהל את קופת הישיבה.

הנושא הכלכלי נזכר גם במחלוקת השלישית, של אביתר הכהן בן אליהו נגד דויד בן דניאל, כאשר דויד ערער על מוסד גאונות ארץ ישראל בכלל ועל גאונותו של אביתר בפרט. אחד הביטויים המעשיים של ערעור זה היה ניסיון השתלטותו של דויד על כספי הקהילות של ערים רבות במצרים ולאורך החוף של ארץ ישראל. השתלטות זו בוצעה בעזרת גביית מסים מתושבי הערים. מסים שהיו למעשה מכספי השחיטה אשר היו מיועדים לטובת החזקתה של ישיבת ארץ ישראל.[9]

בקשרים כלכליים עקיפים למחלוקות ניתן להבחין כאשר כל הצדדים בקונפליקטים נהגו להיעזר בסוחרים אשר נעו ברחבי הממלכה הפאטִמית.[10] בעזרת סוחרים אלו הם העבירו ידיעות והוראות לקהל הנאמנים שלהם, וכמו כן קיבלו מהם מכתבים ותרומות.

גורם כלכלי אמנם שולי אך בעל השפעה מסוימת על המאורעות הוא שחלק מהמתחרים על כס הגאונות בתקופה הסמוכה להתמודדות עסקו במסחר וכך נדדו ממקום למקום ורכשו נאמנים וקשרים לא רק כלכליים אלא גם פוליטיים. דוגמא לכך אנו רואים לפני המחלוקת הראשונה. נתן בן אברהם שוטט ברחבי הממלכה ועסק במסחר וכך יצר קשרים. בהקשר למחלוקת השניה אנו יודעים שדניאל בן עזריה היה סוחר ממולח בעצמו ובזמן מסעותיו המסחריים רכש לו ניסיון פוליטי ואוהדים רבים. רק כאשר נהפך לגאון חדל חלקית להתעסק בסחר בגלל תפקידו.[11]

לסיכום אם כן, ניתן להבחין בנקל שלאורך שלושת המחלוקות היווה הגורם הכלכלי מרכיב דומיננטי ביותר אשר השפיע והושפע ממהלך המאורעות. בניתוח המאורעות והבנתם חובה עלינו להתייחס לגורם זה בכובד ראש.

הייחוס

הייחוס המשפחתי שימש קלף חשוב במאבקים על המשרות והשררה, והכוונה איננה להתפארות גרידא בהיות הטוען נצר למשפחה חשובה, אלא כהבאתו כקלף מיקוח והוכחה ללגיטימציה ואוטוריטה רוחנית בזמן הקונפליקט. בעולם היהודי של ימי הביניים בארצות האִסלאם היה לייחוס משקל רב, ובעיקר בקהילות בבל היה לו משקל רב בהחלטת מינוי גאונים וראשי גולה.[12] בארץ ישראל במאות ה10- וה11- היו שלוש משפחות דומיננטיות בעלות ייחוס, לכן יש לבחון האם גם בפרשיות המאבקים על הגאונות בארץ ישראל שיחק הייחוס תפקיד מרכזי שלא כמו בבבל, היה הייחוס עניין שולי לגבי המאורעות.

כבר במחלוקת הראשונה נתן בן אברהם מביא את ייחוסו החשוב. נתן היה נצר למשפחת הגאונים הכוהנים אשר עמדה בראש ישיבת ארץ ישראל בסוף המאה ה10-, צאצאי שמואל הכהן גאון. למשפחה זו היו גם קשרי חיתון עם משפחת הגאונים של תחילת המאה ה10- הלא היא משפחת מאיר גאון.[13]

את חשיבותו של הייחוס רואים אנו באימרה של שלמה בן יהודה אשר דווקא שוללת את חשיבות הייחוס כסיבה למינויו שלו. שלמה בן יהודה טוען בהקשר למינויו לגאון: 'לא בכוח אבי מוניתי ולא במשפחתי נקראתי ולא השעה (=עכשיו) נסמכתי כי אם ברצון האל ועמו בשם זה געתי (=הגעתי)'.[14] יתכן ושלמה התבטא כך משום שנחשב בעל ייחוס 'עקיף' בלבד,[15] או שמה רצה להראות את תכונותיו הטובות יחסית ליריבו (ואכן היה גאון יוצא דופן בתכונותיו). כלומר ניתן להסיק ממשפט זה שגם לשלמה בן יהודה היה ייחוס ושהוא היה מודע היטב לייחוסו זה. יש רמזים לכך ששלמה בן יהודה היה לכאורה מצאצאי שמעיה הגאון מתחילת המאה ה11-.[16]

פרשה מוזרה ומעט לא מובנת הקשורה בעניין הייחוס, ארעה בזמן המחלוקת הראשונה. סהלאן בן אברהם, מנהיג הבבליים בפֻסטאט, הפיץ כתב פלסתר (אשר כתב נתן בן אברהם) נגד בית ראש הגולה, כשהביא את סיפור הנסיכה הפרסיה הקשורה לבוסתנאי, ראש הגולה הראשון בתקופה הערבית.[17] הסיפור מעורר ספיקות בקשר לייחוסו הפסול לכאורה של דניאל בן עזריה, שטען לגאונות בארץ ישראל. פרשה זו הסעירה את הקהילות ועוררה הדים עוד שנים רבות אחר כך. יש ויכוח בין החוקרים נגד מי היה מכוון כתב זה ולאיזה מחנה היה שיך סהלאן בן אברהם, אך לענייננו אין זה משנה. הפרשה מעידה על חיוניותו של נושא הייחוס, אשר היה כלי ניגוח פוליטי בעל משמעות רבה נגד היריב.[18]

עניין הייחוס השפיע גם במחלוקת השניה של דניאל בן עזריה ויוסף הכהן בן שלמה, כאשר כל צד העמיד את האוטוריטה והלגיטימציה הרוחנית שלו בתור אישור לתקפות כהונתו וביסס אותה על ייחוסו. דניאל בן עזריה היה נכדו של שלמה בן יאשיהו ראש הגולה אשר היה נצר לבית בוסתנאי. דניאל רצה לאחד על ידי כהונתו את שני המוסדות הן של גאונות ארץ ישראל והן מוסד הנשיאות של ראשות הגולה. במכתב שכתב דניאל עצמו הוא טוען שראשי גלויות הם הראויים להנהיג. הרי זו סמכות שקיבלו כבר מתקופת המקרא: 'ולא ראינו בתורה ולא בנביאים ולא בכתובים ציווי בשררה אלא של בית אבותינו' כלומר רק לבית דויד יש לגיטימציה רוחנית וחברתית שניתנה מהאל להנהגת העם היהודי. דניאל רומז בדבריו גם לאי הלגיטימציה של משפחות הכוהנים הגאונים אשר יריבו יוסף בן שלמה מתייחס אליהם.

יריבו של דניאל, יוסף הכהן בן שלמה גם הוא היה בעל יחוס אשר הקנה לו לכאורה סמכות חברתית ורוחנית וזאת מהיותו נצר למשפחת הכוהנים הגאונים. על פי מסורות שהחזיקה בהן המשפחה, הם ראו בעצמם צאצאיו של התנא וראש הסנהדרין אלעזר בן עזריה.[19]

צד נוסף וחשוב לוויכוח על האוטוריטה החברתית והרוחנית רואים אנו ביתר שאת במחלוקת אביתר בן אליהו נגד דויד בן דניאל. כפי שנראה השפיעו בויכוח זה על האוטוריטה, גם עניינים ארציים כאשר הישיבה גלתה לצור, אך לענייננו אין זה משנה, העובדה היא שהוויכוח סביב עניין הייחוס הגיע במחלוקת זו לממדים שלא נודעו כמותם.

דויד בן דניאל טען לזכותו את הייחוס שגם אביו דניאל בן עזריה התגדר בו במחלוקת הקודמת. הוא הדגיש את ייחוסו בתור נצר למשפחת בוסתנאי מבית דויד, צאצא לראש הגולה הראשון יהויכין מלך יהודה אשר הוגלה לבבל על ידי נבוכדנצר עם חורבן הבית הראשון. במקרה זה הייתה הצגת הייחוס קריטית מכיוון שדויד בן דניאל לא שאף כלל לתפוס את מקום הגאון של ארץ ישראל. הוא שלל מלכתחילה את הלגיטימציה של מוסד זה לעמוד בראש עם ישראל. ראשות הגולה היא שנראתה לו המעמד הראוי למנהיג תפוצות ישראל. בהיותו ראש גולה במצרים הלך בדיוק בדרכי יהויכין המלך, שהנהיג את עם ישראל מן הגולה. לפי תפיסתו לא היתה למשפחת הכוהנים כל סמכות להנהיג את היהודים.[20]

מן הצד היריב עולות טענות אשר מוצאות את ביטוין במכתב חוזר שהפיץ אביתר הכהן בן אליהו, מכתב המכונה 'מגילת אביתר'. במגילה זו תקף אביתר הכהן את ייחוסו של דויד בן דניאל. הוא פותח את המגילה בנתונים על ייחוסו של דויד בן דניאל, המגיע אמנם אל בית דויד, אבל אל המלכים השליליים והרשעים שבו כגון אחז ומנשה. אלוהים כרת עם בית דויד ברית בתנאי שימלאו אחר הוראותיו, ואלה הפרו אותה פעם אחר פעם. 'בן דויד' האמיתי הוא המלך המשיח שכבר נולד בזמן חורבנה של ירושלים, ועתיד לחזור ביום מן הימים, כלומר אין כל לגיטימציה למשפחת ראשי הגולה. לעומת זאת מביא אביתר את ייחוסו ממשפחת כוהנים בעלת שרשרת הדורות של הכוהנים. להם בסיס מוצק באוטוריטה רוחנית וחברתית. היא קיבלה את סמכותה מאת האל אשר כרת אתם את בריתו 'ברית עולם' ללא תנאי. לכן הם המשפחה היחידה הראויה להנהיג את עם ישראל.[21]

אם כן הייחוס היווה פקטור משמעותי ביותר בנושא המחלוקות. כל צד במחלוקת הבליט את הלגיטימיות שלו ושלל את הלגיטימיות של היריב. המטרה היתה לשבות את לב ההמונים אשר מאז גלות בבל היו כמהים לכל שביב של תקווה שתחדש את המנהיגות הלגיטימית האבודה. הנושא הרגיש והחיוני הזה שמש ככלי להדגשת יתרונותיו של הטוען וככלי ניגוח נגד המחנה היריב כאחת.

קשרי המשפחה

המחלוקות התרחשו באמצע ימי הביניים בארצות האִסלאם. בתקופה זו היו למשפחה הפטריארכלית מעמד ומשקל רבים.  בבבל למשל התרחשו מאבקים פוליטיים פנים-יהודיים איתנים בין כמה משפחות על גאונות בבל ועל ראשות הגולה. משפחות התאחדו גם בעסקי כלכלה ומסחר כגון משפחת הסוחרים התאהִרתים מהמַגרִב.ּ[22]

יש לבחון, אם כן, גם את השפעת קשרי המשפחה לאורך שלושת המאבקים על הגאונות. אם היו לקשרי המשפחה השפעה רבה על שיקולי המשתתפים במחלוקות ועד כמה היתה השפעה זו מכרעת. האם הייתה הקבלה בין השתייכות למשפחה מסוימת לבין נקיטת עמדה לטובת אחד המחנות בקונפליקט.

מקרה המבחן הראשון שלנו הוא המאבק בין נתן בן אברהם לבין שלמה בין יהודה. במחלוקת זו שיחקה ההשתייכות המשפחתית תפקיד מרכזי. לגאון שלמה בן יהודה היה קשר נישואים עם משפחת הכוהנים הגאונים צאצאי שלמה הכהן הגאון: שלמה בן יהודה נשא לאישה את אחותו של הגאון שלמה הכהן. אברהם בן שלמה בן יהודה נשא לאישה את בתו של שלמה הכהן.[23] ואכן שני האחים הכוהנים יוסף ואליהו בני שלמה תמכו בשלמה בן יהודה והיו הרוח החיה במחלוקת. קשר משפחתי נוסף היה בתוך מחנהו של שלמה בן יהודה. לאפרים בן שמריה, מקורבו ונציגו של הגאון שלמה בן יהודה בתור מנהיג קהילת הירושלמים בפֻסטאט ובעל הסמכות בכל הקהילה הרבנית בפֻסטאט, היו קשרי משפחה באמצעות נישואין עם משפחת הכוהנים, תומכיו של שלמה בן יהודה.[24] לאפרים היה חלק בלתי מבוטל בענייני המחלוקת כאשר לחם למען האינטרסים של שלמה בן יהודה בפֻסטאט וגם ניצל את קשריו הטובים עם אנשי החצר של האִמאם הפאטִמי נגד יריביו של שלמה בן יהודה.[25]

גם במחנהו של נתן בן אברהם היו קשרי משפחה אשר התבטאו במהלך המחלוקת. נתן היה קשור מצד אמו למשפחת הגאונים אשר החזיקה בגאונות בסוף המאה ה10-, שאחרון הגאונים מהם היה שמואל הכהן. צד משפחתי עקיף נוסף היוו הקראים למשפחותיהם, שסיפקו בסיס תמיכה מוצק לנתן בן אברהם הן בפֻסטאט והן ברמלה.

עדות ליריבות משפחתית ישנה  בין משפחות הכוהנים ניתן לראות בדבריו של שלמה בן יהודה נגד יריבו נתן בעת המחלוקת. שלמה טוען שעיקר המחלוקת פרצה בגלל מעשיו של נתן :'הייתה הארץ שוקטת מיום נחו מסרפיו (דודיו, שנפטרו) …לעת בא התחילה המריבה '.[26] משה גיל הביא ציטוט זה בגלל הסיפא שלו, וזאת כדי להמחיש את העובדה ששלמה בן יהודה ראה בנתן בן אברהם את מקור המחלוקת והצרות. לענייננו יש להתמקד דווקא ברישא של המשפט, המעיד על כך שהארץ שקטה רק לאחר שנפטרו כמה מקרובי משפחתו של נתן ממשפחת הכוהנים. יש להסיק מכך שהיו משקעים של מאבקים קודמים בין שתי המשפחות.

לעניין המחלוקת היו כנראה עוד שורשים מהעבר הרחוק של מאבקי השררה בין בבל לבין ארץ ישראל במאה העשירית, שהתבטאו בעיקר במחלוקת הלוח.[27] נתן בן אברהם היה צאצא למשפחת הגאונים של מאיר גאון אשר היה יריבו המר של ראש הגולה דויד בן זכאי. אין פלא שנתן בן אברהם כתב את כתב הפלסתר נגד בית בוסתנאי ונגד צאצאיו של בוסתנאי, שמהם יצא גם דויד בן זכאי וגם דניאל בן עזריה.[28]

גם במחלוקת השנייה היו קשרי המשפחה שזורים בקביעת המחנות. מצד אחד היו משפחת הנשיאים, ראשי הגולה, משפחתו של דניאל בן עזריה, אשר נתמך הן על ידי משפחת הכוהנים צאצאי שמואל הכהן, והן על ידי משפחות הקראים. במחנה היריב אשר תמך ביוסף בן שלמה הכהן היו משפחת הכוהנים האחרת, צאצאי שלמה הכהן גאון בן יהוסף. גם במחלוקת הזו היו כנראה משקעים מהעבר ומבבל. יֹאשיהו בן עזריה מֻפסטאט, נצר למשפחת כהן צדק, ראש ישיבת פומבדיתא ותומכו של דויד בן זכאי במאה העשירית, תמך בדניאל בן עזריה ממשפחת דויד בן זכאי נגד יוסף בן שלמה ממשפחת הכוהנים הגאונים.[29]

במחלוקת השלישית נשאר המצב סטטי כאשר מצד אחד היו משפחת הנשיאים, ראשי הגולה, שתמכו בדויד בן דניאל. תמכו בו גם משפחת הכוהנים צאצאי שמואל הכהן הגאון וגם משפחות הקראים. במחנה היריב אשר תמך באביתר הכהן בן אליהו היו משפחת הכוהנים צאצאי שלמה הכהן גאון בן יהוסף.[30]

עדות ליציבות 'משפחתולוגיית המחנות' לאורך הדורות ניתן לראות בעובדה שהן נתן בן אברהם במחלוקת הראשונה והן בנו אברהם בן נתן במחלוקת השלישית לאחר כארבעים שנה, פעלו נמרצות נגד משפחת הכוהנים צאצאי שלמה הכהן גאון בן יהוסף.[31]

אך למרות כל הנאמר לעיל, היו גם  כמה מקרים של בקיעים בתוך המשפחות לאורך מחלוקות אלו. לדוגמא במחלוקת הראשונה, מנשה הכהן אשר היה חתנו של שלמה בן יהודה, היה במחנהו של נתן בן אברהם נגד שלמה בן יהודה. אולי סייעה לכך העובדה שיחסי הנישואים של מנשה עם בתו של שלמה בן יהודה לא היו סוגים בשושנים, בלשון המעטה.[32]

הבקיע שני והבולט ביותר במחנות והקשר המשפחתי היה במחלוקת השנייה. הגאון שלמה בן יהודה סלד מאופיו הקיצוני ומדרכי התנהגותו של יוסף בן שלמה הכהן גאון ועל כן, עוד בימי חייו החליט להעדיף לתפקיד הגאון הבא אחריו את דניאל בן עזריה ממשפחת ראש הגולה על פני יוסף הכהן בן שלמה גאון.[33] מינויו של  דניאל לא רק שהיה נגד משפחתו של שלמה בן יהודה, אלא אף יצא נגד סדרי הורשת התפקידים בישיבת ארץ ישראל.[34] יוסף הכהן בן שלמה גאון היה אב בית הדין של שלמה בן יהודה והישיבה. על פי המסורת, הוא זה שהיה אמור לרשת את כסא הגאונות. אברהם הכהן בן פֻראת שהיה אף הוא ממשפחת הכוהנים צאצאי שלמה הכהן גאון בן יהוסף (היה כנראה בן אחיו של שלמה הכהן גאון בן יהוסף), גם הוא עמד באופן החלטי וללא פשרות לצד דניאל בן עזריה, בניגוד גמור לאינטרס המשפחתי כביכול.[35]

במחלוקת השלישית היה קרע בתוך משפחת הכוהנים כאשר חתימתו של שלמה הכהן בן יוסף, אשר היה בן דודו של אביתר הכהן בן אליהו, נמצאה על כּתוּבּת אשתו של…לא אחר מאשר יריבו המר ואויבו בנפש של בן דודו, דויד בן דניאל. לכאורה אין לעובדה זו חשיבות משמעותית אך כפי שכבר עולה מכל הנאמר, המחלוקות נשאו עמן מטען רגשי כה עז כשחתימה על כּתוּבּה של היריב מעידה על מחנהו של החותם.[36]

ניתן לסכם סוגייה זו בכך שלפי המקורות באופן כללי הייתה הקבלה רבה בין ההשתייכות המשפחתית לבין המחנות. לאורך כל המחלוקות היוו המשפחות את הבסיס למחנה זה או אחר. מן הצד האחר, כאשר אינטרסים חיוניים ביותר כגון אינטרסים כלכליים ואינטרסים של קידום אישי או אפילו אינטרסים אידיאולוגים עמדו בסתירה להמשך הדבקות במחנה המשפחתי, לעיתים הכריע האינטרס האישי בעד הצטרפות למחנה היריב.

 יחסי קראים-רבניים

מערכת היחסים בין הקראים לרבניים היתה נושא רגיש ביותר בעולם היהודי עוד מאמצע המאה השמינית, עת הסתמנו ניצניה של הקבוצה האידיאולוגית-חברתית החדשה. לרבניים ולקראים היו חילוקי דעות מהותיים בענייני דת, מסורת ואמונה, ולא פעם אף פרצו מחלוקות גדולות ביניהם על רקע נושאים אלו. יש מקום לבחון מה היתה עמדתם של הקראים במהלך הקונפליקטים שאנו עוסקים בהם. האם תמכו באופן עקרוני בצד מסוים או שמה עקרונות אחרים הנחו אותם. כמו כן מה היה יחס הרבניים לקראים לאור המחלוקות והאם שימשו המחלוקות האידיאולוגיות ככלי ניגוח ביניהם.[37]

במחלוקת הראשונה בין נתן בן אברהם לשלמה בן יהודה עמדו הקראים לצד נתן בן אברהם. חשובי התומכים הקראים בנתן היו אנשי החצר האחים התֻסתַרים אברהם וחסד בני סַהל. כאשר הגאון שלמה בן יהודה היה נתון בלחץ נפשי רב בגלל הצלחת יריבו נתן בן אברהם בעצרת של הושענא רבה של שנת 1039, כתב לתומכו המובהק אפרים בן שמריה בפֻסטאט שיריבו נתן בן אברהם מקבל סיוע מאנשי 'הכת האחרת'.[38] ביטוי זה בעל קונוטציה שלילית ביותר בזמנו היה מכוון לקראים. גם במכתבים אחרים ציין שלמה בן יהודה את העובדה שנתן בן אברהם נעזר בחסד התֻסתַרי הקראי לשלילה 'מפני שאין הוא מבני דתם'.[39] אין בידינו מידע מדוייק בדבר הסיבה שבגללה תמכו הקראים דווקא בנתן בן אברהם. מתקבל על הדעת שהסיבה היא שקהל הבבליים בפֻסטאט, ובראשם סַהלאן בן אברהם, שהיה מקורב לחסד התֻסתַרי, תמכו בנתן בן אברהם.[40] כששלמה בן יהודה עצמו פנה לעזרת הקראים, הוא לא כינה אותם 'הכת האחרת'. הכינוי הזה נשמר להם רק משלא נענו לפנייתו ובחרו לתמוך ביריבו.[41]

במחלוקת השנייה בין דניאל בן עזריה לבין יוסף הכהן בן שלמה צדדו הקראים במשפחת הנשיאים מבית ראש הגולה ובנציגם דניאל בן עזריה. במגילת אביתר, שכתב אביתר הכהן בן שלמה בשנת 1094 בקירוב, כארבעים שנה לאחר המחלוקת, כתוב שדניאל בן עזריה במאבקו נגד יוסף ממשפחת הכוהנים הסתייע 'בכת הצלע', ביטוי גנאי לעדה הקראית שתמכה במחנהו של דניאל.[42] נראה שהם תמכו בו מאותו הטעם שתמכו לפנים בנתן בן אברהם: קשריו ההדוקים של דניאל בן עזריה עם קהל הבבליים בפֻסטאט, שאתם היו לקראים קשרים טובים. אבל הפעם נוסף גם טעם בעל גוון משפחתי, שניתן לראות בו גם צד אידיאולוגי: בראש הקראים עמדו נשיאים מבית דויד, שגם דניאל בן עזריה נמנה עליו. אולי אפשר לראות כאן רצון להעמיד בראש עם ישראל אנשים מזרע דויד, אולי ראשיתו של רעיון משיחי, והדבר בולט יותר במעורבותם של הקראים במחלוקת השלישית.[43]

במחלוקת השלישית בין דויד בן דניאל לבין אביתר בן אליהו הכהן עלו הקשרים בין הקראים לבין בית הנשיאים הרבניים עליית מדרגה. דויד בן דניאל נשא לאישה את בתו של 'רוזן הזמן', הוא משה הכהן בן אהרן, מנכבדי הקראים ועשיריהם בפֻסטאט. היו אלה ללא ספק נישואים לשם השגת אינטרסים מסוימים, כלומר נישואים פוליטיים. הם באו כדי לחזק את תמיכת הקראים בדויד בן דניאל, תמיכה שכבר היתה נתונה לו ממילא, כמו לאביו לפניו. נישואים בין רבניים לקראים לא היו נדירים, ובאופן קבוע בנישואים מסוג זה, כמו גם בנישואיו של דויד בן דניאל, נקבעו בחוזי הנישואין תנאים לגבי חופש הפולחן של שני בני הזוג. למען נישואים חיוניים אלה, ביטל דויד את ארוסיו לבתו של מצליח בן יפת, תומכו ומיטיבו, ולא היסס לפגוע בו למען השגת מטרותיו הפוליטיות. דויד ראה בקראים גוף תמיכה חיוני, לאור מעמדם הכלכלי האיתן וקשריהם הטובים עם חצר המלכות. כדי לבסס את תמיכתם בו לא הסתפק בנישואים אלה אלא הוסיף וויתר למענם ויתורים מפליגים, אפילו בנושא הרגיש והחיוני של סדרי הלוח.[44]

אביתר הכהן בן אליהו, יריבו המר של דויד בן דניאל, מציג במגילתו את הקראים בתמיכתם בדויד בן דניאל, באופן שלילי ביותר, בהפליגו בתארי גנאי כגון :'בני עוננה', 'פסילים פסולים', ו'פורצי גדר'. גם משליחיו ומעושי דברו של דויד בן דניאל, לא חסך אביתר בכינויי גנאי בהאשימו לפחות אחד מהם" 'ויגלה פנים בתורה ויטה משפט' – רמזים ברורים לקראים ולקשרים איתם.[45] ברור מאליו, שלו היו הקראים משתפים פעולה איתו ותומכים בו, הם לא היו זוכים לכינויי גנאי מסוג זה.

לסיכום: בחיי היום יום היו היחסים בין הקראים לרבניים תקינים ושקטים, והעדות הברורה ביותר לעובדה זו היא הנישואים בין העדות. היחסים התקינים בולטים בעיקר בתקופות שבהם היתה לרבניים תלות בכוחם הכלכלי והפוליטי של הקראים, ולכן הגיעו למערכת של פשרות יום יומיות. במקרים רבים היו האינטרסים משותפים, וכתוצאה מזה גם שיתוף הפעולה, כגון במקרים של פדיון שבויים או נסיונות להשיג הקלות במסים. כמו שהזכרנו נעשו לעתים גם פשרות ערכיות למען השגת אינטרסים אלו. בעת משברים ובזמן ניגודי אינטרסים, לעיתים חומריים בלבד, פרץ ועלה הקרע ועמו השמצות הדדיות ומאבקים קשים, בהתאם לסיטואציה הרגעית. עיקר החיכוכים בין העדות בזמן המחלוקות היו בערים המרכזיות של מצרים וארץ ישראל ופחות בערי המַגרִבּ.  בקַירַואן, העיר הראשית של המַגרִבּ, לא צמחה עדה קראית חזקה עד כדי להוות איום על קהילת הרבניים.[46]

אמצעי ניגוח היריב וגינויו בתור ' נעזר בקראים' היה נפוץ אצל הצד אשר הפסיד את תמיכתם. הגאון שלמה בן יהודה היה תלוי כלכלית ופוליטית שנים רבות באחים התֻסתַרים. רק לאחר שלא הצליח להשיג את תמיכתם בזמן המחלוקת נגד נתן בן אברהם, אז ורק אז החל להשתמש בנושא הקראי בתור כלי ניגוח. גם דויד בן דניאל, כשהיה זקוק לתמיכת הקראים, ויתר להם ויתורים בעלי משמעות אידיאולוגית עמוקה.

אינטראקציות פוליטיות

נושא מרכזי הבולט לאורך שלושת המחלוקות הוא מערכת יחסי הגומלין הפוליטיים בין מאבקי הגאונות בארץ ישראל לבין מאבקי השליטה וההנהגה בקהילות המקומיות. התלות ההדדית מקורה ביחסים המסורתיים שהתבססו במהלך המאות בין המרכז הרוחני, המחוקק והשופט, בדמותה של ישיבת ארץ ישראל, לבין הקהילות בתפוצות, בעלות האמצעים הפיננסיים והפוליטיים, שבהן היתה תלויה. המנהיג המקומי שלט מכוח הסמכות שהוענקה לו על ידי הגאון. הגאון שלט באופן מסורתי מכוח ההכרה בסמכותו, אך באופן מעשי מכוח העזרה הכלכלית, הפוליטית והלגיטימיות שהעניקו לו הקהילות הפזורות.[47]

התלות ההדדית הפוליטית התבטאה במחלוקת  הראשונה באופן חד ובהיר במאבקים על ההנהגה בקהילת פֻסטאט. מצד אחד – אפרים בן שמריה, ראש קהילת פֻסטאט, תמך בשלמה בן יהודה נגד יריבו נתן בן אברהם. ביטוי נאמן לכך הוא מכתב שכתב אפרים לאִִמאם הפאטִמי נגד ניסיון ההשתלטות של נאמני נתן על הנהגת הקהילה בפֻסטאט.[48] אפרים המשיך גם לתמוך כלכלית בישיבה בראשותו של שלמה בן יהודה. מן הצד האחר, העניק שלמה בן יהודה עדיפות ראשונה לאפרים בן שמריה על פני יריביו, הן הירושלמיים והן הבבליים, בכל הנוגע למינויים בקהילה, ובעיקר למינוי בתור מנהיג הקהילה, למרות שהיה לכך לעיתים מחיר כלכלי ופוליטי.[49] הוא אף העניק לאפרים את תואר הכבוד הגבוה ביותר בחשיבותו, 'החבר המעולה', כביטוי להערכה שחש כלפיו (או לתלות בו..).

בנתן בן אברהם תמכה קהילת הבבליים בפֻסטאט בראשות סַהלאן בן אברהם. נתן בן אברהם אף הוא תמך בסהלאן במאבקיו הפנימיים בפֻסטאט. מערכת יחסים דו-כיוונית זו ממחישה לנו היטב את האינטראקציה והתלות הפוליטית הין הגאון לקהילות. בעבר היו לשלמה בן יהודה יחסי עבודה תקינים עם סהלאן בן אברהם, יחסים אשר שני הצדדים יצאו נשכרים מהם. אך כאשר היה צורך למנות מנהיג חדש לקהילת פֻסטאט והגאון העדיף את אפרים בן שמריה, החלו היחסים בין הגאון לסַהלאן בן אברהם להצטנן, ושיא החיכוך ביניהם היה בזמן המחלוקת.[50]

עדות נוספת למורכבות הסוגיה היא מערכת היחסים בין סַהלאן בן אברהם לבין דניאל בן עזריה, עוד לפני שהאחרון התמנה להיות גאון. דניאל בן עזריה חי ופעל בפֻסטאט וצבר בה כוח פוליטי רב. סַהלאן בן אברהם, גם בגלל התנגדותו לשלמה בן יהודה שדניאל בן עזריה היה מתומכיו, אך בעיקר מחשש למעמדו בפֻסטאט נוכח עליית כוחו של דניאל בן עזריה, הפיץ את כתב הפלסתר הידוע נגדו.[51]

אכזבה רבה הייתה נחלתם של האחים הכוהנים יוסף ואליהו בני שלמה הכהן גאון, אשר למרות תמיכתם העקבית בשלמה בן יהודה, בחר האחרון לתמוך במועמדותו של דניאל בן עזריה לראשות הישיבה אחריו, במקום ביוסף הכהן, שציפה לכך, ובצדק רב מבחינתו.[52]

דניאל בן עזריה עמד אף הוא בפני דילמות לא קלות בעת הצורך להעדיף מועמד מסוים על פני משנהו. כשמת אפרים בן שמריה בשנת 1055, נאלץ דניאל בן עזריה, שהיה אז גאון ואחראי על המינויים, להתנגד למינויו של יהודה 'הרב' בן יוסף, נציג המַגרִבּים בפֻסטאט. זאת למרות קשריו הטובים עם בני המַגרִבּ בפֻסטאט, וגם עם קהילת קַירַואן בראשות הנגיד יעקב בן עמרם. הוא העדיף על פניו את איש קהל הירושלמיים עלי בן עמרם, משיקולים פוליטיים מסובכים.[53]

במחלוקת השלישית נגלה צד נוסף להשפעתן של המחלוקות על הפוליטיזציה המקומית של הקהילות. אלו היו המינויים הפוליטיים למשרות מקצועיות במוסדות הקהילה. אין זה אומר שמינו אנשים שלא התאימו לתפקידם, אלא שכאשר היו כמה חלופות, מינה המנהיג את האיש שממנו תצמח לו התועלת הפוליטית הרבה ביותר, את מקורבו. המסקנה היא שמינויים רבים בקהילות השונות הושפעו מהכרעות פוליטיות בהנהגה המרכזית, או להפך, שמישרת הגאון נקבעה  כתוצאה של המאבקים בקהילות. לאחר שמינה את עצמו לנשיא ולראש גולה ממצרים, החל דויד בן דניאל בעריפת ראשים פוליטית: הוא הדיח חזנים, דיינים ושאר בעלי תפקידים. תחת המודחים  מינה דויד את אנשי שלומו. מקרים כאלו קרו באשקלון, בקיסריה, בחיפה ושאר קהילות.[54]

לסיכום: אלה רק אחדות מהדוגמאות הרבות הנוגעות לנושא של השפעות פוליטיות, הן ישירות והן עקיפות, על מאבקי השררה, ההנהגה המקומית וכס הגאונות. גם קומץ דוגמאות זה יכול לשפוך אור על המורכבות והדינמיות של המערכת הפוליטית בעולם היהודי: בעיקר בעת מאבקי כוח, אך גם בעתות רגיעה לאורך כל התקופה.

שימוש באלימות מילולית ופיסית

האלימות הפיסית והמילולית תפסה מקום נכבד בין הצדדים היריבים במחלוקות. במחלוקת הראשונה, בין שלמה בן יהודה ובין נתן בן אברהם, נזכר שמשפחת שֻוַיע שהיו מתומכי נתן בן אברהם הוכו על ידי אנשי מחנהו של שלמה בן יהודה במהלך העצרת המרכזית על הר הצופים בהושענא רבה של שנת 1038. בעיר רמלה נמנעה קטטה המונית רק ברגע האחרון, רק מכיוון ששלמה בן יהודה ויתר, מחשש לפרוץ הקטטה הזאת, עזב את בית הכנסת והקים בית כנסת קטן משלו.

בפֻסטאט נסגר בית הכנסת של הירושלמיים על ידי השלטונות המוסלמים לשלוש שנים תמימות בגלל קטטות רבות שהיו בין המחנות. זה לא היה מעשה של מה בכך. בית הכנסת של הירושלמיים היה בית הכנסת המרכזי של קהילת פֻסטאט והיה גם מוסד חברתי ,כלכלי ופוליטי כלומר – מרכז העצבים של הקהילה היהודית. נתן בן אברהם לא טמן ידו בצלחת ובעזרת קשריו עם השלטונות הפאטִמים הזמין חיילים פאטִמים להשתלט על כספי ההקדש אשר היו מיועדים לישיבת ארץ ישראל ולמעשה עברו ישירות לידי שלמה בן יהודה. גם בעיר רמלה נסגר בית הכנסת של הירושלמיים בפורים שנת 1039 לתקופה קצרה על ידי השלטונות בגלל המריבות סביב המחלוקת.[55]

הצדדים היריבים נקטו גם באמצעים של אלימות מילולית לסוגיה כדי להשיג את מטרותיהם. האמצעי המקובל ביותר היו החרמות והנידויים, אבל הצדדים נקטו גם בשבועות ובקללות כדי להשפיע על מהלך האירועים או להעניש את יריביהם.[56] ההזדמנות המתאימה ביותר להשתמש בכל האמצעים הללו היתה בזמן העצרת המרכזית של הישיבה על הר הזיתים בהושענא רבה. בדרך כלל נאספו עם רב בעצרת הזאת, כולל עולים לרגל רבים מכל התפוצות וגם מכל קצוות הארץ.

זאת היתה ההזדמנות שבה נהגו להכריז חרם נגד הצד היריב, או לכנס את המחנות ולהלהיט את הרוחות. להטיל חרם היתה סמכותו הבלעדית של הגאון, וכך נזכר גם בכתב סמכויות הגאון שהעניקו לו השלטונות המוסלמים. אבל במקרה שבו היו שני טוענים לכתר הגאונות, כמו בכל המחלוקות שאנו עוסקים בהן, ניצל כל אחד מהטוענים לגאונות את סמכותו לכאורה והטיל חרם על יריבו.[57]

במחלוקת הראשונה הטילו חסידי שלמה בן יהודה באישורו חרם על מחנהו של נתן בן אברהם במסווה של נוסח חדש לחרם על הקראים. התוצאה היתה התפרצות אלימה בין שני המחנות. החרם הוכרז בהושענא רבה של שנת 1038. למחרת היום, בשמיני עצרת, הכריזו את החרם השנתי על הקראים בנוסח הרגיל. שלמה בן יהודה לא הסתפק במעשה זה של חרם חד-פעמי. הוא שלח מכתבים לכל קהילות ישראל. במכתבים ביקש להחרים את נתן בן אברהם לאחר הצלחותיו של זה ברמלה.[58]

גם הקללות תפסו מקום נכבד במהלך האירועים. לקללה שהוטלה במהלך טקס פולחני הייתה משמעות רבה ואנשים חששו ביותר ממשמעויותיה. שלמה בן יהודה ביטא במכתביו את החשש שיקללו אותו הן בחייו והן לאחר מותו (מה שאכן אירע). מצדו הוא לא היסס שלמה בן יהודה בעצמו לקלל את נתן בן אברהם בקללות נמרצות כגון: 'להכרית לו משתין בקיר'.[59]

הצדדים היריבים לא בחלו גם באמצעים מגוונים אחרים כגון התנכלויות למיניהן, האשמות בלקיחת שוחד, האשמות בשקרים, הסתות ורדיפות. בולט המקרה של אברהם בן דויד בן סֻגמאר. הוא היה מקורבו של שלמה בן יהודה והמחנה היריב האשים אותו ששכב עם 'זונה גויה', האשמה חמורה ביותר. נתן בן אברהם ניצל אז את סמכותו לכאורה בתור גאון, והטיל עליו חרם, מעשה שגרם לסערת רוחות בקהילת פֻסטאט.[60]

גם במחלוקת השנייה, בין דניאל בן עזריה לבין האחים הכוהנים, הרבו להשתמש באמצעים אלימים. בעזרת קשריו עם השלטונות גרם דניאל בן עזריה לכאורה למאסרם של יריביו יוסף ואליהו בני שלמה הכהן גאון.[61] בירושלים התנהלו קטטות עזות בין אנשי טבריה לבין אנשי צור סביב מחלוקת זו.[62]

האשמות קשות בשימוש באלימות פיסית ומילולית הטיח גם אביתר בן אליהו הכהן בדויד בן דניאל. לפי חיבורו (המגמתי) של אביתר, רדה דויד בן דניאל בחזנים ואף העניש אותם במלקות משום שסירבו להשמיט את שם הגאון אביתר בזמן הברכות בתפילה, או כשסירבו לברכו בתואר 'ראש הגולה'. האשמות קשות ביותר הפנה אביתר כלפי שליחיו של דויד בן דניאל בצור. לטענתו גרמו שליחים אלה בכוח הזרוע למניעת לימוד התורה על ידי משפחת הכוהנים. למעשה זה לא היתה בהכרח משמעות רוחנית או של הנהגה,  אלא בעיקר משמעות כלכלית. עיסוק זה היה מטה לחמם. שליחים אלה אף מואשמים באחריות (לא ברורה) למקרה מוות מסוים. את ההאשמות האלה צריך לקבל בערבון מוגבל, משום שרבים במגילה השיבושים והעיוותים ההיסטוריים, שנכתבו כדי להטות את הכף לטובת משפחת הכוהנים ולהוציא את דיבת יריבם רעה. מכל מקום, שמץ של אמת בוודאי שיש בה. אליהו הגאון, אביו של אביתר השתמש אף הוא בנשק החביב כל כך על הגאונים והטיל חרם על דויד בן דניאל, בשעת הכינוס שהתקיים בהושענא רבה של שנת 1082 בחיפה.[63]

לסיכום, בכל שלוש המחלוקות העומדות פה לבדיקה, השתמשו היריבים ותומכיהם בכל האמצעים הפוליטיים הידועים להם, החל מחרמות, שבועות וקללות, וכלה בהלשנות, הסגרות, עלילות שווא, מכות ואלימות פיסית קשה. שום אמצעי לא היה פסול כדי להשיג את המטרה, והמטרה היתה תמיד תפיסת כס השלטון, מטרה פוליטית שהיתה מלווה לא פעם בהסברים ובנימוקים אידיאולוגיים. אין צד אחד בכל המחלוקות הללו, ואין אדם אחד בכל המחלוקות הללו, שהיה נקי משימוש באמצעים שצויינו.

 מעורבות השלטונות המוסלמים במחלוקות ותוצאותיה

התושבים היהודים של הממלכה הפאטִמית היו לכאורה נתונים למרותם של השלטונות. כבר מוחמד העניק להם בשנת 630 את הזכות לאוטונומיה פנימית, כלומר לשיפוט עצמי ולהנהגה עצמית. אבל בנוהג קבוע היה הגאון מקבל כתב מינוי מהאִמאם (השליט) הפאטִמי. כתב מינוי זה היה ניתן בשתי הזדמנויות, כשהגאון נפטר והיה צורך למנות גאון אחר תחתיו, או כשאִמאם מת ועל האִמאם החדש היה לחזור ולאשר את המינויים. בגניזה נמצא שטר המינוי אשר קיבל שלמה בן יהודה מהאִמאם הפאטִמי  אַלמֻסתַנצִר בשנת 1036, אשר חזר והסמיך אותו להיות גאון וראש ישיבת גאון יעקב.[64] כלומר, היהודים עסקו בעצמם בענייניהם הפנימיים, אבל המנהיג שלהם קיבל את אישור השלטונות.

מכל הידוע לנו על גישת השלטונות המוסלמים לבני החסות, לא נהגו השלטונות להתערב בענייניהם הפנימיים של בני החסות, והניחו להם לפתור את בעיותיהם בעצמם. הם התערבו בדרך כלל רק כאשר נתבקשו לכך באופן מפורש על ידי בני החסות עצמם. גם בדיקה שטחית מראה שהיהודים הרבו לפנות לשלטונות הפאטִמים בכל מקרה של סכסוך פנימי רציני ביניהם, על אחת כמה וכמה כשהמחלוקת היתה בין שני טוענים לגאונות. תומכי שני הצדדים נהגו באופן עקבי לפנות לעזרת גורמים מוסלמים כדי לזכות בתמיכתם.

כבר בפתיחת המחלוקת הראשונה, כאשר נתן בן אברהם ערער על גאונותו של שלמה בן יהודה בשנת 1038, יצא אברהם בן הגאון שלמה באופן בהול לדמשק כדי להשיג תַוקיע, כלומר פקודה מהשלטונות המאשרת את הלגיטימציה לגאונותו של שלמה בן יהודה[65] . שלמה בן יהודה הפעיל גם אנשים אחרים שהיתה להם השפעה על השלטונות, כגון מנהיג קהילת הירושלמיים בפֻסטאט – אפרים בן שמריה. אפרים פנה באופן עקיף לאִמאם אלמֻסתַנצִר, כדי שזה יבלום את ההשתלטות של נתן בן אברהם בפסטאט ואת התנכלויותיו של נתן לשלמה בן יהודה.[66] אברהם הכהן בן יצחק בן פֻראת היה מתומכיו העיקריים של שלמה בן יהודה. לאברהם היתה עמדת מפתח בהיותו  רופאו של מושל רמלה. לאחר שנתן בן אברהם הכריז עצמו גאון, הלך אברהם אל מושל רמלה כדי שיפעל נגד נתן בן אברהם, שנתפס בעיניו כלא-לגיטימי.[67] אך בשלב שהשליט המקומי ברמלה נסה לפעול נגד נתן בן אברהם הסתבכו העניינים. נתן בן אברהם לא טמן ידו בצלחת ואף הוא הפעיל את קשריו אצל השלטונות. היו לו קשרים עם האחים התֻסתַרים הקראים אברהם וחסד בני סַהל אשר להם היה קשר ישיר לוַזיר בפֻסטאט – עלי בן אחמד אלג'רג'ראאי.[68] בתוקף קשרים אלו איים נתן בן אברהם על מושל רמלה שאם יפעל נגדו הוא יפנה לוַזיר. כך, לאחר משיכה בחוטים הנכונים השתלט לבסוף נתן בן אברהם על הסמכות היהודית בעיר רמלה.

נוסף על קשרים עקיפים עם השלטונות, היו לנתן בן אברהם גם קשרים ישירים לחלוטין עם הפקידות הגבוהה בממלכה. בתקופת המחלוקת מינה האִמאם את חסד בן סַהל התֻסתַרי להיות כּאתִבּ אַלגַ'יש (הפקיד הממונה מטעם השלטונות הפאטִמים על הצבא). מינוי שמסביר את התבססותו והישגיו של נתן.[69]

השלטונות היו מעורבים גם בסגירת בית הכנסת של קהל הירושלמיים בפֻסטאט. רוב הציבור היהודי התפלל בבית כנסת זה (לבד מן הבבליים שהתפללו בבית הכנסת של הבבליים) ותמך בשלמה בן יהודה. נתן בן אברהם דיבר על לב האחים התֻסתרים שפעלו אצל האִמאם. ההוראה המלכותית ניתנה לסגור את בית הכנסת של הירושלמיים בתואנה של הפרעות ציבוריות, והוא נשאר סגור שלש שנים. לבית הכנסת היה לא רק תפקיד פולחני בלבד לקיום תפילות, תפקיד שהוא כשלעצמו בעל חשיבות, אלא אף תפקיד חברתי בעל השפעה פוליטית. מסיבה זו צעדו הקיצוני של נתן מובן יותר.[70]

שני היריבים פעלו גם בחזית המערב. לשלמה בן יהודה היו קשרים גם בקַיראוַן ,העיר המרכזית של המַגרִבּ. בעיר קַיראוַן ישב הנגיד יעקב בן עמרם. לנגיד זה היו קשרים עם החצר הזירית, ובמיוחד עם הח'ליפה הזירי מֻעיז בן בּאדיס. השלטונות הזירים היו שליטים במַגרִבּ בחסות השלטונות הפאטִמים ומטעמם, ולמֻעִז בן בּאדיס היו קשרים עם הוַזיר בפֻסטאט.[71] מקורבי שלמה בן יהודה גאלִבּ הכהן בן משה ואברהם בן דויד אבן סֻגמאר שלחו מכתב לנגיד יעקב בן עמרם. במכתב הם מבקשים ממנו לתקן את המעוות שגרם בעבר, כאשר נתן בשעתו מכתב המלצה לנתן  בן אברהם, ודוחקים בו לפנות ישירות לשליט הזירי, כדי שהלה יפעל למען שלמה בן יהודה. אבל למעשה כוחו של נגיד קַיראוַן כבר נחלש ביותר עקב אירועים מדיניים בח'ליפות הזירית בשנות ה50- של המאה  ה11-.[72]

קץ המחלוקת הראשונה הושפע באופן ישיר מהתערבות השלטונות. למעשה השלטונות בארץ ישראל אהדו מלכתחילה את שלמה בן יהודה, ותמכו בו נגד מתחרהו. במכתב של שלמה בן יהודה לאחר המחלוקת הוא מציין שהמחלוקת נפתרה הודות להתערבותו של מושל ירושלים אשר קבל הוראה מהוַזיר אשר קבל הוראה מהאִמאם עצמו. מקורביו בפֻסטאט הם אלו אשר לחצו על השלטונות, והשיגו לו את הנצחון. הנצחון מוצג על ידי שלמה בן יהודה בתור הסכם שלום, אך למעשה היה זה יותר הסכם כניעה של נתן בן אברהם, בשנת 1042.[73]

גם במחלוקת השנייה, בין דניאל בן עזריה לבין יוסף הכהן בן שלמה, היו מעורבים גורמים חיצוניים. לשני היריבים היו קשרים שונים עם השלטונות. השלטונות המקומיים בארץ ישראל נטו להיות בקשרים עם יוסף בן שלמה ולחצו על מתנגדיו. מנגד היה דניאל בן עזריה מקושר היטב עם הוַזיר הפאטִמי אליאזוּרי. הפניות אל הוַזיר בוצעו באמצעות רופאו היהודי ומקורבו של הוַזיר אברהם הכהן בן פֻראת. ואכן הקשרים הללו הוכיחו את עצמם כשהוציא הוַזיר לטובת דניאל מַנשוּר, כלומר תעודת מינוי רשמית אשר הוכרז עליה בפומבי. לדניאל בן עזריה היו קשרים ישירים עם אישים נוספים בצמרת השלטון הפאטמי, בעלי תפקידים רשמיים בארץ ישראל, והוא פעל בעזרת שליחים אליהם לשכנעם בדבר עדיפותו על יוסף הכהן.[74]

במחלוקת זו נקט לכאורה דניאל בן עזריה נגד מחנה היריב צעד תקיף ביותר. על פי הכתוב במגילת אביתר, המגמתית בפירוש, מגילה שנכתבה על ידי אביתר ממחנה הכוהנים, גרם דניאל בן עזריה למאסרם של יריביו האחים הכוהנים יוסף ואליהו (אליהו היה אביו של אביתר, כותב המגילה). אם אכן נקט דניאל בצעד זה, לא היה זה ממש צעד חריג. היהודים הרבו להשתמש בצעדים כגון אלה נגד יריביהם. אמנם באופן רשמי אסרה ההנהגה היהודית על יהודים לפנות לערכאות של גויים, ואף הטילה על העוברים על האיסור חרם. אך ההנהגה עצמה, כלומר הגאונים, עברה על האיסור שהטילה היא עצמה, כשהדבר נגע לשלטונם האישי. מכל מקום יש בצעד כזה כדי לבטא את עוצמת השנאה בין הצדדים, עד כדי לנקוט בכל האמצעים האפשריים.[75]

השלטונות המקומיים ניסו במידת מה לתווך בין המחנות. בדצמבר 1051 שלחו שלטונות רמלה ליוסף הכהן הוראת זימון להגיע לדאג'וּן (כיום בית דגן, שם כנראה שכנה המפקדה  של הצבא הפאטִמי בארץ ישראל). הדברים נודעו לדניאל בן עזריה והוא חשש שהשלטונות מעדיפים את יריבו על פניו. מכתב מלא חששות כתב דניאל בן עזריה בעניין זה לידידו אברהם הכהן בן פראת.[76]

במחלוקת השלישית הגיעה מידת התערבות השלטונות באירועים ובמיוחד השפעתם על אופן אירועי סוף המחלוקת לשיא עוצמתה. כל עניינה של המחלוקת וכן הבסיס הראשוני לחולשתו של אביתר הגאון בפרט ושל מוסד גאונות ארץ ישראל בכלל נוצר בגלל הסיטואציה המדינית-צבאית. בין השנים 1074-1071 כבשו שבטי התֻרכּמאנים (המכונים סַלג'וּקים, על שם המשפחה שעמדה בראשם) את הארץ והתנהגו אל תושביה באכזריות. ישיבת ארץ ישראל נאלצה לעזוב את ירושלים ולעבור לצור. צור נשלטה החל משנת 1063 על ידי הקאדי המקומי אִבּן אַבּי-עַקיל ובניו, אשר החזיקו בה אוטונומיה ניטראלית במשך כ18- שנים. דויד בן דניאל ניצל סיטואציה זו כדי להחליף את הסמכות העליונה של הגאונות בארץ ישראל בראשות הגולה אשר ייסד במצרים.

בתחילת המחלוקת הייתה ידו של דויד בן דניאל על העליונה. עליונות זו הושגה בזכות קשריו עם הוַזיר בַּדר אלגַ'מאלי, באמצעות פלוני בן אַלכַיר הגר.[77] באמצעות קשרים אלו גרם דויד להגליית פטרונו של הגאון אביתר הכהן בן אליהו. פטרון זה היה הנגיד מבורך בן סעדיה ממשפחת רופאי החצר. מבורך הוגלה לעיר פַיוּם שבמצרים העילית. כך בודד אותו דויד בן דניאל כדי שלא יוכל להשפיע על המאבק לטובת אביתר. דויד בן דניאל הצליח לנתק את הגאון אביתר הכהן ולבודדו, הן גיאוגרפית (ישב בצור הרחוקה) והן מקשרים עם השלטונות המרכזיים במצרים. דויד לקח לעצמו את התואר 'ראש הגולה' במצרים (תקדים בתולדות עם ישראל – ראש גולה היה רק בבבל. גולה היא בבל) ושלט ביד רמה כ12- שנה. במהלך שנות שלטונו לא הסתיים המאבק. אביתר ניסה לשמור על מעמדו ודויד הפעיל לא פעם את השלטונות נגד המחנה היריב.

התפנית במחלוקת קשורה קשר ישיר לחילופי גברי בוַזירות הפאטִמית. בשנת 1094 חלה הוַזיר בּדר אלגַ'מאלי ונאלץ להעביר לבנו אלאַפצַל את הוַזירות . מבורך בן סעדיה, פטרונו של הגאון אביתר הכהן, אשר היה רופאו ומקורבו של הוַזיר החדש אלאַפצַל, הוחזר מגלותו לפֻסטאט והושב על כנו בתור רופא החצר וראש היהודים. חודש אחד בלבד אחרי אירוע זה, חזר גם אביתר למעמדו הרם ואילו דויד בן דניאל נעלם מעל במת ההיסטוריה.[78]

רוב המידע שיש בידינו על פרשה זו נובע מן הכתוב ב'מגילת אביתר' שכתב אחד הצדדים במחלוקת, אביתר הכהן בן אליהו. המגמתיות של המגילה ברורה לגמרי, ורבים בה אי-הדיוקים שעלה בידי החוקרים לזהות לאור תעודות אחרות מן הגניזה העוסקות בפרשה זו. צריך לקחת את כל המידע הזה בערבון מוגבל ולאמת אותו ככל האפשר עם תעודות אחרות.

לסכום סוגייה זו ניתן לקבוע באופן חד משמעי שלשלטונות המוסלמים הייתה השפעה מכרעת על מהלך כל אחת משלוש המחלוקות, השפעה אשר לעיתים אף הכריעה את הכף באופן ישיר לטובת אחד המועמדים. יש לחזור ולהזכיר שמעורבות השלטונות באירועים הפוליטיים הפנים-יהודיים באה רק לאחר בקשות או לחצים של היהודים עצמם. ההנהגה המרכזית המוסלמית הייתה אדישה מלכתחילה למאורעות אלו, ובוודאי לא יזמה אותם. הם התערבו רק כשהתבקשו לכך.[79]

 סיכום ומסקנות

א. הגורם הכלכלי הוא גורם בעל משקל סגולי רב ביותר לאורך כל המחלוקות, בעיקר בגלל תלותם הכלכלית של ישיבת ארץ ישראל ושל גאוניה בכספי התרומות אשר הגיעו מקהילות ישראל השונות ובמיוחד מפֻסטאט ומקַיראוַן אשר היו המרכזים הכלכליים באזור.

למקבלי ההחלטות אשר פעלו בתוך סבך שיקולים סותרים ודילמות, היווה הגורם הכללי פקטור מרכזי בהחלטתם כיצד לפעול במהלך המחלוקת, לעתים אף נגד עמדות אידיאולוגיות בסיסיות אשר בהן החזיקו.

ב. בולטת הסתמכותם של היריבים על ייחוסם, ייחוס משפחתי המקנה אוטוריטה רוחנית ולכן גם סמכות לעמוד בראש מוסד המנהיגות. בית הנשיאים שהסתמכו על היותם צאצאי 'בית דויד', זכות אשר הקנתה להם, לדעתם, את הבלעדיות על השלטון בעם היהודי.  מן הצד האחר  עמדו משפחות הכוהנים אשר הביאו את מוסד הכהונה כפקטור המרכזי באוטוריטה הפוליטית שלהם. כפועל יוצא מטיעונים אלו ניסו הצדדים היריבים לשלול את הלגיטימציה של יריביהם על ידי הוכחות וטענות היסטוריות תאולוגיות שבאו לשלול את הייחוס של יריביהם. כך למשל עשה נתן בן אברהם, כשכתב את כתב הפלסתר (שהעתיק סַהלאן בן אברהם) נגד בית בוסתנאי, כתב שבא   לערער על זכותו של דניאל בן עזריה להיות גאון.

ג. קשרי המשפחה שיחקו תפקיד מרכזי לאורך המחלוקות. בדרך כלל היו המאבקים בין משפחות למשפחות אחרות, כלומר הייתה הקבלה בין הצד בקונפליקט לבין ההשתייכות המשפחתית. באופן כללי התחרו שלוש משפחות עיקריות על תפקיד הגאונות. למרות זאת כאשר האינטרסים לעתים לא עלו בקנה אחד בתוך המשפחה, עברו בני משפחה לפעול לטובת הצד היריב למשפחתם. למשל, שלמה בן יהודה העדיף את דניאל בן עזריה על יוסף הכהן בן שלמה קרוב משפחתו. טעמיו אינם גלויים לעין. אולי חשב שאישיותו של דניאל בן עזריה, המאחדת כישורי הנהגה מרשימים מן הצד האחד, וייחוס לבית דויד מן הצד האחר, עדיפה על פני שיקולים משפחתיים גרידא.

ד. הקראים היו מעורבים בצורה פעילה במחלוקות שהתרחשו במחנה הרבני. מצד אחד היו שותפויות בין הרבניים ובין הקראים בהתאם לסיטואציה ולאינטרסים המשותפים של הצדדים השונים. הצדדים היריבים נעזרו בקראים העשירים ובעלי ההשפעה ככל יכולתם, וגייסו לטובת העניין אפילו קשרי חיתון. הקראים תמכו באופן עקבי בנשיאים מבית דויד, והתנגדו למשפחת הכוהנים צאצאי שלמה בן יוסף הכהן. הקשר לבית דויד מובן לאור העבודה שגם בראש הקראים עמדו נשיאים שהיו לכאורה צאצאי בית דויד. מן הצד האחר, היריבים שלא קיבלו את תמיכת הקראים, למרות שרצו בכך מאוד, לא היססו להטיח ביריביהם שהם נעזרים בבני דת אחרת, וקיללו את הקראים או את יריביהם אשר נסתייעו בקראים, סיוע שהיו גם הם מקבלים בשמחה לו ניתן להם. הצד שקיבל את תמיכת הקראים, שמח בה מאוד, ולפתע ההבדלים האידיאולוגים המהותיים בין הרבניים לבין הקראים נעלמו כלאחר יד.

ה. היתה מערכת יחסי גומלין פוליטיים בין מאבקי הגאונות בארץ ישראל לבין מאבקי השליטה וההנהגה בקהילות המקומיות. התלות ההדדית מקורה ביחסים המסורתיים שהתבססו במהלך המאות בין המרכז הרוחני, המחוקק והשופט, בדמותה של ישיבת ארץ ישראל, לבין הקהילות בתפוצות, בעלות האמצעים הפיננסיים והפוליטיים, שבהם היתה תלויה. המנהיג המקומי שלט מכוח הסמכות שהוענקה לו על ידי הגאון. הגאון שלט באופן מסורתי מכוח ההכרה בסמכותו, אך באופן מעשי מכוח העזרה הכלכלית, הפוליטית והלגיטימיות  שהעניקו לו הקהילות הפזורות. התלות הזאת באה לידי ביטוי בולט במחלוקות, כשמנהיגי הקהילות תומכים, לפי העניין, כל פעם בצד אחר במחלוקת. למנהיגי הקהילות היתה השפעה רבה על מהלך המחלוקת ופתרונה.

ו. בדיקת אופי העימותים וחומרתם מראה שאלימות פיסית, הלשנות, קללות, חרמות, עלילות והסתות היו מנת חלקם של כל הצדדים במחלוקות, עדות לעצמת השנאה והמחלוקת החריפה בין היריבים בכל המחלוקות.

ז. הצדדים היריבים טרחו תמיד לערב את השלטונות המרכזיים המוסלמים, כל אחד לצידו. התוצאה היתה שבכל העימותים הייתה לשלטונות השפעה ישירה על המאורעות. אמנם היו הבדלים בעצמת ההשפעה ותדירותה, אך היא היתה מהלך קבוע, שהגיע לשיאו בפתרון המחלוקת השלישית.

סוף דבר

בחיבור זה נסקרו רק שלוש מחלוקות, וגם בהן רק מאפיינים עקרוניים ובולטים. שאלות רבות עדיין נותרו לא בדוקות. מהן עקרוניות כגון מה משותף בהשפעת המחלוקות הללו על קהילות בבל וקהילות אירופה. יש גם מאפיינים משותפים שנראים שוליים, ואפילו מוזרים כגון העובדה שכל שלושת המפסידים בשלוש המחלוקות נעלמו מן האופק ההיסטורי סמוך לתבוסתם, שלא לדבר על כך שלא זכו להיות גאונים.[80]

ראוי לסיים בדבריו של משה גיל, המתייחסים למחלוקת השלישית, אך מתאימים גם לשאר המחלוקות: 'אין ספק שהיקפה של המחלוקת היה כביר, היא סחפה לתוכה קהילות רבות. קשה לנו היום לתפוס את מלוא היקפה ועומקה'.[81]

 

הערות

[1]  תאריכים עיקריים ומסגרת המאורעות:  גיל , ארץ ישראל, א, עמ'  542 – 626 .

[2] ברקת, עוד על אפרים בן שמריה, עמ' כח.

[3]  גויטיין, היישוב בארץ ישראל, עמ' 50 – 51 .

[4] על פעילותם הכלכלית של התֻסתַרים ראה: גיל, התסתרים, עמ' 29 – 37.

[5] גיל, ארץ ישראל, א, עמ'  593, ב, עמ' 704-703.

[6] ברקת, שפריר מצרים, עמ' 63-62.

[7] ברקת, שפריר מצרים, עמ' 93.

[8] גיל, ארץ ישראל, א, עמ'  581.

[9] גיל, מגילת אביתר, עמ' 58.

[10] גויטיין, היישוב בארץ ישראל, עמ' 51-50

[11] גיל , ארץ ישראל, א, עמ'  564-563.

[12] ברקת, ההנהגה היהודית בפסטאט, עמ' פא-פג.

[13] אברמסון , במרכזים, עמ' 33-25; גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 563-562 .

[14] גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 549; ב, עמ' 232, שורות 13-11.

[15] שלמה בן יהודה  לכאורה לא נחשב בעל ייחוס ישיר עתיק יומין . ייחוסו בא לו מקשריו המשפחתיים  עם משפחת הכוהנים. בחירתו לגאון הייתה בגלל תורתו ואישיותו הייחודיים, והוא רוצה להדגיש את הרצון האלוהי הכרוך בבחירתו. ראה: אסף, תקופת הגאונים, עמ' צט, וראה גם: גויטיין, חברה, ב, עמ' 16.

[16] גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 550-549.

[17] על פרשת בוסתנאי ראה: גיל, המיפגש הבבלי; גיל, במלכות ישמעאל, א, עמ' 81-58.

[18] גיל , ארץ ישראל, א, עמ' 576-575.

[19] גיל,  מגילת אביתר, עמ'  52; גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 583, 541-540.

[20] גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 613.

[21] גיל, מגילת אביתר, עמ' 69, 84-81; גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 624-622, ב, עמ' 395-392.

[22] חשיבות הליכוד המשפחתי לגבי  המסחר ראה :'משפחה כמקור סמכות-התאהִרתים', בן-ששון, צמיחת הקהילה, עמ' 147-144.

[23] גיל , ארץ ישראל, א, עמ' 550.

[24] ברקת, שפריר מצרים , עמ' 103-102.

[25] אם כי לא בטוח שיחסיו של אפרים עם שלמה בן יהודה היו נקיים משמץ בוגדנות. ראה: ברקת, עוד על אפרים בן שמריה, עמ' כה-מ.

[26] גיל , ארץ ישראל , א,  עמ'  565, ב, עמ' 229, שורות 26-25.

[27] גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 466-461.

[28] ברקת, הקשרים, עמ' 48; הנ"ל, שפריר מצרים, עמ' 97; גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 575.

[29] ברקת, הקשרים, עמ' 48; הנ"ל, שפריר מצרים, עמ' 97.

[30] גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 624-622.

[31] גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 617-616.

[32]  שם, עמ' 554.

[33] גויטיין, היישוב בארץ ישראל, עמ' 143; גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 588; ברקת, שפריר מצרים, עמ' 93.

[34] גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 419-417.

[35] ברקת, אברהם הכהן, עמ' ה-ו.

[36] גיל , ארץ ישראל , א, עמ'   599.

[37] גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 655-653.

[38] גיל , ארץ ישראל, א, עמ'  573, 576,  ב, עמ' 229, שורה 24.

[39] שם, א, עמ' 580, ב, עמ' 351, שורה 25.

[40] ברקת, שפריר מצרים, עמ' 182.

[41] גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 576.

[42] גיל , מגילת אביתר, עמ' 55; הנ"ל, ארץ ישראל, א, עמ' 533, 588, ב, עמ' 395, שורה 9.

[43] גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 591.

[44] אסף, באהלי יעקב, עמ' 182; גיל, מגילת אביתר, עמ' 71; הנ"ל, ארץ ישראל, א, עמ' 609.

[45]  גיל , ארץ ישראל, א, עמ' 616, 624-623.

[46] בן-ששון, צמיחת הקהילה, עמ' 53-47.

[47] ברקת, שפריר מצרים, עמ' 77-76.

[48] גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 579, ב, עמ' 345. לדעתי תמיכתו של אפרים בן שמריה לשלמה בן יהודה לא היתה לגמרי יציבה, ראה: ברקת, עוד על אפרים בן שמריה, עמ' כה-ל; הנ"ל, שפריר מצרים, עמ' 96-94.

[49] כגון מעורבותו של  סַהלאן בן אברהם, ראש קהל הבבליים, לטובת יריבו של שלמה בן יהודה. אם כי גיל סבור היום שאולי אין העובדה הזאת חד-משמעית, ראה: בענייני ארץ ישראל, עמ' 13.

[50] ברקת, שפריר מצרים, עמ' 106, 181.

[51] גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 577; ברקת, שפריר מצרים, עמ' 93.

[52] גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 588.

[53] ברקת , עלי בן עמרם, עמ' יא-יג. .

[54]  גיל , ארץ ישראל, א, עמ' 609 – 610.

[55] גויטיין, היישוב בארץ ישראל, עמ'  61 ; גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 572-566.

[56] גויטיין, חברה, ב , עמ' 334-332; ברקת, שפריר מצרים, עמ' 60-58.

[57] גויטיין, היישוב בארץ ישראל, עמ' 58; גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 432-430.

[58] גיל, שם , עמ' 567-566.

[59] שם, עמ' 573, ב, עמ' 228, שורה 6.

[60] גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 578, ב, עמ' 300, שורות 7-6; ברקת, שפריר מצרים, עמ' 247.

[61] כך נאמר במגילת אביתר, שכתב אביתר בן אליהו הכהן, החשוד עלינו במידה רבה במסירת עובדות לא מדויקות לרעת היריב. ראה: גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 588, ג, עמ' 395, שורה 11.

[62] זוהי דעתו של גיל הקושר קטטה זו למחלוקת סביב הגאונות. ראה: ארץ ישראל, א, עמ' 590. לדעת גויטיין  קטטה זו הייתה על רקע אישי בלבד. ראה: חברה, ב, עמ' 168.

[63] גיל, מגילת אביתר, עמ' 65-56; הנ"ל, ארץ ישראל, א, עמ' 619-610, ג, עמ' 399-396.

[64] גויטיין, חברה, ב, עמ' 16; גויטיין, היישוב בארץ ישראל, עמ' 52; גיל, ארץ ישראל, עמ' 421-419.

[65] גיל, ארץ ישראל, א, עמ'  566.

[66] שם, עמ'  571; ברקת, שפריר מצרים, עמ' 96.

[67] גויטיין, היישוב בארץ ישראל, עמ' 60, וראה גם שם,  עמ' 121; גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 568; ברקת, שר העדה, עמ' ח.

[68] על הפעילות המדינית של האחים  התֻסתַרים ראה: גיל, התסתרים , עמ' 43-37.

[69] שם, עמ' 38.

[70] גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 571.

[71] בן-ששון, צמיחת הקהילה, עמ' 11-8.

[72]  גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 579; בן-ששון, צמיחת הקהילה, עמ' 374-372.

[73] גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 582-581.

[74] גיל, ארץ ישראל, א, עמ'  589-588.

[75] שם. וראה: שם, עמ' 406, 425. ברקת, שפריר מצרים, עמ' 31-30, 193.

[76] גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 589, ב, עמ' 644, שורות 7-5.

[77] גיל, מגילת אביתר, עמ' 57;  הנ"ל, ארץ ישראל, א, עמ' 610.

[78] גיל, מגילת אביתר, עמ' 67-66; הנ"ל, ארץ ישראל, א, עמ'  620.

[79] גויטיין, חברה, ב, עמ' 405-404;  גיל , ארץ ישראל, א, עמ' 452.

[80] נתן בן אברהם נפטר בערך בגיל 50 כשלוש שנים לאחר תום המאבק ולא זכה להיות גאון. יוסף הכהן בן שלמה נפטר כשנה וחצי לאחר המחלוקת ולא זכה להיות גאון. דויד בן דניאל נעלם מיד עם סיום המחלוקת כאשר הוא בן 36 בערך, ולא נזכר עוד בכתובים – גיל ,ארץ ישראל, א, (בהתאמה), עמ' 582, 598, 622.

[81] גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 624.

 

מפתח ביבליוגרפי

אברמסון , במרכזים – אברמסון, שרגא, במרכזים ובתפוצות בתקופת הגאונים, מוסד הרב קוק, ירושלים, 1965.

אסף, באהלי יעקב – אסף, שמחה, באהלי יעקב, ירושלים תש"ג.

אסף, תקופת הגאונים – אסף, שמחה, תקופת הגאונים וספרותה, מוסד הרב קוק, ירושלים 1955.

בן-ששון, צמיחת הקהילה – בן-ששון, מנחם, צמיחת הקהילה היהודית בארצות האיסלאם; קירואן, 800 – 1057, מאגנס, ירושלים, תשנ"ו.

ברקת, אברהם הכהן – ברקת, אלינוער, 'שר העדה, אברהם הכהן הרופא בן יצחק בן פראת', HUCA (Hebrew Union College Annual) 70-71 (1999-2000), החלק העברי, עמ' א-יט.

ברקת, ההנהגה היהודית בפסטאט – ברקת, אלינוער, 'ההנהגה היהודית בפסטאט במחצית הראשונה של המאה האחת-עשרה', מיכאל, המכון לחקר התפוצות, יד (תשנ"ז), עמ' עז-פט.

ברקת, הקשרים – ברקת, אלינוער, 'הקשרים בין קהילת הבבלים בפסטאט, מצרים, לבין ישיבת ארץ ישראל, במחצית  הראשונה של המאה ה-י"א', קתדרה, 21 (תשמ"ב), עמ' 48-41.

ברקת, עוד על אפרים בן שמריה – ברקת, אלינוער, 'עוד על אפרים בן שמריה',HUCA, 61 (1990), החלק העברי, עמ' טו-מה.

ברקת, עלי בן עמרם – ברקת, אלינוער, 'החבר המעולה או הבוגד המעולה: עלי בן עמרם, מנהיג שנוי במחלוקת', AJSR, 23 (1998), החלק העברי, עמ' א-כז.

ברקת, שפריר מצרים – ברקת, אלינוער, שפריר מצרים, ההנהגה היהודית בפוסטאט במחצית הראשונה של המאה האחת-עשרה, המכון לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל- אביב 1995.

גויטיין, היישוב בארץ ישראל – גויטיין, שלמה דב, הישוב בארץ ישראל בראשית האיסלאם ובתקופה הצלבנית לאור כתבי הגניזה , יד יצחק בן צבי, ירושלים תש"ם.

גיל, ארץ ישראל, א – גיל, משה, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה ( 634 – 1099), א, אוניברסיטת תל-אביב, תשמ"ג.

גיל, במלכות ישמעאל, א, – גיל, משה, במלכות ישמעאל בתקופת הגאונים, א', מכון ביאליק, ירושלים 1997.

גיל, בענייני ארץ ישראל – גיל, משה, 'בענייני ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה', קתדרה, 70 (1994).

גיל, מגילת אביתר – גיל, משה, 'מגילת אביתר- מקור לתולדות מאבקיה של ישיבת ירושלים במחצית השנייה של המאה ה-י"א', פרקים בתולדות ירושלים בימי הביניים (בעריכת ב. ז. קידר), יד יצחק בן צבי, ירושלים תשל"ט, עמ' 107-39. 

גיל, המיפגש הבבלי – גיל, משה, 'המיפגש הבבלי', תרביץ, מח (תשל"ט), עמ' 73-35.

גיל, התסתרים – גיל, משה, התסתרים, המשפחה והכת, המכון לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל אביב 1981.

גויטיין, חברה, ב – S. D. Goitein, A Mediterranean Society, vol. II, Barkeley, California 1971.

 

* העבודה נכתבה על ידי איתי בנדב, תלמיד התואר הראשון להיסטוריה במכללת 'אחוה', במסגרת הקורס  'בצל הסהר' (ארץ ישראל ומצרים בתקופה המוסלמית הראשונה, מאות 11-7). העבודה עברה עריכה על ידי מורת הקורס, אלינֹער ברקת.