הקשר בין הון לשלטון; האחים התֻסתַרים
הקשר בין הון לשלטון – המקרה של האחים התֻסתַרים, מצרים, המאה ה-11.
שיירת מסחר נכנסת לטימבוקטו
מאמר זה עוסק בקשר שבין הון לשלטון, על פי בדיקת המקרה הפרטי של האחים התֻסתַרים במצרים תחת שלטון הפאטִמים במאה ה-11. תיבחן בו השפעת הפעילות הכלכלית של התֻסתַרים על חדירתם לחיים הפוליטיים של הממלכה הפאטִמית. המקרה הפרטי של התֻסתַרים מעיד על עובדות בסיסיות: החברה האנושית זקוקים לאמצעי מימון לשם קיום המשק. צבירת כסף ומימוש הרצונות הפיננסים הינם חלק מהצרכים והיצרים של בני האדם, ואלה שסובבים את נושא ההון קשורים בפשיעה, חמדנות, קנאה, מחלוקות ושפיכות דמים. (תמרי 1994: 2; כהן 2001: 147, 131-133).
האדם לא צריך להיות מופתע כאשר אנשי הון חשודים ומעורבים בפשעים כלכליים או פוליטיים ואף נפגעים מכך וזאת למרות שיש להם יכולות ואפשרויות, הרבה מכפי שהם באמת צריכים. חז"ל התייחסו לכך וקבעו שהאדם לא מסתפק במה שיש לו והסבירו "מי יש לו מנה, רוצה מאתיים", כלומר לא ניתן לספק את היצר הרע הזה וזהו טבעו האנושי של האדם. (תמרי 1994: 3). השפעת הכסף והבעיות המוסריות הקשורות בו נוגעות לכלל הקבוצות בחברה ולא רק לבעלי ההון. כל בני האדם עלולים להיכשל בחובותיהם הדתיות, המוסריות והחברתיות, כי לבני האדם יש יצר רע. הבעל שם טוב ציין בהקשר זה, כי האדם היחידי חסר יצר הרע הוא האדם המת. כולם ניצבים מול האתגר המוסרי של הכסף וההון (תמרי 1994: 4).
מקס ובר (Veber), הפילוסוף והחוקר הגרמני, שפעל בסוף המאה ה-19, עסק בהבחנה תיאורטית בין כלכלה לפוליטיקה. הוא ראה בהם שני תחומים שאסור לטשטש את הגבולות ביניהם. לטענתו יש גופים כלכליים הפועלים במדינה והינם אוטונומיים, בעלי אינטרס ומטרות משל עצמם, אך הוסיף כי לא ניתן לנתק את ההון מהשלטון ואת הכלכלה מהפוליטיקה וכי הן בעלות השפעות הדדיות. הוא התייחס גם ל'קבוצות סטאטוס' שהתגבשותן חלה מתוך תחושת קירבה של בני אדם אל אלה הדומים להם מבחינת עיסוק ופעילות, וקירבה זו משפיעה על פעולתם ביצירת תהליכים פוליטיים וכלכליים. (גרינברג 1996: 24-25).
כפי שנראה להלן האחים התֻסתַרים עונים על כל הגדרות היסוד של הסוציולוגים הנזכרים. התֻסתַרים החזיקו בקשרים עם החצר הפאטִמית הודות להון והפעילות הכלכלית והמסחרית שלהם. במסגרת זו של הקשרים ניתן להגדיר את התֻסתַרים בתור 'קבוצת סטאטוס' וכבעלי קרבה והשפעה על התמורות בפוליטיקה ובכלכלה. בתור בעלי מעמד בזה היו חשופים לכל הרעות החולות שתיארנו לעיל.
רקע היסטורי
היהודים בארצות האִסלאם בימי הביניים המוקדמים (מאות 7-12) השתלבו בחיי הכלכלה של החברה האִסלאמית הודות למציאות של התקופה במזרח התיכון. הערבים עסקו בפעילות מסחרית עוד לפני הופעת האֻסלאם. הנביא מֻחמד נולד בעיר מכה שהיוותה מוקד סחר חשוב בצפון חצי האי ערב. הוא עצמו עסק במסחר עוד בהיותו נער ושבטו קֻרַייש מילא תפקיד מרכזי בסחר של חצי האי ערב לפני הופעת האִסלאם. האִסלאם שהתהווה בחצי האי ערב לא התכחש לעברו הקדם- אִסלאמי וגילה יחס חיובי למסחר. כפועל יוצא בארצות שבהן שלט האִסלאם, בדרום מערב אסיה ובצפון אפריקה התפתח המסחר והגיע לשגשוג לפריחה. (כהן 2001: 147-148).
לקראת סוף המאה ה-9 התגבשה בעולם המוסלמי התנועה האִסמעילית. זו הייתה תנועה שיעית קיצונית שהעומדים בראשה שאפו לבנות חברה מוסלמית חלופית לחברה הסונית המסורתית. בשנת 893 החל להתגבש בצפון אפריקה פלג נפרד של התנועה האִסמעילית, הם קראו לעצמם פאטִמים על שם פאטמה, (בת הנביא מֻחמד ואשת עלי אבן אַבּוּ טאלִבּ). הפאטִמים הצליחו לרכז סביבם צבא של תומכים מקרב שבטים בֶּרבֶּרים מקומיים והקימו ממלכה פאטִמית במַגרִבּ. (ברקת 1995: 13). בשנת 909 כבש עֻבַּידאללה את קַירַואן, העיר המרכזית של המגרב (תוניסיה של היום). עֻבַּידאללה הפאטִמי נעשה שליטה של ממלכה צפון אפריקאית, שכללה את אִפריקיא והמַגרִבּ התיכון. המטרה המרכזית של תנועת הפאטִמים הייתה הפלת המשטר העבאסי. במסגרת מטרתם שאפו הפאטִמים לצבור במַגרִבּ עוצמה צבאית וכלכלית שתאפשר להם לכבוש את המזרח העבאסי. כמו כן, הם רצו לחזק את שלטונם כך ששום זעזוע פנימי לא ימנע את מימוש שאיפותיהם ומטרותיהם. הפאטִמים הכריזו על עצמם כח'ליפים נגדיים לח'ליפים העבאסים, כך הצהירו על רצונם לשלוט בעולם המוסלמי. עדות לשאיפה זו נרמזת באופן גלוי בקביעת בירתם החדשה, מַהדִיה, עיר נמל בחוף הים התיכון. לכך הייתה חשיבות פוליטית, מדינית, כלכלית, מסחרית וימית. (כאהן 1995: 281-282). בשנת 970 פלשו הפאטִמים לארץ ישראל וסוריה. הם הבינו שכל מי שעשוי להחזיק בארץ ישראל ישתמש בה כגשר וינצל אזור גיאוגרפי זה כדי לאיים על מצרים ולכבוש אותה. הממלכה הפאטמית השתרעה איפוא על פני מצרים, ארץ ישראל וסוריה.
בתור מיעוט שיעי בקרב רוב מוסלמי סוני לא זכו הפאטִמים לתמיכה בהשקפותיהם, לכן העדיפו לפעול באמצעות היהודים והנוצרים שישבו בקרבם בעניינים שונים כגון כלכלה, מסחר, מדיניות, צבא ומינהל. הח'ליפים הפאטִמים בדרך כלל הצטיינו בהנהגה ובחוש מסחרי מפותח. הם הבינו שניתן לנצל את מיקומם האסטרטגי-גיאוגרפי (צפון אפריקה) לפיתוח מסחרי-כלכלי באזור הים התיכון. הם ידעו לנצל לשם כך את את הידע, הנסיון, הקשרים והיכולות של משפחות הסוחרים היהודים שעסקו בסחר הבינלאומי והביאו לאזור שגשוג כלכלי-מסחרי. משפחות של יהודים הגרו מעיראק ופרס והתיישבו באזור שלטונם של הפאטִמים. מבחינת היהודים שרובם חיו בערים הייתה חשיבות רבה לגישה החיובית של האִסלאם לחיי עיר ומסחר. המצב איפשר ליהודים בארצות האסלאם להשיג יותר מעמד, השפעה והשתלבות מאשר היהודים בארצות הנצרות באירופה, שבהן היו זרים. (גיל 1981: 9-10; ברקת 1995: 13; כהן 2001: 194).
הפאטמים שאפו להתקרב אל המזרח העבאסי ולכבוש את בגדאד ולכן זנחו בשנת 969 את המגרב, כבשו את מצרים, הקימו עיר בירה חדשה, אלקאהִרה (קהיר) ליד הבירה הישנה פסטאט והפכו אותה למרכז השלטוני שלהם ולמרכז כלכלי-מסחרי באגן הים התיכון. מראשית האסלאם היה קשר בין השליט לעיר שבה ישב. ח'ליפים נהגו לבחור לעצמם עיר כבירה, שתאפשר ליצור בסיס שלטוני-מלכותי. הערים אפשרו קיום יחסים נוחים בין המוסלמים ליהודים. מצרים הפכה להיות מוקד משיכה למשפחות של סוחרים יהודים מעיראק ופרס שהיגרו בשעתו למגרב עברו למצרים בעקבות הפאטמים.
הפאטמים נהנו מהשינוי ועודדו במצרים את התמורה הכלכלית לצורכי חצר המלכות והמדינה, אך לא גרמו לה. כלומר, המדינה הפאטמית לא פיקחה ולא ביקרה על הפעילות הכלכלית וידעה לזכות מהשגיה ולהתענג מהשגשוג וההתפתחות הכלכלית. בעקבות רעידת אדמה נהרסה עיר הנמל סיראף שבמפרץ הפרסי באותה עת, העיר לא שוקמה ובסביבתה פעלו שודדי ים. בעקבות זאת הועתקו דרכי מסחר הבין-יבשתי מאסיה לאירופה מנתיב המפרץ הפרסי אל נתיב הים האדום שבשליטת הפאטמים במצרים. במקום עיר הנמל סיראף החלו לפעול ערי נמל אחרות, עדן בתימן ואלכסנדריה במצרים כנמלי המעבר הגדולים של הסחר הבינלאומי. בנוסף, לאחר כיבוש מצרים על ידי הפאטמים, התיישבו כ-300 סוחרים בני אמלפי (איטליה) בקהיר. שתי התמורות תרמו לחיזוק הכלכלי של מצרים. מתעודות הגניזה של קהיר עולה שהסוחרים היהודים בצפון אפריקה החזיקו בקשרים עם הפאטמים עוד מתקופת הפאטמים במהדיה. הסוחרים ניצלו כעת את המרחב היבשתי והימי של הים האדום והים התיכון להרחבת קשרי ועסקי המסחר שלהם. על פי תעודות אלה החל מהמאה ה-11, לפני מסע הצלב הראשון, השתלטו האיטלקים על חלק משמעותי של הסחר הים-תיכוני. שתי קבוצות הסוחרים זכו בהגנה מיוחדת על ידי הפאטמים לטובת הכלכלה והמסחר לצרכי פיתוח ושגשוג. מדיניות מסחר זו הייתה תלויה בקיום יחסים טובים בין הפאטמים ובין הסוחרים הנוצרים והיהודים שבשאר הארצות. יחסים אלה זכו לעידוד על ידי יחסם האוהד במיוחד של אותם השלטונות כלפי הנוצרים והיהודים שהיו נתיניהם במצרים. מתנגדיהם של האסמעילים האשימו אותם במעין כפירה בין-דתית ואילו הם טענו שתורתם מכירה בכל הדתות כביטויים לגיטימיים ושווים לכל נפש של דתם הנסתרת. השליטים הפאטמים לא יכלו לבטוח באופן מוחלט בנתיניהם, המוסלמים הסונים, שהיוו את רוב האוכלוסייה בצפון אפריקה ובמצרים ולכן העדיפו להפקיד את משרות המפתח במינהל הממלכתי בידי בני החסות, הד'מים, היהודים והנוצרים, שנאמנותם לשליטים הייתה מובטחת על ידי קשרי התחייבות והכרת תודה. משרותיהם של הד'מים במינהל היו בשבילם מקור הכנסות ועושר כי הם היו פטורים מאיסורי ההלכה האסלאמית כגון קבלת ריבית ויכלו להתעשר ביתר קלות. (כאהן 1995: 320-322). כבר בשלב זה ניתן לראות יצירת קשר גלוי בין גורמי ההון והשלטון.
מוצאם של התֻסתַרים
מסגרות אתניות-דתיות-חברתיות הינן בעלות יכולת להתקיים לאורך זמן במשך דורות, במיוחד בעת העתיקה ובימי הביניים. במהלך תקופות אלה התקיימו ופעלו חבורות של סוחרים יהודים שעסקו בסחר הבינלאומי. מכתבי כרוניקאים מוסלמים ידועה לנו קבוצה של סוחרים יהודים המכונים רַד'אנים, שפעלו מבסיסם שבאזור ממזרח לחידקל במהלך המאות ה-8 וה-9. מוצאם זה התבטא בלשונם ובקשריהם עם מוסדות ההנהגה היהודיים שבבבל, הישיבות וראשי הגולה. אפשר לראות בסוחרים התֻסתַרים את ממשיכיהם ההיסטוריים והמסורתיים של הסוחרים הרַד'אנים. לפי שמם היו בני משפחת התֻסתַרים קשורים בערים הראשיות של חבל ח'וּזִסתאן שבדרום מערב אירן ועיראק (גובל בחוף המפרץ הפרסי), אַהוַאז ותֻסתַר. משפחת התֻסתַרים היו קראים בני העיר תֻסתַר. העיר תֻסתַר הייתה אחד המרכזים החשובים ביותר של תעשיית האריגים בתקופה המוסלמית הקדומה. היהודים נהלו תעשייה זו ועסקו שם במסחר. על פי עדותו של הכרוניקאי המוסלמי בן המאה ה-10 אִבּן מִסכַּוַיה: 'מרבית סוחריה של תסתר יהודים'. בגניזה נמצא תיעוד לפעילות הסוחרים היהודים בייצוא וייבוא סחורות טקסטיל אחרות בתֻסתַר ובאַהואז. במאה ה-10 עברו חלק מבני המשפחה לאַהואז וחלק עברו לבגדאד. התֻסתַרים היו זרם נפרד בקרב הקראים וגם סיווגו את עצמם ככוהנים. ענף אחד ממשפחת התֻסתַרים נותר באַהואז עד הרבע הראשון של המאה ה-11. כנראה חלקם היגרו במאה ה-10 משכונת התֻסתַרים, שבבגדאד למערב והתיישבו במצרים. בסביבות שנת 1021/2, בעת מהומות באַהואז חלה עזבה המשפחה סופית את האזור והיגרה למצרים. גורמי המשיכה של ההגירה למצרים במאה ה-11 היו אם כן שניים עיקריים: תהפוכות פוליטיות וחוסר יציבות כלכלית ומדינית בעיראק, והאפשרויות הכלכליות המבטיחות במצרים. כך הגיעו למצרים שלושת בניו של אַבּוּ אלפַצ'ל סַהל (ישר) התֻסתַרי: אַבּוּ נַצר פַצ'ל (חסד) , אַבּוּ סַעד אִבּרַהים (אברהם) ואַבּוּ מַנצוּר הַרוּן (אהרן). שני האחים הראשונים הם הבולטים בתחום של כלכלה ופוליטיקה. האח השלישי, הַרוּן, כנראה לא לקח חלק בפעילותם. (גיל 1981: 13-15; גיל 1997: א' 662-663).
פעילותם הכלכלית של התֻסתַרים
במסגרת בחינת הקשרים ההדדיים בין עסקי המסחר הפרטים של בעלי עסקים לבין תפקידיהם הציבוריים ומעמדם במערכת השלטון ניתן ללמוד לגבי מידת הקשר שבין העושר הפיננסי לבין המעמד הציבורי. אנשי הון שהצליחו להפיק רווחים, השקיעו חלק מהונם במקרקעין או במסחר וסחורות חדשות, במטרה להמשיך ולהרוויח מעסקיהם ותנובת הקרקע. אנשים בעלי שם ומעמד, נכבדים ובעלי הון לעיתים קרובות היו פקידים, שרים בכירים בממשל או אנשי צבא בכירים. גורמים במשפחות השלטון והח'ליפה עצמו עסקו ולקחו חלק במסחר והשקעות פיננסיות. הממשל ושלטון הח'ליפה היו זקוקים לגב כלכלי של בעלי ההון לצרכי הלוואות, השקעות והחכרת מיסים. הקשר הזה בין בעלי ההון לבעלי השררה הינו שלב הכרחי בהתפתחות המשק המסחרי. (כאהן 1995: 242).
ענייני הכלכלה של הממלכה הפאטִמית התנהלו באופן שונה מאלו שבח'ליפות העבאסית. העיסוק במזומנים היה סממן בולט בחברה בבגדאד ואלו בקהיר התבטא בתנועת סחר של אבנים יקרות, חפצי ערך וניהול חוזים בענייני מותרות. במאה ה-11 מצרים סחרה בסחורות שנתנו יותר סיכויים להפיק מהן רווחים. הדרישה הראשית של השכבה העליונה באוכלוסייה והשליטים הפאטִמים הייתה באותה עת לתכשיטים וחפצים יקרי ערך ולאבנים יקרות. על פי המקורות סחר בתכשיטים וחפצים יקרי ערך היו חלק מעסקיו של אַבּוּ סַעד אברהם התֻסתַרי. הנוסע הפרסי נאצרי ח'וֹסרוֹ (מאה 11) קרא לאבו סעד "צורף (תכשיטן) יהודי". באמצעות המסחר בתכשיטים אבו סעד יצר קשרים עם הח'ליפה הפאטִמי וכך הבטיח לעצמו את מעמדו כספק תכשיטים של החצר הפאטִמית. נאצרי ח'וֹסרוֹ כתב שהוא היה צורף יהודי בקהיר ולעיתים קרובות היה מתארח אצל שליטים במסגרת עסוקיו, תפקידו ומעמדו. הוא היה מאוד עשיר והח'ליפה רחש לו אמון רב ברכישת אבנים יקרות ונדירות. הכרוניקאי מַקריזי (מת 1442), מציין שלבני סַהל התסתרי היו קשרים עם "סוחרים בעיראק". הקהילה הבבלית בקהיר ייסדה בסיס טבעי לטיפוח קשרים כלכליים בין עיראק ומצרים וביצעה תפקידים כלכליים בחילופי סחורות וטובין בין שתי הארצות (שהיו תחת שלטונות לא מיודדים, הפאטִמים במצרים והעבאסים בעיראק). האחים בני סַהל נהלו תפקיד מוביל שביסודו היה כלכלי. (73-76 :1969 Fischel ). המקורות המוסלמים מתארים את התֻסתַרים כעוסקים בפעילות פיננסית, כסוחרים גדולים, בעלי ממון, מחזיקי פקדונות וספקי מצרכים יקרים ומותרות, אותם רכשו וסיפקו לחצר הפאטִמית. בהקשר זה כתב מַקריזי:
"בימי אלחאכִּם (הח'ליפה, 996-1021) עלו לגדולה שני אחים יהודים, אשר האחד מהם עסק במסחר והאחר בחלפנות מטבעות ובשיווק סחורות יבוא מעיראק. שמותיהם אבו סעד אברהים ואבו נצר הארון, בני סהל התסתרי (מקריזי טעה בשמותיהם). ויצא להם שם שהם משווקים ומדייקים בתשלום הפקדונות הסודיים של סוחרים קרובים ורחוקים. על ידי כך יצא להם מוניטין בכל הארצות והלכו מחיל לחיל, עד שהח'ליפה אלט'אהִר לִאִעזאז דין אללה (1021- 1036) קיבל לשירותו את אברהים בן סהל התסתרי, שהיה ממונה על רכישת חפצי ערך". (גיל, 1997: א', 669).
חצר מלכות , איור מהספר שאה נאמה (ויקיפדיה)
אברהם אבו סעד התֻסתַרי עסק בסחר בינלאומי. הוא נודע בעושרו היוצא דופן הוא הצליח להרוויח ולהתעשר מעסקאות שונות כמו עסקי כספים, תכשיטים וסחר כללי. הנוסע הפרסי נאצרי ח'וֹסרוֹ התגורר בקהיר בשנים 1047-1048 ונודע לו על עושרו של אבו סעד:
"הוא עשיר ביותר, אלוהים לבדו יודע עד כמה רב ההון שלו. נאמר ששלוש מאות אגרטלי כסף עומדים בוורנדה (מרפסת, חצר פנימית פתוחה) בביתו, בכל אחת שתול עץ. מספר רב של עצים אלו עמוסים בפירות תורמים לרושם של הגן".
עושרם הרב של התֻסתַרים בא לידי ביטוי גם לאחר שאבו סעד נרצח על ידי מתנגדיו (1047). אחיו אבו נצר, הציע לח'ליפה אלמֻסתַנצִר (1094-1036) מתנה סכום של 200,000 דינר מזומן לקופת האוצר של הח'ליפה בתמורה לבטחונו הפרטי והגנה על חייו. הח'ליפה סרב לקבל את המתנה, אך סדרי הגודל של הסכומים הללו מלמדים על היכולות והאפשרויות שהיו בידי האחים התֻסתַרים. (77-78 :1969(Fischel . מקריזי מציג בדבריו באופן מפורש שהתֻסתַרים סחרו עם סוחרים ממקומות שונים, קרובים ורחוקים ותודות להיותם בעלי רגישות מוסרית והיותם דייקנים בנושאים הפיננסים בעסקיהם, הם נהנו ממוניטין טוב, בכל מקום ובכל ארץ. הם גבו את עמלותיהם ביושר וללא גבייה מיותרת. מכתבים שנשלחו אליהם (ונמצאו בגניזה) מארץ ישראל, עיראק, רוּם (ביזנטיון) ומקומות נוספים, מעידים על המוניטין שיצאו להם, על אמינותם ומהימנותם ועל שמם הטוב שממנו נהנו התֻסתַרים מעבר לגבולות מצרים והממלכה הפאטמית. (76-78 : 1969(Fischel .
במכתבים מן הגניזה מוצגת פעילותם הכלכלית של התֻסתַרים במספר תחומים: הובלה ימית בקנה מידה גדול, קשרי ייבוא וייצוא עם האזורים שתחת שלטון העבאסים, עיסוק בסכומי כסף גדולים, בהעברת כספים ובהחזקת פקדונות. במסגרת פעילותו פעל אברהם התֻסתַרי כספק בחצר הח'ליפות. הוא עסק במסחר בתכשיטים ובחפצי חן בדרך כלל כדי לספק את גחמותיהם של השליטים. את חשיבות תפקידם ועיסוקם ואת מידת הכוח הכלכלי שהיו בידי התֻסתַרים אפשר להעריך על פי מקריזי המספר שאברהם בן סַהל רכש בשנת 1044 בשביל אמו של הח'ליפה אלמֻסתַנצִר דגם של ספינה עשוי כסף במחיר 2400 דינר. על פי מקורות ערביים אחרים היה אברהם התֻסתַרי ממונה על רכישת האוכפים היקרים של השליטים שנשמרו במחסני האוכפים, אוכפים שמחירם נע בין 1000 ל-7000 דינר. מוצר הייצוא הראשון במעלה של מצרים, היה הפשתים, חומר גלם מרכזי בתעשיית הטקסטיל הענפה של ימי הביניים. התֻסתַרים החזיקו בידיהם את הניהול והשליטה בעסקי הפשתים. הוכחה אחת מני רבות לעסקות בתחום הפשתים נמצא בקטע ממכתב של סוחר ממשפחת התאהִרתים (משפחה עשירה של סוחרים יהודים שמוצאם מתאהִרת שבמגרִבּ) בתחילת המאה ה-11, מוצגת בו רכישת משלוח של פשתים ממרכז הסחר בפשתים בפֻסטאט בשביל התֻסתַרים. ממכתבים אחרים מן הגניזה עולה שהתֻסתַרים עסקו גם בסחר בסוגים שונים של טקסטילים, כגון בדים צבעוניים, בגדים וחלקי לבוש. מכתבים נוספים מספקים מידע על עיסוקי התֻסתַרים גם בסחר בבשמים, בתבלינים ובחומרי צבע, למשל מכתבו של צדקה בן עַיאש (אחד מסוכניהם של התֻסתַרים) שכתב אל חסד התֻסתַרי לגבי סחורה הכוללת ארבעה מטענים של פלפל שנועדו להישלח בדרך הים מאלכסנדריה לקַירַואן. הסחורה הועברה מהמזרח הרחוק (הודו), למצרים ומשם הייצוא הועבר לארצות הים התיכון. מכך ניתן ללמוד על מעמדה החשוב וחשיבות מיקומה הגיאוגרפי של מצרים במסחר הבינלאומי במאה ה-11. (גיל, 1997: א': 669-671). עיקר מסחר החוץ של מצרים כלל מסחר עם נוביה וסודן, מעבר המסחר במסלול מצרים-הודו והמסחר בארצות הים התיכון. זאת הייתה המציאות הכלכלית של התקופה שבה פעלו התֻסתַרים כמו גם סוחרים אחרים וסוכניהם שניהלו את פעילותם הכלכלית במצרים, בארצות הים התיכון וארצות המזרח. אספקה של חפצים יקרי ערך ותכשיטים לחצר המנהיג העניקה לחצרו ולביתו של אבו סעד אופי ומעמד של חברה גדולה ובינלאומית. ( 75-76:1969 Fischel).
אַבּוּ נַצר בן סַהל התֻסתַרי, (אחיו של אַבּוּ סַעד אברהם) התמסר באופן מוחלט לעסקים פיננסיים. במסגרת תפקידו שככל הנראה כלל פעילות רבגונית, עסק בחלפנות כספים, (שוּלחנוּת) בבנקאות, בכספים, בפיקדונות, במכתבים של אשראי, בהלוואות,בתחשיבים ובעסקים פיננסיים אחרים. השינויים בהמרת כספים וחוסר היציבות בערכי המטבע של מטבעות הדִרהם (מטבע הכסף) והדינר (מטבע הזהב) דרשו ידע מדויק של ערך המטבע כלפי השווקים הפיננסים, ידע מעמיק בתחומי חישוב והערכה של המטבע בכלכלה והיכרות עם ענייני היצע וביקוש. התשלום לא תמיד נעשה במזומן, אלא בדרך כלל באמצעות מכתבים, (אגרות) של המחאות או צווים שהועברו לחשבונות השונים והיה צורך בשליטה מוחלטת על כל מהלת העברת הכספים. זה היה עיסוקו של אַבּוּ נַצר. היה ביכולתו בהתראה מאוד קצרה להשתמש באמצעים הפיננסים שברשותו למימון ענייני מסחר, לסייע ולהוציא לפועל משימות ומסעות סחר. (72-731969: Fischel).
הסוחרים היהודים היו חבורה מלוכדת ועזרו זה לזה. היו ביניהם רבניים והיו ביניהם קראים וכולם היו בעלי קשרים חברתיים-כלכליים מסורתיים שנמשכו והתבססו במשך דורות. הקשרים החלו עוד בארצות מוצאם, בבל ופרס ונמשכו כאשר היגרו למערב, למצרים ולמַגרִבּ. למרות שהתֻסתַרים היו חדשים יחסית במצרים, תפסו בזכות פעילותם הכלכלית הענפה ואמינותם מקום חשוב ומכובד בחצר השלטון. (גיל 1981: 26) האחים התֻסתַרים היו עשירים ובעלי מעמד רם והם עסקו בפעילות שהייתה מאוד חשובה וחיונית לח'ליפות הפאטִמית, לאוכלוסייה ולחצר השלטון. התֻסתַרים הוכיחו עצמם כנאמנים ואמינים בעיסוקם הפיננסי ודיוקם בכסף ומטבעות עד כדי כך ששמם הלך לפניה. כך הוכיחו שהם ראויים לתפקידם ושניתן לסמוך עליהם. בדברי מַקריזי מוצג הקשר בין הון לשלטון בפעילותם של האחים התֻסתַרים. פועלו של אַבּוּ סַעד אִבּרהים התֻסתַרי איפשר לו להצטרף למנגנון חצר השלטון הפאטִמי ולפעול בשרות הח'ליפה שרצה לנצל אותו מקרוב לצרכיו, לטובתו ולהנאתו. לפיכך למשפחת התֻסתַרים הייתה השפעה ניכרת על הסחר וקשר עם השלטון הפאטִמי. עיסוקם ופועלם של התֻסתַרים מציין את הקשר שבין הון לשלטון והקירבה של אלו העוסקים בתחום ההון לשלטון. למעשיהם הייתה חשיבות והערכה לא רק בשל הפעילות למען השליט והחצר אלא גם בשל מהימנותם ויושרם מהבחינה הפיננסית. על פי הגדרתו של ובר ניתן להכליל את התֻסתַרים בתור "קבוצת סטאטוס" גבוהה ביותר מבחינה כלכלית .
פעילותם הפוליטית של התֻסתַרים
פעילותם הכלכלית של האחים איפשרה להם ליצור גם קשרים פוליטיים עם ראשי השלטון הפאטִמי. העלייה המדינית של האחים חלה מהמחצית הראשונה של שנות העשרים במאה ה-11. אַבּוּ פַצ'ל חסד, האח הבכור, היה הראשון מבין האחים התֻסתַרים שרכש השפעה בקרב גורמי השלטון. שרידי מכתב מאת נתן בן אברהם (אישיות בכירה בקרב היהודים) מעידים שחסד התֻסתַרי התמנה על ידי השלטונות הפאטִמים להיות 'כּאתִבּ' (פקיד ראשי) של ה'אַמיר' (מושל בכיר) ששלט מטעם הפאטִמים על ארץ ישראל וסוריה, והיה גם המפקד הראשי של הצבא הפאטִמי, התורכי אִנוּשתַכּין אלדִזבִּרי אחיו של חסד, אַבּוּ סַעד אברהם התֻסתַרי, היה מעורב במידה רבה בענייני מדיניותה של מצרים. למעמדו ולקשריו הכלכליים של אברהם היו השפעה רבה ובהתאם גם מעורבות פוליטית על גורמי השלטון. (גיל 1981: 37-39). היחסים של אַבּוּ סַעד אברהם עם חצר הח'ליפות הפאטִמית היו בראשיתם כלכליים ומסחריים גרידא. תפקידו היה לספק את דרישות הח'ליפה לחפצים נדירים ובעלי ערך. הקשר של אברהם התֻסתַרי עם החצר עלה עליית מדרגה בעקבות מקרה שקרה, שעליו מספר לנו הכרוניקאי בן המאה ה-15 אלמַקריזי:
"אַבּוּ סַעד עשה חיל אצלו (אצל הח'ליפה אלזאהִר) ומכר לו שפחה שחורה שנשאה חן בעיני אלזאהִר, והוא הוליד אתה את בנו אלמֻסתַנצִר. היא זכרה זאת לאַבּוּ סַעד לטובה וכאשר עברה הח'ליפות לידי בנה אלמֻסתַנצִר, קידמה את אַבּוּ סַעד ולקחה אותו לשירותה הפרטי". (דינור 1961, א1: 379-380).
אברהם מכר את שפחתו הסודנית לח'ליפה אלזאהִר, והיא הפכה להיות אשתו של הח'ליפה ואם בנו אלמֻסתַנצִר, שמה היה סעידה רַסאד. בשנת 1036 מת אלזאהִר והשלטון עבר לבנו היורש, אלמֻסתַנצִר בן השבע. מטבע הדברים תפסה מעתה האם הגבירה את השלטון בפועל וריכזה כוח רב בידיה. זה היה הרגע שבו חל שינוי ביחסים בין אבו סעד לחצר הפאטִמית. השפחה לשעבר הפכה להיות העוצרת, 'המלכה האם' של בנה אלמֻסתַנצִר. במסגרת פעולותיה הראשונות היא זימנה את האדון הקודם שלה, אבו סעד, לחצר ומינתה אותו למשרה פוליטית רמה. יש להניח שעשתה זאת משום שהכירה בכישוריו הפיננסיים ובקשריו הכלכליים-מדיניים-חברתיים הבולטים, משום שהיתה אסירת תודה לו ואולי משום שהיו ביניהם יחסים אינטימיים. אבו סעד הפך להיות איש סודה, איש אמונה וגם המוציא לפועל של דבריה, עושה דברה, ועמד בראש דיואן אלסַעידה, משרד שעסק בענייניה של העוצרת במדינה הפאטִמית, בעיקר בענייני המינהל והכלכלה. מטרת המינוי של אבו סעד הייתה להבטיח את השפעתה של סעידה רַסאד בענייני המדינה. במסגרת מעורבותו במדיניות הביא אברהם בשנת 1045 לנפילתו של הוזיר אלאַנבַּרי שהיה יריבו ומינה לתפקיד הוזיר את יוּסֻף אלפַלאחי, יהודי שהתאסלם. על פי ההתייחסות אליו בדברי כרוניקאים מוסלמים אפשר לראות את השדרוג שחל במעמדו של אברהם, מאיש כלכלה לאישיות פוליטית מכריעה. לפי דברי אבן מֻיַסַר: "ההשפעה של אבו סעד הגיעה עד לממשל", לפי אבן אלצַירַפי (מת 1495) הוא הפך ל"מפקח של כל ענייני הממשל" ואילו לפי דברי אלסֻיוּטי (מת 1505), אבו סעד למעשה שלט במדינה הפאטִמית. ניתן ללמוד מעדויות אלו על כך שאבו סעד אברהם בן סהל התֻסתַרי החזיק בכח פוליטי רב וזאת בנוסף לכוחו הכלכלי. אם כי יש לציין שלא ניתן לקבוע פרטים מדוייקים לגבי תוארו, תפקידו ומעמדו. קַלקַשַנדי (מת 1418), המצטט כרוניקאים שקדמו לו, התייחס בדבריו אל אבו סעד בתור וזיר וכלל אותו ברשימת הוזירים של השליטים הפאטִמים ששאפו להשיג תהילה. לפי אבן אלצַירַפי ובעקבותיו גם מַקריזי, אבו סעד מונה למשרה אחרת, שהמלכה הגבירה חידשה במיוחד לצורך זה, בעקבות מוסד שיסד בזמנו הח'ליפה אלחאכִּם: ואסִטה – מתווך בין החצר לבין האוכלוסייה, איש הביניים, אחראי על ענייני הכלכלה והכספים, וגם בעל קשרים עם המינהל הצבאי. קַלקַשנדי מציג מעין הפרדה בין תפקיד הוזיר לבין תפקיד הואסִטה. (1969:78-81 Fischel; גיל 1981: 39;Lev 1991: 42). בשלב זה ניתן לראות את התֻסתַרים בתור קבוצת סטאטוס גבוהה לא רק מבחינה כלכלית אלא גם מבחינה פוליטית וכבעלי קרבה למנגנוני השררה והשפעה על המינהל והמדיניות בפוליטיקה ובכלכלה. אפשר לשער שאברהם זכה בעוצמות אלו למרות ואולי אפילו בגלל היותו יהודי. השלטון הפאטִמי, המקומי ידע שניתן וכדאי לסמוך ולבטוח באדם שהוא וקהילתו תלויים בחסדי השלטון. היהודים, בתור קבוצת מיעוט התלוייה בחסדי השלטון, תמיד היו נאמנים לשלטון. הח'ליפה וגורמי השלטון הפאטִמי העדיפו את המעורבות הפוליטית-כלכלית של יהודי הנאמן לח'ליפות על פני גורמים מוסלמים פנימיים וחיצוניים שעלולים להעדיף להפיל ולהדיח את הח'ליפה הפאטִמי. זאת ועוד, ייתכן גם שעובדת היותו קראי הוסיפה למהימנותו בעיני השלטון. הפאטִמים היו קבוצת מיעוט שיעית קיצונית ובתור כאלה היו שנואים על הרוב הסוני. גם הקראים היו קבוצת מיעוט בתוך היהודים. ייתכן שהפאטִמים סמכו על הקראים בתור שותפים לגורל של מיעוט וכפועל יוצא גם נאמנים יותר לשלטון. העובדה היא שקראים החזיקו במשרות רמות בממשל הפאטִמי. (ברקת, 1955: 28).
קבלת פנים בארמון האמאם (ויקיפדיה)
מידת מעורבותו של אבו סעד במצרים הפאטִמית מבחינה פוליטית, מדינית וצבאית הייתה רבה. הצבא הפאטִמי היה בנוי משלושה אלמנטים אתניים שונים, שעיינו זה את זה: הלוחמים הבֶּרבֶּרים שבאו עם הפאטִמים מן המַגרִבּ והיו נייטרלים במידה רבה, ושני גורמים נוספים שהיו ביניהם ניגודי אינטרסים: חיילים שכירים תורכים וגדוד צבא של עבדים שחורים סודנים. כל זמן שהיה שלטון חזק, נשארה העוינות בין הגורמים השונים בצבא תחת שליטה. בימיו של הח'ליפה הצעיר אלמֻסתַנצִר, שאמו הגבירה ניהלה בשמו את המדינה, פרצה העוינות והפכה לסכסוכי דמים שסיכנו את עצם השלטון הפאטִמי. הכרוניקאי אִבּן תַע'רי בִּרדי כותב שזוהי ראשית שקיעתה של הח'ליפות הפאטִמית. גורמים במינהל המדינה הפאטִמית היו מעורבים בסכסוך, ותמכו לפי העניין באחד מן הצדדים. הח'ליפה אלמֻסתַנצִר והוזיר שלו הביעו תמיכה כלפי גדודי התורכים, ואילו אם הח'ליפה והואסִטה שלה, אבו סעד אברהם בן סהל התֻסתַרי העדיפו להביע תמיכה בגדודים השחורים. המקורות הערבים מספרים שאם הח'ליפה זכרה את עברה כשפחה, ניצלה את מעמדה ואת כוחה בתור "המלכה האם" ורצתה לדאוג לבני הגזע שלה במנגנון הצבאי, הסודנים. היא שאפה לחזק את כוחה בחצר הפאטִמית על ידי העסקת גדודי השחורים כשומרי ראשה וכמכשיר למימוש מדיניותה וכוחה. על אבו סעד התֻסתַרי, בתור עושה דברה ואיש סודה של "המלכה האם" היה לפעול למימוש תוכניותיה ומטרותיה הפוליטיות והצבאיות. (82-83 Fischel 1969).
בשלב זה הסכסוך בין שני כוחות הצבא היה בלתי נמנע. אבו סעד היה מעורב במזימה מסוכנת במסגרת "מדיניות השחורים" של המלכה האם. המצב הזה העמיד את אבו סעד ממש בחזית בחצר המלוכה הפאטִמית. לפי מקריזי: "אמו של אלמֻסתַנצִר שלטה בממלכה ולא הייתה מוכנה לבוא לקראת גדודי התורכים. היא גרמה לאבו סעד התֻסתַרי לפעול כדי לנטרל אותם, והשחורים התחזקו כתוצאה מפעולה זו". בשנת 1047 רצחו כוחות הצבא התורכים את אברהם אבו סעד התֻסתַרי. הוא היה המוציא לפועל של דברי המלכה האם שאיימה עליהם ופעלה על מנת לנטרל את כוחם ולחסלם. אבו סעד הצליח להגיע לשיא כוחו מעמדו, אך נאלץ לשלם על כך בחייו. פרסומו, והסיכון שהעמיד בו את עצמו במילוי משימותיו כמייצג את אם הח'ליפה גרמו לרציחתו. לפי דברי נאצרי ח'וֹסרוֹ החיילים שביצעו את הרצח בבוקר רכבו על גבי סוסים. הם היו 20,000 לוחמים. הם חששו מתגובה ועונש מצד הח'ליפה וחיכו לצהרי היום, אחר כך שלחו מסר לשליט: "אנו עבדי הח'ליפה, אך ביצענו רצח". הח'ליפה אלמֻסתַנצִר פקד עליהם לחזור למחנה ( 84. Fischel 1969) יש להניח שהמלך הצעיר לא הצטער במיוחד על הרצח הזה ששחרר אותו מאחיזתה של אמו והואסִטה שלה.
לפי דברי החוקר Fischel הרצח תוכנן והוכן ביסודיות מראש. הגורם שהסית את הגדודים התורכים עד אשר ביצעו את הרצח היה הוזיר אלפַלאחי. היו לו מניעים פוליטיים ואישיים. מניעיו הפוליטיים קשורים לכפילות במנהל הצבאי, בעצם קיומם של שני גופי צבא בח'ליפות. המניע האישי קשור בכפילות במינהל האזרחי, הכוונה לכפילות בוזירות, (קיומם של שני וזירים, וזיר של המלכה האם והוזיר של הח'ליפה עצמו). אלפַלאחי שמונה על ידי אברהם התֻסתַרי רצה להיות מחליט יחיד ובמסגרת הסתה שיצר הביא לידי מאבק אלים בין כוחות הצבא השחורים לבין הכוחות התורכים וכתוצאה מכך בוצע הרצח. אלפַלאחי, הוזיר של הח'ליפה כנראה חש שהוא מוגבל בפעולותיו, בסמכויותו וכי קיימת אהדה לאבו סעד התסתרי. אֵם הח'ליפה לא עמדה מנגד לאור רצח "הוזיר שלה" וחשה שנאה לאלפַלאחי והאחראים לרצח ולא נחה עד אשר הודח מתפקידו ובשנת 1048 הוצא להורג. למרות רציחתו של הוזיר שלה, המלכה האם המשיכה לפעול על פי תוכניותיה בנושאים הפוליטיים והצבאיים. היא לא הייתה מוכנה להיכנע למנגנון המינהל הקיים והמצב החדש שבו היא פעלה ללא אבו סעד התֻסתַרי הוזיר היהודי שלה. מבחינתה המאבק והרצח של אבו סעד היוו נסיגה זמנית לגבי אופן פעילותה והיא המשיכה להשפיע בניהול ענייני המדינה הפאטִמית. בשנת 1050 מינתה את השופט אַבּוּ מֻחַמד חסן אליאזוּרי, "להיות הוזיר שלה", על אותם תחומים בדומה לאבו סעד התֻסתַרי. (Lev 1991: 42).
לפי נאצרי ח'וֹסרוֹ, כאשר נודע לאַבּוּ נַצר התֻסתַרי על מותו של אחיו הוא הציע לאלמֻסתַנצִר מתנה סכום של 200,000 דינר מזומן לקופת האוצר של הח'ליפה בתמורה לבטחונו הפרטי והגנה על חייו. הח'ליפה סרב לקבל את המתנה והודיע: "אל תחשוש וחזור לביתך, לאף אחד אין טענות נגדך". הוא מוסיף ומספר שהח'ליפה הבטיח לאַבּוּ נַצר ולאחיינו, בנו של אַבּוּ סַעד, התנהלות בטוחה בעסקיהם והעניק להם תפקידים ממלכתיים חשובים. בנו של אַבּוּ סַעד, אַבּוּ עַלי חסן בן אברהם בן סַהל התֻסתַרי לא חש בהפרעה או בעיכוב בפעולותיו ותפקידיו. הוא הועסק "באחת ממועצות השליט" ואף מונה לוזיר (לתקופת זמן קצרה) על ידי אלמֻסתַנצִר בשנת 1064, לאחר שבחר להתאסלם. לפי דברי נאצרי ח'וֹסרוֹ ואִבּן מֻיַסר, אַבּוּ נַצר חסד החזיק בקשרים פוליטיים עם החצר וביצע תפקידים ומחויבויות כלפי הח'ליפה גם לאחר מות אחיו, אַבּוּ סַעד אברהם. אחרי הריגת אחיו, הפך חסד למעורב במאבק הפנימי שהתנהל בצמרת השלטון השלטון הפאטִמי בשאלת המדיניות בצפון סוריה שהייתה קשורה למאבק בין הפאטִמים לעבאסים. התֻסתַרים במסגרת מעורבותם תמכו בשליט חַלַב, תִ'מאל בן צַלאח. מושל דמשק, נַצר אלדַולה שלח שליח למצרים כדי להשיג התפייסות עם הח'ליפה אלמֻסתַנצִר. השליח נעזר בחסד התֻסתַרי, אשר הצליח לפייס את הח'ליפה. הווזיר הפאטִמי גַ'רגַ'ראי האשים את חסד שלמעשה ריגל לטובת תִ'מאל במסווה של מתווך ורצה לנקום על רצח אחיו אברהם. בסופו של דבר חסד נאסר באשמת בגידה, עבר עינויים קשים, כל הונו הוחרם והוא הוצא להורג כנראה בשנת 1049. (86-87 :1969 ;Fischel גיל 1981: 41-42).
הסוציולוג ובר טען שכל קבוצה בעלת מעמד כלכלי (בדומה לתֻסתַרים) נמצאת בעמדת כוח שמאפשרת לה ליצור כללים והסדרים במוסדות על ידי השפעה על המדינה באמצעות פעולה פוליטית. מעורבות והשפעה כאלה הופכות כוח כלכלי-חברתי לכוח פוליטי. בקשר בין הון לשלטון מדובר ביחסי כוח והיררכיה. קבוצות בעלות כוח והון הן בעלות הסטאטוס הגבוה ואחרות הינן בעלות סטאטוס נמוך. הקבוצה השלטת (או המקורבת לשלטון) היא בעלת הסטאטוס הגבוה והזוכה לכבוד, להערכה וליוקרה. קבוצות סטאטוס גבוה השיגו את מעמדן במהלך פעילות ארוכת טווח של עשרות ואף מאות שנים. כאשר מייחסים יוקרה והערכה לקבוצות סטאטוס מסויימות, קבוצות או פרטים שאינם בעלי סטאטוס גבוה יכולים להישאר אדישים או לפעול אל מול קבוצות הסטאטוס הגבוה כדי לנטרל אותם. (גרינברג 1996: 35-37). הוזיר אלפַלאחי לא היה אדיש, הוא היה בעל מניעים פוליטיים ואישיים והביא לרציחתו של אַבּוּ סַעד התֻסתַרי, שהצליח להגיע לסטאטוס הגבוה, לשיא כוחו מעמדו, אך שילם בחייו.
לסיכום
הפאטִמים השולטים היו מיעוט שיעי בקרב רוב מוסלמי סוני עויין, ולכן העדיפו לפעול באמצעות הדִ'מים, הנוצרים והיהודים, בענייני הכלכלה והמינהל. התֻסתַרים היו בעלי השפעה רבה במצרים הפאטִמית מבחינה כלכלית ומדינית. עסקיהם של התֻסתַרים הקיפו ענייני כספים, פקדונות, סחר, יבוא, ייצוא, תעבורה בין המזרח התיכון והמזרח הרחוק ואספקה של מוצרים נדרשים, מזון, טקסטיל וגם מותרות, מוצרי פנאי ותכשיטים. הצלחתם הפיננסית והפוליטית של התֻסתַרים קשורה גם ליושרם, הגינותם, מעמדם והיותם נאמנים לשלטון. מעמדם הכלכלי והיותם יהודים-קראים במרחב מוסלמי-סוני במדינה פאטִמית, איפשרה לתֻסתַרים לתפוס מקום מרכזי ולהיות מעורבים במידה רבה בממלכה הפאטִמית, מבחינה כלכלית-מסחרית ופוליטית-מדינית.
למדנים מוסלמים
המקרה הפרטי של התֻסתַרים מאשר את הקשר בין הון לשלטון. כניסתם לתוך המערך הפוליטי הפאטִמי הייתה בעקבות התבססותם כקבוצת סטאטוס בעלת השפעה כלכלית. ההון והנכסים הם גורם קובע מבחינת השלטונות. הפאטִמים אמנם לא התערבו בפעילות הכלכלית ולא פיקחו עליה, אך הם ידעו לנצל היטב את קשריהם עם העסקנים, הסוחרים ואנשי הכספים כדי ליהנות מהתענוגות ומטעמי החיים הטובים. השילוב של כסף ובעלי הון והקשר שלהם עם השלטונות התבטא בפעילות הפיננסית בתוך חצר הח'ליפה הפאטִמי. כל פעילותם של התֻסתַרים התבססה על עושרם ומעמדם ומצביעה על הקשר בין הון לשלטון. הקשר בין הון לשלטון קיים תמיד גם כאשר מנגנוני השלטון לא מתערבים בנעשה במדינה. לדעתי ניתן להסביר קשר זה באופן סכמאטי כך: מדובר בשתי 'צלעות' העומדות בסמוך ובמקביל, כעמודי תווך, זה מתבטא בצלע הפיננסים וצלע השררה-השלטון ומעליהן נמצאת ה'תקרה', קורת המשק -המדינה ואזרחיה. הצלעות הללו בעלות השפעה ויחסי גומלין ובפגיעה או בהיעדר אחת מהן, השנייה לא תוכל להתקיים והמשק יקרוס. מדינה וארגון ללא גורמים כלכליים ומערכת פיננסית לא תצליח להתקיים. בתחומי הכלכלה והפוליטיקה ישנן תופעות שמהן לא ניתן להתעלם: בכל משק-מדינה, יש גורם שלטוני שמפעיל כוח לשם אכיפת שלטונו ובמסגרת צרכי התנהלותו הוא משפיע על הכלכלה; האדם הוא יצור חברתי החש סולידאריות כלפי גורמים שונים, כלפי שכבות מסוימות באוכלוסייה או כלפי השלטון, ופועל ממניעים שונים למען אותם הגורמים לקידום מטרות משותפות. לעיתים קבוצות או פרטים מסוימים מתעצמים כלכלית בשל עיסוקם והופכים לבעלי אינטרסים וכוח מדיני וכלכלי. (גרינברג 1996: 11-12). כך הצליחו האחים התֻסתַרים להתעשר כלכלית, דבר שהתבטא בהונם, בעיסוקם במסחר ובכלכלת המדינה הפאטִמית. הם הצליחו באמצעות עיסוק זה ליצור קשר ישיר עם החצר, עם הח'ליפה הפאטִמי ומנגנוניו. למעשה הודות לפעילותם הכלכלית הם הפכו למקורבים לשלטון ונעשו חלק מהמנגנון, כלומר מעורבים לא רק כלכלית אלא גם פוליטית-מדינית. לפי ובר יש פעולות המתבצעות במסגרת של קבוצות סטאטוס וקבוצות פוליטיות. לפיו פעולה מאורגנת של קבוצות כאלו הינה רציונאלית-חברתית והיא מיועדת להשגת מטרה משותפת. במצב שבו פעולה כזו נעשית במטרה להשפיע על המדינה ומהלכיה, מדובר בפעולה פוליטית. קבוצת הסטאטוס מכריעה את המאבק במדינה תוך שימוש בחוקים,כללים והתנהגויות ומיישמת את רצונה באמצעות אכיפה על ידי צבא, כוח שיטור, בתי משפט וגורמים אחרים שמוציאים לפועל את דבריהם. (גרינברג 1996: 31). התֻסתַרים ובייחוד אַבּוּ סַעד פעלו כקבוצה בעלת סטאטוס גבוה הודות להיותם בעלי הון אשר יצרו קשרים עם גורמי השלטון. אבו סעד פעל במסגרת תפקידו במטרה להביא לידי שינויים פוליטיים, מבניים ומנהליים במינהל ובצבא. פעולותיו של אבו סעד בחצר הפאטִמית היו פוליטיות תוך שימוש במנגנונים במדינה וניצול הקשרים והאמצעים הכלכליים שברשותו. רוברט מיכלס, סוציולוג פוליטי, בן זמנו של ובר, הסביר את התופעה שהוא הגדיר בתור "שימור הכוח" של מנהיגים בכך שמתפתחת מערכת יחסים בין ההנהגה השלטת לאוכלוסיית המונהגים. צומח סוג של אמון ותמיכה שבהם זוכה השליט הנמצא זמן רב בשלטון, והוא נתפס כמתאים לשלוט (באמצעות ידע, כוח, מקצועיות וכשרון). בני האדם שייכים לקבוצות סטאטוס בשל ההוויה, הפעילות והתחושות המשותפות שלהם. (גרינברג 1996: 33-34). אפשר לראות בכל גורם שלטוני ומקורביו הכלכליים והפוליטיים שמצליחים להתבסס ולהחזיק בשלטון תופעה של שימור הכוח, בין אם הוא נבחר ובין אם השתלט בעזרת אמצעים אחרים. שימור הכוח הוא סוג של אמון ותמיכה בשם רעיון דתי או מדיני, כדוגמת הפאטִמים במצרים, או בשם רעיונות אחרים. אפשר לראות באותה מידה גם במשפחת התֻסתַרים את תופעת שימור הכוח הכלכלי-פוליטי: הם התבססו והתעשרו עוד בח'ליפות העבאסית, היגרו למצרים הפאטִמית, שגשגו כלכלית ותפקדו פוליטית במסגרת החצר הפאטמית במצרים עד ניטרולם הפיזי. המשורר רִצ'א אִבּן תַ'אוב, איש דמשק, כתב שיר סטירי המתייחס למשפחת התֻסתַרים ולאַבּוּ סַעד אברהם, מבלי לנקוב בשמם. את השיר הזה הרבו כרוניקאים מאוחרים יותר כגון סֻיוּטי לצטט. השיר הזה כנראה מבטא תחושות ורגשות של הרוב הסוני נגש השלטון הפאטִמי ונגד בעלי בריתם היהודים, בעיקר התֻסתַרים:
"היהודים בימינו השיגו את שיא תקוותיהם והגיעו לשלטון.
יש להם תהילה, יש בידיהם הכסף, ומתוכם באים היועץ והשליט.
הו, בני מצרים, מייעץ אני לכם, היו ליהודים, שהרי גם השמים נעשו יהודים".
(דינור 1961: 98; 88 :1969 ;Fischel כהן 2001: 118).
ביבליוגרפיה
ברקת, אלינער, 1955. שפריר מצרים, תל-אביב: המכון לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל-אביב.
גיל, משה, 1997. במלכות ישמעאל בתקופת הגאונים, ירושלים: מוסד ביאליק.
גיל, משה, 1981. התסתרים, המשפחה והכת, תל-אביב: אוניברסיטת תל-אביב .
גרינברג, לב לואיס , 1996. יסודות בכלכלה פוליטית, תל-אביב: משרד הבטחון – האונברסיטה המשודרת.
כאהן, קלוד, 1995. האסלאם מלידתו עד תחילת האימפריה העות'מאנית, תל-אביב: דביר.
כהן, מרק ר', 2001. בצל הסהר והצלב, היהודים בימי הביניים, חיפה: אוניברסיטת חיפה.
תמרי, מאיר, 1994. כסף כשר, סוגיות מוסר במסחר, ירושלים: ראובן מס.
W. J. Fischel, 1969. Jews in the Economic and Political Life of Mediaeval Islam, New York
Lev, 1991. State & Society in Fatimid Egypt, Brill, Leiden