היהודים במצרים 1517-640

היהודים במצרים מן הכיבוש הערבי  (640) ועד לסוף שלטון המַמלוּכּים

וראשית השלטון העות'מאני (1517)

1. הכיבוש הערבי (969-640)

ימי היישוב היהודי במצרים כימי האומה היהודית וההיסטוריה הכתובה שלה. ידיעות בודדות מספרות על יהודים במצרים עוד בימי הבית הראשון, אם כי גל הגירה גדול ראשון הגיע למצרים רק עם חורבנו. מאז ומאילך, בכל עת של מצוקה פוליטית או כלכלית ירדו יהודים מארץ ישראל למצרים, ויישוב יהודי גדול יחסית התקיים בה ברצף לאורך כל הדורות. עם כיבושה על ידי הערבים בשנת 640 נמצאה בה, בעיקר באלכסנדריה, קהילה יהודית גדולה. אם נשפוט על פי מכתבו של עמר אבן אלעאץ ('Amr ibn al-'As) אל הח'ליפה עמר ('Umar) המצוטט בתוך כתבי אבן עבד אלחכם (Ibn 'Abd al-Hakam died 871 A. D.), היו באלכסנדריה 40 אלף יהודים משלמי מס. ההנחה המקובלת היא שהמספרים של הכרוניקאים הקדומים מוגזמים, וסביר להניח שמדובר ב-4000 ראשי בתי אב.  לאחר כיבוש אלכסנדריה ובפועל מצרים כולה, החליט המצביא על הצבת גדודי צבאו בבסיס מרוחק מאלכסנדריה, על פי המנהג שנהגו ככלל הערבים הכובשים, להתרחק ממרכזי אוכלוסייה קיימים וותיקים. הוא מצא את המבצר הרומי שהביזנטים נהגו לקרוא לו בַּבּילוֹן (Babylon), שנמצא במישור ריק דרומה מן הדלתה, ונטה שם את מחנה האהלים של צבאו. המבצר העתיק הזה שימש את מושל מצרים הביזנטי, שישב בדרך כלל באלכסנדריה, בתור בסיס כשביקר בתוך הארץ. המקום כונה על ידי דוברי היוונית בשם היווני פֻסטאט (Fustat), שפירושו מחנה אהלים. לאחר שהצבא הערבי התיישב במקום, הפך עד מהרה לעיר המרכזית, עיר הבירה, של מצרים המוסלמית. תחת שלטון בית אֻמַיָה (750-661) ובית עַבּאס אחריו (969-750), התיישבה בעיר החדשה אוכלוסייה אזרחית שנהרה אליו בעיקר מאלכסנדריה, ביניהם יהודים רבים. היהודים התיישבו בתוך שטח המבצר העתיק, שנודע בשמותיו השונים: קַצר אַלרוּם (Qasr al-Rum) (המבצר הרומי-ביזנטי) או בפי היהודים קַצר אֲדוֹם (אדום היה השם המדרשי הנהוג בפי היהודים לרומי ולביזנטיון) – שם המשַמֵר את המסורת שייחסה לרומאים, אולי לקיסר טריינוס, את הקמת המבצר;  וקַצר אַלשַמע ( Qasr al-Sham) (מבצר הנרות, או השעווה) – שם המשַמֵר את המסורת שמבצר זה נבנה כבר על ידי הפרסים. זאת היתה השכונה היהודית, שהתפשטה בהמשך גם אל מחוץ לגבולות המבצר, אל שכונת מצאצה (Musasa). במאה העשירית התרופף השלטון העבאסי, ואת מקומו בארץ ישראל ובמצרים תפסו לסירוגין מושלים תורכים או אחרים שניתקו את מצרים ואת ארץ ישראל מן השלטון העַבּאסי לתקופות קצרות. מידי פעם הצליח השלטון העַבּאסי לחזק שוב את אחיזתו באזור אך לא לתקופה ממושכת. היישוב היהודי במצרים, ובעיקר בפֻסטאט, עבר את תהפוכות השלטון עם כל האוכלוסייה המקומית אך אין בידינו ידיעות ספציפיות על מצוקה מסויימת או בולטת.

2. התקופה הפאטמית (1161-969)

ברבע האחרון של המאה התשיעית התגבשה ברחבי העולם המוסלמי התנועה האִסמעילית, תנועה שיעית קיצונית שביקשה לבנות חברה מוסלמית חליפית לחברה הסוּנית המסורתית. האִסמעילים הפיצו את תורתם באמצעות תועמלנים והקימו קבוצות חשאיות בכל רחבי העולם המוסלמי. בשנת 893 התחיל להתגבש בצפון אפריקה פלג נפרד של האִסמעילים. הם קראו לעמם פאטִמים (על שם פאטמה, בת הנביא), הצליחו לרכז סביבם צבא של בני שבטים בֶּרבֶּרים מקומיים והקימו ממלכה פאטִמית במַגרִבּ. מרכזה של הממלכה היה בעיר קַירַואן ובעיר הנמל שהקימו הפאטִמים בסמוך לה, מַהדִיָה. מגמתם של הפאטִמים היתה לכבוש את בגדאד, בירת הממלכה העַבּאסית, ולהשליט את הדוקטרינה שלהם בכל העולם המוסלמי. בשנת 969 עלה בידי האִמאם (כך כינו הפאטמים את הח'ליפה שלהם) הפאטִמי אַלמֻעִז (Al-Mu'iz) לכבוש את מצרים לאחר הכנות מדוקדקות בראשות הווזיר היהודי שהתאסלם, יעקוּבּ אִבּן כִּלִס (Ya'qub ibn Killis). מקץ שנה כבשו הפאטִמים גם את ארץ ישראל ודרום סוריה והקימו במצרים עיר בירה חדשה, אלקאהִרה, היא קהיר, ליד העיר הישנה פֻסטאט. בנו של אַלמֻעִז, אַלעַזיז (Al-'Aziz), המשיך במאמצים לגבש את הממלכה החדשה. הוא נטש את המַגרִבּ והתרכז במצרים, בארץ ישראל ובסוריה. מאמצים רבים במיוחד השקיע בפיתוח חיי המסחר של הממלכה. בשנת 996, לאחר מות אלעזיז, עלה לכס המלוכה בנו אלחאכִּם(Al-Hakim) בעודו בן אחת-עשרה בלבד. אמו היתה נוצריה וכמוה גם חלק ניכר מאנשי חצרו. המקורות המוסלמים, ברובם כתבי מוסלמים סונים, שמטבע הדברים עיינו את הפאטִמים האִסמעילים ואת אלחאכִּם בפרט, הם חד צדדיים למדי, ועל כן המידע שהם מספקים מתמקד בעיקרו במעשי הדיכוי ובגזירות שגזר אלחאכִּם, שהסתמך באופן עקרוני על תנאי עֻמַר (תנאי ההשפלה שנוסחו כלפי יהודים ונוצרים במאה השביעית). גזירותיו כוונו בראש ובראשונה נגד הנוצרים (החל משנת 1007 בערך) ונגד היהודים (החל מ-1012 בערך), אך גם נגד מוסלמים. לשיאם הגיעו מעשי הדיכוי בצו שנתן אלחאכִּם בשנת 1011 להרוס את כנסיית הקבר בירושלים ולהחרים את כל נכסיה. כן ציווה להרוס את שאר הכנסיות ובתי הכנסת ברחבי ממלכתו. הוא חייב את הנוצרים ואת היהודים לשאת סימני היכר משפילים שיאפשרו להבחין בינם לבין המוסלמים. לפי כמה מן המקורות אף תבע מהיהודים ומהנוצרים לבחור בין התאסלמות לגירוש. למעשים אלה יש גם עדויות, אם כי מעטות, בכתבי הגניזה. בשנותיו האחרונות הרשה אלחאכִּם לשוב ולשקם בהדרגה את בתי התפילות ההרוסים ברחבי ממלכתו ואף התיר למתאסלמים מאונס לשוב לדתם. לפי רמזים בכתבי הגניזה החלו החיים בקהילה היהודית לשוב פחות או יותר למסלולם התקין כבר בשנת 1016, חמש שנים לפני הירצחו. יחסו של אלחאכִּם לנוצרים וליהודים היה בבחינת חריג בממלכה הפאטִמית בפרט ובתפיסת העולם האִסלאמית בכלל, ועורר התנגדות רבה גם בקרב המוסלמים עצמם. לאחר מות אלחאכִּם עלה לשלטון בנו בן השש-עשרה, אלט'אהִר (Al-Zahir). גם עליו מספרים המקורות שנודע באכזריותו, אבל ככלל נראה שהשלטון במצרים התייצב. על פי מכתבי הגניזה, תמיכת היהודים בו היתה מוחלטת. כשמת בשנת 1036, עלה תחתיו בנו בן השבע אלמֻסתַנצִר (Al-Mustansir), שמלך עד 1094 – המלכות הארוכה ביותר בתולדות בית הפאטִמים. בילדותו שלטה בפועל אמו הסודאנית, שהיתה בעבר שפחתו של אברהם התֻסתַרי, סוחר יהודי קראי עשיר ועתיר מגעים עם השלטונות. הודות לה זכה אברהם התֻסתַרי להשפעה רבה בממלכה. תקופתו של אלמֻסתַנצִר היתה רגועה ויציבה יחסית. נאצִר ח'וֹסרוֹ (Nasir Khosro), נוסע פרסי שביקר במצרים בשנים אלה, כתב על יופייה של קהיר, על  שלווה הנסוכה ברחובותיה ועל שפע כלכלי במצרים. לקראת סוף המאה ה-11 החלו התורכים הסַלג'וּקים לאיים על סוריה וארץ ישראל מצפון, ובשנים 1073-1071 כבשו חלקים ניכרים מסוריה ומארץ ישראל. בשנת 1099 כבשו הצלבנים במסע הצלב הראשון את סוריה וארץ ישראל, ובכך איבדו הפאטִמים לצמיתות את שלטונם באזורים אלה. הפאטִמים המשיכו לשלוט על מצרים עד שנת 1161 . שלטונם התאפיין בחולשות רבות מן הצד האחד, אך גם בהתפתחות כלכלית גדולה. הם הפכו את מצרים למרכז הסחר של אגן הים התיכון, ואולי גם למרכז הסחר העולמי, בהחליפם בכך את הממלכה העַבּאסית שהיתה החל מהמאה העשירית בתהליך של ירידה.

3. הקהילה היהודית; הרכב חברתי

בתקופת השלטון הפאטִמי, החל משנת 969, זכה היישוב היהודי במצרים לרווחה ולשגשוג שבעקבותיהם הגיעו גלי הגירה גדולים של יהודים מארצות שונות. במאה ה-11 היה אפוא במצרים גרעין גדול ומגובש של יהודים שישבו בה מדורי דורות, שאליהם הצטרפו, בעיקר במאות העשירית וה-11, קבוצות גדולות של מהגרים מארצות שונות. העובדה שמצרים בתקופה הפאטִמית הפכה למרכז הסחר הגדול ביותר באגן הים התיכון היא המסבירה את גלי ההגירה הגדולים אליה. מכתבי הגניזה מעידים כי למעשה לא היתה כל הגבלה על תנועה מארץ לארץ וכי כמעט ולא היה אזור שממנו לא הגיעו יהודים לפֻסטאט, כולל ארצות הנוצרים, ביזנטיון ואירופה. הגיעו מבבל, היא עיראק, מפרס, מהמַגרִבּ, מסוריה, מארץ ישראל, מספרד. כמו כן היתה במצרים הגירה פנימית, מיישובים קטנים אל המרכז בפֻסטאט. על פי בנימין מטודלה (Tudela), שביקר במקום במאה ה-12, הגיע מספרם של היהודים בקהיר-פֻסטאט לכ-7000 נפש, אך אין באפשרותנו להעריך אם המספר מדויק או לא ולמה הוא מתייחס.

ככלל, הציבור היהודי בפֻסטאט, שהיה מורכב כאמור ממקומיים ומהגרים, נחלק לשתי עדות מרכזיות: הרבניים והקראים. הרבניים נהגו לכנות את עצמם ואת הקראים בשם טַאִיפַתַין (שתי הכיתות Taifatain) או בעברית "שתי הפאות" (פינות). גם המוסלמים הבחינו הבחנה דומה בין הרבניים לקראים, אם כי השלטונות ראו ביהודים, בין רבניים ובין קראים, וכן כנראה גם בשומרונים, גוף אחד, שמייצגו היה קרוב לוודאי "ראש היהודים" (הנגיד) ובערבית רַאיס אַליַהוּד (Rais al-Yahud). בנוסף לחלוקה שלעיל התגבשו בקרב העדה הרבנית עצמה שלוש קבוצות מוצא מובחנות: הירושלמיים, הבבליים והמַגרִבּים. קבוצות אלה, מערכות היחסים בתוכן וביניהן, ובין המרכזים בארץ ישראל ובבבל, הן שעיצבו את דמותה של הקהילה היהודית בפֻסטאט. היחסים האלה באו לידי ביטוי בעיקר במאבק על דמותם של מוסדות הקהילה השונים ועל השליטה בהם.  מצב דומה מאוד היה גם באלכסנדריה, עיר הנמל והעיר השנייה בגודלה במצרים במספר אוכלוסיה, כולל היהודים, ובחשיבותה הכלכלית, החברתית והפוליטית. גם בערים בינוניות בגודלן לעומת שתיים אלה, כגון דֻמיאט (Dumyat) , צַהרַג'ת (Sah'ragt), תִניס (Tinis) ובּוּציר (Busir) (היישובים בדלתה של הנילוס), וכן הקהילות בפַיוּם (Fayum) (נווה מדבר גדול מזרחית לקהיר שהכיל בתוכו מספר יישובים), היה המצב דומה, אם כי רוב המהגרים בחרו כמובן להתגורר בפֻסטאט ובאלכסנדריה, ערי המרכז והשפע הכלכלי.

4. הקהילה היהודית; אירגון ומוסדות

כל המעיין בכתבי הגניזה נוכח שהיסוד העיקרי לקיום המלוכד של הקהילה היהודית היה ארגונה החזק ומוסדות ההנהגה המרכזיים שלה. את הקהילה ליכדה בראש ובראשונה האמונה המשותפת בכוח עליון כל יכול, שלו זיקה מיוחדת לעם ישראל. התורה, היא מערכת הדינים והמנהגים המקיפה את כל תחומי החיים, החל מן הפולחן וכלה בענייני היום-יום כמו דיני ירושה, נזיקין ומשפחה, היא שעמדה ביסוד החיים היהודיים. מערכת השיפוט הנפרדת של בתי הדין היהודיים היתה המשענת העיקרית לחיי האומה, ובמסגרת של הארגון הקהילתי החזק נכללו גם מפעלי העזרה ההדדית המפותחים, ההקדש. את כל המוסדות האלה איישו בעלי תפקידים, החל במנהיג הקהילה, הוא אב בית הדין שנסמך על ידי ראש ישיבת ארץ ישראל, ותוארו היה "חבר" (haver). הכישורים שאפשרו לאדם להתמנות לתפקיד רם מעלה זה היו בעיקרם בקיאות בהלכה, קשרים הדוקים עם ראש הישיבה, וייחוס משפחתי הכולל עמו גם רכוש רב. התואר הזה היה בבחינת חוזה נאמנות עם ראש הישיבה, ונושאו התחייב לתמוך בגאון ובישיבה בכל מצב. ליד ראש הקהילה היו בעלי תפקידים אחרים כגון החזן, השוחט, הפרנס והאחראי על טיפול בענייני הקדש. על פי המסורת רק הגאון בארץ ישראל היה רשאי למנות בעלי תפקידים בכל הקהילות שתחת רשותו, ורק הוא רשאי היה להדיחם.

5. הקהילה היהודית; הקראים

הקראים במצרים היו כאלה שעזבו את פרס ואת עיראק, כחלק מגל ההגירה הגדול שנוצר עם עליית הממלכה הפאטִמית. חלקם עברו דרך ארץ ישראל או המַגרִבּ והגיעו בסופו של דבר למצרים החל מסוף המאה העשירית. אחוז גדול מהם היו סוחרים, בהם עשירים מופלגים ומקורבים לשלטון, והבולטים שבהם היו משפחת התֻסתַרים (Tustaris). הקראים במצרים היו בדרך כלל עשירים ובעלי השפעה יותר מהרבניים, ולכן אין פלא שישיבת ארץ ישראל והיישוב היהודי בארץ ישראל נזקקו לתמיכתם, בעיקר במה שכרוך בקשרים עם השלטונות. הגניזה מספקת מידע מועט על הקראים במצרים ועל היחסים בינם לבין הרבניים, יחסית למידע שהיא מספקת על היחסים העכורים שבין הקראים והרבניים בארץ ישראל, שממנו עולה שהיו ביניהם מצד אחד מחלוקות ויריבויות ומן הצד האחר שיתוף פעולה ועזרה הדדית. בפֻסטאט כנראה ששררה הרמוניה יחסית בין שתי העדות, ויותר מזה, היה גם מעבר של יהודים בין העדות, ונישואים מעורבים. שיתוף הפעולה הפורה ביותר היה בנושא של פדיון שבויים, כשכמה מן הקראים העשירים ביותר נטלו על עצמם חלק נכבד מן ההוצאה ופדו שבויים קראים ורבניים כאחד. היה שיתוף פעולה גם בשאר תחומי ההקדש, הוא הסעד הקהילתי ורכוש הקהילה. את מערכות היחסים הפורמליים בין הרבניים לקראים קיימו בראש ובראשונה מנהיגי הקהילות הרבניות עם מנהיגי הקראים, הם הנשיאים.

6. הקהילה היהודית; ירושלמיים בבליים ומגרבים- מאבקי כוח

בין הרבניים כזכור, נבדלו שלוש קבוצות מוצא אתניות. על פי המסורת , גרעינה של הקהילה היהודית בפֻסטאט היה ארץ ישראלי. למסורת זו היה בסיס היסטורי איתן. מצרים היתה מאז ומתמיד יעד הגירה ליהודים מארץ ישראל, אם מסיבות כלכליות ואם מסיבות פוליטיות. היישוב היהודי במצרים ראה את עצמו קשור בשורשים היסטוריים ומסורתיים אמיצים לארץ ישראל והיה כפוף לסמכות ההנהגה שלה. גם גלי ההגירה שהגיעו במאות 11-10 לא פגעו בצביונה הייחודי של קהילת הירושלמיים שקראו לעצמם בערבית אלשאמִיִין (אלשאם al-Sham– כינוי לארץ ישראל ולסוריה בפי הערבים al-Shamiyin), בראש ובראשונה בשל רצונם של הבבליים (בערבית אלעִראקִיִין al-Iraqiyin) לשַמר את מנהגיהם. הירושלמיים ראו את בית הכנסת, קרי הקהילה שלהם, כפופה לישיבת ירושלים, וקיבלה את מרות הגאון שישב בירושלים ללא עוררין. בית הכנסת היה מרכז החיים של הקהילה והכיל בתוכו את רוב מוסדותיה,שהחשוב ביותר שבהם היה בית הדין, שהיווה גם את הנהגת הקהילה. בית דין זה סר למרותו המוחלטת של גאון ארץ ישראל. בכל מקרה של ערעור על החלטת בית הדין המקומי היה הדבר מובא לפסיקתו הסופית של הגאון. מערכת השיפוט היתה התשתית העיקרית לקיום המסגרת הקהילתית היהודית החזקה, שהקיפה את כל תחומי החיים. אין פלא שמוקד החיים הציבוריים והפרטיים וגם מוקד המחלוקות הציבוריות והפרטיות היה בבית הדין, הווה אומר בבית הכנסת. בית הכנסת הירושלמי נאבק לאורך כל התקופה הפאטִמית כדי לשמור על מעמדו בתור בית הדין היחיד בפֻסטאט. עיקר המאבק כוון נגד הקהילה הבבלית המתפתחת. נראה ששאר המהגרים הצטרפו, כל אחד לפי מסורתו ולפי ארץ מוצאו, אבל אולי גם בהתאם למניעים אחרים, לאחד משני בתי הכנסת, של הירושלמיים או של הבבליים.

גלי ההגירה הגדולים מעיראק הגיעו למצרים בעיקר במאות ה-11-10, עקב פיתוח המסחר בממלכה הפאטִמית. עד מהרה נוצרו קהילות גדולות של בבליים בכמה ערים בארץ ישראל, אך בעיקר בערים הגדולות של מצרים, פֻסטאט ואלכסנדריה. תהליך הקמת קהילה נפרדת ובית כנסת נפרד היה בלתי נמנע לאור המנהגים השונים במקצת וגם לאור הנאמנות המסורתית של הבבליים לישיבות בבל. כפי שבית הכנסת של הירושלמיים היה כפוף לסמכות הגאון בארץ ישראל, הצהיר קהל הבבליים על נאמנותו לגאוני בבל. אולם לגבי הבבלים לא היה הדבר פשוט כלל ועיקר. קהל הבבליים היה חצוי בין נאמנותו לישיבות בבל לבין חובת הכפיפות לישיבת ארץ ישראל, שבאה לידי ביטוי בכל המרחב שנשלט על ידי הפאטִמים. כבר במאה העשירית בא הקונפליקט הזה לידי ביטוי במחלוקת הלוח הנודעת בין ישיבת ארץ ישראל לבין המרכז בבבל, שבה השתקף המאבק על ההגמוניה בקהילות ישראל בעולם. ראש המדברים בבבל היה סעדיה פַיוּמי (Fayumi) בן יוסף שלימים נעשה לגאון סוּרא. סעדיה ניצל את מוצאו המצרי ואת העובדה שבפֻסטאט התרכז קהל בבליים גדול ומגובש, והריץ שורה של מכתבים אל קהילת פֻסטאט, כדי לשכנעה לתמוך בעמדת בבל. ממכתביו אפשר להסיק שקהילת מצרים תמכה, כפי הנדרש ממנה, דווקא בעמדת ישיבת ארץ ישראל. מה שחשוב לעניינינו הוא שלקהל הבבליים בפֻסטאט היתה בעייה של נאמנות כפולה, וסעדיה פרט על הנימה הזאת במכתביו. בעיית הנאמנות כפולה שבה ומצאה את ביטוייה במאה ה-11, במאבקים שקיימו מנהיגי קהל הבבליים נגד מנהיגי קהל הירושלמיים בפֻסטאט בנסותם להשתלט על בית הדין, או להקים להם בית דין נפרד, וכן בנסותם להשתלט על שוק השחיטה והבשר או להקים להם שוק נפרד, כל זה בגיבויין המלא של ישיבות בבל. ישיבות בבל גם העניקו תארים לנאמניה בפֻסטאט ובקהילות בבליות אחרות: התואר "אלוף" (Aluf – תואר מקראי במוצאו) ומקבילו "ראש כלה" (rosh kalla) , הוענק לראש קהל הבבליים והיה בבחינת חוזה מחייב בין הממונה לבין מעניק התואר, קרי ראש הישיבה בבבל.

הגירה הגדולה של יהודים מן המַגרִבּ למצרים החלה לאחר כיבוש מצרים על ידי הפאטִמים. מהגרים אלה רובם היו צאצאים של יהודים מבבל שהגיעו למַגרִבּ עוד במחצית הראשונה של המאה העשירית. הם עסקו בעיקר במסחר והיתה להם מסורת ארוכת דורות של סחר בינלאומי, שתחילתה עוד בבבל, בימי הפרסים. השליטים הפאטִמים עודדו את הסוחרים הללו והשתמשו בשירותיהם כדי להפוך בהתחלה את המַגרִבּ, ואחר כך את מצרים למרכז הסחר של הים התיכון. לאחר כיבוש מצרים והנטישה ההדרגתית של המַגרִבּ על ידי הפאטִמים החל מסוף המאה העשירית נדדו גם רבים מהסוחרים היהודים בעקבותיהם למצרים והתיישבו בעיקר בפֻסטאט ובאלכסנדריה.

הישיבה במַגרִבּ הטביעה את חותמה עליהם. הם בלטו בתור קבוצה ייחודית וזוהו כקבוצה נפרדת. משום שרובם היו סוחרים התרכזו בידיהם גם ממון גם עוצמה. ניתן לומר שהם היוו את לשון המאזניים בין הבבליים לבין הירושלמיים, ובמובנים רבים אפשר לראות בהם קבוצת לחץ, הממלאת אחר תנאי ההגדרה החברתית של קבוצה כזאת, דהיינו, מוצא משותף, מודעות לייחודם ולכוחם ושיתוף פעולה להשגת מטרות משותפות. יהודי המַגרִבּ תפסו תמיד מקום מיוחד בעולם היהודי. מצד אחד זיקתם המסורתי העמוקה היתה אל ישיבות בבל: מאידך, במאה

ה-11 התפתח קשר שעיקרו חברתי ופוליטי עם ישיבת ארץ ישראל. למעשה פיתחה קַירַואן (Qayrawan), המרכז היהודי הגדול במַגרִבּ, עצמאות מסוימת. בפֻסטאט יכלו המַגרִבּים להצטרף לכל אחד משני בתי הכנסת והבחירה ביניהם היתה בעיקרה אקט חברתי ולאו דווקא על רקע הלכתי. קהילות פֻסטאט עצמן ביקשו כל אחת למשוך את המַגרִבּים לצידה כדי להעלות את משקלן בציבור, ולשם כך העניקו תארים ושאר כיבודים. למרות ההצטרפות החופשית של המַגרִבּים לשני הקהלים וחרף מעורבותם והשפעתם החברתית והפוליטית הרבה בשתי הקהילות, הם לא נבלעו לחלוטין באוכלוסייה המקומית, אלא הוסיפו לשמור על ייחודם. תמיד המשיכו לקרוא להם "המַגרִבּים" ולהתייחס אליהם כאל קבוצת כוח נפרדת.

7. הקהילה היהודית והפאטמים

היהודים לקחו חלק פעיל בכלכלת הארץ, בעיקר בחיי המסחר, וקיימו מגע יומי הדוק עם הסביבה הלא יהודית. ממכתבי הגניזה עולה שחלקם במסחר ובייצור הטקסטיל עלה על חלקם היחסי באוכלוסייה. עם זאת, מגעיהם עם סביבתם היו מוגבלים בעיקר לתחומי הפרנסה והכלכלה, אם כי לעתים מזומנות נדרשו גם לבתי הדין המוסלמים. אף כי סיגלו לעצמם את סממניה החיצוניים של החברה המוסלמית שבתוכה חיו כגון לשון, נימוסים ולבוש, שמרו ביסודו של דבר על תרבותם וייחודם. גם לשלטונות המוסלמים לא היה עניין רב במתרחש בתוך הקהילה היהודית. הדרישה העיקרית ולרוב היחידה מן היהודים היתה לשלם את מס הגולגולת ומסים אחרים. לעתים חלה התעוררות של קנאות מוסלמית, והשלטונות חזרו ואכפו את תנאי ההשפלה, אבל אלה היו גלים גואים וחולפים. חוסר מעורבותם של השלטונות בחיי הקהילה מוסבר היטב באופייה של הממלכה האִסלאמית. השלטונות לא נהגו להתערב בחיי הפרט, הן של בני החסות והן של נתיניהם המוסלמים. כל פרט נדרש לדאוג לעצמו בכל המובנים. אפילו בנושא שנראה בעל חשיבות ממלכתית ומצריך פיקוח ממלכתי כמו כלכלה ומסחר לא נהגו השלטונות להתערב, לבד מן הדרישה לתשלום מסים, וזאת לגבי כלל האוכלוסייה שהיתה תחת שלטונם. עם זאת, הרבו הפאטִמים להשתמש בשירותיהם של יהודים ונוצרים בצמרת הממשל שלהם, זאת משום שהעדיפו אותם על פני האוכלוסייה הסוּנית העוינת להם. הממשל גם הרבה להיעזר בסוחרים היהודים, בעיקר באלה שהגיעו אתם מן המַגרִבּ, וקידמו אחדים מהם למשרת ספקי החצר. יהודים מילאו תפקידי מפתח בממשל ובחיי הכלכלה לאורך כל שנות שלטונם של הפאטִמים. במחצית המאה ה-11 בלטו בצמרת הממשל הפאטִמי כמה אישים קראים, ובראשם שני האחים התֻסתַרים חסד ואברהם. זאת היתה משפחת סוחרים שמוצאה מן העיר תֻסתַר שבפרס, אשר התיישבו במצרים בראשית המאה. בני המשפחה סחרו בטקסטיל ובאבני חן וקנו לעצמם מעמד מרכזי בחיי המסחר של מצרים, מכאן חדרו לחצר האִמאם, תחילה בתור אנשי כספים ואחר כך גם בתור מעצבי מדיניות. באותו זמן פעל גם קרא אחר, דויד הלוי בן יצחק, שהאִמאם מינהו בתור אחראי על המסים. גם מושל ירושלים מטעם הפאטִמים היה יהודי קראי, וגם אחד ממפקדי הצבא הפאטִמי היה יהודי.

8. סוף השלטון הפאטמי

כזכור, נמשך השלטון הפאטמי בארץ ישראל עד 1099, שנה שבה כבשו הצלבנים מידיו את שליטה במחוזות אלה. במצרים המשיכו הפאטִמים לשלוט, אבל למעשה הלכו ונחלשו. אנשי ישיבת ארץ ישראל, משנדחקו מארץ ישראל קודם עם הכיבוש הסַלג'וּקי ואחר כך עם הכיבוש הצלבני, נאלצו לעבור לגור במצרים. עצם עזיבתם את ארץ ישראל שמטה את הקרקע מתחת לטיעונם ללגיטימיות שלטונם על קהילות ישראל. במצרים היו עוד מספר קבוצות שטענו לעליונות כגון משפחות שראו עצמן צאצאים לבית דוד ומשפחות שבניהן איישו את מוסד הנגידות. במצרים נאלצו משפחות הגאונים להלחם מלחמת מאסף מעמדת חולשה וסופם שהתפוגגו. האִמאמים הפאטִמים נזקקו יותר ויותר לעזרת מצביאים סונים שינהלו את המלחמות נגד האיום הצלבני מצפון. המצביא צַלאח אַלדין אלאַיוּבּי (Saladin al-Ayyubi), מוסלמי סוני ממוצא כורדי, תפס עמדה בכירה בממשל הפאטִמי בתור וזיר ומפקד הצבא, ובשנת 1171 חיסל את האִמאם הפאטִמי האחרון. את האִמאמות הפאטִמית-אִסמעילית החליפה מעתה שושלת חדשה, סונית בתפיסתה הדתית, השושלת האַיוּבּית.

9. השלטון האַיוּבּי

האיובים (Ayyubids), יורשי צלאח אלדין אלאיובי , שלטו תקופה קצרה ולא משמעותית מבחינת הרישום שהשאירה בתולדות מצרים ובתולדות היהודים שבה, החל משנת 1171 וכלה בשנת 1250, כשמונים שנה בערך. בהישענו על צבא פרשים-קשתים כורדים-תורכים כונן צלאח אלדין במצרים ובסוריה משטר פיאודלי מזרחי, המושתת על מסירת אחוזות לאבירים לתקופות קצובות בלבד. כמעט כל ימי שלטונו לחם צלאח אלדין בצלבנים. ביולי 1187 הביס כליל את צבא הצלבנים בקרב קרני חטין, ותוך חודשים מספר כבש את כל ממלכתם פרט לצור. זו שימשה בסיס לחידוש ממלכתם במגע הצלב השלישי, שבעקבותיו נחתם ב-1192 חוזה שלום, שלפיו קיבלו הנוצרים את אזור החוף בין צור לבין יפו. המלחמות הביאות להתרוקנות קופת מצרים. עם מותו של צלאח אלדין התפצלה ממלכתו בין שני יורשיו, אחיו אלמלכ אלעאדל (Al-Malik al-'adil, 1218-1199) ובן אחיו אלמאלכ אלכאמל (Al-Malik al-Kamil 1238-1218). שניהם העדיפו דו-קיום עם הצלבנים על מלחמה בהם. בימיהם חודשו יחסי המסחר בין מצרים לבין המדינות הסוחרות בדרום אירופה – ונציה, גנואה, פיזה, פרובנס וקטלוניה, ונחתמו עמם הסכמים, שקבעו את שיעור המכסים וסדרי השיפוט על פעולותיהן. במחצית הראשונה של המאה ה-13 נתקיימו שני מסעי צלב נגד מצרים: מסע הצלב החמישי נסתיים במפלת הצלבנים במנצורה (Mansura) ב-1221. ב-1249 הצליח לואי ההתשיעי (הקדוש) מלך צרפת לכבוש את דמיאט (Dumyat) שבדלתה , אך נשבה בעלותו על קהיר ופדה את עצמו בכסף רב. זמן קצר לאחר מכן מת אלמאלכ אלצאלח אלאיובי (Al-Malik al-Salih al-Ayyubi), אחרון השליטים האיובים במצרים. יוצאי חלציו הודחו ובמקומם עלו לשלטון שרי צבא מקרב גדודים שהורכבו מעבדים קנויים, הממלוכים.

עם עלות האיובים לשלטון, שוב היה האסלאם הסוני-אורתודוכסי לדת הרשמית של מצרים, ושוב הונהגו חוקי ההפליה, חוקי עומר (Umar). אף צלאח אלדין לא פגע באוטונומיה העדתית, ובשירותו עבדו יהודים. אף בימי יורשיו זכו יהודי מצרים  ליחס הוגן, מצבם הכלכלי היה תקין, וקהילת יהודי מצרים היתה מרכז לתלמידי חכמים מארצות רבות. עדות לפעילות הרוחנית-אינטלקטואלית העצומה במצרים היא הגניזה על מאות אלפי דפיה. מצרים עמדה על אם הדרך של השיירות בין בבל, צפון אפריקה ותימן, ועל כן נשמרו בין מאות אלפי דפי הגניזה העתקים של אלפי מכתבי גאונים ותשובות שלהם, שהחליפו עם תפוצות ישראל והועתקו בידי אנשי מצרים.

10. התקופה המַמלוּכּית (1517-1250)

ממלוכים הוא כינוי לגדודי עבדים, בעיקר תורכים וצ'רקסים, שהשתלטו ב-1250 על מצרים האַיוּבּית ושלטו בה ובארצות הסמוכות עד 1517. המַמלוּכּים כוננו משטר מיוחד במינו, דמוי פיאודלי, שעבדים לשעבר היו בו השכבה השלטת. רק מי שנקנה בגופו והובא בתור עבד יכול היה לעלות לדרגות הגבוהות של הקצונה, בעוד שבני המַמלוּכּים נחשבהו לנחותי דרגה והתערבו בהמון של ילידי הארץ. הקצינים הגבוהים בחרו מקרבם את הסולטאן לכל ימי חייו, אך משרתו לא עברה בירושה. במהלך תקופת שלטונם היו 47 סולטאנים, שכמחציתם שלטו זמן קצר בלבד. 24 הראשונים, המַמלוּכּים ה"בַּחריים" (Bahri Dynasty), היו רובם תורכים ומונגולים מדרום רוסיה. מ-1382 עלו לגדולה המַמלוּכּים ה"בּוּרג'ים" (Burgi Dynasty), רובם צ'רקסים. אפשר לראות הבדל מהותי בין שתי התקופות מכמהה בחינות: בימי הבחריים עדיין נתמנו סולטאנים בני משפחה אחת, שלטונם היה יציב, ב-1260 הצליחו להדוף את הפלישה המונגולית לארץ ישראל ושמו קץ לשלטון הצלבנים. מצרים היתה מדינה יציבה ועשירה ולמעשה היתה מרכז העולם הערבי והמוסלמי. בימי הבורג'ים הפך השלטון ללא יציב. הסולטאנים הוחלפו תדירות והיו שליטים עריצים ושופכי דמים, והתעללו בסוחרים האירופים שהגיעו למצרים לרגל סחר המזרח הרחוק.

לחץ המסים והמחלוקות התכופות עם סוחרים אלה הגבירו את הנטייה למצוא דרך אחרת להודו, ומשגילו הפורטוגלים ב-1498 את הדרך סביב אפריקה, פסקה מצרים להיות המשווקת הבלעדית לסחורות הודו. אותה עת החל מאבק הממלוכים עם המעצמה המוסלמית האדירה שקמה באסיה הקטנה – תורכיה העות'מאנית. מאבק זה התבטא תחילה בהתחרות על ההשפעה בנסיכויות התורכיות בדרומה של אסיה הקטנה, אחר כך פרצו מלחמות גלויות בין שתי המעצמות ולבסוף ב-1516, חדר הסולטאן העות'מאני סלים הראשון לסוריה, ניצח בקרב ליד חַלַבּ את הסולטאן הממלוכי ובתחילת 1517 כבש את מצרים.

המַמלוּכּים העמידו את מצרים במרכז התרבות הערבית-מוסלמית. בימיהם, הודות לאדיקותם ודבקותם, הגיע האִסלאם הסוני-אורתודוכסי לגיבושו הסופי, והם שעיצבו את הדמות הרוחנית של המזרח התיכון עד ימינו. גם תחת שלטון העוֹת'מאנים נמשך גיוס המַמלוּכּים והם המשיכו לשלוט בפועל במצרים, למרות שנתחייבו בתשלום מסים לתורכים. הם שרדו את נפוליאון ב-1798 וחוסלו סופית על ידי מוחמד עלי ב-1811.

11. היהודים תחת שלטון הממלוכים

תחת שלטון הפאטִמים והאַיוּבּים ידעו היהודים חיי רווחה וסובלנות. ב-1250, עם עליית המַמלוּכּים, הורע ביותר מצב היהודים. לעתים נרדפו יחד עם כל הלא-מוסלמים, היו שחיברו כתבים נגד בנצרות והיהדות, וכתבי שטנה נגד הפקידים הלא-מוסלמים. אדיקותם היתרה וקפדנותם הרבה של המַמלוּכּים בנושא האִסלאם האורתודוכסי הביאה אותם לאכיפה חמורה ביותר של תנאי עֻמַר, הם תנאי ההשפלה, שעד לתקופתם כמעט ולא נאכפו. ב-1290 פקד הסולטאן שלא להעסיקם יותר בכל משרה ממשלתית, בקיימו בכך את תנאי עֻמַר בחומרה הרבה ביותר. ההמון שהרגיש כי הותר הרסן כלפי הלא-מוסלמים, שדד ורצח בשכונותיהם. ב-1301 התחוללו רדיפות בממדים גדולים, נסגרו בתי כנסת ונתחדשו האותות המבדילים בין מוסלמים ללא-מוסלמים, כנדרש על פי תנאי עֻמַר. ב-1354 סולקו ממשרותיהם גם פקידים יהודים שהתאסלמו וברחובות קהיר פרצו פרעות נגד היהודים. הרדיפה הקשה הזאת לא היתה החוליה האחרונה בשלשלת הגזירות על הלא-מוסלמים תחת שלטון המַמלוּכּים. החומרות בתקנות שהוצאו בשעת רדיפה זו מראות לנו עד כמה גדלה שנאת ה"כופרים" בקרב המוסלמים, ועל כך מעידים גם מעשים אחרים באותו זמן. מובן שהתיאולוגים הקנאים לא החמיצו את השעה ועשו כל מה שביכולתם כדי להסית את ההמון המוסלמי. הם חיברו אגרות שטנה וקטרוג ונתנו "פַתוות" (fatwa, תקנות הלכתיות) ללמד את המוסלמים מדוע ואיך להציק ליהודים ולנוצרים. בעיקר העסיקו אותם שתי שאלות מרכזיות: השאלה של בתי התפילה הלא-מוסלמים ושאלה העסקת לא-מוסלמים בתפקידים בכירים. המצוקות האלה לא עברו על היהודים ללא סימן. בתקופה המַמלוּכּית היתה נטייה הולכת וגדלה של יהודים להתאסלם. רוב המומרים לא נתכוונו אלא להבטיח את עמדתם בקרב החברה המוסלמית. אי אפשר להגיד שמגמה זאת צלחה בידם לגמרי, משום שהמוסלמים התייחסו למומרים אלה באי-אמון מוחלט, כי הבינו היטב את מניעיהם. אפשר לקרוא במקורות הערביים על התאסלמות של קבוצות קטנות או גדולות מאנשי החסות. מקרים כאלה קרו בעיקר בשעת הגזירות והרדיפות. המוסלמים הטילו ספק בכנותם והאשימו אותם שבסתר לבם נשארו נאמנים לדתם הקודמת. ואמנם לא טעו בחשדם. מומרים אלה המשיכו לרוב לשמור על מנהגי דתם בסתר ואף בגלוי. כן עשו בניהם ובני בניהם עד שנשתכחה מלבם תורת דתם והמשיכו לקיים מצוות מבלי לדעת טעמן, ורק כי ראו את אבותיהם עושים זאת. בין המומרים נמצאו גם מומרים להכעיס שלאחר שהמירו דתם נהגו להתקיף את בני דתם הקודמת ולהציק להם מאוד כדי שיתקבלו בחברה המוסלמית. עד שנת 1301 היו מקרים של התאסלמות בודדים. הגזרה של שנת1301 הביאה איתה גל של התאסלמות המונית, ומכאן ואילך הקיפה תנועת השמד חוגים רחבים.

12. הקהילה וההנהגה בתקופה הממלוכית

לאחר שגיבשו השליטים משטר של מונופולין כלכלי, הורע גם מצבם הכלכלי של היהודים. אך עם כל זאת לא בוטלה מסגרת הארגון הקהילתי, והאוטונומיה כמעט ולא צומצמה. בראש היהודים עמדו נגידים ממשפחת הרמב"ם: בנו אברהם, נכדו דויד, ואחריו יהושע, שאליו פנו גם קהילות תימן, לא רק קהילות מצרים. הנגידים כונו גם "ראשי ישיבה" ונטשטש ההבדל ההיסטורי בין מוסד הישיבה שלעבר בארץ ישראל, לבין הנגידות במצרים. בתקופה זו התנהלה במצרים גם פעילות ספרותית ויצירה ענפה, שהבולטים שבה היו תנחום ויוסף ירושלמי. על פי עדויות נוסעים יהודים שביקרו במצרים (משולם בן מנחם מווֹלטֶרה, 1481, עובדיה מבַּרטַנוּרא 1488), אפשר לראות ירידה במספר היהודים במצרים, וזאת בשל משטר הדיכוי של המַמלוּכּים. בתקופת המַמלוּכּים הצ'רקסים גברה עריצות המשטר, אולם גם משטר זה, על כל עריצותו, לא פגע באוטונומיה ובנגידות. בסוף המאה ה-15 החלה ההגירה הגדולה של יהודי ספרד למזרח שהביאה לידי פריחה מחודשת של היישוב היהודי במצרים. הספרדים התאגדו לעדות משלהם והקימו בתי דין ומוסדות צדקה, אך למרות הפיצול הרב שנוצר במצרים נשארו הארגון הכולל והמוסדות המשותפים לכל העדות. מבין חכמי ספרד במצרים בדור הראשון לאחר הגירוש היו: יעקב בֵּי רב, דויד בן שלמה בן אבן ִזִמרא, שמואל אבן סיד ושמואל הלוי בן חַכּים. הבולט שבהם היה דויד בן שלמה בן אבי זִמרא (Radbaz הרדב"ז 1479 – 1573). הוא היה מגדולי הרבנים בזמנו והשפיע על עיצוב דמותה של יהדות מצרים יותר משאר החכמים שהגיעו מספרד למצרים. הוא היה נצר למשפחה ספרדית שהעמידה במשך שנים חכמים ורבנים חשובים. תמיד שקד על לימודיו, עינו היתה פקוחה על כל המתרחש בסביבתו והוא השתדל ללמוד ולהבין את כל מה שהיתה לו נגיעה לשאלות ההלכה. הוא ידע ערבית והתווכח עם מלומדים מוסלמים בענייני דת ונעשה בקי בהשקפותיהם ונימוסיהם.  לפרנסתו עסק במסחר וגם הלווה כסף בריבית. הוא זכה בעסקיו להצלחה גדול ונהיה לעשיר מופלג. ידיעותיו הרבות, עושרו המופלג ומידותיו הנעלות העמידו את הרדב"ז בשורה הראשונה של גדולי הדור ועסקני הציבור. במשך עשרות שנים עסק הרדב"ז בעבודות ספרותיות, השיב על שאלות וחיבר חיבורים שונים. אוסף התשובות שלו כולל למעלה מאלפיים תשובות. הוא עסק גם בקבלה אם כי בצורה שמרנית והעדיף את שיטות המקובלים הראשונים. גם יחסו אל הפילוסופיה לא היה שונה מיחסם של שאר מלומדי ספרד. משנת הרמב"ם כבר היתה לקניינו של כל עם ישראל, אבל הרדב"ז, כמו מלומדים ספרדים אחרים בדורו, לימד מצד אחד זכות על הרמב"ם ועל לימוד המדעים, אבל למעשה אסר הרדב"ז על תלמידיו לעסוק במדעים ולעת זקנה אף הוקיע את דעות הפילוסופים בחריפות. כתבי הרדב"ז וכתבי סיעתו מעוררים את הרושם כאילו רצו לעצום את העיניים מראות את השינויים שחלו בימיהם בעולם כולו ובעולמו של ישראל בפרט. השבר הגדול של עם ישראל בגירוש ספרד כמעט ולא הביא שינוי בהשקפותיהם והם נאחזו בדבקות בדרכיהם הישנות. הנגידים באותו זמן, נתן ויצחק שוּלאל (Shulal), קירבו את הספרדים מאוד.  שני הנגידים האלה בולטים במיוחד על רקע תקופתם. נתן הכהן שוּלאל הגיע עם משפחתו מהמַגרִבּ לקהיר ובשנת 1484 נתמנה להיות נגיד. הוא היה עשיר, תלמיד חכם ובעל ידיעות, רדף שלום אך גם תקיף בשעת הצורך ומעל הכל היה ירא שמים ומן המהדרין שבמהדרין. הוא התפרסם בפסיקותיו ובתשובותיו בכל רחבי היישוב היהודי במצרים, ארץ ישראל וסוריה ובעיקר השכיל להתייחס בכבוד רב לחכמים שבאו במחיצתו וקירב מאוד את הפליטים מספרד. בראשית המאה ה-16 נתערער מאוד השלטון המַמלוּכּי ומקורות הכנסתו נתדלדלו. הסולטאנים הטילו מסים הולכים וגדלים, בעיקר על בני החסות. בתקופה קשה זאת קם לו לעם ישראל מנהיג משכמו ומעלה, יצחק הכהן שוּלאל שכנראה היה בן אחיו של נתן הכהן שוּלאל. כקודמו היה תלמיד חכם מובהק שכל שבילי ההלכה היו נהירים לו. פסקיו ותקנותיו  נתקבלו על ידי יהודי מצרים. רבים מפסקיו מצוטטים בספרי שאלות ותשובות בני זמננו. הוא היה סוחר עשיר וגם מילא תפקיד נכבד בשרות המלכות בבית יציקת המטבעות, כמו נגידים אחרים שקדמו לו. עבודתו בבית היציקה הכניסה לו רווחים גדולים, אבל כדרכם של ממלאי משרות בכירות, לא היה מחוסן מפני הדחות מלכותיות. כנראה שבשלב מסויים הושלך לכלא על ידי המלך, אך הידיעות על כך מעורפלות. בני הדור מהללים את יצחק שוּלאל ומפליגים בשבח תכונותיו הנעלות. שמו נודע כעושה צדקה מופלג ובכספו החזיק ישיבה בקהיר והיה תומכן העיקרי של ישיבות ארץ ישראל. במשך השנים הרבות שכיהן במשרת הנגיד, החל מ-1502, עשה הרבה כדי לשפר את תנאי החיים של חכמי התורה ולאפשר ללומדים ולמלמדים להתמסר למלאכתם ללא דאגות פרנסה. הוא השתמש בכוח סמכותו להקל מלומדי התורה את עול המסים. ב-1509 קבע תקנה בבית דינו לפטור את תלמידי החכמים שבירושלים מכל מס, להוציא מס גולגולת. בשנת 1517 חדרו העוֹת'מאנים לקהיר והתחילו שודדים והורגים. כל מי שהיתה לו שייכות כל שהיא לשלטון המַמלוּכּי הסתתר. גם יצחק שוּלאל ירד מגדולתו, משנהייתה מצרים לפרובינציה עוֹת'מאנית לא היתה עוד למשרת הנגידות מקום כמקודם. שוּלאל הלך לארץ ישראל, התיישב בירושלים והיה לראש הישיבה שם. שלטון המַמלוּכּים הסתיים והעוֹת'מאנים תפסו את מקומם, והשינוי הזה הביא גם לשינויים מפלגים בתולדות עם ישראל.

ביבליוגרפיה

ש' אסף, לתולדות הנגידים האחרונים במצרים, ציון, ו (תש"א), 118-113.

ש' אסף, לתולדות הנגידים ר' יהונתן ור' יצחק שולאל, ציון, ב, (תרצ"ז), 124-121.

ד' איילון (נוישטדט), 'ענייני נגידות מצרים בימי הביניים', ציון, ד (תרצ"ט), 143-135.

א' אשתור, תולדות היהודים במצרים ובסוריה תחת שלטון הממלוכים, 3 כרכים, ירושלים תש"ד.

א' אשתור (שטראוס), קורות היהודים בספרד המוסלמית, שני כרכים, קרית ספר, ירושלים 1966.

מ' פרנקל, האוהבים והנדיבים, עילית מנהיגה בקרב יהודי אלכסנדריה בימי הביניים, מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, ירושלים תשס"ז.

E. Ashtor (Strauss), A Social and Economic History of the Near East in the Middle Ages, Collins, London, 1976
E. Bareket, Fustat on the Nile; The Jewish Elite in Medieval Egypt, Brill, Leiden, 1999.
E. Bareket, "Karaite Communities in the Middle East during the Tenth to Fifteenth Centuries", Karaite Judaism; A Guide to its History and Literary Sources, edited by M. Polliack, Brill, leiden, 2003, 237-252.
M. R. Cohen, Jewish Self-Government in Medieval Egypt, Princeton 1980
M. Gil, A History of Palestine, 638-1099, Cambridge 1992.
M. Gil, of the Jewish Pious Foundations from the Cairo Geniza, Brill. Leiden, 1976.
S. D. Goitein, A Mediterranean Society, Berkeley, California, 1967-1993.
J. Mann, The Jews in Egypt and in Palestine under the Fatimid Caliphs, Ktav