גזירות אלחאכִּם

 ערך באנציקלופדיה    A History of Jewish-Muslim Relations from the Origins to the Present Day, Princeton University Press 2013, pp. 106-107

Persecutions during the Reign of al-Hakîm

גזירות אלחאכִּם

ברבע האחרון של המאה התשיעית התגבשה ברחבי העולם המוסלמי התנועה האִסמעילית, תנועה שיעית קיצונית, שביקשה לבנות חברה מוסלמית חליפית לחברה הסוּנית המסורתית. האִסמעילים הפיצו את תורתם באמצעות תועמלנים והקימו קבוצות חשאיות בכל רחבי העולם המוסלמי. בשנת 893 התחיל להתגבש בצפון אפריקה פלג נפרד של האִסמעילים. הם קראו לעצמם פאטִמים (בייחסם את מוצאם הישיר לפאטמה, בת הנביא ולעלי, בן דודו וחתנו של הנביא), הצליחו לרכז סביבם צבא של בני שבטים בֶּרבֶּרים מקומיים והקימו ממלכה פאטִמית במַגרִבּ. מרכזה של הממלכה היה בעיר קַירַואן, ובעיר הנמל שהקימו הפאטִמים בסמוך לך, מַהדִיָה. אך המגמה של הפאטִמים היתה לכבוש את בגדאד, בירת הממלכה העַבּאסית, ולהשליט את תורתם בכל העולם המוסלמי. בשנת 969 עלה בידי הח'ליפה הפאטִמי אַלמֻעִזּ לכבוש את מצרים לאחר הכנוך מדוקדקות בראשות הוזיר היהודי שהתאסלם, יעקוּבּ אִבּן כִּלִּס. מקץ שנה כבשו הפאטִמים גם את רוב ארץ ישראל ודרום סוריה והקימו לעצמם עיר בירה חדשה במצרים, קהיר, ליד הבירה הישנה פֻסטאט. בנו של אלמֻעִזּ, אלעַזיז, המשיך במאמצים לגבש את הממלכה החדשה. הוא נטש את המַגרִבּ והתרכז במצרים, בארץ ישראל ובסוריה. מאמצים רבים במיוחד השקיע בפיתוח חיי המסחר של הממלכה. בשנת 996, לאחר מות אלעַזיז, עלה לכס המלוכה בנו בן האחת-עשרה, אלחאכִּם בִאַמרִ אללה. אמו היתה נוצריה וכמוה חלק ניכר מאנשי חצרו (Lane-Pool, 1968, 92-136ׂ).

היהודים באופן מסורתי תמכו בשלטון, שלרוב נתן להם חסות והגנה. בשנות שלטונו הראשונות המשיך כנראה אלחאכִּם לנהוג בדרך המקובלת והעניק ליהודים את חסותו והגנתו. דברים אלה באים לידי ביטוי בחיבור יהודי שנמצא בגניזה ונוהגים לקרוא לו בשם "מגילת מצרים". החיבור מתאר אירוע שקרה בראשית שנת 1012. בשעת לוויה יהודית גדולה תקף אספסוף את היהודים הצועדים. השוטרים באו ואסרו 23 יהודים והשליכום לבית הכלא. המקרה הגיע עד אלחאכִּם, והלה טרח, בדק, חקר ומצא שהיהודים חפים מפשע ושחרר אותם לבתיהם. על מעשה זה מהללת אותו המגילה במלים כגון: "המלך יחי לעד, מלך צדק, מתעב כל מתי רשע ובחסד סעד כסאו" (מאן יהודים, ב, עמ' 434).

המקורות המוסלמים, ברובם כתבי מוסלמים סוּנים, שמטבע הדברים עיינו את הפאטִמים האִסמעילים בכלל ואת אלחאכִּם בפרט, הם חד-צדדיים למדי, ועל כן המידע שהם מספקים מתמקד בעיקרו במעשי הדיכוי ובגזירות שגזר אלחאכִּם. גזירותיו כוונו בראש ובראשונה נגד הנוצרים (החל משנת 1007 בערך) ונגד היהודים (כנראה החל משנת 1012), אך גם נגד האוכלוסייה המוסלמית-סוּנית. לשיאם הגיעו מעשי הדיכוי בצו שנתן אלחאכִּם בשנת 1011 להרוס את כנסיית הקבר בירושלים ולהחרים את כל נכסיה.כן ציווה להרוס את שאר הכנסיות ובתי הכנסת ברחבי ממלכתו. הוא חייב את היהודים ואת הנוצרים לשאת סימני היכר משפילים שיבדילו בינם לבין המוסלמים. לפי כמה מהמקורות אף תבע מהיהודים ומהנוצרים לבחור בין התאסלמות לגירוש – מעשה המנוגד לחלוטין לתפיסת העולם האִסלאמית מיסודו של מוחמד. למעשים אלה יש עדות אחת קלושה בכתבי הגניזה.

העדות היא מכתב שחסר את סופו, שכתב אלחנן בן שמריה, בנו של מנהיג קהילת פסטאט שמריה בן אלחנן, בשנת 1013 בקירוב, לקהילת יהודי ירושלים.  בשורות האחרונות שנשמרו מן המכתב נאמר:

"וגברו החובות, והוסרו הטובות… ונהרסו בתי כנסיות, ובאו האותיות, וספרי תורות נקרעים וכזרעים נזרעים, והחמשים נשלכים בכל מהלכים, והכנסיות שאות וישימום למוצאות, ולבשנו שחורנית, והלכנו קדורנית, ושמו במתנינו מועקות ומלאו בתינו נאקות, ותלו עץ על צווארינו, ויגענו ולא הונח לנו…ורבים שבו מאמונתם והניחו דתותם..". תיאור קשה של הגזירות: הרס בתי הכנסת וחילולם, שריפת ספרי תורה, השפלה באמצעות סימנים מבדילים כגון נשיאת גזע עץ על הצוואר, איסלום באונס. (גיל, ארץ ישראל, ב, עמ' 43, שורות 41-31).

המקורות אינם מספקים הסברים ברורים לגבי מניעיו של אלחאכִּם. מן החוקרים בני ימינו יש התולים את הדבר בחוסר יציבות נפשית, ויש המנסים להסביר את מעשיו בשאיפתו הקנאית הקיצונית להגשים בגופו את רעיון המַהדי (המשיח), שהוא הרעיון המונח ביסודה של התפיסה הפאטִמית בדבר הצאצא לבית עלי שיבוא וינהיג את העולם בדרך הישר. אם בוחנים את מעשיו בעין אובייקטיבית ניתן לראות בהם אכיפת תנאי עֻמַר, תוך כדי הבאתם לידי קיצוניות מרחיקת לכת. בשנותיו האחרונות הרשה אלחאכִּם לשוב ולשקם בהדרגה את בתי התפילות ההרוסים ברחבי ממלכתו ואף התיר למתאסלמים מאונס לשוב לדתם (מעשה שאף הוא מנוגד לתפיסת העולם של האִסלאם מיסודו של מוחמד). החיים בקהילה היהודית החלו לשוב פחות או יותר למסלולם התקין עוד בשנת 1016, כחמש שנים לפני הירצחו.

יחסו של אלחאכִּם לנוצרים וליהודים היה בבחינת חריג בממלכה הפאטִמית בפרט ובתפיסת העולם האִסלאמית בכלל ועורר התנגדות רבה גם בקרב המוסלמים הסונים. לא נמצאו בידינו עדויות נוספות על מכתבו של אלחנן בן שמריה ואין באפשרותינו לקבוע בצורה נחרצת מה היה יחסם של היהודים לאלחאכִּם. אך עלינו לקחת בחשבון את נאמנותם המסורתית של היהודים לשלטון ואת השבחים שהרעיפו על ראשו לפני הגזירות. אמנם השלטון בימיו התאפיין בימיו באי-יציבות. במצרים מרדו גורמים מקומיים ובארץ ישראל התקוממו הבדווים. גם כמה שנות שפל רצופות של הנילוס, שהמיטו על מצרים רעב ומחסור, הוסיפו לאווירה הקודרת, ויש להניח שהיהודים סבלו עם יתר האוכלוסייה מהתנהלותו הכללית, ומה גם לאור אכיפת תנאי עֻמַר על ידו, אך לא מצאנו עדויות כתובות לביטויי שנאה נגדו. עם זאת, היו בשלטונו של אלחאכִּם כמה נקודות אור: הוא בנה מסגדים מפוארים בקהיר,

 

הקים מרכז מדעים גדול ומפואר כדי להפיץ את תורת האִסמעיליה, אלאַזהר, ניהל מגעים מדיניים עם ביזנטיון וכרת עמה כמה בריתות, והצליח לשמור על שליטה סבירה בתחומי ממלכתו, למרות המרידות הרבות. על אף כל זאת נרצח בידי מתנקשים בשנת 1021. גווייתו לא נמצאה, ועובדה זו פתחה פתח לקבוצות מיסטיות כגון הדרוזים, להאמין שהוא באמת המַהדי, וכי ישוב לתחייה בבוא היום.בנו אלט'אהִר ירש את כסאו. (Lev, 1991, 25-37).

 

 מכלול אלאזהר

 

 

 

ביבליוגרפיה

M. Gil, (Ertz Yisra'el ba-tequfa ha-muslemit ha-rishona) Palestine during the First Muslim Period (634-1099); Part II: Cairo Geniza Documents, Tel Aviv 1983 (גיל, ארץ ישראל)

S. Lane-Poole, A History of Egypt in the Middle Ages, London 1968

Y. Lev, State and Society in Fatimid Egypt, Brill, Leiden 1991

J. Mann, The Jews in Egypt and in Palestine under the Fatimid Caliphs, New York 1970 (מאן, יהודים)