זרמים ופלגים 9

יהדות: רבניים וקראים

מזוזה קראית

התחלות

בעם ישראל תמיד היו כיתות פורשות, כלומר היה קיים זרם מרכזי ולצידו כיתות שוליות, לעיתים קטנות, לעיתים גדולות יותר שהיו להם חילוקי דעות עם הזרם המרכזי, ולרוב, במהלך ההיסטוריה, הם נשמטו ונעלמו מבמת ההיסטוריה. אפשר להזכיר את המתייוונים והחסידים, את הצדוקים והפרושים, כלומר היו תמיד כל מיני מחלוקות וכל מיני קבוצות. יש בידינו חיבור של אדם בשם קִרקסאני, בן המאה ה-10, שכותב את תולדות הכיתות הפורשות בישראל. על פי החיבור הזה, כבר ירבעם בן נבט, שסיפורו כתוב בספר מלכים א יא-טו, נחשב בעיני קִרקסאני למייסד כיתה פורשת משום שהוא פילג את המלוכה בישראל, ופילג לכאורה את עם ישראל לשתי ממלכות, ישראל ויהודה. ממנו הוא ממשיך ומונה את כל הכיתות כולל האיסיים, כולל הצדוקים והפרושים, לא הכיתות דווקא אלא ההתפלגויות, עד שהוא מגיע למאה השמינית. החל מהמאה השמינית הוא מפרט רשימה ארוכה של כיתות שפרשו מן הזרם הנורמטיבי היהודי ומצאו להם דרכים חלופיות ליהדות. חלק גדול מהשמות האלה הגיע לאוזני החוקרים או לידיעת החוקרים רק מתוך החיבור הזה של קִרקסאני. פה ושם יש להם אזכורים בתשובות של גאונים או במקורות מוסלמים, אבל בעיקר מהחיבור הזה של קִרקסאני אנחנו יודעים על הכת הקדומה ביותר במאה השמינית למשל, שבראשה עמד אַבּוּ עיסא אַלאִצפאהני. אבו עיסא טען שהוא נביא ומבשר בואו של המשיח, וגם חידש כמה חידושים בהלכה. אחרי מותו או היעלמו של עיסא עמד בראש תנועתו תלמידו יוּדגאן, שגם הוא טען שהוא נביא וחידש דברים בתחום הסגפנות. יש עוד ידיעות מוזרות ומעורפלות בדבר משיח שקר נוסף, סוורוס או סרינוס. נזכר גם אִסמַעיל אלעֻכּבַּרי ועוד כמה אישים מוזרים וכיתות קטנות, שוליות, שלכולן היו כמה דברים משותפים: (א) הם פרשו מהזרם הנורמטיבי. על איזה רקע? על רקע של כפירה במסורת התורה שבעל פה. כל הכיתות האלה משותף להם החזרה לתורה שבכתב. (ב) לכל הכיתות האלה משותף העניין המשיחי או הרעיון המשיחי, כלומר, כל אחד ואחד מהמנהיגים האלה של הכיתות האלה היה להם איזשהו רקע משיחי או איזשהו עניין משיחי, אולי יומרות משיחיות אפילו. (ג) אחת הסוגיות המשותפות לכל הכיתות האלה היתה סוגיית לוח השנה. איך לקבוע את לוח השנה, על פי איזה כללים, על פי מה, על פי הכתוב בתורה שבכתב או על פי חישובים אסטרונומיים או מתמטיים. רוב הכיתות האלה התנגדו לקביעה על פי חישובים שנהג בו  הזרם הרבני האורתודוכסי. על פי קרקסאני ומקורות מוסלמים, וגם קצת דברי גאונים עולה שהחל מהמאה השמינית אנחנו מוצאים כיתות פורשות מהזרם הנורמטיבי. יש חוקרים שחושבים שיש לנעשה בעולם האסלאמי שסביב העולם היהודי חלק גדול מאוד בכיתות הפורשות האלה, משום שגם בעולם האסלאמי במקביל, במאות השמינית עד ה-10, קמו תנועות שונות שחיפשו דרכים שונות לאמונה, בשונה מהזרם הנורמטיבי האסלאמי. למשל תנועה פילוסופית בשם מֻעתַזִלה (מתבדלים), שפיתחה שיטה עיונית בשם כַּלאם (דיבור) כלומר דיון וברור של עיקרים אשר האמונה הדתית מקבלת אותם בתור אמיתות שאין מתווכחים עליהן. המֻעתַזִלה לא היתה תנועה אחידה וחכמיה הרבים לא הורו תורה אחת לגבי כל עיקרי האמונה. אולם רוח רציונליסטית פעמה בכולם וגישתם לבעיות היתה דומה. הם נהגו לכנות עצמם אַהל אַלעַדל וּאַלתַוַחיד (הדוגלים בצדק ובייחוד) על שום שני העיקרים החשובים ביותר בתורתם: הצדק האלוהי וייחוד האל. עולה מכל מיני מקורות שהיו השפעות רבות של הפרישות האסלאמיות על הפרישות היהודיות. יש חוקרים שטוענים שיש פה גם השפעות נוצריות ויש חוקרים שאומרים שכל הפרישות היהודיות האלה אינן אלא המשך מסורתי של פרישות יהודיות קודמות. אבל בסך הכל אנחנו רואים שהמאה השמינית וגם התשיעית והעשירית היו מאוד תוססות מבחינה רעיונית. לא שההנהגה הרבנית, קרי הגאונים, ראשי הישיבות, עברו בשתיקה על הדברים האלה. הם התנגדו לפרישוֹת שהעמידו בסכנה ובסימן שאלה את אחדות העם סביב התורה הנורמטיבית, התורה שבעל פה, בעיקר התלמוד כמובן. הם נאבקו נגדם, הם התפלמסו איתם וניסו לשים להם סוף.

בית הכנסת הקראי ברמלה

ראשית הקראות

אחת מהכיתות האלה שעל פי המסורות גם הרבנית וגם הקראית, התחילה את צמיחתה במאה השמינית, אם כי היא מתעצבת ומתגבשת במאות התשיעית וה-10, היא הקבוצה הקראית, הכת הקראית או הפלג הקראי. הפלג הקראי התחיל על פי המסורות גם הוא במאה השמינית, אבל הקראים עצמם טוענים שיש לו שורשים קדומים, לכאורה הם הממשיכים את התנועות הפורשות הקדומות והם היהדות המקורית, האמיתית. בכל אופן האמת היא שבידי המחקר אין מידע מוצק של ממש איך התחילה ההתפלגות הקראית. יש בידינו מקורות שונים, חלקם מוסלמים, חלקם יהודים, חלקם רבניים, חלקם קראים. הבעיה עם המקורות האלה שרובם מאוחרים למאה השמינית. חלקם מהמאה ה-10 ורובם מהמאות ה-11 וה-12. אין מקורות של ממש מהמאה השמינית והידיעות שלנו על התחלת התנועה הקראית הן מאוד מאוד מעורפלות, ואין לנו אלא להסתמך על המקורות האלה שכנראה חלק מהם נושאים אופי אגדתי משהו. כמובן שהרבניים מספרים סיפור אחד והקראים מספרים סיפור אחר. אני רוצה להתחיל במסורות הרבניות. המסורות הרבניות שיש בידינו הן חיבור קראי המצטט דברי רבני ואז מתפלמס איתו. כלומר, בתוך החיבור הקראי שנכתב במאה ה-11 יש ציטוט של חיבור רבני ואני רוצה להביא את הציטוט של החיבור הרבני כי זוהי דעה רבנית. והחיבור הרבני הזה מספר שכל העניין של הקראות, של הפרישה הקראית התחיל עם ענן מבית ראש הגולה. ענן היה הבן הבכור של ראש הגולה במאה השמינית, ועל פי המסורת והדין היה עליו לרשת את אביו ולהיות ראש גולה במקומו. אבל, ראשי הישיבות וקובעים אחרים כמו עשירי החצר מצאו בענן שמץ פיסול, כלומר הם ראו שהוא נוטה לדרכים הסוטות במקצת מהדרך הנורמטיבית, מהדרך האורתודוכסית והם חששו ממנו. ואם אני אוסיף במאמר מוסגר, יש להניח שענן היה מרדן ועצמאי מידי לטעמם של אנשי הכספים שהעדיפו ראש גולה צייתן וכנוע. ומשום כך, לא מינו אותו להיות ראש גולה, כותב החיבור הזה, אלא מינו את אחיו הצעיר, שהיה פחות למדן ממנו אבל יותר ממושמע ממנו, יותר הולך על פי הזרם הרגיל, האורתודוכסי ולא מהווה מטרד. ענן, מספר החיבור הרבני, כעס מאוד על העניין הזה, משום שהיה רודף שררה, והתחיל להדיח ולהסית כל מיני אנשים, בני בליעל, מקצוות העם, וכשהצטרפו אליו, הכריז את עצמו ראש גולה ולמעשה הקים כת פורשת. הדברים האלה לא מצאו בעיני הרבניים והוא נמסר לשלטונות. המקור הרבני לא מספר לנו איך הוא נמסר לשלטונות, כמובן, אבל אנחנו יכולים לנחש, שהרבניים הלשינו עליו לשלטונות בתור מורד במלכות, משום שמי שמורד בסמכות ראשי הישיבות ועשירי הקהילה, הוא למעשה מורד במלכות ומרידה במלכות דינה מוות. עוד מספר המקור הרבני, שענן נתפס ביום ראשון, נזרק לכלא וביום שישי נגזר דינו למות, כך שהיה לו שבוע לשבת בכלא. במקרה ישב איתו בכלא מלומד מוסלמי אחד, שאנחנו יכולים לנחש מיהו למרות שהחיבור אינו נוקב בשמו. יש להניח שהמלומד המוסלמי הזה הוא אַבּוּ חַניפה. אַבּוּ חניפה היה מלומד מוסלמי גדול במאה השמינית שהקים אסכולה משפטית משלו והיו לו כללים משפטיים משלו. האסכולה הזאת נוהגת עד היום. ידוע לנו שהוא נאסר כמה פעמים באשמת מרידה במלכות, גם הוא נידון למוות אבל לא הוצא להורג בסופו של דבר, וקיים את האסכולה שלו. המסורת הרבנית, החיבור הרבני אינו נוקב בשמו אבל הוא מספר שישב עם ענן מלומד מוסלמי בבית הכלא, באותו תא,  והמוסלמי לימד אותו איך להתחמק מעונש מוות. הוא אמר לו כך: האם יש בתורתכם חוקים שיש להם יותר מפירוש אחד? אמר ענן: ודאי. אמר לו המוסלמי: בחר לך חוק אחד שאתה יודע שאחיך וההנהגה האורתודוכסית מפרשים אותו בצורה מסוימת ותגיד שאתה מפרש אותו בצורה שונה ולכן אתה לא שייך לדת שלהם. קודם כל תשאל את הח'ליפה :על מי ממנים את ראש הגולה, על דת אחת או על שתי דתות? כמובן שהח'ליפה יגיד: על דת אחת. ואתה תגיד: אם ככה, מכיוון שאני לא מהדת שלו אלא מדת אחרת, לא מרדתי בו אינני שייך לדתו ולסמכותו. אבל קודם כל, הזהיר אותו המוסלמי, עליך לשחד את הווזיר ולשמן את דרכך, כדי שבכלל  יתאפשר לך להגיע לח'ליפה ולטעון את דבריך. העצה מצאה חן בעיני ענן, מספר הסיפור הרבני, ואז הוא עשה את כל מה שאמר לו אבו חניפה, אותו מוסלמי, הגיע אל הח'ליפה ושאל אותו: האם את ראש הגולה אתה ממנה על דת אחת או על שתי דתות? ענה לו הח'ליפה: על דת אחת. אמר ענן: אבל אני מדת אחרת. וההוכחה לכך שאני קובע את הלוח על פי ראיית הירח ובדיקת השעורה בשדה ואחי קובע את הלוח לפי חישובים, ואלה שתי דתות שונות. מכיוון שהח'ליפה היה מוסלמי, כמובן, והמוסלמים נוהגים על פי לוח הירח, על פי ראיית הירח, מצא חן בעיניו העניין שענן קובע את השנה על פי הירח, על פי ראיית הירח והוא שחרר אותו. עד כאן דברי הסיפור הרבני.

בית הכנסת הקראי ברמלה

לסיכום הסיפור: על דעת הרבניים ענן פרש מטעמים פוליטיים. הוא פרש משום שהוא נפגע מעצם העניין שלא מינו אותו להיות ראש גולה והוא רצה את השררה ואת הסמכות ולכן הוא פרש ומינ את עצמו מטעם עצמו להיות ראש גולה לחסידים ולתומכים שהלכו בעקבותיו. כלומר, הוא לא פרש מטעמים אידיאולוגיים שהם כביכול מוצדקים, אלא הוא פרש מטעמים פוליטיים שכידוע לכולנו הם לא מוצדקים והם לא נחמדים, אלא רק כשהם מתאימים לאינטרסים שלך. וזה הסיפור הרבני. חוזר על הסיפור הזה גם חיבור רבני אחר, בן המאה ה-12, שכתב אברהם בן דוד שחי בספרד בטולדו, הוא פחות או יותר חוזר על אותו סיפור, שכנראה מצא אותו באותו מקור רבני בן המאה ה-11. כשאברהם בן דוד כתב על ענן, היתה כבר הכת הקראית עובדה קיימת וחזקה, ועוררה הרבה אנטגוניזם אצל הרבניים. את זה אפשר לראות מהדרך שבה אברהם בן דוד (הראב"ד) במאה ה-12 כותב ומדבר על ענן בצורה חמורה ביותר. הוא השתמש בביטויים מקראיים חמורים ביותר העוסקים בפשעים חמורים ביותר שעל פי התורה דינם מוות. הוא מדבר עליו כעל בן סורר ומורה שדינו מוות על פי התורה. הוא מדבר עליו כעל זקן ממרה, שאינו שומע אל השופטים ואל הנביאים, שעל פי חוק התורה דינו מוות. הוא מדבר עליו בביטויים שהשתמש בהם סופר מלכים כשדיבר על ירבעם בן נבט,  החוטא הגדול, שפילג את הממלכה המאוחדת והסית את העם נגד אלוהיו ונגד מלכו ונגד תורתו, כולם פשעים שדינם מוות. כל ההתבטאויות של אברהם בן דוד כלפי ענן מבטאות דעה נחרצת שענן על פרישתו הפוליטית, הנבזית, ראוי היה לגזר דין מוות וזה מצדיק כביכול, גם את עניין ההלשנה והסגרתו לשלטונות. עד כאן דברי הרבניים.

כמובן שהקראים רואים את הדברים בצורה אחרת לגמרי ויש בידינו קטע קראי חשוב ביותר שכתב קרא בשם סַלמוֹן בן ירוחם במאה ה-10. הוא כתב אותו בירושלים. הוא לא כתב אותו בתור פולמוס נגד הרבניים אלא  בתור חלק מפירוש על פסוק מתהילים, ס"ט 1. הפסוק אומר: "למנצח על שושנים, מזמור לדוד". סלמון בן ירוחם מפרש את המילה שושנים ובפירושו זה הוא מביא למעשה את תולדות התנועה הקראית על פי דרכו ותפיסת עולמו הקראית. הוא מדבר על ארבעה שלבים בתולדות התנועה הקראית ואומר כך: בשלב הראשון, שהיה במלכות ישמעאל, התגלה ענן ופקח את עיני האנשים לעסוק בתורת ה' משום שהרבניים כבר השכיחו מהם את העיסוק בתורת ה'. כשהוא מדבר על תורת ה', כמובן שהוא מדבר על התורה שבכתב. ומה הוא אומר בדבריו אלה? הוא מאשים את הרבניים שהפסיקו לעסוק בתורת ה', היא התורה שבכתב, שאלהים נתן למשה בסיני, ועברו לעסוק בתורת אנשים מלומדה, הלא היא התורה שבעל פה, הלא הוא התלמוד, והשכיחו מעם ישראל את התורה האמיתית את תורת ה'. ואז, הוא אומר, התגלה ענן ופקח את עיני האנשים. אם נשווה את הדברים שהוא אומר לדברים שהרבניים אומרים, הרי המניעים של ענן לפרישה היו אידיאולוגיים טהורים, אהבת העם ואהבת האל ובשום פנים ואופן לא מניעים פוליטיים. גם הביטויים שהוא משתמש בהם שונים לגמרי מהביטויים שהראב"ד משתמש בהם. ביטוייו הם חיוביים ומעריצים: "התגלה", "פקח את עיני האנשים". אחרי ענן נתגלה בנימין, כותב סלמון בן ירוחם. אנחנו יודעים על איזה בנימין הוא מדבר, הלא הוא בנימין הנִהאוַנדי, נִהאוַנד היא עיר בפרס. בנימין חי בנִהאוַנד במאה התשיעית וסלמון בן ירוחם אומר עליו שהוא "הוסיף גדרים במצוות ה'", על פי המחקרים מניחים שבנימין גיבש סביבו שרידי כיתות פורשות שהזכרתי קודם לכן ואת הקבוצה הזאת של הענניים, אלה חסידיו ותומכיו של ענן והפך אותם לקבוצה אחת, וגם החמיר יותר בדברים שענן, ירחמהו השם, אומר סלמון בן ירוחם, היה נגרר בהם אחר הרבניים. מדבריו של סלמון אפשר גם לשמוע קצת נימת ביקורת כלפי ענן, שהוא לא הלך עם הדברים עד הסוף עם הרבניים. והיה צורך בבנימין כדי לגבש את הדברים בצורה יותר ברורה. אחרי בנימין, אומר סלמון בן ירוחם, קמו הקראים. למעשה, על פי סלמון בן ירוחם, שני השלבים הראשונים של התנועה עדיין אי אפשר לקרוא להם קראים, אלה הם רק שלבים ראשוניים שענן התחיל בהם ובנימין המשיך בהם. הקבוצה שקוראים לה קראים קמה למעשה רק אחרי בנימין. אנחנו יכולים לתעד את זה לסוף המאה התשיעית, כשעליהם אומר סלמון בן ירוחם: עזבו את המזרח ואת המערב והתיישבו בירושלים. ואכן יש בידינו עדויות שהחל מסוף המאה התשיעית ובעיקר במאה ה-10, היתה הגירה גדולה של קראים מהמזרח לארץ ישראל, והתיישבות בירושלים.  ואחר כך, אומר סלמון בן ירוחם, וזהו כבר השלב הרביעי שהוא מונה, נאספו הרבה קראים בירושלים ומהם קמו השושנים שהם חסידי אלוהים האמיתיים. השושנים אלה המנהיגים של הקראים, קבוצה שתיקרא לימים "אבלי ציון", הם האליטה של הקראים, הם המקפידים, הם הצדיקים, הם המנהיגים, הם אנשי הרוח, המגבשים של התורה הקראית והם קבוצה שיושבת בירושלים עד היום הזה, אומר סלמון בן ירוחם ומתכוון למאה ה-10. כשהוא מדבר על השושנים הוא מדבר בעצם על עצמו ועל חבריו להנהגה בירושלים. אם לסכם את הדברים שהבאנו עד עכשיו, ברור שהרבניים רואים את הפרישה הקראית בעין רעה מאוד, פרישה ממניעים פוליטיים, פרישה פסולה, פרישה שחותרת תחת הסמכות הרבנית, תחת סמכות הגאונים, תחת סמכות השלטון וכפועל יוצא גם תחת סמכות אלהים, פרישה שמעוררת מרדנות ודינה למעשה חיסול ומוות. לעומת זאת הקראים, כמובן, רואים את הדברים בצורה אחרת לגמרי. זוהי פרישה אידיאולוגית, זוהי פרישה שנועדה להחזיר את העם לבסיס, לתורה שבכתב, לתורת ה' האמיתית. אפשר לקרוא לתנועה הזאת תנועה פונדמנטליסטית, זאת אומרת שואפת לחזור למקורות הטהורים ועוסקת בתורה שבכתב, פוסלת את התורה שבעל פה, אומרת שזוהי מצוות אנשים מלומדה שבעזרתה הרבניים מנסים להנציח את הגלות ולהשכיח את המצוות הקשורות בארץ מעם ישראל. בפרק הבא נמשיך לדון בנושא הזה של העימות בין הרבניים והקראים ואיך הוא בא לידי ביטוי בחיי היום יום ובחיי המעשה.

בית הכנסת הקראי במושב מצליח

הרבניים והקראים: עימותים ושיתוף פעולה

בפרק הקודם דיברנו על צמיחת התנועה הקראית, על הסיבות לצמיחת התנועה הזאת ועל הטיעונים של כל צד, של הרבניים ושל הקראים. עכשיו נבחן איך הדברים האלה עמדו במבחן המציאות היומיומית, בעיקר בארץ ישראל ואחר כך גם במצרים. כמו שאמרתי, הקראים טענו שהרבניים מנסים להנציח את הגלות, משום שבגלות הגאונים, הם ראשי הישיבות, שולטים בעזרת התלמוד והתשובות, ואילו ארץ ישראל זה המקום שבו צריך לקיים את המצוות, את המצוות שכתובות בתורה, תורת ה', התורה שבכתב. הרבניים לא מקפידים על העניין הזה של קיום המצוות דווקא בארץ ישראל בגלל שחבל להם לשמוט מידם את השררה. ככה צמחה אידיאולוגיה של עלייה לארץ ישראל. ייתכן מאוד שהאידיאולוגיה הזאת אינה אלא פרי אילוץ, משום שהקראים בבבל די נרדפו על ידי הגאונים וראשי הישיבות ולא ניתן להם לשבת שם במנוחה. לעומת זאת בארץ ישראל, במאה ה-10, לא היה שלטון מסודר של ממש. כזכור, השלטון העבאסי במאה ה-10 התפורר בארץ ישראל. היו כמה שושלות קטנות, ובסוף המאה באו הפאטִמים. זאת אומרת שלהנהגה הבבלית לא היתה אחיזה של ממש בארץ ישראל, משום שהם היו תלויים במידה רבה בשלטון העבאסי, וכשזה התרופף, התרופפה גם אחיזתם. ולכן ייתכן מאוד שהקראים ראו שאם הם יעלו לארץ ישראל הם יוכלו לשגשג שם ביתר ביטחון מאשר בבבל. ייתכן שזה הבסיס המציאותי לאידיאולוגיה של העלייה לארץ ישראל. מכל מקום, אנחנו מוצאים שזוהי האידיאולוגיה, עלייה לארץ ישראל, ישיבה בעיקר בירושלים, קיום המצוות בירושלים וגיבוש התנועה הקראית. מי שגיבש את התנועה הקראית במאה ה-10 בירושלים היה דניאל אלקוּמִסי  (שמוצאו מקוּמִס שבפרס), שנחשב לאיש החשוב ביותר בתנועה הקראית. הוא גיבש את התנועה הקראית על בסיס של שלושה עקרונות יסוד: (א) התנערות מוחלטת מהרבניים; (ב) מנהגי סגפנות ואבלות על חורבן ירושלים; (ג) עלייה לארץ ישראל והסתלקות מהגולה. את האידיאולוגיה הזאת קיימו הרבה קראים וכך צמחה בירושלים במאה ה-10 קהילה קראית גדולה וחזקה, מרכז קראי שבו ישבו אנשי הרוח שלהם, שבו הם פיתחו את מה שאפשר לקרוא בשם התורה שבעל פה הקראית. דעת לנבון נקל שאין אפשרות לקיים את חוקי התורה ככתבם וכלשונם במאה העשירית, כמו שאי אפשר לקיימם בימינו. חוקי התורה נצרכים לפירושים שיתאימו את החוק למציאות המשתנה. הקראים לא קיבלו את התורה שבעל פה הנורמטיבית, כי לא קיבלו את רוח הפירוש. הקראים דגלו בתפיסה רציונליסטית, המושפעת מהתורה המֻעתַזִלית המוסלמית. הם חיפשו היגיון בריא בכל אחד מחוקי התורה, כדי שיוכלו לקיימו. ואת ההיגיון בנו על פי התפיסה הרציונליסטית. למשל אם כתוב בתורה "לא תבשל גדי בחלב אמו", חוקי הרבניים פיתחו תורה שלמה של הפרדת חלב מבשר, והקראים אמרו: לא תבשל גדי בחלב אמו – כלשונו, וזה לא אומר דבר על אכילת בשר וחלב. וככה הקראים יצרו את התורה שבעל פה משלהם. עוד דבר אחד חשוב אציין על הקראים לפני שאגיע לדו-הקיום ביניהם לבין הרבניים. מכיוון שהקראים, בעיקר בארץ ישראל, חזרו לתורה שבכתב, הם חזרו לשפה העברית. הרבניים את רוב הכתבים שלהם כבר כתבו בערבית-יהודית, אפילו את הפירושים שלהם לתורה ולתלמוד ואת הספרות ההלכתית הם כתבו בערבית-יהודית, וזה היה חידוש שהכניס סעדיה גאון. ואילו הקראים שפסלו את התורה שבעל פה וחזרו לתורה שבכתב, הכתובה עברית, וחזרו לעסוק בשפה העברית ואז הם התחילו לעסוק בבלשנות, כדי לפרש מילים, כדי לפרש פסוקים. הם עסקו בדקדוק, הם פיתחו את השפה, הם בדקו את השפה. הם היו אלה שחיברו מערכת טעמים ומערכת ניקוד, את כל זה עשו משפחות מלומדות קראיות במאה העשירית. הקראים גררו אחריהם את הרבניים לחזור לעסוק בעברית משום שהרבניים היו צריכים להתפלמס עם הקראים, וכך גם הם חזרו לעיסוק בעברית. אפשר להגיד שהקראים הביאו לפריחת העיסוק בשפה העברית במאה ה-10. עוד דבר אחד שעשו הקראים מבחינה זאת, מכיוון שהם היו קבוצה רעננה, חדשה, טרייה, ולא היו להם כל העכבות של הדורות הקודמים, הם נפתחו מאוד לספרות המוסלמית, לספרות המוסלמית, לפילוסופיה המוסלמית, לבלשנות המוסלמית וגררו בעקבותיהם את הרבניים, למשל את סעדיה גאון.

בית הכנסת הקראי בירושלים

בארץ ישראל

בארץ ישראל, בירושלים, התגבשה התנועה הקראית והתחזקה מאוד. מכאן ואילך אנחנו מוצאים את הקראים חיים לצד הרבניים בירושלים כשהרבניים סובלים במאה ה-10 מאיזה שהיא חולשה יחסית והקראים דווקא במאה ה-10 וגם במאה ה-11 הולכים ומתחזקים ומוצאים שפה משותפת עם השלטונות המוסלמיים בגלל דמיון רב במנהגים. אם תשאלו את הקראים למה אתם מחקים את המוסלמים במנהגיכם, כגון בית תפילה דומה למסגד, כריעות והשתחוויות, הם יגידו לכם, לא אנחנו מחקים את המוסלמים אלא המוסלמים מחקים אותנו. אנחנו קדמנו למוסלמים, הכריעות וההשתחוויות מוזכרות בתור צו בתנ"ך, והכניסה לבית הכנסת ברגל יחפה היא לא בגלל חיקוי למוסלמים אלא בגלל שכתוב "של נעליך מעל רגליך", לכל דבר שאנחנו עושים יש סימוכין בתנ"ך, ולכן אי אפשר להגיד שהקראים מושפעים מהמוסלמים אלא ההיפך, יטענו הקראים. מכל מקום, בארץ ישראל במאה ה-10 וגם במאה ה-11 החיים בין הקראים והרבניים היו מאוד מאוד טעונים. היתה עוינות גדולה מאוד שהתבטאה בחיי היום יום. לפי התפיסה והמסורת היהודית וגם על פי השיטה הפאטִמית, הגאון של ארץ ישראל היה אחראי על כל היהודים בממלכה הפאטמית. הוא היה כביכול ראש היהודים, ולכן הוא כביכול קבע גם לגבי הקראים. ומה שקרה זה שהיו כמה דברים שהמחלוקת בין הקראים והרבניים היתה בהם חזקה מאוד ובדברים האלה הרבניים ניסו להשליט את כוחם על הקראים. אחד הדברים החשובים ביותר היה נושא הלוח, לוח השנה. על פי הקראים, יש לנהל את לוח השנה על פי מצוות התורה שבכתב, למשל לקבוע אם השנה מעוברת או לא על פי ראיית השעורה בשדה. יוצאים לשדה ורואים אם יש כבר אביב, אם השעורה הגיעה למצב של אביב, למצב של הבשלה. זה מה שנקרא חודש האביב. אם הגיעה למצב של הבשלה, השנה היא שנה רגילה, ואפשר יהיה לקצור את העומר, הוא האלומה הראשונה המוגשת לקרבן בי"ד בניסן אבל אם רואים שהשעורה לא הגיעה למצב של אביב, של הבשלה, ולא תהיה מוכנה בזמן כשצריך לקצור אותה בי"ד בניסן שהוא קציר העומר, אז צריך להוסיף חודש ללוח השנה והחודש הוא אדר ב'. זאת אומרת קובעים את עיבור השנה על פי ראייה. ואילו הרבניים כבר היה להם לוח קבוע ולא קבעו את העיבור לפי הראייה אלא על פי חישובים. וכך נחלקו בכמה דברים בלוח השנה. יוצא מזה שלוח השנה של הרבניים היה שונה מלוח השנה של הקראים. יוצא מזה שהקראים בימי החג שלהם רצו לחגוג ולא לפתוח את החנויות שלהם ואילו בימי החג של הרבניים הם כן רצו לפתוח את החנויות שלהם והרבניים, שהיו כביכול השליטים, לא אפשרו להם לעשות את זה, לא אפשרו להם לפתוח את חנויותיהם ביום החג של הרבניים. גם מנהגי השחיטה היו שונים. למשל, אציין דבר אחד, הרבניים מתירים לאכול בהמה בהריון, לשחוט בהמה בהריון ואילו הקראים אוסרים זאת. הרבניים שהיו אחראים על השחיטה לא אפשרו לקראים להתנהג על פי מנהגיהם וכך שהיו סכסוכים קשים מאוד. היתה מחלוקת עוד בכמה וכמה נושאים, למשל בדיני עריות, בנישואי קרובים, במאכלי חלב ובשר. העוינות ההדדית היתה קשה והמחלוקות היו תכופות. ההתנגשות העיקרית היתה בהושענא רבא, הוא היום האחרון של סוכות. היום הזה היה יומה הגדול של ישיבת ארץ ישראל, ומידי שנה היתה מקיימת טקס גדול מאוד של סיבוב סביב חומות הר הבית, תפילה על יד כל שער משערי החומה, ירידה לנחל קדרון ומשם עלייה להר הזיתים. זה היה היום שבו נאספו "חוגגים", כלומר עולים לרגל רבים, מכל הארץ וגם מחוצה לה. בטקס השנתי של ישיבת ארץ ישראל על הר הזיתים. היה לישיבה מקום מיוחד, אבן גדולה שנקראה "כסא החזנים" שעליה היה הגאון עומד, נוכח הר הבית, ומקיים את הטקס הגדול שכלל כמה אלמנטים חשובים מאוד ליוקרתה של ישיבת ארץ ישראל. בטקס הזה היה הגאון מכריז על המועדים, או ליתר דיוק על עיבור השנה, היה מכריז על מינויים חדשים בקהילות, היה מכריז על קהילות או יחידים שתרמו הרבה כסף לישיבה. במהלך הטקס הזה היו גם אוספים תרומות מהנאספים, לטובת הישיבה. ונוסף לכל אלה היה הגאון מכריז גם על "חרם על אוכלי בשר בחלב". הוא לא נקב בשמם המפורש של הקראים, אבל זה היה ברור לכל. הכוונה היא לקראים משום הקראים כזכור פירשו את הפסוק "לא תבשל גדי בחלב אימו" כפשוטו ואמרו, לא תבשל גדי בחלב אימו זה לא דיני חלב ובשר, זה לא הפרדה בין חלב ובשר, זה לא תבשל גדי בחלב אימו, וכל ההפרדה המלאכותית בין חלב ובשר הרי כתובה בתלמוד, הרי היא התורה שבעל פה והיא לא מקובלת עלינו, כי היא תקנת אנשים , כלומר תלויית פירוש, ואנחנו מבינים את הכתוב כפשוטו. הם נהגו לאכול, כנראה, בשר בחלב, והרבניים היו מכריזים חרם על אוכלי בשר בחלב והדבר הזה מאוד לא מצא חן בעיני הקראים וטקס ההחרמה הזה התקיים בכל שנה.  בשנות ה-30 של המאה ה-11, כשהאחים התֻסתַרים הקראים היו למעשה בצמרת השלטון, ולצידם עוד קראי אחד בתפקיד בכיר בתור ממונה על המסים והמכסים בפֻסטאט, דוד הלוי בן יצחק, הקראים בארץ ישראל הפעילו את כוחם חצר האִמאם הפאטִמי, והצליחו להוציא מהשלטון צו האוסר להכריז את החרם על הר הזיתים. הגאון שלמה בן יהודה, עמד בפני דילמה קשה. אם יקיים את הצו המלכותי כלשונו, הוא קובע תקדים משפטי לדורות ולמעשה מבטל את החרם שהיה מסורת ארוכת שנים, ואת זאת לא יכול היה להרשות לעצמו. גם לא יכול היה להרשות לעצמו להודות בניצחונם של הקראים, כי גם בזה היה קובע תקדים קשה לדורות. מן הצד האחר, לא יכול היה גם להפר את הצו ולהכריז את החרם, משום שהיה מסתכן במאסר ומסתכסך עם השלטונות. הוא מצא לעצמו פשרה והחליט באותה שנה לא לקיים את הטכס בכלל, בתקווה שבמהלך השנה הקרובה, כמאמר הבריות, "או שהפריץ ימות או שהכלב ימות" והדברים יסתדרו איכשהו, ובובד שלא יקבע תקדים מחייב לדורות. אברהם, בנו של הגאון, צעיר גאוותן וחמום מוח, לא אהב את הויתור הזה, והוא עלה יחד עם בני הגאון הקודם, שהיה לפני שלמה בן יהודה, יוסף ואליהו בני שלמה הכהן גאון, על הר הזיתים, קיים את הטכס והכריז את החרם. הם נאסרו על ידי השלטונות הפאטִמים ונזרקו לבית הסוהר. זאת פרשה מאוד מעניינת שיש סביבה כמה התכתבויות. בסופו של דבר הם שוחררו מבית הסוהר לאחר התערבויות רבות של יהודים אצל השלטונות, אבל הפרשה הזאת וגם פרשות אחרות שהתרחשו, משקפת את העוינות הקשה שהיתה בין הקראים והרבניים בארץ ישראל. לעומת זאת, כשאנחנו מסתכלים על צד אחר של החיים, אנחנו רואים שהקראים והרבניים קיימו יחסים של שיתוף פעולה בחיי היום יום. על פי כתבי הגניזה במה שנוגע לפדיון שבויים עבדו הקראים והרבניים במשותף, ומה שחשוב יותר: היו נישואים בין רבניים וקראים, על כך מעידות כתוּבּוֹת רבות שנמצאו בגניזה. עצם העובדה שהי נישואים בין הרבניים והקראים מעידה על כך שהקראים מעולם לא פרשו מכלל ישראל וישראל מעולם לא הפרישו אותם מכלל ישראל. אחת הכתובות המעניינות מעידה על נישואים בין דוד בן דניאל, שהיה "ראש גולה" במצרים וראש הרבניים כולם בארץ ישראל ובמצרים בשנות השמונים של המאה ה-11, לבין בת למשפחה קראית עשירה ובעלת השפעה. אלה היו נישואי תועלת, כי דוד רצה לחזק את כוחו וקיווה בזכות הנישואים האלה לזכות בתמיכה מסיבית של הקראים, דבר שבאמת קרה, אבל יש בה כדי להעיד שנישואים כאלה נתפסו כאפשריים ואפילו מועילים.  בארץ ישראל היתה עוינות רבה מאוד בין הקראים לרבניים, אבל במצרים, שבה הקראים שלטו ביד רמה, מקורבים לחצר, היחסים היו הרבה יותר הרמוניים. אנחנו לא מוצאים שום עדויות להתנגשויות, לעוינות מיוחדת במינה, ולהיפך, יש בידינו עדויות רבות לשיתוף פעולה בהרבה תחומים של החיים וגם אנחנו מוצאים תכתובת די קבועה בין המנהיגים של הרבניים במצרים לבין המנהיגים של הקראים במצרים, שהתייחסו לבית דוד ולכן כונו בתואר "נשיאים". תמונת היחסים היתה מורכבת ומסובכת. במצרים היתה קהילה קראית גדולה, רובם היו סוחרים גדולים ועשירים. היתה להם השפעה גדולה בחצר, וכמו שאנחנו זוכרים, כמה מהם היו גם בתפקידים בכירים בממשל. הקהילה הרבנית במצרים היתה תלויה במידה רבה באנשי המפתח הקראים, ולא רק הקהילה הרבנית במצרים אלא גם גאון ארץ ישראל היה תלוי במידה רבה באנשי החצר הקראים שבמצרים. לכן במצרים אנחנו מוצאים שהנימה היתה הרבה יותר מתונה. למעשה אפשר להגיד שהיא היתה מתונה לחלוטין והיה ביניהם שיתוף פעולה רב. אנחנו מוצאים גם שיתוף פעולה לא רק במצרים אלא כשמעורבים בדברים אינטרסים כלליים של עם ישראל. למשל, כבר הזכרתי את המחלוקת  בין שלמה בן יהודה לבין נתן בן אברהם, שטענו שניהם לכתר הגאונות בשנות הארבעים של המאה ה-11.  כל המכתבים העוסקים במחלוקת זאת מעידים על כך שהקראים לקחו חלק משמעותי במאבק הזה. למעשה הם לא היו צריכים לקחת בה חלק משום שהמחלוקת היתה רבנית פנימית, אבל עובדה היא שהקראים לקחו בה חלק מאוד ערני ופעיל ועל פי כל הנתונים הם תמכו בנתן בן אברהם, אולי בגלל שהיה לו לובי חזק במצרים. אנשי שלמה בן יהודה, שכעסו מאוד על התמיכה הזאת של הקראים בנתן בן אברהם, ניגחו אותו על זה שהוא נעזר באנשים שאינם מבני דתנו. אבל קודם לכן, כשניסו אנשי שלמה בן יהודה עצמם לגייס את הקראים לצידם, הם היו כשרים. כשהקראים היו לרעתם אז הם קראו להם "שלא מבני דתנו", אבל אנחנו כבר יודעים שלמעשה הקראים היו חלק מכלל ישראל וזאת היתה רק אמירה פולמוסית, אמירה של כעס. המעורבות הקראית לא עזרה, בסופו של דבר, לנתן בן אברהם והוא למעשה הפסיד במחלוקת הזאת. אבל מעניין לראות את שיתוף הפעולה, את העשייה. למשל בכתב הפשרה שהגיעו אליה שלמה בן יהודה ונתן בן אברהם,  בהושענא רבה בשנת 1042, שבו כתוב ששלמה בן יהודה ימשיך להיות גאון ואילו נתן בן אברהם יכהן בתור אב בית הדין שלו, חתומים אנשי הישיבה כולה ובין היתר חתום גם מנהיג הקראים, הנשיא הקראי. כלומר הוא ממש מעורב בחיים הפנימיים של הרבניים, ואם כך היחסים הם מאוד אמביוולנטיים. לסיום הייתי רוצה לבדוק יחד אתכם איך קרה שקבוצה, למעשה שולית, למעשה מעוטת אוכלוסין, הצליחה לשרוד עד היום הזה למרות שכל הכיתות האחרות שאנחנו מכירים בעם היהודי לא שרדו, אבל הכיתה הזאת, הקבוצה הזאת הצליחה לשרוד ולהיאחז באמונתה עד היום הזה במדינת ישראל. ואני חוזרת למאה ה-10 ולמאה ה-11 ורואה שהקראים במאה ה-10 הניחו יסוד מאוד איתן לאמונתם. אנשי הרוח שהיו להם במאה ה-10, שכמה מהם הזכרתי בשמם, הניחו בסיס מאוד חזק של פרשנות, של הלכה, של קביעת עמדות מאוד מוצקות בקשר לקיום המצוות בארץ ישראל, בקשר לדחיקת הקץ ולאבלות על ירושלים ובקשר לקיום היהודי. הבסיס שהם הניחו היה כל כך חזק, הפרשנות שלהם היתה כל רציונאלית, כל כך מתקבלת על הדעת וכל כך מבוססת גם על יסודות סביבתיים עולמיים של הפילוסופיה האסלאמית וגם של המסורת היהודית וכוחה עמד לה לאורך שנים רבות. לקראים היתה תמיד יכולת פולמוס חזקה ביותר נגד הרבניים. הם כתבו חיבורים והתדיינו דיונים שלא תמיד לרבניים היתה תשובה נגדם. היו להם אנשים בקיאים מאוד וגם ההתבססות שלהם על השפה העברית והחייאתה (אם כי היא מעולם לא מתה), ועיסוקם במערכות לשוניות שונות בשפה העברית חיזקו מאוד את אחיזתם בקרב העם היהודי. למרות שמספרם תמיד נשאר קטן, הדברים שהם עשו וההשפעה הרוחנית וההגותית שלהם היתה הרבה מעבר לכמותם המספרית וכנראה שהכוח הזה מחזיק אותם עד היום.

אברהם פירקוביץ', חכם דת קראי, בן המאה ה-19, חוקר היסטוריה, ומבולטי המתנגדים ליהדות הרבנית במאה ה-19

השאר תגובה