זרמים ופלגים 3

 

  1. יהדות: ימי בית שני

 

תקופת בית שני

היא תקופה היסטורית בתולדות עם ישראל, החופפת בקירוב את תקופת קיומו של בית המקדש השני. היסטוריונים רבים רואים בתחילת תקופת הבית השני את שיבת ציון, ובסיומה את כישלון מרד בר כוכבא, אם כי בית המקדש השני נבנה 22 שנה לאחר שיבת ציון, וחרב 65 שנה לפני כשלון מרד בר כוכבא. אורכה של התקופה הינו, אם כן, 607 שנים.

תקופה זו הינה תקופה ייחודית בתולדות עם ישראל. התקופה ראתה התפתחות תיאולוגית ורוחנית, עלייתם ונפילתם של מנהיגים וכוהנים, יצירה תרבותית ודתית ענפה. בתקופה זו נחתם התנ"ך, נכתבו הספרים החיצוניים וכן המגילות הגנוזות, והחל התהליך הארוך של יצירת קובצי הדינים וההלכות הכלולים בתורה שבעל פה, אשר הפכו לימים למשנה ולתלמוד. סדרי התפילה החלו להתגבש, והזהות היהודית כפי שאנו מכירים אותה היום החלה ללבוש את הצורה המוכרת לנו.

במהלך רוב תקופה זו היה בית המקדש בירושלים למרכזו הרוחני והדתי של עם ישראל, אם כי במהלך חלק מן התקופה היו קיימים בתי מקדש נוספים בגלות, אשר אף בהם היו מקריבים קורבנות, ונהוגה הייתה שם עבודת הכוהנים כפי שהייתה נהוגה בבית המקדש אשר בירושלים. התקופה ראתה את בניין בית המקדש בימי זרובבל, הפיכתו להיכל מרהיב בידי הורדוס והריסתו בידי טיטוס. לאחר חורבן בית המקדש השני לא נבנה בית המקדש מחדש.

במהלך התקופה היה עם ישראל עצמאי בארצו אך לתקופה קצרה, היא תקופת החשמונאים. רובה של התקופה היה העם משועבד לאימפריות אזוריות שונות – האימפריה הפרסית, הממלכה הסלווקית, והאימפריה הרומית. במהלך כל התקופה עמד עם ישראל, העם היחיד אשר החזיק באמונת הייחוד אל מול תרבויות פגאניות שליטות, המבקשות להטמיע אותו בקרבן, ובמיוחד אל מול ההלניזם. דבקות העם באמונתו יצרה חיכוך מתמיד עם האימפריות השליטות, ועם תושבי הארץ שאינם יהודים, והגיע עד כדי שלושה עימותים גדולים בארץ ישראל, הם מרד החשמונאים, המרד הגדול ומרד בר כוכבא אשר סופם של שני האחרונים היה טראגי – חורבן, גלות ואובדן העצמאות.

מאפייניה של התקופה, אשר מייחדים אותה מכל התקופות האחרות בתולדות עם ישראל, הם עבודת האל בבית המקדש, על ידי עם ישראל היושב בארצו, תוך קיום מקביל של קהילות יהודיות משגשגות בתפוצות, ואינטראקציה ביניהן ובין היהודים בארץ ישראל.

התקופות העיקריות בתקופת הבית השני הן:

שיבת ציון ושלטון האימפריה הפרסית538 לפנה"ס עד כיבוש הארץ בידי אלכסנדר הגדול 332 לפנה"ס.

שלטון ההלניסטים – אלכסנדר הגדול ויורשיו – בית תלמי, הממלכה הסלווקית בין 332 לפנה"ס

ל 167 לפנה"ס.

בית חשמונאי – ממרד החשמונאים (167 לפנה"ס) ועד עלייתו של הורדוס40 לפנה"ס.

שלטון הורדוס ויורשיו – 40 לפנה"ס6 לספירת הנוצרים.

שלטון הנציבים הרומים: תקופת הנציבות הראשונה 6 לסה"נ עד 41 לספירת הנוצרים, תקופת ביניים של שלטון אגריפס הראשון ולאחריה תקופת הנציבות השנייה: 4466 לספירת הנוצרים.

המרד הגדול6673 לספירת הנוצרים.

התקופה שבין המרידות ומרד בר כוכבא73 עד 135 לספירת הנוצרים.

 

א. מתיוונים וחסידים

שלטון ההלניסטים – אלכסנדר הגדול ויורשיו – בית תלמי, הממלכה הסלווקית בין 332 לפנה"ס

ל 167 לפנה"ס.

השפעתה העיקרית של ההתיוונות הייתה בחלוקת החברה היהודית לשתי קבוצות – המתנגדים והמתיוונים. המתנגדים כללו את ההנהגה הרוחנית-דתית של היהודים- שבחלוקה לכתות ניתן לכנותם פרושים אלו הם הסופרים שפירשו את התורה, החסידים שהקפידו על מילוי מצוותיה וכן פשוטי העם העניים שלא היה להם קשר עם היוונים. כל אלה התנגדו לחדירתה של התרבות היוונית לחברה היהודית. המתיוונים היו שייכים בדרך כלל למעמד הגבוה. בקרב האצולה הדתית לכהנים גדולים הייתה נטייה להתיוונות, בשל הקשרים עם השלטונות היווניים. רבים מאלו היו שייכים לכת הצדוקים.

 

מהו הלניזם ומה מאפיין את התרבות ההלניסטית

הלניזם גזור מהמלה הלאס=שמש ,כך כינו  את עצמם היוונים. המושג הלניזם קשור לתרבות שהתפתחה כתוצאה  ממיזוג התרבות היוונית עם תרבות עמי המזרח בממלכות יורשיו של אלכסנדר מוקדון. מדובר בתרבות עולמית שהתפתחה בסוף המאה הרביעית לפני הספירה עד המאה הראשונה לפני הספירה. החיילים היוונים מוקדונים שהתיישבו במזרח הביאו עימם את מאפייני התרבות היוונית ושילבו  אותה עם תרבות עמי המזרח. השלטונות ההלניסטיים בכל מקום שהגיעו אליו רצו כי התרבות ההלניסטית תהיה התרבות הקובעת, אך הדברים לא נעשו בכפייה. בדרך כלל בני המעמדות הגבוהים בחברה המזרחית נטו לקבל את התרבות ההלניסטית משום שהדבר העניק להם  זכויות והטבות כלכליות למיניהן.

 

מאפייני התרבות ההלניסטית

הפוליס ההלניסטית– היוונים שהגיעו למזרח הביאו עמם את הדגם של הפוליס =עיר המדינה מיוון. ערים אלו היו מרכזי תרבות גדולים בתקופה ההלניסטית. הפוליס ההלניסטית דמתה לפוליס  שביוון בכך שהתקיימו בה אותם מוסדות  ציבוריים ותרבותיים: אסיפת עם, מועצה, גמנסיון ואפביון – מוסדות חינוך שעסקו בהכשרה גופנית ולימודית של בני הנוער. אך הפוליס ההלניסטית היתה שונה בכך שלא הייתה עצמאית או דמוקרטית  כפי שהיה ביוון והאזרחים היו מעורבים פחות בניהול עניני הפוליס, כל זאת בשל ההשפעה המזרחית. במזרח המלך הוא זה שקבע בניגוד ליוון ולכן הפוליס ההלניסטית הוקמה על ידי המלכים והייתה כפופה למלכים, שמינו את נושאי המשרות הציבוריות וקבעו מה  יהיו החוקים בפוליס.  הפוליס ההלניסטית היתה כרטיס כניסה עבור המעמדות הגבוהים בחברה המזרחית, כי החיים בה  דרשו כסף רב ולכן רק מי שיכול היה להרשות לעצמו יכול היה להיות אזרח בפוליס. החינוך בגמנסיון ובאפביון עלה כסף רב לכן רק עשירים יכלו להיות חברים בפוליס ההלניסטית.

תרבות הגוף – היוונים הביאו עימם את העיסוק בתרבות הגוף. ביוון העיסוק כלל תחרויות ומשחקים שהיו משולבים בעבודת אלילים. התחרויות  שימשו גם כלי להידוק קשרים מדיניים עם פולייס (ערי-מדינה) אחרות. בתקופה ההלניסטית נמשך העיסוק בתרבות הגוף, אולם מי שיכול היה לעסוק בכך היו רק אזרחי הפוליס, משום שעיסוק זה היה יקר מאוד ורק עשירים יכלו לאפשר לעצמם. העיסוק בתרבות הגוף הבדיל בין אזרחי הפוליס לבין מי שאינם אזרחי הפוליס.

לשון-היוונים הביאו למזרח את השפה היוונית עם הניבים השונים שבה. השפה היוונית היתה שפת השלטון ובמהרה הפכה להיות שפה בינלאומית. כל מי שרצה לתקשר עם השלטונות חייב היה לדעת יוונית כי ידיעת השפה היוונית קידמה את המעמד החברתי כלכלי. מי שקיבלו על עצמם שפה זו היו בעיקר בני המעמדות הגבוהים בחברה המזרחית. חלקם זנחו את השפה המזרחית המקומית וחלקם המשיכו לדבר בשפה המזרחית המקומית עם המעמדות שלא התיוונו ודיברו יוונית עם השלטונות.

דת – היוונים היו עובדי אלילים והם נפגשו עם פולחן אלילי דומה  במזרח. חלק מהאלים שהיה להם פולחן דומה לשל היוונים קיבלו שמות יווניים וכך הפך פולחן הבעל המזרחי לפולחן זאוס היווני , או פולחן העשתורת הפך לפולחן אפרודיטה. היוונים העתיקו מהמזרח את העיסוק במיסטיקה ובתורת הנסתר.

ספרות ואמנות פלסטית– בעבר הספרות עסקה בנושאי הפוליס ובמעורבות האזרח בפוליס, אולם כאשר  הצטמצמה מעורבות האזרחים בפוליס בתקופה ההלניסטית, החלו אנשים לכתוב על  בעיות אישיות, אהבות ויחסים אישיים. האמנות הפלסטית עברה מפיסול  שתיאר יופי ושלמות אך ללא הבעה ורגש לפיסול שהביע רגש לדוגמא: פסלו של לאוקון הכהן ובניו שנלכדו על ידי נחשים.

יחס השלטון ההלניסטי כלפי היהודים בארץ ישראל וביהודה

המידע שיש בידינו על התקופה לוקה בחסר. חלק מהמידע מופיע במקורות יווניים וחלק מופיע בחיבורו של ההיסטוריון היהודי בן המאה הראשונה לספירה, יוסף בן מתיתיהו, שנקרא "קדמוניות היהודים" וכן בספרים החיצוניים שנקראים ספרי המקבים או ספרי החשמונאים.

על תקופתו של אלכסנדר מוקדון אין מידע בדוק וישנה אגדה המספרת על קבלת פנים שערך הכהן הגדול לאלכסנדר, אך מעבר לכך קשה לדעת מה היה.

בתקופה התלמית (200-301 לפני הספירה) המידע קטוע ולכן משערים כי  בראשית השלטון התלמי הייתה יד קשה כלפי היהודים, אך לאחר מכן היהודים קיבלו אוטונומיה דתית וארגונית.

בראשית התקופה הסלווקית– היהודים קיבלו כתב זכויות מאת המלך אנטיוכוס השלישי

(187-241 לפני הספירה). כתב זכויות זה העניק  ליהודים אוטונומיה – חיים על פי חוקי האבות, כמו כן כתב הזכויות הכיר בקדושתו של המקדש ובאי-הכנסת בשר טרף למקדש. כתב הזכויות הכיר במעמדם המיוחד של הכהנים ואף העניק להם פטור ממיסים. בימי אנטיוכוס הרביעי

(165-174 לפני הספירה) המצב משתנה.

השפעת התרבות ההלניסטית ביהודה

הסבר כללי: התרבות ההלניסטית חדרה ליהודה דרך הערים ההלניסטיות שסבבו את יהודה. בנוסף יהודים שישבו בתפוצות, למשל במצרים, גם הושפעו מהתרבות ההלניסטית. מי שנטו לקבל על עצמם את התרבות ההלניסטית ביהודה או בכל מקום אחר היו בני המעמדות הגבוהים ביהודה, בעיקר אצולה לא כוהנית ובהמשך הכוהנים עצמם. הדבר העניק להם זכויות והטבות כלכליות וקידום במעמד החברתי-כלכלי. הדבר דומה להתיוונות במזרח. הדבר בא לידי ביטוי באימוץ שמות יווניים כמו אלכסנדר, בסגנון לבוש יווני, או בבנייה בסגנון יווני , אם כי לא היו ציורי דמויות אלא היו ציורים גיאומטריים בלבד שהופיעו בהם פרחים. הם גם השתמשו בשפה היוונית כדי להתקבל לחברה אך לא עסקו בעבודת אלילים וברובם לא ביקשו לנטוש את הדת היהודית כלומר ההתיוונות הייתה חיצונית. בשלב מסויים ההתיוונות תהפוך להתיוונות קיצונית  כאשר תהיה פגיעה באוטונומיה הדתית, תהיה פגיעה במקדש, ירושלים תהפוך לפוליס והפערים החברתיים-כלכליים בין המתיוונים לבין הלא מתיוונים יגעו בבעיות מוסריות רציניות של עושק ושחיתות.  ההתייונות הקיצונית תהיה קשורה לשיתוף פעולה עם השלטון ההלניסטי שיתערב  באוטונומיה היהודית בצורה בוטה מאוד עד שהדבר יביא להטלתן של גזרות שירצו למחוק את את הדת היהודית. ההתיוונות בראשיתה גרמה למשבר זהות בעם היהודי. המתיוונים המתונים ביקשו לשלב בין סימנים חיצוניים לבין היהדות, בעוד שהלא מתיוונים לא הסכימו לכך. מעמדו של המקדש ביהודה עובר שינויים וממרכז החיים היהודיים הופך למקום משני בתקופה ההלניסטית עד שיהודה המכבי מחזיר את כבודו של המקדש למקומו הראוי.

דוגמאות  לביטויים שונים של ההתיוונות:

א. בית טוביה – דוגמא לאצולה יהודית מעבר הירדן שהייתה אצולה מתיוונת בתקופה התלמית. משפחה זו מקורה בטוביה "העבד העמוני" מתקופת נחמיה. משפחה זו הייתה מקורבת לשלטונות,  הם היו גובי מיסים מטעם השלטונות. הם ידועים ביחסם הקשה ליהודים והיו מקרים של הוצאות להורג שלאנשים שסירבו לשלם מיסים. בנוסף הם היו ידועים כמתהוללים בנשפים של יוונים. הם סיגלו לעצמם חינוך הלניסטי, דיברו יוונית וסיגלו לעצמם סגנון כתיבה הלניסטי, זאת רואים על פי עדויות שהשתמרו.

ב. תרגום השבעים– תרגום התורה ליוונית, דבר שנעשה במצרים. מלך מצרים תלמי השני (פילדלפוס, מלך בין השנים 285 לפנה"ס עד 247 לפנה"ס), החזיק ספריה גדולה בעיר אלכסנדריה ורצה להוסיף גם את  ספרי התורה. התורה תורגמה ליוונית על ידי שבעים חכמים. הדבר נעשה משום שיהודי מצרים השתלבו בתרבות ההלניסטית וחדלו לדבר עברית, על כן היה חשוב לתרגם את  התורה  ליוונית כדי שלא תשכח מהיהודים.

ג. חכמת בן סירא – בן סירא היה חכם יהודי שחי בתקופה התלמית. ספרו הוא ספר חיצוני. בספרו הוא  העביר ביקורת על השחיתות המוסרית שפשתה ביהודה באותה עת. הוא העביר ביקורת על העשירים שהטו משפט, נטלו  שוחד ועשקו את העניים. העבירות המוסריות נראו בעיניו אימוץ של ערכים הלניסטיים משום שאחד הדברים שבלטו בתרבות ההלניסטית היו הפערים החברתיים והחומריים בפוליס.  התרבות ההלניסטית היא תרבות חומרית ביסודה ואינה נוטלת בחשבון את אלו שאינם שייכים אליה.

ד. הרפורמה של יאסוןיהושע, היה הכהן הגדול ביהודה בין השנים 175 לפנה"ס170 לפנה"ס. הרקע לרפורמה זו הם מאבקים בתוך משפחת הכהונה. הכהן הגדול חוניו נחשד על ידי השלטונות  הסלבקיים בתמיכה בתלמיים ולכן גורש מיהודה. אחיו יאסון שהיה כהן מתיוון ניצל את המצב והציע למלך אנטיוכוס הרביעי שוחד  כדי שהמלך ימנה אותו לכהן גדול. המלך אנטיוכוס הרביעי קיבל את השוחד ומינה את יאסון לכהן גדול. הדבר נחשב למעשה התיוונות קיצוני משום שעל פי המסורת היהודית והאוטונומיה היהודית, משרת הכהן הגדול עוברת בירושה ורק לאחר מותו של הכהן הגדול ולאחד מבניו. השלטון הזר אינו אמור להתערב בתהליך זה. בתרבות ההלניסטית, המלך מעורב במינוי נושאי משרות בפוליס ולכן מה שעשה יאסון חמור. הוא הפך את משרת הכהן הגדול למשרה  עירונית פקידותית שניתן לקנות אותה בכסף כפי שהיה נהוג בפוליס ומעתה המלך יכול למנות את הכהן הגדול וזו פגיעה חמורה באוטונומיה היהודית.

בנוסף יאסון הקים בירושלים פוליס שנקראה "אנטיוכיה שבירושלים". (במחקר יש מחלוקת האם אכן מדובר בפוליס הלניסטית) המשמעות היא שמעתה לא חוקי האבות, כלומר לא חוקי התורה יקבעו כי אם חוקי הפוליס יקבעו.  יחד עם זאת לא הייתה פגיעה בחוקי התורה ולא ידוע על רצון לבטל  את מילוי מצוות  התורה. המשמעות המעשית היא שמעתה ואילך רק מי שמתיוון הופך לאזרח הפוליס בירושלים, רק הוא בעל זכויות. כל  מי שאינו מתיוון מנושל ממעמדו ולעיתים גם מרכושו ואדמות רבות נלקחות מיהודים לא מתיוונים לטובת המתיוונים. מצב שיוצר התמרמרות רבה.

הכהנים על פי המסופר בספר מקבים, זנחו במידה מסויימת את עבודת המקדש לטובת צפייה  בתחרויות ספורט. יחד עם זאת לא ידוע באותה תקופה על עבודת אלילים מצד יהודים בזמן קיום תחרויות ספורט. בעיני כותב ספר מכבים הצפייה בתחרויות נחשבה לדבר פסול בעיקרו. העובדה שגמנסיון ואפביון הוקמו ליד המקדש נראתה פסולה בעיני הכותב.

ה. מעשי מנלאוס וליזימכוס – יאסון שהיה כהן מתיוון היה מקובל על העם מפני שהיה בן למשפחת הכהונה הגדולה. באותה תקופה כאמור ישנה תחרות בין משפחות הכהונה. כהן בשם מנלאוס ממשמר הבילגה מציע סכום  כסף כפול מזה שהציע יאסון למלך אנטיוכוס הרביעי. אנטיוכוס הרביעי מסכים לקבל סכום שוחד זה ומדיח את יאסון. הוא עושה זאת כי הוא חייב כספים רבים לרומאים באותה תקופה, וכן חייב לממן את מלחמותיו בתלמיים ועל כן מדיח את יאסון וממלא את מנלאוס לכהן גדול. הפגיעה באוטונומיה היהודית נמשכת. הכהונה היא משרה שנקנית בכסף והמלך ממנה כהנים שלא ממשפחת הכהונה הגדולה. מנלאוס הופך לדמות שנואה על חלק נכבד מהעם משום שהוא גורם לרציחתו של חוניו הכהן הגדול ומשום שהוא נוטל מכלי המקדש כדי לממן את השוחד למלך אנטיוכוס הרביעי. אחיו ליסימכוס שמושל בהיעדרו מירושלים גם כן שודד ובוזז את המקדש (נרצח על ידי העם בעקבות זאת). מעשים אלו מעוררים תסיסה ומרדנות בקרב העם. התמיכה נחלקת בין מתנגדי ההתיוונות שבראשם עומדים החסידים, לבין התומכים  ביאסון והתומכים במנלאוס.

התדרדרות יחס השלטון הסלווקי לאוטונומיה היהודית

בעקבות פעילותם של הכוהנים המתיוונים ומתן השוחד לשלטון הסלווקי, השלטון מעורב באופן ישיר באוטונומיה היהודית וממנה כהנים גדולים לכל המרבה במחיר. מצב זה מוביל לכך שהמלך אנטיוכוס הרביעי שנמצא במצב פוליטי בעייתי, (מאבקים עם התלמיים ולחץ רומאי) שודד בעצמו את המקדש כדי לשלם חובותיו לרומאים ולממן את מלחמותיו. מצד שני הוא רואה כי ישנה תסיסה בעם ומאבקים בין תומכי יאסון לבין תומכי מנלאוס וזה מגביר מצידו את הכעס ואז  התרחשו מעשי טבח באוכלוסייה היהודית, דבר שלא היה מוכר קודם לכן. לפני הטלתן של גזרות הדת, הוא פוקד על נציגו בארץ, אדם בשם אפולוניוס, להקים את מצודת החקרה. זו מצודה שנמצאת מעל הר הבית ומשקיפה על המקדש. במצודה זו ישבו חיילים סוריים ומתיוונים קיצוניים. הללו  הכניסו פולחן זר לירושלים ופסלי אלילים הופיעו בכל מקום בירושלים. הקמת החקרה סימלה את השעבוד לממלכה הסלווקית ועד שלא סולק אחרון החיילים הסוריים  בתקופה מאוחרת יותר, נחשבה יהודה למשועבדת לממלכה הסלווקית שמרכזה היה בסוריה. בשלב  הבא מחליט אנטיוכוס הרביעי להטיל  גזרות דת על היהודים. גזרות שבאו למחוק את הזהות היהודית ואת הקיום של הדת היהודית מעל פני האדמה. פעולה זו הייתה פעולה יוצאת דופן בתרבות ההלניסטית משום שלא היה נהוג לכפות את עבודת האלילים והכל נעשה מתוך סובלנות.

הסברים לצעד זה:

אביגדור צ'ריקובר: טוען כי לפני הטלתן של הגזרות התרחש כנראה עוד מרד ולכן השלטונות החליטו על גזרות דת. השלטונות הבינו כי כנראה דתם של היהודים היא שגורמת להם למרוד ולכן כצעד אחרון למניעת מרדנותם של היהודים החליטו על הטלת גזרות דת.

אליהו ביקרמן: טוען כי הגזרות נעשו בהשפעתם של המתיוונים. המתייונים הקיצוניים ביקשו להשליט תרבות הלניסטית ביהודה כי  הדבר התאים לשאיפותיהם הפוליטיות. הם ידעו כי יהיו לא מעט מתנגדים לכך ולכן ביקשו לדכא אותם באמצעות גזרות דת.

ויש הקושרים את הגזרות להיותו של אנטיוכוס הרביעי אדם שאהב מאוד להפיץ את התרבות ההלניסטית, ויש הקושרים את הטלת הגזרות לאופיו הבלתי שפוי של המלך.

תוכן גזרות הדת – הגזרות באו למחוק את המהות והקיום היהודי. הן אפשרו ליהודים להישאר בחיים אך להמיר את דתם. הגזרות כפו על היהודים לעבור על מצוות עשה כמו לימוד תורה, שמירת שבת, חגים, כשרות וברית מילה וכפו על היהודים את מצוות אל תעשה כמו אכילת בשר טמא, הקרבת קורבנות לאלילים. קיומה של הזהות היהודית המוכרת נתון היה בסכנת כליון מוחשית ביותר.

תגובות היהודים לגזרות הדת- התגובות להטלתן של גזרות הדת היו תגובות מגוונות:              1.המתיוונים הקיצוניים בחרו בחיים ובמחיקת זהותם היהודית. חלקם אפילו סייע לשלטונות בכפיית הגזרות.

  1. תגובה של בריחה למערות . היהודים שברחו למערות העדיפו לברוח ולא לראות את הטומאה ועבודת האלילים בירושלים. כאשר הותקפו בשבת לא נלחמו, אלא העדיפו למות, כי האמינו שמותם הוא מוות צודק למען מטרה נעלה. 3. תגובת קידוש השם- דומה לתגובה השנייה- אנשים העדיפו בגלוי למות ולא לעבור על מצוות הדת. היהדות אינה מקדשת  התאבדויות, אבל אנשים אלו האמינו כי מותם מקרב את הגאולה וכי ה' יתערב למען עמו ישראל ויפעל למען ביטול גזרות הדת. הסיפור הידוע ביותר הוא הסיפור של חנה ושבעת בניה. הסיפור מתאר כיצד חנה ובניה העדיפו למות  בעינויים מאשר לעבור על מצוות הדת היהודית (מוטל בספק – חשמונאים ד).
  2. מרד החשמונאים. מרד פירושו התנגדות של אנשים ליחיד או קבוצה המפעילים כוח רב עליהם. כאן המרד בא בתגובה לגזרות הדת. מאפיינים מרכזיים של מרד הם הנהגה כריזמטית, מטרות משותפות, תמיכה ציבורית רחבה, אנשים היודעים להילחם, לוחמת גרילה, ותמיכה חיצונית. כיצד הדברים באו לידי ביטוי במרד החשמונאים:

מתיתיהו הכהן (ממשמר יהויריב) מהישוב מודיעים למרגלות הרי יהודה עמד בראש המרד. הדבר החל כאשר מתיתיהו סירב למלא את מצוות המלך ולזבוח לאלילים והרג את נציג המלך ואת אחד היהודים שהסכים למלא את מצוות המלך. ספר מקבים מתאר זאת כמעשה קנאות לה' בדומה לסיפור מקראי שהתרחש בזמן  נדודי העם במדבר. מכאן מתיתיהו החל להנהיג את המרד.

הגורמים למרד החשמונאים

א. פגיעה בדת היהודית: הסיבה המיידית למרד הייתה גזרות אנטיוכוס כנגד הדת היהודית. חשוב לזכור כי הפגיעה בדת היהודית החלה כבר בראשיתה של ההתייוונות, כאשר יאסון ומנלאוס קנו את משרת הכהן הגדול, הפכו את ירושלים לפוליס הלניסטית והאיצו את ההתייוונות. מטרת המרד הייתה לבטל את גזרות הדת, לשחרר את ירושלים ולטהר את בית המקדש.

ב. פגיעה באוטונומיה היהודית: התערבות שלטון בית סלווקוס במינוי הכהן הגדול והחלפת "חוקת האבות" ב"חוקת הפוליס" ההלניסטית המטרה הייתה לבטל אותן ולהחזיר את חוקי התורה כחוקים קובעים.

ג. מאבק פוליטי פנימי בחברה היהודית: בקרב היהודים התנהל מאבק על השלטון בין אצולת העם המתייוונת לבין פשוטי העם שהונהגו על ידי החשמונאים. המרד היה אומנם על רקע דתי, אולם הרקע הפוליטי חברתי בין היהודים אף הוא היה גורם ומעודד לפרוץ המרד, כלומר המטרה הייתה לבטל את שלטונם של המתיוונים.

גורמים אלו הפכו למטרות החשובות של המרד ומסביבם התאחדו החסידים שתמכו במתיתיהו ובניו. מי היו החסידים: לגבי החסידים, אין מידע  ברור לגביהם, אולם ברור שהם היו גוף מאורגן שנמנו עימו הסופרים והחכמים, ייתכן ואלו חסידים שנזכרים גם בספר תהילים עט'

תהילים עט

א   מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ   טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ שָׂמוּ אֶת-יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים. ב   נָתְנוּ אֶת-נִבְלַת עֲבָדֶיךָ   מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ    לְחַיְתוֹ-אָרֶץ. ג   שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִָם    וְאֵין קוֹבֵר. ד   הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ    לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ. ה   עַד-מָה יְהוָה תֶּאֱנַף לָנֶצַח    תִּבְעַר כְּמוֹ-אֵשׁ קִנְאָתֶךָ. ו   שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ   אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא-יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת   אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ. ז   כִּי אָכַל אֶת-יַעֲקֹב    וְאֶת-נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ. ח   אַל-תִּזְכָּר-לָנוּ    עֲו‍ֹנֹת רִאשֹׁנִים מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ   כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד. ט   עָזְרֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ   עַל-דְּבַר כְּבוֹד-שְׁמֶךָ וְהַצִּילֵנוּ וְכַפֵּר עַל-חַטֹּאתֵינוּ    לְמַעַן שְׁמֶךָ. י   לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם   אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם יִוָּדַע בַּגֹּיִים לְעֵינֵינוּ    נִקְמַת דַּם-עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ. יא   תָּבוֹא לְפָנֶיךָ אֶנְקַת אָסִיר    כְּגֹדֶל זְרוֹעֲךָ הוֹתֵר בְּנֵי תְמוּתָה. יב   וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם    אֶל-חֵיקָם חֶרְפָּתָם אֲשֶׁר חֵרְפוּךָ    אֲדֹנָי. יג   וַאֲנַחְנוּ עַמְּךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ   נוֹדֶה לְּךָ לְעוֹלָם ְדוֹר וָדֹר   נְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ.

 

שלדעת חוקרים מתאר את תקופת גזרות אנטיוכוס, הם רצו להקים חברה אידיאלית לפי התורה, היו מסורים לתורה והיו מוכנים למות למענה. אותם חסידים היו אנשים שהצטרפו למתיתיהו ואחר כך ליהודה המכבי במאבקו כנגד גזרות הדת והמתיוונים. מתיתיהו הכהן ליכד סביבו את הנאמנים לו ויחד הם החלו לפעול כנגד המתיוונים והשלטון הסלווקי. הם השתלטו על כל האזורים הכפריים מסביב לירושלים וסילקו את המתיוונים והחיילים הסורים והחזירו את קיום  מצוות הדת  היהודית באותם אזורים כפריים. לאחר מות מתיתיהו הנהיג את המרד בנו  יהודה הידוע בכינוי  יהודה המקבי.

הישגי יהודה המקבי במלחמותיו

ההצלחות הראשונות של המורדים ערערו את שלטון המתיוונים והסורים ביהודה.

האזור הכפרי של יהודה  היה נתון להשפעת המורדים בעוד שירושלים היתה בידי חיילים סוריים ומתיוונים שהיו אזרחי הפוליס אנטיוכיה. השתלטות המורדים על האזורים הכפריים קבעו את מהלך המלחמה. הבסיס העיקרי של הסורים נותק והוקף על ידי המורדים. הסורים ביקשו להגיע לירושלים, לחזק בה את חיל המצב ולהשתמש בה כבסיס התקפה נגד המורדים. יהודה שאף לעומת זאת לנתק את דרכי הגישה לירושלים. בקרבות על צירי התנועה לירושלים זכה יהודה המקבי לניצחונותיו הגדולים הראשונים. מדובר ב קרב מעלה בית חורון, הקרב באמאוס, הקרב בבית צור.

מהם ההסברים לנצחונות אלו:

א. הצבא הסורי היה עסוק בהכנות לקראת מלחמה בפרתים שמזרח האימפריה וזה מנע מהסורים לשלוח ולהפנות לעבר היהודים את הגייסות המובחרים.

ב. יהודה היה מצביא שידע להנהיג את העם ולעודד אותו, הוא הטיל משמעת על חייליו ודאג להרים את מוראל חייליו. יהודה נקט בשיטות של עורמה , מהירות והפתעת האוייב כמו בקרב אמאוס. הוא ידע לגרום לפיצול האוייב תוך שימוש במודיעין . אנשיו הכירו טוב יותר את השטח,

מאשר  הכוחות הסוריים. הוא משך את הסורים להילחם במקומות צרים שלא יכלו להכניס לשם את כל צבאם. שיטת הלחימה שלו נקראה לוחמת גרילה. הוא לא נלחם פנים אל פנים עם הסלווקים.

ג.בניגוד למונח "מעטים מול רבים" יהודה המכבי הצליח לגייס כ-20 אלף לוחמים שזה פוטנציאל לוחם לא קטן, לכוח האדם של יהודה המכבי היה ידע וניסיון צבאי. משערים שהמורדים נהנו מסיוע צבאי ומהדרכה של חיילים יהודיים מקצועיים ששירתו בצבא הסורי בעבר והתנדבו ובאו לעזור לאחיהם ביהודה.

התוצאות: המפלה בקרב בית צור ומצבה הקשה של האימפריה הסלווקית הניעו את ליזיאס, המנהיג הצבאי הסורי, לנקוט כלפי היהודים מדיניות של פיוס כדי להשקיט את המרד, מטרת הגזרות לא הושגה ,הגזרות רק ליבו את האיבה וגיבשו את התנגדות העם. בסופו של דבר ניתנה איגרת ליהודים המבטלת את גזרות הדת ומעניקה ליהודים חופש לקיים את חוקי התורה, אך אינה קובעת דבר לגבי ירושלים והמקדש. הם נשארו בידי חיל המצב הסורי ובידי מנלאוס.                                                                                             לכן המורדים המשיכו במלחמה. ב-164 לפני הספירה עם ידיעות על מות אנטיוכוס במזרח, יהודה פותח בהתקפה על ירושלים, כובש את העיר וסוגר את מתנגדיו הסורים והמתיוונים בחקרא. אחר כך הוא מטהר את המקדש מטומאתו ומחדש בו את העבודה וממנה כוהנים חדשים. זהו הבסיס לחג החנוכה. עם טיהור המקדש וחידוש העבודה בו הושגו המטרות הדתיות של המרד.

יהודה ממשיך במלחמה גם מחוץ לגבולות יהודה במקומות כמו אדום וגלעד וזה יהיה הבסיס להמשך מלחמות המכבים בדרך להשגת עצמאות מדינית והרחבת גבולות  יהודה.

יהודה  המכבי כורת ברית עם רומא, ובכך זוכה לתמיכה חיצונית כנגד הממלכה הסלווקית-סורית.  עיקר הברית הוא הכרזה על נייטרליות אוהדת ועזרה הדדית במקרה של מלחמה. יחד עם זאת רומא לא נקטה צעדים כדי לעזור ליהודה המכבי במאבקו נגד  הסלווקים.

הויכוח בשאלת המשך הלחימה לאחר ביטול הגזרות:

הכתוב בספר מכבים מספר כי לאחר  ביטול הגזרות וטיהור המקדש, הנהגת העם לא נמסרה ליהודה המכבי כי אם לכהן בשם אלקימוס, שעל פי שמו מבינים כי היה כהן מתיוון. בעצם יש כאן מאבק בין משפחת החשמונאים ותומכיה לבין משפחות אצולה שונות שהיו קשורות לאצולה המתיוונת. הכהן אלקימוס מונה על ידי השלטון הזר. חשוב לזכור כי למרות טיהור המקדש עדיין  נותרה יהודה משועבדת לסורים כי כל עוד התקיים חיל מצב סורי בחקרא, נותר השעבוד בעינו.

בהקשר זה יש לומר כי אחרי טיהור בית המקדש, אנשי יהודה המכבי סירבו להמשיך עימו במאבק ובמיוחד החסידים שהיו מוכנים לקבל את אלקימוס ולשאת ולתת עימו, למרות שבסופו של דבר נדחו על ידי אלקימוס.

מהן הסיבות להתנגדות להמשך הלחימה:

א. השגת המטרה של ביטול גזרות הדת גרמה לרבים ובמיוחד לחסידים לנטוש את המשך הלחימה.הם לא ראו טעם בלחימה בעוד שיהודה רצה להמשיך.

ב. רבים מחייליו של יהודה היו תשושים ומותשים מהלחימה וביקשו לחזור לבתיהם לאחר ביטול גזרות הדת. הם לא ראו טעם בהמשך הלחימה. מאוחר יותר אותם חיילים יחששו מכוחם של הסורים בהנהגת בכחידס ששלח מול יהודה את מיטב חייליו.

הסיבות להמשך הלחימה:

א.יהודה המשיך להילחם עם מעט יותר אנשים כנגד אלקימוס ותומכיו. העובדה שלא זכה להכרה מצד השלטונות ולא זכה בהנהגת העם דרבנה אותו להמשיך ולהילחם.                                                                 ב. מטרתו הייתה מעתה השגת עצמאות מדינית ליהודה. הוא ראה כי הממלכה הסלווקית חלשה והעובדה כי הצליח להילחם מולה דרבנה אותו להמשיך בלחימה עד להשגתה של עצמאות מדינית.

ג. מטרתו היתה כריתת ברית עם רומא. משמעותה היתה ביטוי להכרה בין לאומית במורדים, הכרה של אחת מאויבותיה של הממלכה הסורית, דרבן את יהודה המכבי להמשיך להילחם.

יהודה הוכרע בקרב אלעשה בשנת 160 לפני הספירה ומת.

תוצאות מרד החשמונאים

הישגי המרד בתקופת יהודה בתחום הצבאי והמדיני

לאחר מות יהודה והמפלה בקרב אלעשה, ברחו המורדים והתפזרו ביהודה ונראה כי כל הישגיו של יהודה ירדו לטמיון. אולם יהונתן אחיו ריכז סביבו כוח לוחם והצליח להחזיר את יהודה לשליטה יהודית. ניתן לסכם את הישגיו של יהודה כך :

יצירת גרעין לוחם שמאמין ביכולתו לנצח את הצבא הסלווקי.

המרד הציל את היהדות מסכנת כליון מוחלט והביא לשחרור יהודה, ביטול הגזירות, כיבוש ירושלים וטיהור המקדש, המרד הבטיח את המשך התפתחותה של האומה היהודית. המרד הניח את הגרעין לעצמאות העם היהודי בארץ-ישראל.

חתימת הברית עם רומא כהתחלת לגיטימציה מדינית של שושלת החשמונאים. הסכם זה נותן ליהודה תמיכה וסיוע ומבטיח אי התקפה מצד רומא על יהודה.

החדרת מוטיבציה בקרב היהודים להשתחרר מהשלטון הסלווקי. יהודה הפך את המרד למרד לאומי למרות שהחל כמרד דתי.

 

ב. פרושים וצדוקים

בית חשמונאי – ממרד החשמונאים (167 לפנה"ס) ועד עלייתו של הורדוס40 לפנה"ס.

בערך בשנת 150 לפני ספירת הנוצרים, בזמן כלשהו הקרוב למרד החשמונאים, החלו לצוץ בקרב יהודי ארץ ישראל מחלוקות דתיות, אשר פיצלו את העם לזרמים דתיים שונים.

בתקופה זו היו בתוך ישראל מחלוקות הלכתיות ורעיוניות רבות ובמיוחד בין הצדוקים לפרושים. מעדויות במקורות נראה שהצדוקים היו עשירים וקרובים לשליטיהם ההלניסטים ולתרבותם. הורגש ריחוק בינם לבין המוני העם – שהביעו מורת רוח מהשלטון היווני ותמכו בפרושים בשל צניעותם ברוח ובממון.

במקורות חז"ל מפורש כי הצדוקים כפרו בהישארות הנפש לאחר המוות. בברית החדשה מוזכר דיון ברוח זו בינם לבין ישו, בו הם גם שוללים קיומם של מלאכים. נכתב כי הצדוקים דבקו בתנ"ך, אך דחו חלקים מהתורה שבעל פה והתבססו בעיקר על זו שבכתב. בשל כפירה בעולם הבא דגלו רבים מהם בבחירה חופשית ובנהנתנות. הם כפרו באמונה במלאכים ובנבואה וצמצמו את האמונה בהשגחה. לכן נכתב שהם דגלו בהבנת הפסוק "עין תחת עין" כפשוטו.

ברוח פירושם את התנ"ך טענו הצדוקים שיש להחל בספירת העומר מ"היום שלאחר השבת" על מנת שחג השבועות יחול תמיד בימי ראשון. בכך הם הדגישו את רוח המקרא – בה אין קשר בין פסח לשבועות – בניגוד למנהג הפרושי של ימינו.

ישנו דמיון מסוים, המתבטא במספר הלכות משותפות, בין הצדוקים לאיסיים (המכונים גם "כת מדבר יהודה").

לאחר חורבן בית שני נעלמו הצדוקים – ככל הנראה מכיוון שלא יכלו לקיים את הלכותיהם ללא בית המקדש. מאז נותר רוב העם היהודי בהשפעת היהדות הרבנית של הפרושים – ובמרכזה ההלכה כפי שהיא משתקפת בחתימת המשנה על ידי רבי יהודה הנשיא (כ-130 שנים מאוחר יותר).

פרושים הוא כינוים של חכמי ישראל, ששמשו כמנהיגים הרוחניים של המוני העם מימי החשמונאים עד סוף תקופת בית שני. הפרושים יצרו את התורה שבעל-פה בדרך של פרוש חוקי האבות והתאמתם לצרכי היום-יום. הצדוקים, שבאו מקרב מעמדות העשירים, התנגדו לתורה שבעל-פה . הפרושים היו קובעי ההלכה היהודית בדורם, והפרושים והתקנות שקבעו נכללים במשנה ובתלמוד. פעילותם התנהלה במסגרת בתי-דין של חכמים, המכונים במשנה "זוגות" . בתי -דין אלה שמשו כמוסדות למוד, הוראה ומשפט, ובהם נדונו ההלכות ונשמעו המחלוקות שביניהם. יש הסבורים שמקור שמם במנהגי הפרישה שלהם. הפרושים הקפידו על מצוות התורה ופרשו לא רק מנכרים, אלא גם מ "עם הארץ", יהודים שלא הפרישו מתנות כהנה ולא הקפידו בדיני טמאה וטהרה. השפעתם על המוני העם היתה רבה, "שאפילו אומרים דבר נגד המלך ונגד הכוהן הגדול , מיד מאמינים להם"- כדברי יוסף בן מתתיהו. בנגוד לצדוקים האמינו הפרושים, כי גם התורה שבעל – פה נתנה למשה בסיני, ועל כן היא מחיבת את ישראל כמו התורה שבכתב. לכן קבלו הפרושים גם את חוקיהם של תלמידי חכמים, ממשיכי המסורת שבעל-פה.

לאור זאת שכל טקסט נזקק לפירוש, טענו הפרושים כי בידם מסורת לכך שבהר סיני ניתנה – בנוסף לתורה שבכתב – גם תורה שבעל פה, שפירשה את התורה הכתובה, ושנמסרה מדור לדור יחד עם התורה הכתובה. לפי השקפתם, תורה שבעל פה זו כללה גם פרטים הלכתיים רבים שאינם מצוינים בתורה שבכתב, וכך יוחסה לתורה שבעל-פה חשיבות שאינה נופלת מזו של התורה שבכתב (ולפעמים אף "עוקרת" את פשט הפסוקים). עקרון מסירה זה של התורה שבעל-פה בא לידי ביטוי במשנה המפורסמת: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה…" (מסכת אבות א' א').

בנוסף לכך, העמידו הפרושים את עקרונות הפירוש ההלכתי על כללים שיטתיים, שבאמצעותם ניתן לדרוש (=לפרש נכונה) את הטקסט המקראי, ושנקראים מידות שהתורה נדרשת בהן. על פי מידות אלו – פירשו הפרושים את התורה, וכך גם הראו את התאפשרות יישומה המתחדש של ההלכה בהתאם למציאות היומיומית המתחדשת לאורך הדורות.

הפרושים האמינו בהישארות הנפש לאחר מות הגוף ובשכר ועונש בעולם הבא. תפישות אלה, שנעדרות מרוב ספרי התנ"ך, הושפעו – לדעת החוקרים – מהפילוסופיה היוונית, או – לדעת הממשיכים הרבניים של הפרושים – ממסורת קדומה שבעל-פה (הנרמזת בתנ"ך). הפרושים סברו שקיימת השגחה פרטית, כלומר שהאל יודע כל פרט ופרט במעשי האדם ומשגיח עליו. בנוסף האמינו הפרושים בתחיית המתים ובביאת המשיח. הפרושים שללו לחלוטין את התפישה היוונית כי הגורל שולט בחיי בני האדם, והאמינו כי מעשיו של האדם משפיעים על גורלו – לא רק בעולם הזה (ככתוב בתורה שבכתב: "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי…ונתתי מטר ארצכם בעיתו") – אלא גם ובעיקר בעולם הבא.

הפרושים טענו שלחכמיהם, התנאים, יש – בענייני דת – סמכות מוחלטת (בהסתמכם על הכתוב בתורה: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל"), אפילו מעל סמכות של נבואה או של התגלות שמימית – באומרם שמאז שניתנה התורה: "לא בשמים היא" (כלומר: אין כוח בידי נביא לחדש דבר, אם איננו עומד בקריטריונים לקביעת הלכה, לפי הנמסר במסורת) (בבלי בבא מציעא דף נ"ט ב': עמד רבי יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא מאי (דברים ל) לא בשמים היא אמר רבי ירמיה שכבר נתנה תורה מהר סיני). יוסף בן מתתיהו מספר על עירנותם של חכמי הפרושים לרחשי לבו של העם ולצרכיו, ועל יכולתם להראות איך לישם את ההלכה בהתאם לתנאי השעה המתחדשים. יכולתם זו עמדה להם בשעת מבחן, לאחר חורבן בית שני, כאשר פרושים בהנהגת רבי יוחנן בן זכאי נמלטו מירושלים הבוערת, והקימו מרכז יהודי ביבנה בתמיכת השלטון הרומאי. שם הם הקימו מחדש את הסנהדרין וישמו את ההלכה במסגרת החדשה של חיים ללא מקדש. בדיעבד, כל זה העניק לכת הפרושית כוח שרידות גבוה יותר מעל שאר הכתות, וכך – באמצעות תהליך של סינון טבעי – הפכו הפרושים לרוב בעם היהודי כמה מאות שנים מאוחר יותר.

יגאל עילם, קץ היהדות; אומת-הדת והממלכה, ידיעות אחרונות 2000

עמ' 129-124

בניגוד לצדוקים, שזוהו כבעלי הברית האידיאולוגיים של החשמונאים, הפרושים ייצגו את התביעה המסורתית לקיום שלטון התורה בעם ישראל; דווקא על כן שקדו על הרחבת תחומה של התורה שבכתב באמצעות התורה שבעל פה: התורה, כקודכס החוקים והמנהגים הקובעים את אורחות החיים של אומת-הדת היהודית, חייבת לשמור את חיותה והתפשטותה על כל תחומי החיים.

מנגד, הצדוקים, שבמקורם נמנו עם משפחות הכהונה הגדולה שמימי סוף בית ראשון, יצגו מסורת שלטונית שנתמכה לאורך כל ימי הבית השני – בתקופה הפרסית וההלניסטית (זרובבל בן שאלתיאל נעלם ונשאר רק הכהן הגדול יהושע בן יהוצדק) – וספגה לתוכה, מדרך הטבע, את השפעות התרבות הממלכתית הפגאנית. הצדוקים חשו כנראה שמוטב להגביל את תחומה של התורה ולהשאיר מרחב עשייה עצמאי להגיון הממלכה. כך מסתבר הפרדוכס לכאורה, שהצדוקים, שנמנו עם תומכי המלוכה והיו חשופים להשפעת התרבות ההלניסטית, דווקא הם נקטו עמדות שמרניות בכל הקשור למצוות התורה. דומה שביקשו לשמר את צורותיה המקוריות של התורה, כדי למנוע את התפשטותה על תחומי החיים המתרחבים של זמנם, ובעיקר התחום הממלכתי. לזה יש להוסיף את האינטרס המובהק שהיה לכוהנים בשימור צורות הפולחן העבריות העתיקות, שבהן נועד מקום מרכזי לבית המקדש ולטקסי העלאת הקרבנות.

המתיחות בין בית חשמונאי לבין הפרושים הגיעה לכלל עימות גלוי וחריף בימי אלכסנדר ינאי (מלך בשר ודם / משה שמיר). בימיו הגיעה הממלכה היהודית לשיא כוחה והתפשטותה; דווקא על כן בלטו קווי המחלוקת הנחרצים בין תפישת הממלכה בנוסח החשמונאי, שלבשה צביון הלניסטי גובר והולך, לבין תפישת אומת-הדת שאותה שימרו וטיפחו הפרושים. מדרשי האגדה ואף יוספוס מספרים על התקוממויות עממיות שפרצו מידי פעם נגד ינאי והגיעו למימדים של מלחמת אזרחים ממש, והנה התקוממויות אלה היו קשורות תמיד במסעות המלחמה של המלך, מעין תגובה עוינת להרפתקאותיו האימפריאליסטיות של המלך החשמונאי, ועלתה מהן התביעה להפרדה בין מוסד המלוכה לבין מוסד הכהונה:

בבלי, קידושין, דף סו, א: מעשה בינאי המלך שהלך לכוחלית שבמדבר וכיבש שם ששים כרכים ובחזרתו היה שמח שמחה גדולה וקרא לכל חכמי ישראל אמר להם אבותינו היו אוכלים מלוחים בזמן שהיו עסוקים בבנין בית המקדש אף אנו נאכל מלוחים זכר לאבותינו והעלו מלוחים על שולחנות של זהב ואכלו. והיה שם אחד איש לץ לב רע ובליעל ואלעזר בן פועירה שמו ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך ינאי המלך לבם של פרושים עליך. ומה אעשה? הקם להם בציץ שבין עיניך. הקים להם בציץ שבין עיניו. היה שם זקן אחד ויהודה בן גדידיה שמו. ויאמר יהודה בן גדידיה לינאי המלך: ינאי המלך, רב לך כתר מלכות הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן. שהיו אומרים אמו נשבית במודיעים ויבוקש הדבר ולא נמצא. ויבדלו חכמי ישראל בזעם. ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך: ינאי המלך הדיוט שבישראל כך הוא דינו, ואתה מלך וכהן גדול כך הוא דינך. ומה אעשה? אם אתה שומע לעצתי רומסם. ותורה מה תהא עליה? הרי כרוכה ומונחת בקרן זוית כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד. אמר רב נחמן בר יצחק מיד נזרקה בו אפיקורסות דהוה ליה למימר תינח תורה שבכתב, תורה שבעל פה מאי? מיד ותוצץ הרעה על ידי אלעזר בן פועירה ויהרגו כל חכמי ישראל והיה העולם משתומם עד שבא שמעון בן שטח והחזיר את התורה ליושנה.

מן המקורות האלה עולה בבירור כי המאבק בין ינאי לבין הפרושים, בהנהגתו של שמעון בן שטח, נסב בעיקרו על שאלת העליונות – האם תהיה זו של המלך והממלכה או של הסנהדרין והדת.

בבלי,סנהדרין, דף יט, ב: משום מעשה שהיה דעבדיה דינאי מלכא קטל נפשא (משום מעשה בעבדו של ינאי המלך שהרג נפש)אמר להו (להם) שמעון בן שטח לחכמים: תנו עיניכם בו ונדוננו. שלחו ליה: עבדך קטל נפשא. (שלחו לו: עבדך הרג נפש). שדריה להו. שלחו לי' תא אנת נמי להכא (שְלָחו להם. שלחו לו: בוא גם אתה לכאן. (שמות כא) והועד בבעליו –  אמרה תורה יבא בעל השור ויעמוד על שורו. אתא ויתיב (בא וישב). א"ל שמעון בן שטח: ינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך. ולא לפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד. שנאמר (דברים יט) ועמדו שני האנשים אשר להם הריב וגו'. אמר לו: לא כשתאמר אתה אלא כמה שיאמרו חבריך. נפנה לימינו כבשו פניהם בקרקע. נפנה לשמאלו וכבשו פניהם בקרקע. אמר להן שמעון בן שטח: בעלי מחשבות אתם. יבא בעל מחשבות ויפרע מכם. מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע ומתו. באותה שעה אמרו מלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו:  לא חולץ ולא חולצין וכו':

 

 

השאר תגובה