תשעה באב

תשעה באב; ערב עיון ודיון בקיבוץ בית ניר

 

תשעה באב הוא יום תענית מדרבנן המציין את חורבן בתי המקדש – בית ראשון בשנת 586 לפני הספירה בידי צבאו של נבוכדנצר השני מלך בבל, וחורבן בית שני  בשנת 70 לספירה בידי הצבא הרומי ובראשו המצביא טיטוס. התענית חלה ביום ט' באב, והיא מהווה את שיא האבלות של תקופת ימי בין המצרים. במקרה שט' באב חל בשבת, התענית נדחית לי' באב.

תענית זאת היא החמורה מבין ארבע התעניות על חורבן בית המקדש.

לפי המסורת, לאחר ביאת המשיח ובניית בית המקדש השלישי, תשעה באב, כשאר הצומות על החורבן, יהפוך ליום של חג ושמחה.‏

 

 

375px-Francesco_Hayez_017[1]

חורבן בית המקדש בציורו של פרנצסקו האייז (ונציה 1867)

חורבן הבית הראשון (586 לפני הספירה)

מלכים ב כה

א וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל הוּא וְכָל-חֵילוֹ עַל-יְרוּשָׁלִַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב. ב וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ. ג בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא-הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ. ד וַתִּבָּקַע הָעִיר וְכָל-אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַלַּיְלָה דֶּרֶךְ שַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתַיִם אֲשֶׁר עַל-גַּן הַמֶּלֶךְ וְכַשְׂדִּים עַל-הָעִיר סָבִיב וַיֵּלֶךְ דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה. ה וַיִּרְדְּפוּ חֵיל-כַּשְׂדִּים אַחַר הַמֶּלֶךְ וַיַּשִּׂגוּ אֹתוֹ בְּעַרְבוֹת יְרֵחוֹ וְכָל-חֵילוֹ נָפֹצוּ מֵעָלָיו. ו וַיִּתְפְּשׂוּ אֶת-הַמֶּלֶךְ וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ אֶל-מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה וַיְדַבְּרוּ אִתּוֹ מִשְׁפָּט. ז וְאֶת-בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ שָׁחֲטוּ לְעֵינָיו וְאֶת-עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר וַיַּאַסְרֵהוּ בַנְחֻשְׁתַּיִם וַיְבִאֵהוּ בָּבֶל. {ס} ח וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב-טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ-בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם. ט וַיִּשְׂרֹף אֶת-בֵּית-יְהוָה וְאֶת-בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל-בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת-כָּל-בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ. י וְאֶת-חוֹמֹת יְרוּשָׁלִַם סָבִיב נָתְצוּ כָּל-חֵיל כַּשְׂדִּים אֲשֶׁר רַב-טַבָּחִים. יא וְאֵת יֶתֶר הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר וְאֶת-הַנֹּפְלִים אֲשֶׁר נָפְלוּ עַל-הַמֶּלֶךְ בָּבֶל וְאֵת יֶתֶר הֶהָמוֹן הֶגְלָה נְבוּזַרְאֲדָן רַב-טַבָּחִים. יב וּמִדַּלַּת הָאָרֶץ הִשְׁאִיר רַב-טַבָּחִים לְכֹרְמִים וּלְיֹגְבִים. יג וְאֶת-עַמּוּדֵי הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר בֵּית-יְהוָה וְאֶת-הַמְּכֹנוֹת וְאֶת-יָם הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר בְּבֵית-יְהוָה שִׁבְּרוּ כַשְׂדִּים וַיִּשְׂאוּ אֶת-נְחֻשְׁתָּם בָּבֶלָה. יד וְאֶת-הַסִּירֹת וְאֶת-הַיָּעִים וְאֶת-הַמְזַמְּרוֹת וְאֶת-הַכַּפּוֹת וְאֵת כָּל-כְּלֵי הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ-בָם לָקָחוּ. טו וְאֶת-הַמַּחְתּוֹת וְאֶת-הַמִּזְרָקוֹת אֲשֶׁר זָהָב זָהָב וַאֲשֶׁר-כֶּסֶף כָּסֶף לָקַח רַב-טַבָּחִים. טז הָעַמּוּדִים שְׁנַיִם הַיָּם הָאֶחָד וְהַמְּכֹנוֹת אֲשֶׁר-עָשָׂה שְׁלֹמֹה לְבֵית יְהוָה לֹא-הָיָה מִשְׁקָל לִנְחֹשֶׁת כָּל-הַכֵּלִים הָאֵלֶּה. יז שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה אַמָּה קוֹמַת הָעַמּוּד הָאֶחָד וְכֹתֶרֶת עָלָיו נְחֹשֶׁת וְקוֹמַת הַכֹּתֶרֶת שָׁלֹשׁ אמה (אַמּוֹת) וּשְׂבָכָה וְרִמֹּנִים עַל-הַכֹּתֶרֶת סָבִיב הַכֹּל נְחֹשֶׁת וְכָאֵלֶּה לַעַמּוּד הַשֵּׁנִי עַל-הַשְּׂבָכָה. יח וַיִּקַּח רַב-טַבָּחִים אֶת-שְׂרָיָה כֹּהֵן הָרֹאשׁ וְאֶת-צְפַנְיָהוּ כֹּהֵן מִשְׁנֶה וְאֶת-שְׁלֹשֶׁת שֹׁמְרֵי הַסַּף. יט וּמִן-הָעִיר לָקַח סָרִיס אֶחָד אֲשֶׁר-הוּא פָקִיד עַל-אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה וַחֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים מֵרֹאֵי פְנֵי-הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר נִמְצְאוּ בָעִיר וְאֵת הַסֹּפֵר שַׂר הַצָּבָא הַמַּצְבִּא אֶת-עַם הָאָרֶץ וְשִׁשִּׁים אִישׁ מֵעַם הָאָרֶץ הַנִּמְצְאִים בָּעִיר. כ וַיִּקַּח אֹתָם נְבוּזַרְאֲדָן רַב-טַבָּחִים וַיֹּלֶךְ אֹתָם עַל-מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה. כא וַיַּךְ אֹתָם מֶלֶךְ בָּבֶל וַיְמִיתֵם בְּרִבְלָה בְּאֶרֶץ חֲמָת וַיִּגֶל יְהוּדָה מֵעַל אַדְמָתוֹ.

ירמיהו לט

א בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁעִית לְצִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂרִי בָּא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל וְכָל-חֵילוֹ אֶל-יְרוּשָׁלִַם וַיָּצֻרוּ עָלֶיהָ. ב בְּעַשְׁתֵּי-עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְצִדְקִיָּהוּ בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ הָבְקְעָה הָעִיר. ג וַיָּבֹאוּ כֹּל שָׂרֵי מֶלֶךְ-בָּבֶל וַיֵּשְׁבוּ בְּשַׁעַר הַתָּוֶךְ נֵרְגַל שַׂרְאֶצֶר סַמְגַּר-נְבוּ שַׂר-סְכִים רַב-סָרִיס נֵרְגַל שַׂרְאֶצֶר רַב-מָג וְכָל-שְׁאֵרִית שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל. ד וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָם צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה וְכֹל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה וַיִּבְרְחוּ וַיֵּצְאוּ לַיְלָה מִן-הָעִיר דֶּרֶךְ גַּן הַמֶּלֶךְ בְּשַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתָיִם וַיֵּצֵא דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה. ה וַיִּרְדְּפוּ חֵיל-כַּשְׂדִּים אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂגוּ אֶת-צִדְקִיָּהוּ בְּעַרְבוֹת יְרֵחוֹ וַיִּקְחוּ אוֹתוֹ וַיַּעֲלֻהוּ אֶל-נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל רִבְלָתָה בְּאֶרֶץ חֲמָת וַיְדַבֵּר אִתּוֹ מִשְׁפָּטִים. ו וַיִּשְׁחַט מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת-בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ בְּרִבְלָה לְעֵינָיו וְאֵת כָּל-חֹרֵי יְהוּדָה שָׁחַט מֶלֶךְ בָּבֶל. ז וְאֶת-עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר וַיַּאַסְרֵהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם לָבִיא אֹתוֹ בָּבֶלָה. ח וְאֶת-בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֶת-בֵּית הָעָם שָׂרְפוּ הַכַּשְׂדִּים בָּאֵשׁ וְאֶת-חֹמוֹת יְרוּשָׁלִַם נָתָצוּ. ט וְאֵת יֶתֶר הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר וְאֶת-הַנֹּפְלִים אֲשֶׁר נָפְלוּ עָלָיו וְאֵת יֶתֶר הָעָם הַנִּשְׁאָרִים הֶגְלָה נְבוּזַרְאֲדָן רַב-טַבָּחִים בָּבֶל.

מגילת איכה היא קובץ של חמש קינות, שחוברו ככל הנראה לאחר חורבן ירושלים והגליית תושביה בידי נבוכדנצר בשנת 586 לפני הספירה, ונכנסו בהמשך לקאנון ספרי המקרא. שאלת המחבר או שמא המחברים של הקינות שבספר לא נפתרה, אולם מסורות שראשיתן במאות הראשונות לספירה ואולי אף קודם לכן מייחסות את חיבור המגילה לירמיהו הנביא.

איכה א

א אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס. {ס} ב בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ אֵין-לָהּ מְנַחֵם מִכָּל-אֹהֲבֶיהָ כָּל-רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים. {ס} ג גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ כָּל-רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים. {ס} ד דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד כָּל-שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמֵמִין כֹּהֲנֶיהָ נֶאֱנָחִים בְּתוּלֹתֶיהָ נּוּגוֹת וְהִיא מַר-לָהּ. {ס} ה הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ כִּי-יְהוָה הוֹגָהּ עַל רֹב-פְּשָׁעֶיהָ עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי-צָר. {ס} ו וַיֵּצֵא מן בת- (מִבַּת-) צִיּוֹן כָּל-הֲדָרָהּ הָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִים לֹא-מָצְאוּ מִרְעֶה וַיֵּלְכוּ בְלֹא-כֹחַ לִפְנֵי רוֹדֵף. {ס}

 בימי הבית השני

לפי המחקר ההיסטורי המקדש השני הוקם בשנת 516 לפני הספירה ועמד על תלו 586 שנים. לפי מסורת חז"ל המקדש הוקם בשנת 350 לפני הספירה ועמד על תלו 420 שנים.

זְכַרְיָה בֶּן-בֶּרֶכְיָה בֶּן-עִדּוֹ הַנָּבִיא, חי בימי שיבת ציון, ופעל לעידוד שבי הגולה ולמען בניית בית המקדש השני.

זכריה ז

א וַיְהִי בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ הָיָה דְבַר-יְהוָה אֶל-זְכַרְיָה בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי בְּכִסְלֵו. ב וַיִּשְׁלַח בֵּית-אֵל שַׂרְאֶצֶר וְרֶגֶם מֶלֶךְ וַאֲנָשָׁיו לְחַלּוֹת אֶת-פְּנֵי יְהוָה. ג לֵאמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר לְבֵית-יְהוָה צְבָאוֹת וְאֶל-הַנְּבִיאִים לֵאמֹר הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים. {פ}

ד וַיְהִי דְּבַר-יְהוָה צְבָאוֹת אֵלַי לֵאמֹר. ה אֱמֹר אֶל-כָּל-עַם הָאָרֶץ וְאֶל-הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר כִּי-צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי. ו וְכִי תֹאכְלוּ וְכִי תִשְׁתּוּ הֲלוֹא אַתֶּם הָאֹכְלִים וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים. ז הֲלוֹא אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר קָרָא יְהוָה בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים בִּהְיוֹת יְרוּשָׁלִַם יֹשֶׁבֶת וּשְׁלֵוָה וְעָרֶיהָ סְבִיבֹתֶיהָ וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה יֹשֵׁב. {פ}

 זכריה ח

יח וַיְהִי דְּבַר-יְהוָה צְבָאוֹת אֵלַי לֵאמֹר. יט כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ. {פ}

 

הדעות חלוקות בשאלה האם צום תשעה באב התקיים במהלך תקופת בית שני.

בתקופת בית שני מוזכר התאריך תשעה באב בהקשר של יום קרבן עצים, אשר נחשב כיום שמחה (מאוחר יותר נדחה קורבן עצים זה לט"ו באב מסיבות שונות)‏ יש שכתבו שקרבן העצים נקבע ליום זה בכוונה, על מנת לקיים את נבואת זכריה על הפיכת ימי צום לימי שמחה,.

לעומת זאת, הרמב"ם כותב בפירוש המשנה‏ (ראש השנה א, ג) כי צום תשעה באב נהג גם בזמן שבית המקדש השני עמד על תילו. מנגד, רבים חלקו על דעה זו של הרמב"ם‏.

 

חורבן הבית השני (70 לספירה)

ביום תשעה באב ג' תת"ל (שנת 70 לספירה), פרצו אנשיו של טיטוס אל החומה הפנימית, ושרפו את בית המקדש. יוסף בן מתתיהו מציין כי טיטוס הורה שלא להחריב את בית המקדש, אך חייל השליך לפיד אל "חלון הזהב" בלהט הקרב. מקורות אחרים טוענים כי אכן היה זה טיטוס אשר הורה במתכוון על החרבת המקדש ודיווחו של יוספוס נועד לחפות על אחריותו של המצביא הרומי.

הגרסה לפיה לא הורה טיטוס על החרבת המקדש מסתמכת על העובדות הבאות: הרומאים נהגו, פרט למקרים חריגים (כגון במקדש הקרתגי), שלא לפגוע במקדשי המקומיים (מסיבות טקטיות-המשכיות-פרגמטיות ואף מיחס של כבוד לאלוהיות השונות). רומאים נהגו כלפי ערים מורדות להותיר בהן מספר מבנים כדי שישמשו אנדרטה דוממת להנצחת העוצמה הרומית. כמו כן שמשו השרידים בבחינת אות אזהרה למקומיים בדבר גחמות מרדניות לעתיד.

יוספוס פלאוויוס (יוסף בן מתתיהו), תולדות מלחמת היהודים, ספר ו, פרק ח:

"כאשר כבשו הרומאים את החומה, פרצו כנחל ברחובות, והכו בחרב את כל הנופל בידם, והמיתו אנשים לאין-מספר, ושרפו את הבתים באש על הנמלטים בתוכם. ואחרי אשר הרבו להרוס ולנתוץ את הבתים, באו בתוכם לשלוח ידם אל הבזה, ומצאו את החדרים מלאים חללי רעב ושערו שער למראה ויצאו בידם ריקות. אך אם גם נרתעו אנשי-הצבא מפני המתים האלה, הנה לא חסה עינם על החיים, וכל הנמצא נדקר בידיהם הם הקימו תלי חללים ברחובות והציפו את כל העיר במצולת דם, עד אשר כיבה הדם את הלהבה במקומות רבים."

"..מי לא ישתומם על מועד החורבן הנכון לתקופת הזמנים? כי הגזרה על הבית השני חכתה לחודש וליום אשר בהם נשרף הבית בראשון בידי הבבלים…"

שבויי יהודה וכלי בית המקדש על שער טוטוס

שבויי יהודה וכלי בית המקדש על שער טוטוס

תקופת המשנה (התנאים, המאות הראשונה והשנייה לספירה)

במשנה, במסכת תענית (שנערכה בתקופה שלאחר מרד בר כוכבא וחורבן בית המקדש השני), מוזכר לראשונה התאריך "תשעה באב" כיום צום על חורבן בתי המקדש הראשון והשני. הגמרא‏ מביאה ברייתא המסבירה כיצד הוחלט על התאריך תשעה באב כיום חורבן בית המקדש הראשון, לאור המקורות הסותרים המציינים את יום החורבן כז' באב וי' באב.

"אי אפשר לומר בשבעה שהרי כבר נאמר בעשור, ואי אפשר לומר בעשור שהרי כבר נאמר בשבעה. הא כיצד: בשבעה נכנסו נכרים להיכל, ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני, ותשיעי סמוך לחשכה הציתו בו את האור, והיה דולק והולך כל היום כולו."

בניגוד להלכה שנקבעה, דעת רבי יוחנן הייתה שראוי היה לקבוע את התענית בעשרה באב, "מפני שרובו של היכל בו נשרף", אולם חכמים שחלקו עליו העדיפו את קביעת הצום ביום בו התחילה הפורענות, ולא ביום בו היה עיקר הפורענות.

 

תקופת התלמודים (ירושלמי ובבלי, אמוראים, מאות שלישית- חמישית לספירה)

בבלי, תענית, דף כט, א

וכתיב (במדבר יד) ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא אמר רבה אמר ר' יוחנן <אותו היום ערב> [אותה לילה ליל] תשעה באב היה אמר להם הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות חרב הבית בראשונה דכתיב (מלכים ב כה) ובחדש החמישי בשבעה לחדש היא שנת תשע עשרה [שנה] למלך נבוכדנאצר מלך בבל בא נבוזראדן רב טבחים עבד מלך בבל ירושלם וישרוף את בית ה' וגו' וכתיב (יירמיהו נב) ובחדש החמישי בעשור לחדש היא שנת תשע עשרה [שנה] למלך נבוכדנאצר מלך בבל בא נבוזראדן רב טבחים עמד לפני מלך בבל בירושלם וגו' ותניא אי אפשר לומר בשבעה שהרי כבר נאמר בעשור ואי אפשר לומר בעשור שהרי כבר נאמר בשבעה הא כיצד בשבעה נכנסו נכרים להיכל ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני ותשיעי סמוך לחשכה הציתו בו את האור והיה דולק והולך כל היום כולו שנאמר (ירמיהו ו) אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב והיינו דאמר רבי יוחנן אלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי מפני שרובו של היכל בו נשרף ורבנן אתחלתא דפורענותא עדיפא ובשניה מנלן דתניא מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב אמרו כשחרב בית המקדש בראשונה אותו היום ערב תשעה באב היה ומוצאי שבת היה ומוצאי שביעית היתה ומשמרתה של יהויריב היתה והלוים היו אומרי' שירה ועומדין על דוכנם ומה שירה היו אומרים (תהלים צד) וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם ולא הספיקו לומר יצמיתם ה' אלהינו עד שבאו נכרים וכבשום

 מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב (משנה, תענית, ג, ט)

משנה, תענית

ד,ו חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, וחמישה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז–נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל; בתשעה באב–נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה, ובשנייה, ונלכדה בית תור, ונחרשה העיר. משנכנס אב, ממעטין בשמחה. [ז] שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה–אסורים מלספר, ומלכבס; ובחמישי, מותרין מפני כבוד השבת. ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין, לא יאכל בשר, ולא ישתה יין; רבן שמעון בן גמליאל אומר, ישנה. רבי יהודה מחייב בכפיית המיטה, ולא הודו לו חכמים.

 

חורבן ביתר

מטבע כסף שהוטבע מחדש על ידי המִנהל הבר כוכבאי בזמן מרד בר כוכבא

מטבע כסף שהוטבע מחדש על ידי המִנהל הבר כוכבאי בזמן מרד בר כוכבא

אגדות החורבן

ירושלמי,  תענית, דף כד, ב פרק ד הלכה ה גמרא וקרא עליו (דברים לב) אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם והיו הורגין בהם והולכין עד ששקע הסוס בדם עד חוטמו והיה הדם מגלגל סלעים משאוי מ' סאה עד שהלך הדם בים ארבעת מיל אם תאמר שהיא קריבה לים והלא רחוקה מן הים ארבעים מיל אמרו שלש מאות מוחי תינוקות מצאו על אבן אחת ומצאו שלש קופות של קצוצי תפילין של תשע תשע סאין ויש אומרים תשע על שלש שלש סאין.תני רשב"ג אומר חמש מאות בתי סופרים היו בביתר והקטן שבהן אין פחות מחמש מאות תינוקות.והיו אומרים אם באו השונאים עלינו במכתובים הללו אנו יוצאין עליהן ומנקרים את עיניהם וכיון שגרמו עונות היו כורכים כל אחד ואחד בספרו ושורפין אותו ומכולם לא נשתייר אלא אני.וקרא על גרמיה (איכה ג) עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי כרם גדול היה לאדריינוס הרשע שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל כמן טיבריא לציפורי והקיפו גדר מהרוגי ביתר מלא קומה ופישוט ידים ולא גזר עליהם שיקברו עד שעמד מלך אחר וגזר עליהם שיקברו.אמר רב חונה משניתנו הרוגי ביתר לקבורה נקבעה הטוב והמטיב הטוב שלא נסרחו והמטיב שניתנו לקבורה.תני ר' יוסי אומר נ"ב שנה עשת ביתר לאחר חרבן בהמ"ק ולמה חרבה על שהדליקה נירות לאחר חורבן בהמ"ק.

כתובות סו, ע"ב: ת"ר מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים והיו תלמידיו מהלכין אחריו ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו אמרה לו רבי פרנסני אמר לה בתי מי את אמרה לו בת נקדימון בן גוריון אני אמר לה בתי ממון של בית אביך היכן הלך אמרה לו רבי לא כדין מתלין מתלא בירושלים מלח ממון חסר ואמרי לה חסד ושל בית חמיך היכן הוא אמרה לו בא זה ואיבד את זה אמרה לו רבי זכור אתה כשחתמת על כתובתי אמר להן לתלמידיו זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה חוץ משל חמיה בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר אשריכם ישראל בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרן ביד אומה שפלה ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה

 

בין האירועים הנוספים שהתרחשו בתשעה באב בתקופות מאוחרות יותר:

גירוש יהודי אנגליה – ביום ט באב בשנת ה'נ (18 ביוני 1290) הורה אדוארד הראשון מלך אנגליה לגרש את כל היהודים מארצו עד היום הראשון בחודש נובמבר 1290, וכי אלה שיישארו בה אחרי תאריך זה יוצאו להורג.

גירוש ספרד בשנת 1492, שלושת החודשים שניתנו ליהודים לעזוב את ספרד הסתיימו ב-31 ביולי 1492, ליל ח' באב  ה'רנ"ב. על אף שהארכה הסתיימה יומיים לפני תשעה באב, נחרת אירוע זה בזכרון הקולקטיבי היהודי כחלק מהאסונות שחלו ביום התשעה באב.

בתשעה באב תש"ב, 22 ביולי  1942, החל גירוש המוני גדול מגטו ורשה אל מחנה ההשמדה אוושויץ.

פקודת גירוש היהודים מספרד 1492

פקודת גירוש היהודים מספרד 1492

 

במדינת ישראל

עוד בטרם הקמת המדינה התקיימו דיונים אודות המשך קיומם של מנהגי האבלות בתשעה באב. אחת ההתבטאויות בנושא זה הייתה של ברל כצנלסון, ממנהיגי תנועת העבודה, בשנת 1934; הדבר היה בעקבות טיול ומחנה קיץ ביער בן שמן שערכו ביום תשעה באב מדריכי המחנות העולים – תנועת הנוער של תנועת העבודה. כצנלסון ראה בכך רדידות חינוכית וחוסר אחריות תרבותית כלפי מסורת ישראל.‏ הוא התבטא כך: "לא אשכח, לא אוכל שכוח, את יום החורבן – היום האיום מכל הימים, יום גורלנו." ביתר פירוט הוא כתב:

"את הזנחת התשעה באב בציבורנו בכלל, אני רואה כאות להפלגה שאין עימה הגה מכוון של אידאה מרכזית. אנו אומרים לחנך את הנוער לחיים חלוציים, לחי הגשמה…כיצד נגיע לכך?! האמנם יעלה זרע זה על סלע צחיח, על רצפת אספלט! גם אידאה זקוקה לקרקע תחוח בה תוכל להעמיק שורשים. נהרוס עדי יסוד את העולם הישן, נשרוף את כל רכושו שנצבר במשך הדורות ונתחיל הכל מחדש – כתינוקות שנולדו. דור מחדש ויוצר אינו זורק את גל האשפה את ירושתם הדורות… מחזיר לתחיה מסורת קדומה שיש בה להזין את נפש הדור המחדש".


השאר תגובה