תיקון ליל שבועות תשע"ג

תיקון ליל שבועות תשע"ג מוקדש לגישת היהדות לנושא הזנות

רות, מאת אנטוניו קורטינה פרינוס

רות, מאת אנטוניו קורטינה פרינוס

הזנות בתנ"ך

על פי המסופר בתנ"ך בתקופת האבות זונות היו יושבות בצידי דרכים ומכסות את פניהן. ייתכן שהסיבה לכך הייתה החשש להתנכלות החברה.

המקרא אוסר על אב להוריד את בתו לזנות. "אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה." (ויקרא י"ט 29). העונש על בת כהן שהחלה לזנות היה שריפה באש, כאשר המקרא מנמק שהיא מחללת את אביה. "וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת – אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת, בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף"(ויקרא כ"א 9). בהמשך למגמה זו בין הנשים שהיו אסורות בחיתון עם הכהן הייתה הזונה, לצד החללה והגרושה. בסיפור תמר אשת ער, יהודה הולך לזונה, ואף מפקיד בידה את סממני מעמדו כעירבון לתשלום. כאשר מתברר שכלתו הרתה לזנונים, הוא מצווה לשורפה, אך כשהיא מגלה שהרתה ממנו, לאחר שלא עמד בהתחייבותו להשיא לה את בנו, הוא חוזר בו.

סיפור ידוע על זונה בתקופת התנ"ך, היה הסיפור על רחב הזונה, שסייעה ליהושע בן נון לכבוש את עיר החומה יריחו. אף כי ניתנו פירושים אחרים מדרך הפשט, חז"ל סברו שמדובר בזונה ממש.

על פי המקרא, רחב הייתה אשה זונה. "וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית-אִשָּׁה זוֹנָה, וּשְׁמָהּ רָחָב" (יהושע ב, א). בספרות בית שני (בכתבי יוסף בן מתתיהו למשל) נוצרה זהות בין המונח "זונה" למונח "פונדקאית", וכך מתרגמים התרגומים הארמיים למקרא את מקצועה של רחב כ"פונדקאית". בעקבותיהם נגררו פרשני המקרא המסורתיים, ופירשו שמקצועה היה "מוכרת מזונות" (רש"י). אולם כבר הרד"ק הבחין בכך שכוונת התרגומים באומרם "פונדקאי" היא כינוי לזנות. ואפשר להסביר כל זאת גם בצורה אחרת, הרבה יותר פשוטהף אישה שיש לה פונדק לעוברי אורח, בעיקר פונדק בכניסה לעיר, בחומה, כפי שהיה לרחב, מספקת לאורחיה את כל צרכיהם במאכל, משקה, לינה ואף במשכב.

רחב ומרגלי יהושע, בציור מהמאה ה-17

רחב ומרגלי יהושע, בציור מהמאה ה-17

על יפתח הגלעדי כתוב שהוא היה בן אישה זונה, והושע הנביא מצטווה על ידי ה' לקחת אשת זנונים ולהוליד ממנה ילדים, כדי להמחיש את היחסים שיהיו בין הקב"ה לישראל. גם שאר נביאי ישראל כמו ישעיהו וירמיהו משתמשים בדימוי זה. יחזקאל אף מפליג ואומר שבניגוד לזונות שמקבלות אתנן, ישראל נמשלים לפרוצה המשחדת את לקוחותיה ונותנת להם אתנן.

אף שבמקרא אין איסור לאו מפורש, שאומר שאסור לבקר אצל קדשה או זונה, בספר עמוס מתואר חטא של הליכת אב ובנו ביחד לבקר אצל הנערה, (עמוס ב' 7) "וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל הַנַּעֲרָה – לְמַעַן חַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי". מכאן אפשר ללמוד שהזנות מגונה, וייתכן שהגנאי הגדול הוא בעיקר בזה שאב הולך עם בנו, או שמא גם פה מדוברת בזנות פולחנית, של "זונת מקדש", בגלל הקשר הפסוקים ובגלל ההקבלה שאפשר לעשות לפולחן המולך שגם בו מדובר על חילול שם קודשו של הקב"ה.


מוזר הדבר שהמקרא מתייחס לזנות רק בחמישה פסוקים קצרים. וראוי להעיר שהשורש זנ"ה מציין במקרא 'בגידה' ו'מעשים שלא ייעשו' יותר משהוא מציין תשלום עבור יחסי מין. הפסוק הבא הוא היחיד המגנה את התופעה:

אל תחלל את בתך להזנותה, ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה (ויקרא יט, כט).

פסוק זה, המדבר באיסור האב להזנות את בתו, מכוון כנראה למנהג שרווח בעולם העתיק, ולפיו יש לאב זכות גם על גופה של בתו. בחוזים אכדיים אחדים מצינו סעיף המדבר במפורש על אב המוכר את בתו ומתיר לקונה להעסיקה בזנות.
נוסף על איסור זה, מצינו איסור מפורש לכוהנים שלא לשאת אישה זונה לצד איסור נישואי כוהן עם גרושה או חללה. וזה לשון המקרא:

אשה זונה וחללה לא יקָּחו ואשה גרושה מאישהּ לא יקָּחו, כי קדוש הוא לאלהיו (ויקרא כא, ז).

שני פסוקים נראים כעוסקים בעניין זה, אלא שמשמעותם אינה ברורה לחלוטין:

לא תהיה קדשה מבנות ישראל, ולא יהיה קדש מבני ישראל. לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך לכל נדר, כי תועבת ה' אלהיך גם שניהם (דברים כג, יח-יט (

ויש מחלוקת בדבר מהות הקדשה והקדש. מתרגום אונקלוס עולה שאין מדובר בזנות רגילה אלא בנישואי עבד לבן חורין. ובלשונו של אונקלוס: "לא תהי אתתא מבנת ישראל לגבר עבד, ולא יסב גברא מבני ישראל אתתא אמא" – 'לא תהיה אשה מבני ישראל לעבד ולא ישא איש מישראל אישה אמה'.
ויש מי שגורס שמדובר בזנות פולחנית המשולבת בעבודת אלילים, שהייתה מקובלת בתרבות היוונית, ויש תיאורים רבים שלה. הסברה היא שהייתה תופעה דומה גם בתרבות המזרח העתיק בכללה, ומכאן הסבר גם לחטא בני ישראל בשטים. אך יש מי שסבור שאין כל ראיה לזנות פולחנית באזורנו בתקופה זו[. מכל מקום, נראה שעם היעלמות עבודת האלילים, היטשטשו ההבדלים בין הקדשה לזונה רגילה.
לסיכום, תופעת הזנות הייתה ידועה בתקופת המקרא כבכל האזור הקרוב, והאיסור עליה אינו נוקשה כאיסורים אחרים, כגון עונש המוות על כישוף או על עבודת אלילים לסוגיה. אולם פרט לאיסור הרפה מעט, היחס אליה היה מאז ומעולם שלילי במובהק: ספר משלי מזהיר מפניה במספר מקומות; הושע משווה את ישראל לאשת זנונים; עמוס מאשים את אנשי ישראל בהליכה לזונות]; יחזקאל מדבר בצורה בוטה על יהודה, ואף אומר שבניגוד למקובל, שהזונות מקבלות אתנן, יהודה נמשלת לפרוצה המשלמת למאהביה; וישעיהו וירמיהו משתמשים במטפורה זו פעמים רבות, ולא לשבח.
 

 

ציור השמן "יהודה ותמר" מאת הוראס ורנה.

ציור השמן "יהודה ותמר" מאת הוראס ורנה.

זנות פולחנית

בימי קדם הייתה נהוגה במקביל לזנות הרגילה גם זנות פולחנית. במקרה זה היה מדובר בקיום יחסי מין עם כהנים וכהנות של אלים מסוימים. המטרה הייתה למשוך אנשים למקדש, או כחלק אינטגרלי מהפולחן במטרה להתקרב לאל באופן פיסי דרך משרתיו. במקרא יש איסור להיות קדשה או קדש, ואף לקבל אתננם לבית המקדש. (דברים כ"ג 18-19) על פי הפשט קדשה הוא מושג שונה מזונה, וקשור לזנות פולחנית של עבודת אלילים.

עקבות לדבר ניתן למצוא גם בתנ"ך:

"לא תהיה קדשה מבנות ישראל, ולא יהיה קדש מבני ישראל. לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך לכל נדר, כי תועבת ה' אלהיך גם שניהם" (דברים כ"ג י"ח-י"ט)

"לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה, ועל כלותיכם כי תנאפנה, כי הם עם הזנות יפרדו, ועם הקדשות יזבחו, ועם לא יבין ילבט" (הושע ד' י"ד)

"תמת בנער נפשם, וחיתם בקדשים" (איוב לו י"ד) – נערים העוסקים בזנות פולחנית חשופים למחלות ולמוות.

לכן הזונה המקראית גם הייתה קרויה גם קדשה, וגבר העוסק בזנות ("ג'יגולו") נקרא קדש, כנראה בגלל הזנות הפולחנית שהייתה נהוגה במקדשי אלילים שונים כמו אשרה, ששליחה במיתולוגיה הכנענית   נקרא קדש-אמרר.

הצייר הצרפתי אנרי דה טולוז-לוטרק נהג לבקר בבתי זונות ולצייר את הנשים ולקוחותיהן. ("Reine de Joie" משנת 1892.

הצייר הצרפתי אנרי דה טולוז-לוטרק נהג לבקר בבתי זונות ולצייר את הנשים ולקוחותיהן. ("Reine de Joie" משנת 1892.

הזנות בהלכה

היחס לזנות ביהדות הוא שלילי, ואוסר על זנות בישראל לנשים וגברים: "לא תהיה קְדֵשָׁה מבנות ישראל ולא יהיה קָדֵשׁ מבני ישראל", כאשר קְדֵשָׁה על פי חז"ל וכל פרשני המקרא היא מילה נרדפת לזונה אשר נאמרת בלשון סיג נהור. כך מופיע בחטאות רחבעם: "וגם קָדֵשׁ היה בארץ עשו ככל התוֹעֲבֹת הגוים". ה'קדש' האמור בזכר מתפרש כגבר העוסק בזנות הומוסקסואלית.

לפי התלמוד, התחתן יהושע עם רחב הזונה לאחר שהתגיירה. התלמוד מציג את רחב כבעלת יופי אגדי, ומתאר את מעלליה המיניים של רחב. עד כדי כך נחשבה למושא תשוקה שרק אמירת שמה יכולה הייתה להביא לסיפוק מיני. חולדה הנביאה, בת ירושלים הנזכרת בספר מלכים ב, היתה לפי חז"ל צאצאית של רחב הזונה. לפי המדרש הנביא ירמיהו, נביא החורבן, וגם הנביא יחזקאל הם מצאצאיה, ויש המונים שורה שלמה של כהנים ונביאים שיצאו מחלציה. על פי הספרות המדרשית מקור שמה הוא שהייתה רחבה בזכויות‏‏.

איסורים נוספים המתייחסים לזנות הם – הבאת כספי הזנות לבית המקדש, "לא תביא אתנן זונה בית ה' אלהיך", וכן נישואי כהן לזונה. במספר מקומות במקרא מוזכרת זנות בתשלום, לדוגמה: "לא תביא אתנן זונה", אך לא מבואר האם ישנם יחסי מין שאינם בתשלום שאף הם מוגדרים כזנות. התנאים ‏נחלקו בהגדרה ההלכתית של זנות, ודעת רבי אליעזר היא שהזונה האסורה לכהן היא כל אישה שקיימה יחסי מין ללא נישואין. אך להלכה פוסק הרמב"ם:

מפי השמועה למדו שהזונה האמורה בתורה היא כל שאינה בת ישראל, או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להינשא לו איסור השווה בכול, או שנבעלה לחלל אף על פי שהיא מותרת להינשא לו. לפיכך הנרבעת לבהמה אף על פי שהיא בסקילה לא נעשת זונה ולא נפסלה לכהונה, שהרי לא נבעלה לאדם. והבא על הנידה, אף על פי שהיא בכרת, לא נעשת זונה ולא נפסלה לכהונה, שהרי אינה אסורה להינשא לו. וכן הבא על הפנויה – אפילו הייתה קדשה שהפקירה עצמה לכול, אף על פי שהיא במלקות לא נעשת זונה, שהרי אינה אסורה להינשא לו.

– משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק יח הלכות א-ב

הגדרה זו נפסקה גם לעניין איסור אתנן, שאינו חל על תשלום שהתקבל תמורת יחסי מין שאינם בכלל המקרים הללו. לכל הדעות הגדרת הזנות הפוסלת לכהונה אינה תלויה בתשלום עבור יחסי המין או אפילו בהסכמה להם.

בהקשרים אחרים, חז"ל הגדירו כזנות כל יחסי מין מחוץ לנישואים.‏ חז"ל ראו את הזנות כתופעה מכוערת ומגונה שיש להרחיק ממנה אנשים, וכתבו שהיא מביאה לאנדרלמוסיה, (בראשית רבה פרשה כו, ה).

הרמב"ם פוסק שהזנות אסורה ושאין להתקרב לד' אמות של פתח זונה.(איסורי ביאה כ"א כ"ב) עם זאת, ישנם ספרי שו"ת מימי הביניים, שדנים בשאלת ברירת המחדל, האם ישנה עדיפות שנשים בבית זונות יהודי יהיו יהודיות או גויות. כמו כן, ישנה עדות בשו"ת הרב יצחק עראמה על קהילות שהייתה בהן זנות ממוסדת וממומנת על ידי הקהילה ובהיתר רבניה, כדי להציל את הרווקים מאיסורים חמורים יותר כמו אשת איש. הרב עראמה התנגד לכך בתוקף, בשל המשמעות הציבורית של מיסוד הזנות.

 

פירוש חז"ל למונח "זונה"
בתקופת המשנה שלטו הרומאים בישראל, והזנות נעשתה ממוסדת ולא נעדרה מעיני חז"ל. זאת ועוד. הדיון ההלכתי העיקרי בשאלת ה"זונה" מתייחס דווקא לאיסור שלא יישא הכוהן זונה, שהיה רלוונטי באותם ימים. ויש ספק מיהי ה"זונה" האסורה לכוהן.
לדעת חכמים, שנקבעה להלכה, האיסור מכוון אך ורק לגיורת, לשפחה משוחררת ולישראלית שזינתה עם אדם האסור לה מן התורה. מדובר אפוא בפרשנות מצמצמת ביותר של "זונה" האסורה לכוהן. מנוגדת לחלוטין לה דעת רבי אלעזר, האומר ש"פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות, עשאה זונה", והיא אסורה לכוהן. נימוקו של רבי אלעזר הוא שיש להתיר יחסי אישות רק במסגרת נישואין מוסדרים וחוקיים. לצד הדעות הללו, מצינו דעות ממצעות. לדעת רבי אליעזר, הזונה היא אשת איש שזינתה, משום שהזנות קשורה לבגידה; ורבי עקיבא סובר שהזונה היא אישה מופקרת, אף אם היא פנויה. ויש עוד דעות בזה.
אמנם חז"ל אינם אומרים בשום מקום שהזנות אסורה מן התורה, אך הם מתייחסים אליה כאל תופעה לא רצויה האסורה הלכתית, למצער מדברי חכמים. מי שאינו כוהן רשאי לשאת אישה שעסקה בזנות, ויש מדרשים המספרים על גברים שנשאו זונות שחזרו מסורן.
וראוי לתת את הדעת לעובדה שתהא דעת חכמים אשר תהא, הם לא יכלו לעשות הרבה בעניין. באימפריה הרומית הייתה זנות ממוסדת בגלוי בכל שוק ובכל עיר. רק עליית הנצרות והשפעתה הביאו להפחתת התופעה לאחר מאות שנים.
ימי הביניים
הרמב"ם הוא אולי הפוסק המדבר חד-משמעית נגד הזנות, ולאמתו של דבר נגד יחסי אישות שלא במסגרת נישואין. לדעת הרמב"ם, כוונת איסור "לא תהיה קדשה מבנות ישראל" היא שמותר לקיים יחסי אישות אך ורק במסגרת נישואין ואף אומר בהסתמך על התלמוד: "אסור לעבור על פתח אשה זונה, עד שירחיק ד' אמות, שנאמר: 'ואל תקרב אל פתח ביתה' (משלי ה, ח)" . יש חכמים החולקים עליו, כגון בעל "ספר החינוך" (ספרד, המאה הי"ד), שכתב בשם הרמב"ן:

הרמב"ן ז"ל [בהשגתו לספר המצוות להרמב"ם] תפש [=חלק] עליו בזה, ואמר כי אין הלאו הזה דקדשה בא להזהיר לבועל בלא כתובה וקדושין, שאין בזה איסור תורה, שהכתובה אינה מן התורה כלל מצווה וקנין באשה. אבל עיקר הלאו בא להזהיר שלא לבוא על אשה שהיא אסורה לבועל בענין שאין קדושין תופסין לו בה.

רובע החלונות האדומים באמסטרדם

רובע החלונות האדומים באמסטרדם

השתקפות המציאות בראי השו"ת
על אף מחאותיהם והתרעותיהם של גדולי ישראל מפני הפריצות, נאלצו החכמים להתמודד עם התופעה ותוצאותיה. באירופה של ימי-הביניים נחשבה הזנות לרעה חולה, אך השלימו עמה בלית בררה. בתי בושת פעלו בידיעת השלטונות ואף בעידודם כמעט בכל המדינות. מציאות זו משתקפת גם בספרות ההלכה והמוסר של ימי הביניים.
ר' יהודה בן הרא"ש (ספרד, המאה הי"ג) נשאל כיצד יש להתייחס לנשים פרוצות בקהילה, והשיב שראוי לסלקן.
וזה לשון השואל:

ודע גבירי כי יש כאן בני אדם שאומרים לבער מן העיר נשים מופקרות, מפני שאומרים שעוברים על לאו ד"לא תהיה קדשה", ועוד שאין טובלות, ומכשילין לבני אדם בכרת. ויש אומרים: מוטב שישארו בעיר ואל יתערבו זרע קודש בבנות נכר, ויבוא לידי סכנת נפשות. הודיעני דבר מי יכשר?"

והשיב ר' יהודה בן הרא"ש:

אין הלכה כיש אומרים. כי בזונות ישראל יש לאו וכרת, ומוטב שיסתכנו הגופים מן הנפשות. ושלום. דודך יהודא בן הרא"ש זצו"ל.

דברים חריפים בעניין זה כתב ר' יצחק עראמה (ספרד, המאה הט"ו) על קהילות ישראל בספרד:

וכמה פעמים נתחבטתי על זה, על אודות הנשים הקדשות [=פרוצות], שהיה איסורן רופף ביד שופטי ישראל אשר בדורנו. ולא עוד, אלא שכבר יאותו בקצת הקהלות ליתן להם חנינה ביניהם. גם יש שמספיקין להם פרס [=קצבה] מהקהל, כי אמרו: כיון שמצילות את הרווקים או הסכלים מחטא אסור אשת איש החמור או מסכנת הגויות. מוטב שיעברו על לאו זה משיבואו לידי איסור סקילה או סכנת שריפה.

ואני דנתי על זה פעמים רבות לפניהם ולפני גדוליהם, והסברתי להם שהחטא הגדול אשר יעבור עליו איש איש מבית ישראל בסתר, ושלא לדעת הרבנים, וברשות בית דין, חטאת יחיד הוא, והוא שבעוונו ימות על ידי בית דין של מעלה או מטה, וכל ישראל נקיים, כמו שהיה עוון פילגש בגבעה, אם היו בית דין שלהם מוסרין האנשים הרשעים ההם לבדם ביד ישראל.
אמנם החטא הקטן כשיסכימו עליו דעת הרבים, והדעת נתנה בבתי דיניהם שלא למחות בו, הנה הוא זימה ועוון פלילי, וחטאת הקהל כולו, ולא ניתן למחילה, אם לא בפורענות הקהל, כמו שהיה בבני בנימין על השתתפם בעוון. והוא היה עוון סדום, כמו שביררנו, שהם ובתי דינין שלהם הסכימו שלא להחזיק יד עני ואביון.
ולכן הוא טוב ומוטב שיכרתו או ישרפו או יסקלו החטאים ההם בנפשותם, משתיעקר אות אחת מהתורה בהסכמת הרבים".

נמצאנו למדים ששאלת מיסוד הזנות עלתה כבר בימיו. תלונתו העיקרית היא שגוף מאורגן וממוסד דוגמת הקהילה 'מכשיר' עברה, והוא מתנגד לכך בתוקף. לשיטתו, אפשר שיביא מיסוד הזנות להמעטת חטאם של יחידים, אך הציבור אינו יכול להסכים בפה מלא ובריש גלי לכך.
ר' יצחק עראמה נלחם בתופעה בכל כוחו, ולפי דבריו אף "נתחבט עליו לפני פרנסי הדור ושופטיו בטענות נמרצות, עד שנעשה בו צד תיקון, ואם [=ואף על פי ש] הוא מעט". מכל מקום ברור שהזנות פשׂתה לפחות בחלק מן הקהילות. ואף שהטעם לדבריו מובן, היו בימיו פרנסי קהילות שלא סברו כמוהו.
עדות נוספת למאבק במיסוד הזנות באה בתשובת מהר"י מינץ (גרמניה ואיטליה, המאה הט"ו). וזה לשונו:

שרבו עלינו פריצי הדור בעוונותינו הרבים באופן שבדינינו, בדין ישראל, אי אפשר מלרעות זונות. ולא זו בלבד, אלא שמשכירות להן בתים ברחובותינו, ויש פרץ ויש צווחה מצדינו בחוצותינו. ואין משגיח, כי יד הפריצים תקפה עלינו, ואימתן מוטלת על הבריות מכמה אנפי [=פנים]. והרבה פעמים רצו אנשי מעשה ויראי ה' לעמוד בפרץ ולגדור גדר על ידי ערכאות של גויים בסוד על ידי החוקרים ודורשים, ולא יכלו להשיג, בסיבה שנראה לערלים שהדבר הזה מצווה להושיב זונות בשוקים וברחובות ובכל פינות הבתים, כדי להצילם מעבירה יותר חמורה, מאיסור אשת איש".

דומה שלא לחינם רוב התשובות בעניין זה הן ממקומות ששלטו בהם נוצרים, שהזנות הייתה נפוצה בקרבם בימי הביניים והיא השפיעה גם על הקהילות היהודיות בהן.
שאלות בנושא זה המשיכו להישאל עד ימינו: בעל חויב לתת גט לאשתו בגלל שהיה רודף זונות; אף נידון עניינו של סוחר שהפנה סוחרים נכריים לפרוצות נכריות; וכן נידונה שאלת כשרותו של חשוד בסרסרות לזנות לעלות לתורה ועוד.

האם ניתן לאפיין את גישת ההלכה לזנות?
על אף מגוון הדעות בעניין זה, דומה שניתן להסיק שלוש מסקנות ברורות.
ראשית, המקרא וחז"ל רואים את הזנות בעין רעה, אף שאין זה ודאי שהתורה אוסרתה, הן מצד הזונה הן מצד לקוחותיה. וגם מי שסובר, כגון הרמב"ם, שהיא אסורה מן התורה, מסכים שאיסורים אחרים, כגון בעילת נידה, וקל וחומר בעילת אשת איש, חמורים ממנה בהרבה.
שנית, המאפיין העיקרי של הזנות שהתייחסו אליו חכמי הדורות הוא הפריצות וקיום יחסי אישות מחוץ לנישואין, ולא האתנן. ולא עוד, אלא שנפסק שמי שמבטיח אתנן לאישה והוא מסרב לשלמו, בית דין כופין אותו לשלמו.
שלישית, יחס החברה היהודית לזנות הושפע בראש ובראשונה מן הסביבה החברתית, ופוסקי ההלכה נאלצו להתחשב בכך במלחמתם בתופעה.

 

נעזרת בויקיפדיה

השאר תגובה