על קנאים ועל קנאות

 

כל חברה אנושית אינה הומוגנית, ויש בה כמה וכמה קולות, שלעתים שרים ביחד בהרמוניה מופלאה אבל לרוב הצלילים צורמים ומחרישי אוזניים. כל מבקר מוסיקה יכול להגיד לך שאם שומעים בעיקר קול מסוים המחריש את הקולות האחרים, היצירה הולכת לאיבוד ואינה נשמעת היטב. בחברה האנושית קולות רבים, מתונים וקיצוניים, על כל קשת הגוונים. אבל הקולות המתונים, למרות שהם הרוב, מושמעים, אם בכלל, בקול ענות חלושה. הם מתונים, הם לא מתעסקים עם "זה". לעומת זאת, קבוצות מיעוט קיצוניות משמיעות את קולותיהן בצעקות ומחרישים כל קול אחר. הם שוכחים ש"אם אתה צועק, זה לא אומר שאתה צודק".

בכל יצירות הספרות וההגות של עם ישראל אנחנו יכולים לשמוע את כל מקהלת הקולות המגוונת הזאת, החל בקיצוניים והצעקניים וכלה במתונים והנלחשים. נתחיל בתנ"ך, ספר הספרים. התנ"ך מבטא מאות שנים של מסורות, אגדות, הגות, אידיאולוגיה, תיאולוגיה ופילוסופיה. באותו אופן הוא מבטא קולות שונים בחברה שאת פניה הרבים הוא מייצג.

שידול בני ישראל לעבודת אלילים על ידי בנות מואב

שידול בני ישראל לעבודת אלילים על ידי בנות מואב

קנאות במקרא

השורש "קנא" מופיע בתנ"ך פעמים מספר, לרוב כתואר לאל. ייחוס הקנאה לאדם נעשה כלפי שני אנשים בלבד – פנחס ואליהו. גם פנחס וגם אליהו מתוארים בתנ"ך כחורצי דין עצמאיים אל מול חטא גדול – פנחס הרג ללא משפט את זמרי שחטא בזנות, ואליהו הוציא להורג את נביאי הבעל.

פרשת פנחס (במדבר כה)

א וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב.  ב וַתִּקְרֶאןָ לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן.  ג וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל, לְבַעַל פְּעוֹר; וַיִּחַר-אַף יְהוָה, בְּיִשְׂרָאֵל.  ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, קַח אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הָעָם, וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָה, נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ; וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף-יְהוָה, מִיִּשְׂרָאֵל.  ה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל:  הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו, הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר.  ו וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל; וְהֵמָּה בֹכִים, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.  ז וַיַּרְא, פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ.  ח וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם–אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה, מֵעַל, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  ט וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה–אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים, אָלֶף.  {פ}

י וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  יא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי.  יב לָכֵן, אֱמֹר:  הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם.  יג וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם–תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  יד וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה, אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת-הַמִּדְיָנִית–זִמְרִי, בֶּן-סָלוּא:  נְשִׂיא בֵית-אָב, לַשִּׁמְעֹנִי.  טו וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית, כָּזְבִּי בַת-צוּר:  רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית-אָב בְּמִדְיָן, הוּא.  {פ}

 

הרהורים על קצה המזלג של אתיאיסט בעקבות הפרשה:

כשה' כועס – רק דבר אחד יכול להרגיע אותו: דם אדם ורצוי כמה שיותר. אבל לרוב הוא מעדיף שמישהו אחר ילכלך את הידיים, למשל משה. אבל גם משה לא מעוניין בג'וב הזה והוא מעביר אותו הלאה.

ההמון – פחדנים וצייתנים. הממסד מודיע והם מצייתים. וכל מה שנשאר להם זה לבכות. אז הם בוכים ומצייתים.

אדם המעז פנים ללכת נגד הזרם – סופו שיטבע. אין תקומה לאדם כזה, בעיקר אם הוא מעצבן את הממסד.

הקנא יודע יותר טוב מכולם מהי הדרך הנכונה. בשבילו יש רק דרך אחת ואין לסור ממנה ימינה או שמאלה. קנאות פירושה ללכת עם אמונתך עד הסוף. זה אומר – מוות לכל המתנגד לדרכו של הקנא.

ברור לכל מי שעיניו בראשו שאת הסיפור הזה כתב כהן, שדאג להשיג לגיטימציה לשלטון כהני על עם ישראל ללא תנאי ולנצח.

קול המצדיק את פנחס נשמע בתלמוד הבבלי: "שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס" (סוטה, כב, ב).

פסל אליהו הנביא בקרן הכרמל, במקום בו על פי המסורת התחולל העימות בין אליהו לנביאי הבעל.

פסל אליהו הנביא בקרן הכרמל, במקום בו על פי המסורת התחולל העימות בין אליהו לנביאי הבעל.

ממשיך דרכו הנאמן של פנחס הקנא הוא אליהו הנביא:

מלכים א יח: לט וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים.  מ וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לָהֶם תִּפְשׂוּ אֶת-נְבִיאֵי הַבַּעַל אִישׁ אַל-יִמָּלֵט מֵהֶם וַיִּתְפְּשׂוּם וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל-נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם.

תקצר היריעה לתאר את כל מעשיו הקנאיים של אליהו. השיא הוא במעשה השחיטה של נביאי הבעל. אליהו אינו מסתפק בכך שהוכיח את צדקתו והשפיל את נביאי הבעל. צריך להרוג אותם, לשחוט אותם, אחד אחד. אליהו עשה עוד מעשים קשים ורבים המוכיחים שהתיימר לתפוס את מקומו של אלוהים, עד כדי כך שגם אלוהים קצה נפשו באליהו והוא הדיח אותו ומינה אחר במקומו, פשוטו כמשמעו:

מלכים א יט: טו וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת-חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל-אֲרָם.  טז וְאֵת יֵהוּא בֶן-נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל וְאֶת-אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ.

ואת אליהו לקח אלוהים אליו השמימה כדי לפקח עליו שלא ישתולל יותר.

ולא לחינם אמרו חז"ל במדרש אגדה במדבר פרק כה: "אמר ריש לקיש הוא פנחס הוא אליהו". כלומר, אליהו הוא פנחס, הוא ממשיך דרכו שנאמן של פנחס, סמל הקנאים.

 

עוד מעשה קנאי ראוי לציון הוא ההשתוללות חסרת המעצורים של היהודים בשושן הבירה:

אסתר ט: יא בַּיּוֹם הַהוּא בָּא מִסְפַּר הַהֲרוּגִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.  יב וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי-הָמָן בִּשְׁאָר מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ מֶה עָשׂוּ וּמַה-שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה-בַּקָּשָׁתֵךְ עוֹד וְתֵעָשׂ.  יג וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב יִנָּתֵן גַּם-מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי-הָמָן יִתְלוּ עַל-הָעֵץ.  יד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהֵעָשׂוֹת כֵּן וַתִּנָּתֵן דָּת בְּשׁוּשָׁן וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי-הָמָן תָּלוּ.  טו וַיִּקָּהֲלוּ היהודיים (הַיְּהוּדִים) אֲשֶׁר-בְּשׁוּשָׁן גַּם בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת-יָדָם.  טז וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל-נַפְשָׁם וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם וְהָרוֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת-יָדָם.  יז בְּיוֹם-שְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְנוֹחַ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה.

 

לא הספיק להם יום אחד של הרג והם ביקשו עוד יום.

 

קנאות בימי בית שני

הקנאות נמשכת, דור אחרי דור, ובאה לידי ביטוי בספרים החיצוניים, בספר חשמונאים (מקבים) א:

מקבים א, ב  (יט)

וישא מתתיהו את קולו ויאמר.

(כ) אם אמנם יסורו כל עבדי המלך גוי גוי מאלוהיו וישמעון לקולו להמיר את חוקות אבותיהם. (כא) לא כן אנכי ומשפחתי, כי לא נסור ימין ושמאל מאחרי חוקות אבותינו. (כב) חלילה לנו לשוב ממצוות ה' אלוהינו ולהפר בריתו אתנו. (כג) לכן את דתי המלך לא נעשה, ואת חוקותינו לא נמיר בחוקות המלך.

(כד) ויהי ככלותו לדבר, ויגש איש מבני ישראל לעיני כל הניצבים אל הבמה אשר במודעית לזבוח זבח כאשר ציוה המלך. (כה) וירא מתתיהו, ויחם לבבו ותבער קנאתו על תורת אלוהיו. (כו) וירוץ בחמתו אל האיש, וימיתהו אצל הבמה, וגם את הפקיד המית, ויתוץ את הבמה. (כז) ויקנא לתורת אלוהיו כאשר עשה פנחס לזמרי בן סלוא.
(כח) וירץ אחרי כן בתוך העיר ויקרא בקול גדול ויאמר:

מי האיש החרד לתורת אלוהיו ומחזיק בבריתו – יבא אחרי.

(כט) ויברח הוא ובניו אל הרי המדבר, ויעזבו כל אשר להם בתוך העיר. (ל) וכל האנשים אשר נגעה תורת ה' בלבבם הלכו אחריהם וינוסו המדברה. (לא) וישבו שם הם ונשיהם וטפם ומקניהם, כי גבר הקצף מאוד מאוד.

(מבוסס על התרגום מיוונית של יצחק זעקיל פרענקיל, עריכה וניסוח: יהודה איזנברג, ווארשא 1885)

מתתיהו הורג את הכורע לפני האליל. גוסטב דורה

מתתיהו הורג את הכורע לפני האליל.
גוסטב דורה

מתתיהו נושא את דגל פנחס, דגל הקנאות, שפירושה רק אחד: מי שאינו חושב כמוני, דינו מוות. המצטרפים אליו קוראים לעצמם חסידים, וזהו המונח שמשמש לכינוי לקנאים מכאן ואילך.

 

קנאים הוא שם כולל למורדים שפעלו בירושלים בתקופת המרד הגדול ברומאים בין השנים 74-66 לספירה. בין קבוצות אלו היו הסיקריים, קבוצה שיוסף בן מתתיהו כינה הפילוסופיה הרביעית ועוד קבוצות לוחמים בעלות מנהיגים שונים. במסגרת האידאולוגיה הקנאית, ראו הקנאים במעשה פנחס המקראי מודל לחיקוי. בעקבותיו, ויותר קרוב לזמנם שלהם, נטלו הקנאים כדגם את מתתיהו החשמונאי.

המקור היחיד כמעט למידע על הקנאים הוא יוסף בן מתתיהו, בספריו "קדמוניות היהודים" ו"מלחמת היהודים". בן מתתיהו עצמו השתדל באופן ניכר לתאר כמה שיותר קבוצות קנאיות שונות, לפרט את ההבדלים ביניהן. עם זאת, בן מתתיהו המעיט מחשיבות האידאולוגיה העומדת מאחורי מעשיהם של המורדים, וצייר אותם פעמים רבות כליסטים תאבי בצע, שודדים צמאי דם ופורעי חוק חסרי מצפון. אבל ניתוחו של יוסף בן מתתיהו אינו מדויק. הקנאות בתקופה הרומית פרצה מדי פעם בשעת ניסיונות מרד כנגד השלטון הרומי, וקבוצות אנטי-רומאיות שונות היו בעלות אידיאולוגיה קנאית מובהקת, הלוקחת את החוק לידיה.

כבר בזמן כיבוש הגליל על ידי הורדוס, בשנים 38-39 לפני הספירה, מתאר יוסף בן מתתיהו פעולות המתאפיינות כקנאיות (כמו התאבדות המתבצרים על הארבל).

וגם אנשי המעלה בין הכהנים הגדולים, יהושע בן גמלא וחנן בן חנן, הרבו להוכיח את העם על רפיון ידיו ועוררו אותו בעצרותיו לקום על הקנאים, כי בשם הזה קראו לעצמם אנשי הזדון, באומרם, כי הם מקנאים למעשים טובים (לשם שמים), ולא כן הדבר, כי קנאו רק בעלילות רעות והתמכרו להוסיף עוד עליהן
– מלחמת היהודים ד' ג' ט'

בשנה השלישית והרביעית למרד התנהלו בירושלים מלחמות-אחים בין הקבוצות הקיצוניות, אשר כוחן להערכת יוסף בן מתתיהו היה כך: עשרת אלפים חיילים תחת פיקודו של שמעון בר גיורא, מי שחלש על העיר העליונה, ונחשב בכלל למושל העיר; ששת אלפים איש תחת הנהגתו של יוחנן אשר השתלט על הר הבית; חמשת אלפים אדומים ואלפיים וחמש מאות קנאים, שבראשם עמדו אלעזר בן שמעון ושמעון בן ארי.

בר כוכבא - פרט מתוך מנורת הכנסת

בר כוכבא – פרט מתוך מנורת הכנסת

מרד בר כוכבא 132 לספירה

שמעון בן כוסבא, שעקיבא כינא אותו בר כוכבא, הוא הביטוי הבולט ביותר לחורבן שהמיטו קנאים לאורך הדורות על עם ישראל. אבל האחראי האמיתי לחורבן הוא רבי עקיבא, שהיה קנא מובהק, הכתיר את בן כוסבא בתור משיח והאיץ בו למרוד נגד הרומאים. לרבי עקיבא היה חלק מרכזי במרד. הוא השתייך לזרם החכמים הקנאים שצידדו בהתנגדות אקטיבית לאימפריה הרומית  יחד עם תלמידו שמעון בר יוחאי, שגינה את הרומאים, וברח מפניהם למערה בפקיעין. רבי עקיבא ראה במנהיג המורדים, שמעון בן כוסבא- משיח שעתיד לגאול את ישראל, ועל פי עדותו של תלמידו המובהק שמעון בר יוחאי דרש עליו את הפסוק "דרך כוכב מיעקב"‏. היו מספר חכמים (עליהם נמנו יהושע בן חנניה וויוסי בן קיסמא) שהתנגדו למרידה במלכות, אך רק על ריוחנן בן תורתא‏ נכתב במפורש שהתנגד לתמיכה בבר כוכבא. בבתלמוד הירושלמי‏ מסופר שכשרבי עקיבא היה רואה את בר כוסבה‏ היה אומר עליו: "הנה מלך המשיח", ותגובתו של רבי יוחנן בן תורתא היתה: "עקיבא, יעלו עשבים בלחייך (=תקבר באדמה ועשבים יצמחו בה) ועדיין בן דוד לא יבא". מאחר שהמרד זכה לתמיכה של סמכות רוחנית גדולה כל כך כמו זו של רבי עקיבא, הצטרפו אליו רבים. מיד לאחר דיכויו גזרו הרומאים גזירות קשות נגד התרבות היהודית ומצוותיה, ועונשים קשים למי שימשיך לקיים מצוות. על פי המסורת עשרים וארבעה אלף תלמידיו של רבי עקיבא שנהרגו, נהרגו כתוצאה מהגזירות הללו‏. אף רבי עקיבא עצמו היה אחד מעשרת הרוגי מלכות, ומת במיתה אכזרית.

 

 

קנאות בספרות חז"ל

אחרי חורבן הבית השתדלו מנהיגי העם לנטרל את רוח המרד והקנאות, שהמיטו חורבן על עם ישראל. אבל תפיסות קנאיות המשיכו לבצבץ מבין כתביהם של המתונים. הלכות שונות עוסקות בהריגה על ידי קנאים. במשנה שנחתמה בראשית המאה השלישית לספירה נאמר:

הגונב את הקַסוָה (כלי מבית המקדש), והמקלל בקוסם (נעזר במעשי קסמים האסורים על פי התורה), והבועל ארמית (נישואים עם נשים נכריות) – קנאין פוגעין בו. כהן ששמש בטומאה – אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין, אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה, ומפציעין את מוחו בגזירין (משנה, סנהדרין ט, ו).

כלומר, יש כאן קול הקורא לקנאים לפגוע באנשים העוברים על שלושת האיסורים הללו, ויש להם לגיטימציה להרוג ללא משפט.

ומשנה אחרת מספרת על שמעון בן שטח שתלה נשים-מכשפות באשקלון

אמר להם רבי אליעזר, מעשה בשמעון בן שטח שתלה נשים באשקלון; אמרו לו, שמונים אישה תלה, ואין דנין שניים ביום אחד. (משנה סנהדרין, ו, ד [ה]).

משניות אלו הן משניות קדומות, המתארות תפיסות הלכתיות שלא התקבלו בסופו של דבר על ידי הזרמים המרכזיים של הפרושים. הלכה קדומה זו התירה, ככל הנראה, פגיעה בעבריין בעת החטא ממש.‏ ההלכה המאוחרת יותר התירה להרוג עבריינים רק לאחר פסיקת בית דין גדול. ככלל, ההלכה המאוחרת נטתה לראות במעשי קנאות קדומים, כשל פנחס, אליהו, מתתיהו ושמעון בן שטח, הוראות שעה בלבד ולא הנהגת חיים. הפלגים הקנאיים בקרב הפרושים שאבו את מסורותיהם מתוך ההלכה החסידית, ובעיקר מתוך משנתו של שמאי.

 

קנאות בימי הביניים

קנאות פירושה מוות. אבל יש מקרים שבהם הקנא אינו יכול להרוג את אויבו ולא נשארת בידו ברירה. קנאות פירושה מוות. אם לא מות המתנגד לו – צריך זה להיות מותו שלו. גזירות תתנ"ו או מאורעות תתנ"ו הם סדרת פרעות שהתרחשו בשנת 1096(ד'תתנ"ו) באירופה במסע הצלב של האיכרים, שקדם למסע הצלב הראשון, וכללו טבח של יהודים על ידי האיכרים. ברוב המקרים הוצע ליהודים להינצל באמצעות המרת דתם לנצרות. חלקם העדיפו להתאבד מתוך קנאות לדתם. חלקם התנצרו.

ציור מאוחר של הטבח במץ במסע הצלב הראשון

ציור מאוחר של הטבח במץ במסע הצלב הראשון

עדות רבי שלמה ב"ר שמעון ורבי אליעזר ב"ר נתן (הראב"ן, מחבר ס' אבן העזר)

מלוקט מספר "גזירות אשכנז וצרפת" (ערך א"מ הברמן, הוצאת תרשיש, בסיוע מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ו):

ויהי לשבעת הימים, ביום ראש חודש סיוון, יום ביאת ישראל לסיני לקבל את התורה, הוחרדו אותם אשר נשארו עדיין בחצר ההגמון ויתעוללו בהם האויבים כמו לראשונים, ויתנום לחרב. והם נתחזקו במעשה אחיהם ונהרגו וקידשו את השם לעין כל ופשטו צווארם להתיז ראשם על שם יוצרם.

…ואותה שנה אירע פסח בחמישי בשבת וחודש אייר יום שישי ושבת. ובשמונה באייר, ביום השבת, קמו האויבים על קהל שפיירא, ויהרגו בהם אחת עשרה נפשות קדושות אשר קידשו בוראם תחילה ביום שבת קודש ולא אבו להצחן בצחנתם. ושם הייתה אשה חשובה וחסידה ושחטה עצמה על קידוש השם. והיא הייתה ראשונה לשוחטים ונשחטים אשר בכל הקהילות, והנשארים ניצלו על ידי ההגמון בלא צחן.

 

בית הקברות היהודי בוורמס (וורמיזה) עדות אילמת לקהילה היהודית המפוארת

בית הקברות היהודי בוורמס (וורמיזה) עדות אילמת לקהילה היהודית המפוארת

ומהם ששלחו יד בעצמם וקיימו 'אם על בנים רוטשה' ואב על בניו נפל, כי נשחטו עליהם ושחטו איש אחיו ואיש את קרובו, ואשתו ובניו, וגם חתנים ארוסותיהם ונשים רחמניות את יחידיהן. וכולם בלב שלם קיבלו עליהם דין שמים, ובהשלמת נפשם לקונם היו צועקים 'שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד'. והאויבים הפשיטום ויסחבום סחוב והשלך, ולא השאירו מהם זולתי מעט מזער, אשר אנסו והטבילום בעל כרחם במי צחנתם. וכנגד שמונה מאות היו מספר ההרוגים אשר נהרגו באלו שני ימים, וכולם ניתנו לקבורה ערומים.(שם, עמ' כה; ושם, עמ' עג)
 יש הטוענים כי איור זה מקורי מתקופת מסעי הצלב, אחרים מייחסים אותו לצייר האיטלקי גיאודי די טרנטו במאה ה-15

יש הטוענים כי איור זה מקורי מתקופת מסעי הצלב, אחרים מייחסים אותו לצייר האיטלקי גיאודי די טרנטו במאה ה-15

והאויבים מיד כשנכנסו בתוך החצר מצאו שם קצת מן החסידים גמורים עם רבנו יצחק ב"ר משה עוקר הרים, והוא פשט צווארו וחיתכו ראשו תחילה. ונתעטפו בטליתות המצויצות וישבו להם בתוך החצר למהר לעשות רצון יוצרם, ולא רצו לברוח תוך החדרה לחיות חיי שעה, כי מאהבה קיבלו עליהם דין שמים. ושם חגרו נשים בעוז מתניהן וישחטו בניהן ובנותיהן וגם עצמן. וגם אנשים רבים אימצו כוח וישחטו נשיהם ובניהם וטפם, הרכה והענוגה שחטה ילד שעשועיה. ויעמדו כולם איש ואשה וישחטו זה לזה, ובתולות וכלות וחתנים הביטו בעד החילונים וצעקו בקול גדול: הביטה וראה אלהינו, מה אנו עושין על קידוש שמך הגדול, בלי להמיר אותך בתלוי נצלב נצר נסחב ונתעב ומשוקץ בדורו, ממזר ובן הנידה ובן הזימה. (שם, עמ' לא)

 

אולם יצחק, שבו התרחש הטבח, ופתוח מאז רק למוסלמים (למעט מספר ימים בשנה)

אולם יצחק, שבו התרחש הטבח במערת המכפלה, ופתוח מאז רק למוסלמים (למעט מספר ימים בשנה)

קנאות במדינת ישראל

המודל של פנחס הקנא מיושם עד היום על ידי קבוצות קנאים קיצוניות במדינת ישראל. קצרה היריעה לתאר את כל המעשים האלה הנעשים בשם האל, בשם התורה, ובשם הקנאות. המטרה: להרוג את כל ה"סוטים מהדרך הנכונה". אביא כאן רק שלוש דוגמאות. כל אחד מהקוראים יכול להוסיף כהנה וכהנה.

ברוך גולדשטיין (25 בפברואר 1994) היה רו]פא תושב קריית ארבע שרצח 29 מץ]ללים מוסלמים ופצע כ-125 מתפללים נוספים במעשה טרור הידוע ככינוי "טבח מערת המכפלה". המתפללים המוסלמים במערת המכפלה השתלטו עליו והרגו אותו. מעשה הרצח, הנחשב לאירוע הקשה ביותר בתולדות הטרור היהודי בישראל, זעזע את החברה הישראלית והפלסטינית.

מצבת הזיכרון ליצחק רבין באתר הירצחו בסמוך לבניין עיריית תל אביב (2006)

מצבת הזיכרון ליצחק רבין באתר הירצחו בסמוך לבניין עיריית תל אביב (2006)

 

יגאל עמיר רצח את רבין ב-ב-4 בנובמבר 1995 בתום עצרת התמיכה בהסכמי אוסלו. עמיר נלכד במקום הרצח ונידון למאסר עולם. בעת משפטו אמר:

"פעלתי על פי 'דין רודף'. לפי דין רודף הכלל הוא שזה לא אקט של ענישה… על פי דין רודף אחד הכללים הוא לעשות את המקסימום לפני שאתה עושה את הפעולה הקיצונית. המטרה שלי לא הייתה לרצוח אותו כבן אדם, אין לי שום תוצאה מזה שהוא מת, אם היה משותק ולא פועל כראש ממשלה זה אותו דבר מבחינתי".

"תג מחיר" הוא כינוי לפעולות בלתי חוקיות המבוצעות על ידי פעילי ימין קיצוני. פעולות אלו, שבהן הופיע הביטוי "תג מחיר"בגרפיטי, החלו במהלך 2008, במסגרתן מבוצעות פעולות אלימות נגד פלסטינים ונגד רכושם (כדוגמת יידוי אבנים, פגיעה במסגדים, שריפת שדות ומטעים והשחתת רכוש), הצתות ופעולות הפוגעות ברכוש השייך למשטרת ישראל או לצה"ל ובכמה מקרים איום וגרימת נזק לפעילי שמאל. עם הזמן התרחב השימוש במונח "תג מחיר" לתיאור פעולות מחאה אלימות והגיעו גם עד לרצח ערבים.

img298908[1]

נעזרתי בערכים מהויקיפדיה

 

 

 

 

 

 

 

השאר תגובה