נשים אלמוניות בתנ"ך

למרות הדעה הרווחת שבתנ"ך אין ביטוי לנשים, טעות היא. התנ"ך מלא סיפורי נשים, מהן מפורסמות וידועות, כגון מיכל בת שאול, אביגיל אשת נבל, נעמי וכלתה רות, דבורה הנביאה, ומהן אלמוניות, שמקדישים להם שניים שלושה פסוקים, אבל עדיין, בלעדיהן לא היה קורה כלום. את המאמר הזה אקדיש להן ואתעלם מהמפורסמות. גם ככה הן כבר "סלבס".בגלל ריבוי הנשים האלמוניות בחרתי להביא את סיפורן של נשים שמעשה שלהן גרם לדברים להתרחש.

ציור של אדוורד היקס (1780-1849) המראה את עליית החיות, זוגות זוגות, לתיבה

המבול (בראשית, פרקים ו-ח)

בפרשת המבול הגיבור המרכזי הוא כמובן נוח, אבל מפתיע עד כמה הסופר המקראי מדגיש את מקומן של הנשים לבית נוח. במהלך שלושה פרקים של פרשת המבול (בראשית ו-ח) נזכרות אשת נוח ונשות בניו חמש פעמים, בכל פעם באותו נוסח החוזר על עצמו. אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ”, ”נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו אִתּוֹ", "נֹחַ וְשֵׁם-וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי-נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי-בָנָיו אִתָּם", "אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ", "נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו אִתּוֹ”. החזרה המדויקת הזאת אומרת דרשני. הסופר המקראי אינו מכביר במלים סתמיות, ואם הוא חוזר על נוסחה מדויקת מספר פעמים, יש לכך משמעות. הנוסחה הזאת באה לחזור ולהדגיש שמטרת האל לא היתה לחסל את כל המין האנושי, והוא דואג להמשך הקיום האנושי. מטרתו היתה מטרה שכמוה נמצא פעמים רבות במקרא ובתפיסתו: "כור המצרף", או "שארית הפלטה". האל חוזר וצורף את המין האנושי בהתחלה, ואחר כך את עם ישראל בעזרת אסונות והשמדה. אבל תמיד מתוך כור המצרף מסולקת הפסולת האנושית ונשאר רק הזהב הטהור, ללא סיגים. כדי שתהיה אפשרות לבנות את המין האנושי מחדש, והפעם טוב יותר, הוא דואג להזכיר לנו, חזור והזכר, שאשתו של נוח וגם נשי בניו, שאינן מוזכרות בשמותיהן כי אין זה חשוב, נמצאות "אתו", "אתם". יש תפקיד אחד ויחיד לנשים האלמוניות האלה, המשך קיום המין האנושי. נוח הוא אולי גיבור גדול, וכך גם בניו, אבל אויה, בלי הנשים האלמוניות האלה, שהן רחם לשעת צרה, לא יקום דבר ולא יהיה.

לוט ובנותיו
(Jacob van Oost the Younger (1637–1713)

בנות לוט (בראשית יט, ל-לח)

רעיון הרחם לשעת צרה חוזר על עצמו בפרשת לוט ובנותיו. לוט ובנותיו ניצלים ממהפכת סדום. הבנות אינן נזכרות בשמותיהן, כי הן לא חשובות. הן חשובות רק כדי להמשיך את קיום המין האנושי. מי כן נזכר בשמו: לוט כמובן, הוא הגבר, הגיבור הראשי. במקרה הזה הוא למעשה מעין כלי להפרשת זרע. וכן מוזכרים בשמותיהם הבנים שילדו בנות לוט לאביהן. הן נשארות אלמוניות." לו וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת-לוֹט מֵאֲבִיהֶן.  לז וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב  הוּא אֲבִי-מוֹאָב עַד-הַיּוֹם.  לח וְהַצְּעִירָה גַם-הִוא יָלְדָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן-עַמִּי  הוּא אֲבִי בְנֵי-עַמּוֹן עַד-הַיּוֹם". רעיון כור המצרף חוזר שנית, והנשים, חוזרות אל אלמוניותן כי כבר מילאו את תפקידן להמשכת המין האנושי.

יצחק דוחה את עשו, ציור מעשה ידי ג'וטו די בונדונה מוצג בבזיליקה של פרנציסקוס הקדוש מאסיזי באסיזי

עשיו ונשותיו (בראשית כו- כח)

לא תמיד שומר הסיפור המקראי על עקרון האלמוניות. לעתים ואין לדעת מדוע, הוא מציין שמות. צריך לבדוק כל מקרה לגופו ולראות אם יש תפקיד מסוים לשמות של הנשים האלמוניות.

במקרה של עשיו, איזכור שמתיהן של נשותיו בא להדגיש את העובדה שעשיו הפנים את הלקח שלמד מהוריו.

סיפור עשיו ויעקב פותח באמירה כאילו סתמית: "לד וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת-יְהוּדִית בַּת-בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת-בָּשְׂמַת בַּת-אֵילֹן הַחִתִּי.  לה וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה". אבל אמירה זו אינה סתמית כי למעשה היא המניעה את כל פרשת גזילת הברכות על ידי יעקב. שמותיהן של הנשים באים להדגיש שעשיו נשא נשים מקומיות. יצחק ובעיקר רבקה מעוניינים שנשי בניהם יהיו ממקום מוצאה של רבקה, מחרן, שהיא גם מקור המשפחה. אחרי כל הפשרה הטרגית עשיו, שהוא קצת קשה תפיסה, מבין סוף סוף, אם כי מאוחר מידי, מה יעשה כדי לשמח את הוריו: "ח וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו.  ט וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל-יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת-מָחֲלַת בַּת-יִשְׁמָעֵאל בֶּן-אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל-נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה". נפל לו האסימון. הפעם נשא נשים ממשפחתו, אבל אהה, מאוחר מידי. זוהי מסגרת מעגלית קלאסית לסיפור, הפותח חותם באותו נושא, עם השינוי שבא להסביר את כל הסיפור.

Alexey Tyranov: יוכבד ומרים מחביאות את משה בתיבה בין קני הסוף.

הנשים בחייו של משה (שמות ב)

חייו של משה רצופים נשים, כל אחת ואחת מהן השפיעה על חייו באופן מכריע.

 וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת-בַּת-לֵוִי. ב וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים. ג וְלֹא-יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר. ד וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ. ה וַתֵּרֶד בַּת-פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל-הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל-יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ. ו וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת-הַיֶּלֶד וְהִנֵּה-נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה. ז וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל-בַּת-פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת-הַיָּלֶד  ח וַתֹּאמֶר-לָהּ בַּת-פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת-אֵם הַיָּלֶד. ט וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת-פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת-הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת-שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ".

בסיפור המכונן הזה נזכרות ארבע נשים שנתנו חיים למשה ובלעדיהן כל סיפור הולדת העם לא היה קורה: בת לוי אם התינוק, אחות התינוק, בת פרעה, אמתה של בת פרעה. אף אחת מהן לא נזכרת בשמה. מה ראה הסופר להסתיר מפנינו את שמות הנשים, שכל אחת בפעולתה הצילה את חיי התינוק?

בשלב הבא נזכרת ציפורה, אשת משה. אבל כבר בפרק שבא אחריו נאמר כ וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-אִשְׁתּוֹ וְאֶת-בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל-הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם, אשתו ללא אזכור שמה. רק כשאת משה מצילה אותו ממות היא נזכרת שוב בשמה.

ורק בשלב הרבה יותר מאוחר בסיפור נאמר בשמות ו, כ: וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת-יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ לוֹ לְאִשָּׁה, וַתֵּלֶד לוֹ אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-מֹשֶׁה, ובבמדבר כו, נט: וְשֵׁם אֵשֶׁת עַמְרָם, יוֹכֶבֶד בַּת-לֵוִי אֲשֶׁר יָלְדָה אֹתָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם; וַתֵּלֶד לְעַמְרָם אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-מֹשֶׁה וְאֵת מִרְיָם אֲחֹתָם.

כל הנשים בחייו של משה היו מאוד משמעותיות וגם הצילו את חייו. ולא הזכרנו פה את האישה הכושית שלקח לו, כי העניין אינו ברור עד הסוף. האם האישה הכושית היא ציפורה או אישה נוספת?

אם כך, לידתו של משה והנשים בראשית חייו אלמוניות ושם אין להן. ייתכן שכל זה בא למסוך ערפול מכוון כדי להאדיר את שמו של משה שנסיבות חייו הראשוניות יוצאות דופן. רק לאחר שכבר היה מנהיג מוכר ובצע פעולות נשגבות, מרשה הסופר לעצמו לחשוף את שורשיו האמתיים.

איור מתוך תנ"ך מורגן. מרד שבע בן בכרי. האישה החכמה משליכה את ראשו של בן בכרי מהחלון.

הנשים החכמות (שופטים ט, שמואל ב יד, שמואל ב , כ)

שלוש פעמים נזכרות נשים אלמוניות, ללא אזכור שמן, שעשו מעשה בשעה שהגברים הנוכחים במקרה קצרה ידם מלהושיע. שתים מהן הצילו את עירן. בשני מקרים מכונה האישה "אישה חכמה".

האישה הראשונה הנזכרת בשופטים (ט, נ-נה), היא אישה סתמית לכאורה: הכתוב קורא לה "אישה אחת". אבל הסיפור מתאר אותה בתור אישה בעלת יוזמה ואומץ לב. היא עשתה מעשה שאיש מבין הגברים בעירה לא העז לעשותו והצילה את עירה תבץ מכיבוש.

 וַיֵּלֶךְ אֲבִימֶלֶךְ אֶל-תֵּבֵץ וַיִּחַן בְּתֵבֵץ וַיִּלְכְּדָהּ. נא וּמִגְדַּל-עֹז הָיָה בְתוֹךְ-הָעִיר וַיָּנֻסוּ שָׁמָּה כָּל-הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְכֹל בַּעֲלֵי הָעִיר וַיִּסְגְּרוּ בַּעֲדָם וַיַּעֲלוּ עַל-גַּג הַמִּגְדָּל. נב וַיָּבֹא אֲבִימֶלֶךְ עַד-הַמִּגְדָּל וַיִּלָּחֶם בּוֹ וַיִּגַּשׁ עַד-פֶּתַח הַמִּגְדָּל לְשָׂרְפוֹ בָאֵשׁ. נג וַתַּשְׁלֵךְ אִשָּׁה אַחַת פֶּלַח רֶכֶב עַל-רֹאשׁ אֲבִימֶלֶךְ וַתָּרִץ אֶת-גֻּלְגָּלְתּוֹ. נד וַיִּקְרָא מְהֵרָה אֶל-הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁלֹף חַרְבְּךָ וּמוֹתְתֵנִי פֶּן-יֹאמְרוּ לִי אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ וַיִּדְקְרֵהוּ נַעֲרוֹ וַיָּמֹת. נה וַיִּרְאוּ אִישׁ-יִשְׂרָאֵל כִּי מֵת אֲבִימֶלֶךְ וַיֵּלְכוּ אִישׁ לִמְקֹמו".

אמירתו של אבימלך: פֶּן-יֹאמְרוּ לִי אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ, מעידה כמאה עדים שאיש לא ציפה למעשה כזה מצד אישה. אישה אינה לוחמת וזוהי פחיתות כבוד ללוחם כמו אבימלך שנפל קרבן ליוזמתה של אישה.

במקרה השני (שמואל ב, כ-כב) מכתיר הכותב את האישה "אישה חכמה". כל אנשי העיר הנצורה עומדים וצופים באזלת יד במתרחש, ורק אישה אחת חכמה, להבדילה מסתם נשים, יזמה מהלך שהציל את עירה. פעמיים נזכרת בטקסט הקצר הזה חכמת האישה, ללמדך שהיא נבדלת מן הנשים האחרות בתכונה זו, שבדרך כלל היא נחלת הגברים.

"טו וַיָּבֹאוּ וַיָּצֻרוּ עָלָיו בְּאָבֵלָה בֵּית הַמַּעֲכָה וַיִּשְׁפְּכוּ סֹלְלָה אֶל-הָעִיר וַתַּעֲמֹד בַּחֵל וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר אֶת-יוֹאָב מַשְׁחִיתִם לְהַפִּיל הַחוֹמָה. טז וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה מִן-הָעִיר שִׁמְעוּ שִׁמְעוּ אִמְרוּ-נָא אֶל-יוֹאָב קְרַב עַד-הֵנָּה וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ. יז וַיִּקְרַב אֵלֶיהָ וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַאַתָּה יוֹאָב וַיֹּאמֶר אָנִי וַתֹּאמֶר לוֹ שְׁמַע דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ וַיֹּאמֶר שֹׁמֵעַ אָנֹכִי. יח וַתֹּאמֶר לֵאמֹר  דַּבֵּר יְדַבְּרוּ בָרִאשֹׁנָה לֵאמֹר שָׁאוֹל יְשָׁאֲלוּ בְּאָבֵל וְכֵן הֵתַמּוּ.  יט אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל לָמָּה תְבַלַּע נַחֲלַת יְהוָה. כ וַיַּעַן יוֹאָב וַיֹּאמַר  חָלִילָה חָלִילָה לִי אִם-אֲבַלַּע וְאִם-אַשְׁחִית. כא לֹא-כֵן הַדָּבָר כִּי אִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם שֶׁבַע בֶּן-בִּכְרִי שְׁמוֹ נָשָׂא יָדוֹ בַּמֶּלֶךְ בְּדָוִד תְּנוּ-אֹתוֹ לְבַדּוֹ וְאֵלְכָה מֵעַל הָעִיר וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל-יוֹאָב הִנֵּה רֹאשׁוֹ מֻשְׁלָךְ אֵלֶיךָ בְּעַד הַחוֹמָה. כב וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל-כָּל-הָעָם בְּחָכְמָתָהּ וַיִּכְרְתוּ אֶת-רֹאשׁ שֶׁבַע בֶּן-בִּכְרִי וַיַּשְׁלִכוּ אֶל-יוֹאָב וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר וַיָּפֻצוּ מֵעַל-הָעִיר אִישׁ לְאֹהָלָיו וְיוֹאָב שָׁב יְרוּשָׁלִַם אֶל-הַמֶּלֶךְ".

בפעם השלישית נזכרת חכמת האישה אך בהקשר שונה לחלוטין. בפרק יד שבמלכים ב, יואב מבקש להשיג את סליחתו של דוד עבור בנו אבשלום, שברח מביתו לאחר שהרג את אמנון אחיו. לצורך זה הוא בוחר במיוחד אישה, שכנראה יצא שמה למרחוק בזכות חכמתה.

 וַיֵּדַע יוֹאָב בֶּן-צְרֻיָה  כִּי-לֵב הַמֶּלֶךְ עַל-אַבְשָׁלוֹם. ב וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִתְאַבְּלִי-נָא וְלִבְשִׁי-נָא בִגְדֵי-אֵבֶל וְאַל-תָּסוּכִי שֶׁמֶן וְהָיִית כְּאִשָּׁה זֶה יָמִים רַבִּים מִתְאַבֶּלֶת עַל-מֵת. ג וּבָאת אֶל-הַמֶּלֶךְ וְדִבַּרְתְּ אֵלָיו כַּדָּבָר הַזֶּה וַיָּשֶׂם יוֹאָב אֶת-הַדְּבָרִים בְּפִיהָ".

אמנם יואב מכתיב לה את תוכן דבריה, אבל הוא סמוך על כישוריה הידועים ברבים, כדי שתדע לספר את הסיפור הבדוי באופן אמין וגם להביא את מוסר ההשכל בצורה שתשכנע את המלך לסלוח לבנו אבשלום.

בתנ"ך כולו נמצאו 89 פרקים שבהם הביטוי "חכם" מופיע 154 פעמים. הביטוי "חכמה" הקשור לאישה ספציפית מופיע רק פעמיים. עובדה זאת אומרת דרשני. החכמה היא תכונה גברית. האישה כלל לא נדרשת לחכמה. העובדה שאישה מבצעת פעולה עצמאית יזומה, או מתבקשת לבצע פעולה כזאת – היא יוצאת דופן.

מרים מכה בתוף, ציור מעשה ידי אנסלם פוירבאך משנת 1862. מוצג בגלריה הלאומית הישנה בברלין

קבוצת נערות, קבוצת נשים (שמואל א ט, שמות טו, שופטים כא, שמואל יח)

כשהסופר המקראי מבקש לדבר על נשים באופן קבוצתי, הוא מייחס להן לרוב שתי תכונות, , שלפי תפיסתו אופייניות לנשים: פטפטניות חסרות תועלת, או לחלופין יוצאות במחולות, כלומר, מהוות קישוט נאה ותו לא. כמובן שבמקרים קבוצתיים כאלה אין זום אזכור של שם או של אישה מסוימת. זהו גוף קיבוצי שמח ועליז, אך חסר תועלת לחלוטין.

בשמואל א ט מוארת פגישתו של שאול בקבוצת נערות פטפטניות היוצאות לשאוב מים. כדרכן של נערות צחקניות הן עונות לשאלתו כולן ביחד, נכנסות האחת לדברי השנייה, הוראותיהן מבולבלות והן פשוט מפטפטות. לתופעה כזאת בסיפור המקראי קוראים מימזיס – חיקוי המציאות. סופרים משתמשים בטכניקה הזאת כדי לתת לסיפורם צביון ריאלי:

"יא הֵמָּה עֹלִים בְּמַעֲלֵה הָעִיר וְהֵמָּה מָצְאוּ נְעָרוֹת יֹצְאוֹת לִשְׁאֹב מָיִם וַיֹּאמְרוּ לָהֶן הֲיֵשׁ בָּזֶה הָרֹאֶה. יב וַתַּעֲנֶינָה אוֹתָם וַתֹּאמַרְנָה יֵּשׁ הִנֵּה לְפָנֶיךָ מַהֵר עַתָּה כִּי הַיּוֹם בָּא לָעִיר כִּי זֶבַח הַיּוֹם לָעָם בַּבָּמָה. יג כְּבֹאֲכֶם הָעִיר כֵּן תִּמְצְאוּן אֹתוֹ בְּטֶרֶם יַעֲלֶה הַבָּמָתָה לֶאֱכֹל כִּי לֹא-יֹאכַל הָעָם עַד-בֹּאוֹ כִּי-הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח אַחֲרֵי-כֵן יֹאכְלוּ הַקְּרֻאִים וְעַתָּה עֲלוּ כִּי-אֹתוֹ כְהַיּוֹם תִּמְצְאוּן אֹתוֹ".

והנשים לחלופין גם יוצאות במחולות בכל הזדמנות, בקיצור, קשקשניות חסרות תועלת, קישוט יפה ותו לא:

שמות טו  וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת-הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת".

שופטים כא:  ויצו (וַיְצַוּוּ) אֶת-בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים כא וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם-יֵצְאוּ בְנוֹת-שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן-הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן."

שמואל א יח: ו וַיְהִי בְּבוֹאָם בְּשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת-הַפְּלִשְׁתִּי וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל-עָרֵי יִשְׂרָאֵל לשור (לָשִׁיר) וְהַמְּחֹלוֹת לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים. ז וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת וַתֹּאמַרְןָ הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו. ח וַיִּחַר לְשָׁאוּל מְאֹד וַיֵּרַע בְּעֵינָיו הַדָּבָר הַזֶּה וַיֹּאמֶר נָתְנוּ לְדָוִד רְבָבוֹת וְלִי נָתְנוּ הָאֲלָפִים וְעוֹד לוֹ אַךְ הַמְּלוּכָה."

שמשון ודלילה, ציור של ואן דייק מהמאה ה-17

שמשון והנשים בחייו

בדומה למשה, גם בחייו של שמשון שחקו הנשים תפקיד מרכזי. שמשון היה חובב נשים מובהק ודמותו חריגה לגמרי מכל הדמויות בסיפורי המקרא, ויש להניח שמוצאו של סיפור שמשון הוא מוצא פלשתי.

הדמות הנשית הראשונה בחיי שמשון היא אמו. שופטים יג "ב וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה וְלֹא יָלָדָה." שמה אינו נזכר, היא רק "אשת מנוח". אבל אליה נגלה האיש הפלאי, היא מניעה את העלילה בהביאה את מנוח אישה לפגוש את האיש הפלאי, והיא המגדלת את שמשון ומקפידה על כך שישמור את נדרי הנשירות שלו.

האישה השנייה בחייו היא הנערה הפלישתית מתמנה שבה התאהב ואותה נשא לאישה למורת רוחם של הוריו: שופטים יד א: "וַיֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן תִּמְנָתָה וַיַּרְא אִשָּׁה בְּתִמְנָתָה מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים. ב וַיַּעַל וַיַּגֵּד לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ וַיֹּאמֶר אִשָּׁה רָאִיתִי בְתִמְנָתָה מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים וְעַתָּה קְחוּ-אוֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה. ג וַיֹּאמֶר לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ הַאֵין בִּבְנוֹת אַחֶיךָ וּבְכָל-עַמִּי אִשָּׁה כִּי-אַתָּה הוֹלֵךְ לָקַחַת אִשָּׁה מִפְּלִשְׁתִּים הָעֲרֵלִים וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל-אָבִיו אוֹתָהּ קַח-לִי כִּי-הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי".

שמה אינו נזכר למרות שתפקידה בעלילות שמשון חשוב מאוד. היא המגלה את פתרון החידה לפלשתים ובמעשיה טמון זרע היריבות הבלתי פוסקת בין שמשון לבין הפלשתים.

האישה השלישית בחייו היא הזונה בעיר עזה. שופטים טז א: "וַיֵּלֶךְ שִׁמְשׁוֹן עַזָּתָה וַיַּרְא-שָׁם אִשָּׁה זוֹנָה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ". היא רק עוד אישה בדרכו של שמשון ושמה אינו מעלה ואינו מוריד. לרמתו שבגלל ביקורו אצלה כמעט ונתפס על ידי הפלשתים. האישה האחרונה שהמיטה את החורבן על ראשו של שמשון, והיא היחידה שנאמר עליה כי שמשון אהבה. שופטים טז ד: "וַיְהִי אַחֲרֵי-כֵן וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה בְּנַחַל שֹׂרֵק וּשְׁמָהּ דְּלִילָה". כל זמן ששמשון רק השתעשע בנשים שבחייו, לא היתה להן השפעה עליו והוא המשיך להתנהל כדרכו. האהבה היא שסנוורה אותו, החלישה אותו ומסרה אותו לידי האהובה הבוגדנית ולידי אויביו. היא היחידה בין נשיו של שמשון ששמה נזכר, כי היא האישה המשמעותית ביותר בחייו, וגם במותו.

"יפתח ובתו", פסל מעשה ידי אמיל וולף בחצר כנסייה בעיירה ארבך בגרמניה

קרבן בת (או בן) כדי להשיג ניצחון במלחמה

בתנ"ך עולים הדים, לא לגמרי ברורים של הקרבת בנים או בנות. פעמים אחדות נזכר פולחן המולך, אל כנעני, שפולחנו נאסר על בני ישראל. מחקר המקרא לא אחיד בהשקפתו על פולחן המולך. יש טוענים שלמולך היו מקריבים ילדים. יש הטוענים שלא היו מקריבים אותם, אלא היו מקיימים מעין טקס בגרות שבמהלכו הילד צריך לעבור דרך אש ולהוכיח בכך את בגרותו. בשבעה מקומות בתנ"ך מדובר על העברה באש:

דברים יח, י:" לֹא-יִמָּצֵא בְךָ, מַעֲבִיר בְּנוֹ-וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף."

מלכים ב, כג, י:" וְטִמֵּא אֶת-הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵי בני- (בֶן-) הִנֹּם:  לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת-בְּנוֹ וְאֶת-בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ." מפסוקים כאלה ניתן להבין שמדובר בטקס התבגרות.

אבל ירמיהו, בפרק ז אומר: לא "וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן-הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת-בְּנֵיהֶם וְאֶת-בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל-לִבִּי."

האם לשרוף הכוונה להקריב או להעביר באש בתור חלק מטקס בגרות.? הדברים לא לגמרי ברורים ודעתי נוטה לעבר התפיסה של טקס התבגרות, מה גם שמספר הפסוקים שבהם מדובר על העברת בנים ובנות באש רב יותר ובולט יותר.

כך או כך, יש רמזים מאוד מעורפלים על קרבן אדם, או ליתר דיוק אב שמעלה קרבן את בנו או בתו כדי לרצות את האל וכדי להשיג השג מדיני או ניצחון במלחמה. נראה שסיפור עקדת יצחק מרמז על משהו מסוג זה: אב מוכן להעלות את בנו לקרבן כדי לרצות את האל. גם סיפור בת יפתח יש בו יותר מרמז:

שופטים יא לד: "וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל-בֵּיתוֹ וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת  וְרַק הִיא יְחִידָה אֵין-לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ-בַת.  לה וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִּקְרַע אֶת-בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי וְאַתְּ הָיִית בְּעֹכְרָי וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל-יְהוָה וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב.  לו וַתֹּאמֶר אֵלָיו אָבִי פָּצִיתָה אֶת-פִּיךָ אֶל-יְהוָה עֲשֵׂה לִי כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ  אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ יְהוָה נְקָמוֹת מֵאֹיְבֶיךָ מִבְּנֵי עַמּוֹן." כדי לנצח את עמון הקריב יפתח את בתו יחידתו. הסיפור יותר ממזכיר את הסיפור מהמיתולוגיה היוונית. התקופה היא אותה תקופה פחות או יותר: לאחר שאגממנון הרג צבי קדוש ביער קדוש של האלה ארטמיס, החליטה זו להענישו, והפסיקה את הרוח ובכך מנעה מספינותיו להפליג לטרויה במהלך מלחמת טרויה. האורקל גילה כי הדרך היחידה לפייס את האלה היא להקריב את בתו איפיגניה לארטמיס. וזאת עשה.

דברים מפורשים נאמרים במלכים ב, ג כו: "וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי-חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה; וַיִּקַּח אוֹתוֹ שְׁבַע-מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב, לְהַבְקִיעַ אֶל-מֶלֶךְ אֱדוֹם–וְלֹא יָכֹלוּ. כז וַיִּקַּח אֶת-בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר-יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו, וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל-הַחֹמָה…"

ברור שני המקרים המרומזים של עקדת יצחק ובת יפתח, עולה כי המספר המקראי רואה בעין רעה ושוללת קרבן בנים או בנות, ורק במקרה של מלך מואב, שאינו "משלנו", הדברים נאמרים באופן מפורש.

שלמה ונשותיו, ג'יובאני בטיסטה ןינצ'י

הנשים נושאות התרבות

בעולם של המקרא, כמו למעשה גם בעולמנו אנו, הנשים הן הבית: הן מחנכות את הילדים, הן מחזיקות את הבית, הן נושאות התרבות, הן העובדות לאלילים הביתיים המבטיחים את שלום הבית. מכאן יצא הקצף של חוג עובדי יהוה נגד נשים נכריות "המחטיאות" את בעליהן.

פרשת פנחס בספר במדבר כה היא הסיפור המכונן העוסק בהשפעה התרבותית של האישה על הגבר ובאיסור גורף על נישואי "תערובת":  וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב.  ב וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן". התגובה קשה וחמורה. כמו תמיד, אלוהים מגיב במוות, הרבה מוות.

שלמה אמנם היה מלך שמצא חן בעיני כותב סיפורי המקרא, אבל גם הוא נפל בשבי תרבויות נשותיו הרבות: מלכים א, ג, א וַיִּתְחַתֵּן שְׁלֹמֹה אֶת-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַיִּקַּח אֶת-בַּת-פַּרְעֹה וַיְבִיאֶהָ אֶל-עִיר דָּוִד עַד כַּלֹּתוֹ לִבְנוֹת אֶת-בֵּיתוֹ וְאֶת-בֵּית יְהוָה וְאֶת-חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם סָבִיב.

מלכים א יא: א וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת וְאֶת-בַּת-פַּרְעֹה  מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת.  במִן-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָמַר-יְהוָה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא-תָבֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא-יָבֹאוּ בָכֶם אָכֵן יַטּוּ אֶת-לְבַבְכֶם אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם בָּהֶם דָּבַק שְׁלֹמֹה לְאַהֲבָה.  ג וַיְהִי-לוֹ נָשִׁים שָׂרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת וּפִלַגְשִׁים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיַּטּוּ נָשָׁיו אֶת-לִבּוֹ.  ד וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת-לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא-הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם-יְהוָה אֱלֹהָיו כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו.  ה וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה אַחֲרֵי עַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִים וְאַחֲרֵי מִלְכֹּם שִׁקֻּץ עַמֹּנִים.  ו וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה וְלֹא מִלֵּא אַחֲרֵי יְהוָה כְּדָוִד אָבִיו.  {ס} ז אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרוּשָׁלִָם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן.  ח וְכֵן עָשָׂה לְכָל-נָשָׁיו הַנָּכְרִיּוֹת מַקְטִירוֹת וּמְזַבְּחוֹת לֵאלֹהֵיהֶן.  ט וַיִּתְאַנַּף יְהוָה בִּשְׁלֹמֹה  כִּי-נָטָה לְבָבוֹ מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּרְאָה אֵלָיו פַּעֲמָיִם.  י וְצִוָּה אֵלָיו עַל-הַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי-לֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא שָׁמַר אֵת אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה.

עזרא ונחמיה הביאו את סוגיית הנשים הנכריות עד לחוק כתוב ששעליו חותמים לכאורה כל העם:  נחמיה י "לא וַאֲשֶׁר לֹא-נִתֵּן בְּנֹתֵינוּ לְעַמֵּי הָאָרֶץ וְאֶת-בְּנֹתֵיהֶם לֹא נִקַּח לְבָנֵינוּ."  אבל חוקים הרי נכתבו כדי לעבור עליהם, וכך מוצא נחמיה: יג "כג גַּם בַּיָּמִים הָהֵם רָאִיתִי אֶת-הַיְּהוּדִים הֹשִׁיבוּ נָשִׁים אשדודיות (אַשְׁדֳּדִיּוֹת) עמוניות (עַמֳּנִיּוֹת) מוֹאֲבִיּוֹת.  כד וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם.  כה וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם וָאַשְׁבִּיעֵם בֵּאלֹהִים אִם-תִּתְּנוּ בְנֹתֵיכֶם לִבְנֵיהֶם וְאִם-תִּשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לִבְנֵיכֶם וְלָכֶם.  כו הֲלוֹא עַל-אֵלֶּה חָטָא-שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּבַגּוֹיִם הָרַבִּים לֹא-הָיָה מֶלֶךְ כָּמֹהוּ וְאָהוּב לֵאלֹהָיו הָיָה וַיִּתְּנֵהוּ אֱלֹהִים מֶלֶךְ עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל  גַּם-אוֹתוֹ הֶחֱטִיאוּ הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת.  כז וְלָכֶם הֲנִשְׁמַע לַעֲשֹׂת אֵת כָּל-הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת לִמְעֹל בֵּאלֹהֵינוּ  לְהֹשִׁיב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת."

כן נשים נכריות – סכנה גדולה לטוהר הגזע של עם ישראל…

תם ולא נשלם, ברוך אל בורא עולם

 

השאר תגובה