חג הפסח – לא מה שחשבתם (1)

בני ישראל עבדו בפרך, משה בתיבה, עשר המכות, יציאת מצרים, קריעת ים סוף, נדודים במדבר, מתן תורה, הארץ המובטחת – כולנו גדלנו על המיתוסים הללו. בגן, בבית הספר, בליל הסדר; הורים, גננות, מורים, משפחה – כולם וכולנו טיפחנו וקידשנו את הנרטיב הזה, והוספנו לו ליל סדר חילוני, קיבוצי, צבאי, אפיקומן, מתנות, "איפה אתה בסדר?" אחד מי יודע? חד גדיא, ועוד כהנה וכהנה וגם כהנה.

אז אפשר בכיף להמשיך עם כל זה, כל זמן שזה לא עושה רע לאנשים (ואני די יודעת שלעתים קרובות כל העסק הזה הוא מעמסה אחת גדולה…), אבל גם צריך לדעת את האמת, אחת ולתמיד.

יהודי מחזיק במצות, ציור של פיליפס אייזיק לוי מתוך "הגדת קופנהגן", 1739

יהודי מחזיק במצות, ציור של פיליפס אייזיק לוי מתוך "הגדת קופנהגן", 1739

חג – חגג

שורש המילה הוא ח-ג-ג. משמעות הפועל "לחוג" היא "לסובב". בני אדם נהגו טקסים שבהם סבבו את המזבח או הבמה מספר פעמים. ממנהג זה הושאל השורש למשמעות המוכרת של חג, חגיגה וחגיגיות. מבחינה זו קרוב השורש ח-ג-ג לשורש ע-ג-ג (עוגה למשל), שגם משמעותו היא עיגול.

במהלך המאות, לאחר הרפורמה של המלך יאשיהו, נוצקה למילה העברית חג משמעות אחת ויחידה – עלייה לרגל. השרש הוא כפול: ח-ג-ג. חוגגים – עולים לרגל. כך בשפה העברית וכך באחות התאומה השמית, הערבית, השרש חגג- פירושו עלייה לרגל ומכאן החג' – עלייה לרגל למכה כדי להסתובב סביב אבן הכעבה.

מכאן, ועל פי ספרי מלכים ב ודברי הימים ב המתעדים את פעולותיו של יאשיהו, נתקבעו שלושה חגים לבני ישראל, כלומר שלושה מועדים שבהם יש לעלות לרגל לירושלים, והם: פסח, שבועות וסוכות. כל יתר הטקסים, כגון ראש השנה, הם מועדים, ולא חגים.

דברי הימים ב, ח, יג: וּבִדְבַר-יוֹם בְּיוֹם, לְהַעֲלוֹת כְּמִצְוַת מֹשֶׁה לַשַּׁבָּתוֹת וְלֶחֳדָשִׁים וְלַמּוֹעֲדוֹת שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת, וּבְחַג הַסֻּכּוֹת.

 

כך היו עולים לבית המקדש. קשת רובינזון (צילום רפרודוקציה: גדי רייז)

כך היו עולים לבית המקדש. קשת רובינזון (צילום רפרודוקציה: גדי רייז)

שלושה מרכיבים

אם נבחן היטב את כל הכתובים העוסקים בחג הפסח במקרא נמצא שיש בו שלושה מרכיבים שעליהם הוא מתבסס: פסח, עומר, מצה.

כל שאר הכיסויים כגון שעבוד מצרים, מעבדות לחירות, עשר המכות – אינם אלא סיפור של הבניית נרטיב לצורך גיבוש אתני ונעשה על ידי גורמים שלטוניים בעלי עניין, כפי שנראה להלן.

כדי שנבין את נושא הפסח, העומר והמצות -עלינו להבין קודם כל את הרכב האוכלוסייה בעולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט.

 

נוודים ויושבי קבע

למשך רוב ההיסטוריה האנושית היו כל בני האדם ציידים ולקטים, אך עם המצאת החקלאות וביות הצמחים ובעלי החיים – המהפכה החקלאית, שהיא אולי המהפכה החשובה ביותר בתולדות האנושות והתרחשה באזור שלנו לפני כ-12 אלף שנים, הפכו החברות האנושיות ברוב חלקי העולם לחברות של רועים ושל עובדי אדמה. השוני בין שני סוגי החברות היה עצום, וגרם לתפיסות שונות בנוגע לדת, פולחן, מנהגי קבורה, צורות בנייה ועוד. עד היום ניתן לראות שוני רב בין חברות נוודים-רועים, במקומות שבהם הן עוד מתקיימות, לבין חברות של יושבי קבע, חקלאים ועירונים. חברות ציידים-לקטים כבר כמעט נעלמו מהעולם, פרט למקומות ספורים באפריקה, דרום אמריקה ואוקיאניה.

צילום: שריאל מינץ

צילום: שריאל מינץ

חברת נוודים (ארץ הישימון), המאורגנת בצורה החברתית של שבטים. הנוודים הם בני אדם שקיומם מבוסס על גידול עדרים. כדי להאכיל את העדרים, הם נודדים אתם ממקום מרעה אחד למשנהו, ועל כן אין להם מגורי קבע. הנוודות היא אורח חייהם של היושבים בערבות ובאזורי ספר, שהם מקומות צחיחים לחקלאות. הנוודים גרים באוהלים, נעזרים בגמלים ובכבשים לצרכים שונים, מתלבשים מצמרם וניזונים מחלבם ומבשרם ומתבואה שהם קונים או גוזלים מן החקלאים ויושבי הקבע.

איסוף אלומות בשדה חיטה. מחוז מאדהיה פראדש, הודו

איסוף אלומות בשדה חיטה. מחוז מאדהיה פראדש, הודו

חברת יושבי קבע (ארץ המזרע), המאורגנת בצורה של יישובי כגון כפרים או ערים ומתקיימת על חקלאות ומאוחר יותר גם על מסחר ומלאכה. בני אדם החלו לתרבת גידולים כגון חיטה ולהיות ניזונים ממנה, ואחר כך גם לסחור בתוצרת החקלאית ולייצר ממנה תוצרי לוואי, ועיסוק זה אילץ אותם לשבת קבע במקום אחד ולהיות משועבדים למחזור הזריעה והקציר.

מציורי התנ"ך: רות מלקטת שיבולים. גוסטב דורה

מציורי התנ"ך: רות מלקטת שיבולים. גוסטב דורה

חומר קריאה מאלף בנושא זה:

עַבּד אלרַחמןַ אִבּן חַ'לדוּן, (1406-1332, מגרב) אקדמות למדע ההיסטוריה, הספר תורגם לעברית על ידי עמנואל קופלביץ ונדפס לראשונה בשנת 1966 בהוצאת מוסד ביאליק. אבן ח'לדון נחשב לאבי ההיסטוריה המודרנית המדעית)

 יובל נח הררי, קיצור תודות האנושות, דביר , תל אביב 2011, בעיקר עמודים 139-81.

 

מאז היווצרות שני סוגי החברות האלה, קיימת איבת עולם ביניהן. המלחמה בין שתי החברות האלה היא על המשאבים להישרדות, המזון והמים. החקלאים מגדלים יבול, הרועים עולים על שדות החקלאים ובוזזים אותם, כך היה וכך יהיה כל זמן ששני סוגי החברות האלה קיימים, עד היום הזה.

התנ"ך שלנו מטיב לשמר את האיבה שבין שני סוגי החברות הללו בעזרת סיפוריו המופלאים, המבטאים מציאות מוחשית בכסות של סיפורים דידקטיים. הסיפור הקדום ביותר הוא כמובן סיפורם של קין והבל (בראשית ד). הבל היה רועה צאן וקין היה עובד אדמה. הבל הקריב לאל מצאנו וקין מפירות אדמתו. האל שלנו אוהב בשר, צמחונות היא לא בשבילו. הוא העדיף את מנחת הבשר של הבל. קין קם על אחיו והרגו. איבת עולם אמרנו כבר? (אם נתבונן היטב בסיפור ובתוצאותיו ההיסטוריות, בסופו של דבר ולמרה האירוניה ניצח קין. הבל מת וכל הצאצאים שקמו לאדם היו צאצאי קין, עובדי אדמה, הוכחה לכך שהתרבות הנוודית נדחקה לשוליים ותרבות הקבע השתלטה על רוב המשאבים).

קין רוצח את הבל, ציור מעשה ידי ברטולומאו מנפרדי, שנת 1600 לערך.

קין רוצח את הבל, ציור מעשה ידי ברטולומאו מנפרדי, שנת 1600 לערך.

מותו של הבל, גוסטב דורה

מותו של הבל, גוסטב דורה

נזכיר עוד שני סיפורים בולטים מתוך רבים במקרא המוכיחים את נצחיות המאבק שהזכרנו: סיפור דינה ושכם בן חמור – מאבק בין הנוודים בני יעקב לבין יושבי העיר שכם (בראשית לד); סיפור מאבקו של גדעון, בן לקבוצת יושבי קבע חקלאים המגדלים חיטה, לבין המדיינים, הנוודים יושבי מדבר ערב, העולים מידי שנה ובוזזים את היבול (שופטים ו-ח).

ועכשיו, אחרי שאנחנו מכירים את מבנה האוכלוסייה באזור אגן הים התיכון, הבה ונעסוק בשלושת המרכיבים שהזכרנו לעיל: פסח, עומר, מצה.

 

פסח

פסח הוא המרכיב המאפיין את האוכלוסייה הנוודית.

כשבודקים את מכלול הפסוקים והקשריהם שבהם נזכר המונח פסח במקרא, מגיעים למסקנה חד משמעית ואינה ניתנת לערעור: פסח פירושו זבח.

זבח פסח של השומרונים  (צילום: יוסי דגן, ועד מתיישבי השומרון)

זבח פסח של השומרונים
(צילום: יוסי דגן, ועד מתיישבי השומרון)

דוגמאות בולטות:

דברים טז, ב: וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, צֹאן וּבָקָר, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.

דברי הימים ב לה, א:  וַיַּעַשׂ יֹאשִׁיָּהוּ בִירוּשָׁלִַם פֶּסַח, לַיהוָה; וַיִּשְׁחֲטוּ הַפֶּסַח, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן.

מי ומתי זובחים צאן בתור מנחה לאל?

הנוודים המגדלים צאן ומכירים את התנהגותם היטב, יכולים לספר לכם שרוב הטלאים נולדים מסוף החורף ועד אמצע האביב, באזור שלנו בסביבות חודש ניסן. בחודש ההמלטות חשופות הכבשים הנמצאות בשדה לסכנות רבות. כבשה מקשה להמליט עלולה למות ללא עזרת הרועה, הולד עלול להיחנק. הטורפים כגון זאבים וצבועים מריחים את ריח הדם ואורבים לטרף. גם גנבים בני אנוש ישמחו לגזול כמה טלאים רכים כאלה. לכן בעל העדר נמצא יום ולילה בשדה, משגיח על עדרו ודואג לכבשיו ולטלאים הרכים. זהו חודש קשה ומתיש לבעל העדר. כדי להיעזר הוא פונה לאל שלו. כל אחד והאל שלו, ומבקש ממנו שישמור לו על עדרו. לנו ידוע שאלים אינם עוזרים בחינם. האלים רוצים תמורה, כל אל והתמורה שמתאימה לו (או האדם שהמציא אותו). לאלים של הנוודים הרועים מתאימה במיוחד המנחה של קרבן טלה. בעל העדר לוקח את הטלה הראשון שנולד בעדרו, זובח אותו ומקריב אותו לאל בתמורה להשגחה ערנית מצד האל. בעל העדר בעצמו חולק עם האל את הקרבן: חלק הוא מגיש לאל ואת הנותר אוכלים הוא ובני משפחתו.

אבל הסכנה לא חלפה עדיין. נוסף לאל שזה אתה קיבל את שכר ההשגחה, מצויים בעולם גם כל מיני כוחות רעים שהאל אינו שולט בהם, שדים ורוחות ומזיקים למיניהם. אלה שוכנים בחושך ונוהגים לצאת בשעות בין הדמדומים, בין חושך לאור, כשהכל לא ברור ומעורפל ולאל אין שליטה בהם. אם המזיק ידע שבעל העדר הקריב קרבן לאל וביקש את השגחתו, ימנע מעצמו עימות מיותר ולא יתקרב לטלה. אבל איך נוכל להביא לידיעתו את העובדה שאכן הקרבנו קרבן לאל?

עבודה לאל - כל אל שהוא. מעשה חטא העגל בציורו של ניקולה פוסאן.

עבודה לאל – כל אל שהוא.
מעשה חטא העגל בציורו של ניקולה פוסאן.

זאת השיטה וזה המנהג: טובלים אצבע בדם הקרבן ומורחים את הדם על פתח הסוכה או האהל. זהו סימן מובהק שהאל משגיח על העדר ואל לו למזיק להתקרב לכאן.

כך נהגו הנוודים במזרח הקדום לאורך אלפי שנים. אין קשר לא לעם ישראל, לא לשבטי ישראל, לא למצרים ולשעבוד, לא לעשר המכות, לא ליציאת מצרים ובוודאי לא להסבר האטימולוגי המבריק שהמציאו המעוניינים:

שמות, יב, כז: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח-פֶּסַח הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר פָּסַח עַל-בָּתֵּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם…"

עומר

עומר הוא המרכיב המאפיין את האוכלוסייה החקלאית היושבת קבע.

 

שעורה

שעורה

פירוש המילה עומר הוא אלומה, אגודת שיבולים לאחר קצירתן. הדגן שהרבו לגדל בארץ ישראל היה השעורה. שעורה יכולה לצמוח גם באזורי בצורת, דלים בגשם, שהחיטה אינה יכולה לצמוח בהם. לכן כשמדברים במקרא על העומר, מתכוונים לאלומת שעורים.

ויקרא, כג, י:  דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ, וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל-הַכֹּהֵן.

קציר תבואה בחג העומר, צולם בקיבוץ גבעת חיים בין השנים 1945-1935

קציר תבואה בחג העומר, צולם בקיבוץ גבעת חיים בין השנים 1945-1935

בארץ ישראל ובמצרים השעורה מבשילה בסוף אפריל – תחילת מאי, לפני החיטה אשר מבשילה מאוחר יותר. בתיאור מכת הברד שהוריד ה' (באמצעות משה כמובן) מספרים לנו שהשעורה והפשתה כבר הבשילו, ולכן נזקו מהברד, בעוד שהחיטה והכוסמת, שהן אפילות (מאחרות להבשיל) לא ניזוקו.

שמות, ט, לא: וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה  כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל.  לב וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ  כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה.

כשהמקרא מדבר על חודש האביב הוא מתכוון לחודש שבו השעורה מגיעה למצב של אביב, כלומר הבשלה, ואפשר כבר לקצור אותה. החודש הזה הוא ניסן, שבו חלה גם ההמלטה של בני הצאן.

דברים, טז, א: שָׁמוֹר אֶת-חֹדֶשׁ הָאָבִיב, וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:

אביב הוא כאמור, מצב של הבשלת השעורה, ולא שם של עונת שנה, כפי שנהוג לחשוב היום.

 

"האביב" מ-1478 של בוטיצ'לי

"האביב" מ-1478 של בוטיצ'לי

ובהערת ביניים: באזור שלנו יש רק שתי עונות שנה מובחנות, קיץ וחורף, ולא כמו באירופה שבה ארבע עונת שנה מובחנות: אביב, קיץ, סתיו חורף. ההוכחה לכך נמצא כרגיל, בתנ"ך שלנו, שמספרי סיפוריו חיו בארץ ישראל והכירו היטב את אופייה ותכונותיה.

בסיפור המבול יוצא נוח מהתיבה ומקריב קורבנות תודה לה'. האל הנרגש מבטיח לנו, לבני האדם כי לא יוסיף עוד להביא מבול על פני הארץ ומוסיף:

בראשית, ח, כב: עֹד כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ  זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ.

והרי לכם סקירה נאמנה של עונות השנה בארץ ישראל: חורף וקיץ, קור וחום, זרע וקציר – לא סתיו, לא אביב.

והאמת היא שאין אצלנו עונות מובחנות עם סימני היכר אופייניים לאביב ולסתיו כמו באירופה. יש רק עונות מעבר קצרות שבהן הקיץ והחורף נלחמים זה בזה ובסוף, לפי תכנית מוגדרת מראש – מנצח האחד.

אז מאיפה החלטנו שיש אצלנו אביב וסתיו? האנשים שעלו מאירופה לארץ ישראל עם ראשית הקמת היישוב ו"תחיית" השפה העברית (היא מעולם לא מתה), נניח כגון אליעזר בן יהודה ואחרים, והכירו עונות מוגדרות באירופה, חיפשו מלים מתאימות לעונות האלה גם בארץ ישראל (התעלמו מהעובדה שאין כאן עונות ברורות כאלה). כדרכם בקודש חיפשו פתרונות בתנ"ך וכדרכם בקודש לא הבינו את ההקשרים. הם מצאו את חודש האביב שהוא ניסן, ובשמחה רבה העניק לעונה את השם אביב.

הם מצאו בשיר השירים את הפסוק הנפלא:

שיר השירים, ב, יא: כִּי-הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר, הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ.

סתיו באנגליה

סתיו באנגליה

הם לא הבינו את נושא התקבולת (מבנה השיר המקראי הקדום: הצלע השנייה של הפסוק חוזרת על תוכן הצלע הראשונה במלים נרדפות, כלומר סתיו הוא גשם, גם על פי הערבית), והעניקו שם לעונה: סתיו.

ונחזור לנושא:

כל מה שסיפרנו קודם על החודש המתיש שעבר על הנוודים לעת ההמלטה, נכון גם לגבי החקלאים בעת עונת הקציר. הרבה סכנות אורבות לשעורה בשדה, החל מסכנות טבע כגון ברד לא צפוי (ראה מכות מצרים), סופת ברק שתכה פתאום ותגרום לדלקה, וכלה מסכנות אדם, גנבים ובוזזים (ראה מקרה גדעון והמדיינים). כל זה מאלץ את בעל השדה לבלות את כל החודש בשדהו, בסוכה, באהל או במלונה, כפי שתיאר יפה הנביא

ישעיהו, א, ח: וְנוֹתְרָה בַת-צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה.

שדה שעורים

שדה שעורים

כדי להגן על שדהו ולהבטיח את יבולו, היה בעל השדה מחלה את פני האל שלו (כל אל שהוא), ומביא לו קרבן ומנחה את אלומת השעורים הראשונה שקצר, הוא העומר. קורבן העומר הובא בט"ז בניסן מראשית הקציר של השעורים, והקרבתו פתחה את עונת הקציר. כך נהגו החקלאים במזרח הקדום לאורך אלפי שנים. אין קשר לא לעם ישראל, לא לשבטי ישראל, לא למצרים ולשעבוד, לא לעשר המכות ולא ליציאת מצרים.

מצה

המרכיב השלישי הוא מעין חולייה מקשרת בין שתי התרבויות השונות. הנוודית והחקלאית.

בחודש ניסן, הוא חודש ההמלטה בצאן וקציר השעורים, הוא חודש האביב, נמצאים הגברים בשדה כל הזמן, ביום ובלילה, ישנים בסוכות ובמלונות ואוכלים לחם שלא חמץ, כי התנאים בשדה אינם מאפשרים להם לאפות לחם כהלכתו.

מצה שמורה שנאפתה בעבודת יד

מצה שמורה שנאפתה בעבודת יד

מצה היא מעין רקיק שטוח, עוגה שטוחה, שלא תפחה ולא החמיצה, והיא נאפית בתנאים ארעיים במהירות, ומספקת את הצורך הבסיסי למזון בשדה.

שמות, יב,לט: וַיֹּאפוּ אֶת-הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ  כִּי-גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם-צֵדָה לֹא-עָשׂוּ לָהֶם.

שמואל א, כח , כד: וְלָאִשָּׁה עֵגֶל-מַרְבֵּק בַּבַּיִת וַתְּמַהֵר וַתִּזְבָּחֵהוּ; וַתִּקַּח-קֶמַח וַתָּלָשׁ וַתֹּפֵהוּ מַצּוֹת.

זהו לחם העוני שאוכלים נוודים וחקלאים בשדה ואותו הכירו היטב כל שוכני האזור, שמהם צמחה לימים תרבות העם היושב בישראל.

 

חצית ים סוף, ציור מאת ניקולס פוסין, 1634

חצית ים סוף, ציור מאת ניקולס פוסין, 1634

יציאת מצרים

אם כך – איך כל התרבות הזאת, של נוודים וחקלאים במרחב של מזרח הים התיכון, קשורה ליציאת מצרים? אז זהו – שהיא לא קשורה.

לקריאת המשך – עברו ל"חג הפסח – לא מה שחשבתם (2)"

השאר תגובה