"הצפון שלנו הוא" ב

ב

בית החינוך בצפון פעל על פי הדגם שהציב הסופר והמחנך הרוסי אנטון סמיונוביץ' מקרנקו בספרו המפורסם "הפואמה הפדגוגית", שראה אור בשנת 1935 והיה ספר חובה לא רק למחנכים אנשי תנועת העבודה אלא גם לילדים חניכי תנועות הנוער. מקימי בית החינוך הושפעו גם מינוש קורצ'ק וגם ממייסדי הסוציאליזם הגרמני פרדיננד לסאל ואדוארד ברנשטיין. מיקומו של בית הספר, בפינת הרחובות פרדיננד לסאל ואדוארד ברנשטיין בתל אביב, הייתה לכן לא רק סמלית אלא גם מעשית. הרעיונות של אישים אלה הנחו את דרכי החינוך וההוראה בגרמניה הסוציאל-דמוקרטית בראשית המאה ה-20 ויובאו לארץ ישראל על ידי אנשי תנועת העבודה שבאו העיקר מגרמניה ומרוסיה.

שדרות קרן קיימת (היום שדרות בן גוריון)

מיקומו של בית הספר נבחר בקפידה. הוא שכן באמצעה של שכונת הפועלים של צפון ת"א שהשתרעה בין רחוב ארלוזורוב לבין שדרות קק"ל (היום שדרות בן גוריון). בית הספר הזה נועד לתת מענה לאוכלוסייה שחיה בשכונת הפועלים: כולם חלוצים שהגיעו לפלשתינה בהשפעת התנועות הציוניות-סוציאליסטיות וכולם פועלים בעלי תודעה סוציאליסטית שעבדו ימים ארוכים. בימים ההם – טרם החינות הממלכתי שחיסל את בתי הספר של הזרמים השונים – הוקם בית החינוך על ידי זרם העובדים וההסתדרות הכללית, ופעל ברוח תנועת הפועלים.

בית החינוך היה כולו קהילה אחת, על מוריו ותלמידיו, קהילה לומדת ומלמדת. הקהילה הזאת קיימה שלוש אגפיות כלליות בשנה. כל המורים וכל התלמידים היו חברים באספה וכולם שווים. יושב ראש האסיפה היה תלמיד מכיתה ח שנבחר על ידי חבריו לכיתה. החלטות האסיפה חייבו את כל הקהילה.

הבניין הישן של בית החינוך. בקומה השלישית בכיתה הימנית, למדתי את כיתות ז, ח

בקהילה היו כמה ועדות: הוועד הפועל, שתפקידו היה להביא בפני האסיפה הכללית נושאים לדיון; היו גם ועדת תרבות, ועדת משמעת, ועדת קרן קיימת. כל הוועדות אוישו על ידי תלמידים שנבחרו על ידי חבריהם לכיתות. לבית החינוך היה עיתון יומי שנקרא "מעשים בכל יום". ועדת מערכת המורכבת מנציגי הכתות השונות (ועדת מערכת של קטנים וזו של הגדולים) היו מרכזים את החומר, עורכים וכותבים .את העיתון היה קורא בקול המנהל אליהו בייליס, כשכל התלמידים יושבים בחדר האוכל בשעת ארוחת הצהריים. אני עוד זוכרת את קולו החגיגי של אליהו, שהיה מכריז "מעשים בכל יום, מס' 35, 35 ימים ללימודים" וקורא בקול את כל הידיעות והחדשות. רק לאחר קריאת העיתון היינו מתחילים לאכול. השולחנות היו ארוכים ומכוסים בשעוונית לבנה. בראש כל שולחן ישב "מחלק" תלמיד מאחת הכיתות הבוגרות שתפקידו היה לשמור על השקט ועל ההתנהגות הנאותה בזמן האוכל. אני זוכרת היטב את הגבינה הלבנה שהייתה מעורבת בבצל ירוק קצוץ. תיעבתי את המאכל הזה. אבל היה צריך לגמור מהצלחת. המחלק היה בא, תופס את הכף שלי ומאכיל אותי בכוח.

ערך העבודה היה ערך מרכזי בבית חינוך. גם המסדרונות קושטו בכרזות המדברות בערך העבודה, וגם הציורים ייצגו אנשים עובדים. יום אחד בשבוע הלימודים היה מוקדש לעבודה. השנה הייתה מחולקת לשלושה שלישים, וכל כיתה הייתה מחולקת לשלוש קבוצות. היו שלושה מקומות עבודה ובכל שליש החליפו מקום, כך שכל הכיתה עבדה בכל מקומות העבודה במהלך השנה. מקום עבודה אחד היה בחקלאות, בשדה. "השדה" הייתה חלקת אדמה גדולה שהייתה שייכת לבית החינוך ושכנה על שפת הירקון. היינו הולכים ברגל מבית הספר ל"שדה" ושם עובדים כל היום בפיקוחו של המורה לחקלאות. ב"שדה" גידלנו ירקות שונים לפי העונה. הירקות האלה היו מובאים למטבח של בית הספר והזינו אותנו יפה. עד הים אני זוכרת את האקליפטוסים הגדולים שצמחו על שפת הירקון ועל שורשיהם העבותים היינו יושבים להפסקת מנוחה בצהריים. גם אריק איינשטיין, שהיה תלמיד בבית החינוך (בכיתה אחת מעליי) זכר היטב את האקליפטוסים האלה והציב להם מזכרת בשירו הידוע:

הירקון והאקליפטוסים

תל אביב גדות הירקון 1950

מילים: אריק איינשטיין
לחן: שלום חנוך

קון, ירקון, ירקון – איי איי איי
שמש צהובה בשמיים
שום דבר לא זז
שקט חם, כבד
שני ילדים יושבים בתוך שורשי אקליפטוס ענק
אקליפטוס ענק
ששותה לרוויה את המים הכחולים
תל אביב, גדות הירקון, 1950

קון, ירקון, ירקון – איי איי איי
שמש צהובה בשמיים
וירוק כהה כהה
ירוק כהה במים
שני ילדים וסירה
והזמן זוחל לאט
שום דבר לא זז
שקט חם, כבד
זוג אוהבים בסירת משוט חוצים בהנאה
בהנאה את המים החולים
תל אביב, גדות הירקון, 1950

קון, ירקון, ירקון – איי איי איי
שמש צהובה בשמיים
וירוק כהה כהה
ירוק כהה במים
שני ילדים וסירה
והזמן זוחל לאט
איי איי איי

 

מקום עבודה שני היה המטבח וחדר האוכל. במסגרת יום העבודה הזה חגרנו סינרים, חבשנו כובעי טבחים ולמדנו לבשל. בזמן ארוחת הצהריים הגשנו את האוכל. אחרי ארוחת הצהריים הדחנו את הכלים. ללמדך שאין עבודה המבזה את עושיה. עבודה היא ערך עליון – כל עבודה. בפתח חדר האוכל היה תלוי גונג. כשהגיעה השעה לארוחת הצהריים היה אחד מהילדים שעבדו במטבח יוצא ומכה בגונג. כך גם הזעיקו לארוחת עשר ביום שישי ולאירועים אחרים שהתקיימו בחדר האוכל.

מקום העבודה השלישי היה תפירה ונגרות. גם הבנים וגם הבנות למדו תפירה ונגרות. אצל המורה פניה למדנו לתפור וגם תפרנו חצאית (הבנות) ומכנסיים קצרים (הבנים) וגם רקמנו (חולצות רוסיות וחולצות תימניות). בנגריה עבדנו עם המורה נוח שלימד אותנו עבודה בעץ ויצרנו הדומים ומתלים.

חולצה רוסית

לצד ערך העבודה היו כמובן הלימודים. המחנך לימד את כל המקצועות הראשיים כמו תנ"ך, ספרות, גיאוגרפיה והיסטוריה. לצדו היו מורים מקצועיים שלימדו אנגלית, ציור, מוזיקה, טבע והתעמלות. השינון תפס חלק גדול מתכנית הלימודים ועד היום אני אסירת תודה על שאילצו אותנו לשנן פרקים שלמים בתנ"ך (שאני זוכרת אותם היטב, ויכולה לצטטם אפילו מתוך שינה), שירים ארוכים של טשרניחובסקי, או להבדיל את לוח הכפל. למדנו היטב דקדוק וניקוד, הקפידו על כתב ידינו ועל עברית תקינה ללא שגיאות. לא יהיה מוגזם אם אגיד שאני זוכרת היטב את לימודיי בבית הספר ובסיס כל ידיעותיי המקיפות הגיע משם, מבית חינוך. ועדת קישוט הבית ספרית היה מכריזה מידי שנה על תחרות הכיתה הנקייה והמקושטת. ועדת קישוט הכיתתית דאגה לכך שנוציא "עלוני קיר", פלקטים שהוקדשו לנושאים כגון שירה: כתבנו חיבורים על האידיליה של טשרניחובסקי "לביבות", העתקנו אותם בכתב יד יפה והדבקנו על בריסטול גדול. את החיבורים עיטרה בת כיתתי יונה לרר, שהייתה ידועה ביכולת הציור שלה. כך הכנו "עיתוני קיר" בכמה נושאים. כמובן שגם הכיתות האחרות עשו אותם דברים והתחרות הייתה תמיד צמודה.

המורה לזמרה, מאיר נוי, שהלחין גם הרבה שירים ידועים, טרח לעשות לנו היכרות קרובה עם יצירות מוסיקליות רבות, ואני זוכרת את "לילה על הר הקרח" של מוסורגסקי, את הסימפוניה מס' 40 של מוצרט. הוא דאג להביא אמנים שינגנו לפנינו. בהתרגשות גדולה קיבלנו את פני יהויכין סטוצ'בסקי שניגן לפנינו בצ'לו שלו.

המורה להתעמלות, שלמה, הקפיד על בגדי התעמלות. אנחנו הבנות לבשנו מכנסיים כחולים קצרים המסתיימים בגומי שהידק את המכנסיים לרגליים. אות הספורט – מטלה שהייתה קשה מנשוא בשבילי. החל מכיתה ו היינו עושים כל שנה את אות הספורט – מספר מקצועות ספורט שהיה צריך להגיע בהם להישגים מסוימים ולפי ההישגים האלה קיבלנו אות ספורט זהב, כסף או ארד. בכיתה ו הצלחתי להשיג ארד. כך גם הכיתה ז. בכיתה ח אפילו ארד לא קיבלתי. את ריצת 60 המטרים והקפיצה למרחק היינו עושים בשדרות קרן קיימת מול ביתו של בן גוריון (לא שידעתי אז שבן גוריון גר שם אבל תמיד ראית את השוטרים הניצבים ליד ביתו). הייתי תמיד מסורבלת ושמנמנה ולכן בריצת 60 המטרים הגעתי תמיד אחרונה. את זריקת כדור הברזל היינו עושים בחולות על יד מחלול.

קפיצה לרוחק, אות הספורט

המורה לטבע, אליהו שאנחנו כינינו אותו שלא בפניו פַּצקֶל, החזיק חדר טבע מלא וגדוש בכל מיני ממצאים מרתקים. שם היינו מקיימים את השיעורים בטבע. אליהו גם לקח אותנו להרבה סיורים בסביבה הקרובה וממנו למדתי על נר הלילה ועל אהל האצבעות, שכיסו בשטיח יפה את חולות שפת הים. הוא היה מורה מסור מאוד לעבודתו, ואני מצטערת להגיד שהצקנו לו ככל שילדים יכולים להציק למורים.

נר הלילה החופי

היה לנו מורה לאנגלית שעלה מדרום אפריקה. למדנו, כמו כל הילדים בארץ מהספרים שממשלת אנגליה הכינה לילידים באפריקה, Reder 1, ולכן כל האיורים בספר היו של ילדים אפריקנים קטנים. אני חושבת שכל הילדים בארץ שלמדו את רידר 1  ידעו להגיד בעל פה את תחילתו של הסיפור הראשון בספר: Aladin and the lamp. היינו מדקלמים אותו בקולי קולות ואפילו רקדנו הורה לקצבו:

Once there was a wizard, He lived in Africa, He went to China, to get a lamp.

למורה הזה קראנו Quiet, כי זאת הייתה המילה שהוא צעק עלינו לאורך כל השיעור, ואתם מנחשים למה.

ההפסקות היו חלק בלתי נפרד מהווי בית הספר. היו עונות של משחקים: עונה של קלאס, עונה של קפיצות בחבל, עונה של ג'ולות, עונה של "אחד באמצע" (או "מחניים הקטן"), עונה של "חמש אבנים", של "חמור ארוך", של "שמות" (משחק כדור) וכמובן עונה (קצרה במיוחד ) של גוגואים. המסתורין הגדול היה מי מתחיל עונה. אבל דבר אחד היה ברור, משהוחלה עונה כולם, אבל כולם, היו משחקים באותו משחק. תמיד הייתה ההתאספות סביב הברזייה, ותמיד היה עץ התות הגדול של השכנים, שרוב ענפיו הציצו מעל חצר בית הספר. מטפסים ויושבים עליו כל ההפסקה. הייתה הספרייה, שבה הייתי מבלה הרבה הפסקות. המורה רבקה הייתה אחראית על הספרייה ואני, תולעת ספרים שכמוני, קראתי את כל ספרי הספרייה חזור וקרוא, שוב ושוב. היה אפשר תמיד לרוץ מהר לחנות צעצועים וממתקים של שמואלי שהייתה בפינת רחוב בן יהודה הסמוכה ולקנות שם פרסים "צבעוניים" לאוסף, או ג'ולות חדשות. האפשרות ההרפתקנית ביותר הייתה לרוץ בהפסקה הגדולה לחולות שבין שכונת מחלול לבין בית הקברות המוסלמי ולשחק שם הקפות.

משחקים בג'ולות

ביליתי שמונה שנים מחיי בבית חינוך בצפון. הוא אלה שנים טובות ויפות. בית הספר הזה הניח בסיס איתן לכל מה שהייתי או עשיתי לאחר מבן. אהבתי את בית חינוך מאוד, את בית הספר, את המורים ואת האווירה. כשהייתי בכיתה ז יצאה גזרה ממשרד החינוך שכל תלמיד חייב ללמוד בבית הספר הקרוב לאזור מגוריו. באותה עת נפתח סניף ממשיך דרך לבית חינוך בצפון – בית ספר הר נבו. הגזרה הייתה שעליי לעזוב את בית חינוך ולעבור לבית ספר הר נבו. אני לא הסכמתי בשום פנים ואופן, בכיתי, ייללתי, צעקתי, התלוננתי ועשיתי לכיולם את המוות. לבסוף נשברו וויתרו לי ואני המשכתי את חוק לימודיי בבית ספרי האהוב, בית חינוך, עד שסיימתי את חוק הלימודים בבית הספר היסודי בכיתה ח.

(המשך יבוא)

השאר תגובה