"הצפון שלנו הוא"  א

 א

כשהגיעה שעתי ללכת לכיתה א, שלחו אותי הוריי לבית החינוך לילדי עובדים ע"ש א"ד גורדון ברחוב לסל 7. למרות שבית הספר הזה היה מרוחק מאוד מביתנו בשכונת הפועלים על ידי הירקון, החליטו הוריי לשלוח אותי למרחקים האלה בגלל העובדה הפשוטה: שניהם עבדו וחזרו מאוחר הביתה. בית החינוך לילדי עובדים ענה בדיוק למטרה הזאת: לספק לימודים וארוחה חמה לילדי עובדים. זה היה בית ספר של תנועת העבודה, בימים שעוד לא היה בהם חינוך ממלכתי. היום, בדיעבד, אני מאושרת שנפל בחלקי ללמוד בבית ספר מבוסס ערכי תנועת העבודה, איכותי ובלתי מתפשר. אנחנו בבית חינוך, היינו לועגים לילדים שלמדו בבית ספר "לדוגמא" שהיה של "בורגנים. הם היו צריכים לקרוא למורה שלהם "המורה" ולקום כשהוא נכנס לכיתה. אנחנו קראנו למורים שלנו בשמותיהם הפרטיים, ולכל כיתה קראו על שם המחנך שלה. מצחיק היה כשהגענו לכיתה ז וקראו לנו "זיין עמנואל" על שם המחנך עמנואל שחראי.

גדלתי בשכונה מרוחקת בשיפולי תל אביב, אחת מ"שכונות הפועלים", ליד הכפרים הערביים שיח' מונס וג'מוסין, לימים וכיום משכנה של אוניברסיטת תל אביב. היינו כמה משפחות יהודיות בשכונה שכולה פרדסים, גבעות, שכנים ערבים, שיירות גמלים עוברות לעתים, כלבים ערביים מסתובבים ברחובנו, תנים מייללים בלילות בפתח דלתנו, ותנשמות (או כמו שקרא להן אבי "ליליות") מקננות בגג ביתנו ומשמיעות טפיחות רגלים מעל ראשינו בכל ערב.

כשחזר משירות של ארבע שנים בהתנדבות בצבא הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה, נעשה אבי נהג מונית. היכרותו עם אנשי בוהמה הסתכמה בהסעות שהיה מסיע מידי פעם את אלכסנדר פן או את חנה רובינא. בילדותו, כך סיפר, למד בבית הספר בתל אביב. שאול טשרניחובסקי, שהיה רופא ילדים, היה עובר מידיי פעם בביקוריו בבתי הספר, בין ספסלי הכיתה ובודק כינים. כשמצא כינים בראשו של ילד, היה אומר:" עזים יש לך בראש, עזים!".

אבל אבי לא למד שנים רבות בבית הספר. כשהיה בן 15 נאלץ לעזוב את הלימודים וללכת לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה. הוא ניסה ללמוד בבית ספר ערב, אבל לא החזיק מעמד כי העבודה גבתה ממנו את כל כוחותיו. לכן היה חשוב לו מאוד שאלמד בבית ספר שבו, ידע, אקבל חינוך טוב וארוחה חמה. בתודעתו ובהכרתו לא היה אבי איש תנועת העבודה, אלא בית"רי מובהק ולימים איש התנועה הרוויזיונסטית, אבל הוא ידע היטב להפריד בין הדברים. כשגדלתי דיי לדקלם  דברים שלמדתי בבית חינוך ואחר כך גם בשומר הצעיר, ניטשו בינינו ויכוחים אינסופיים והעכירו את האווירה בינינו.

הדרך לבית הספר היתה ארוכה. הליכה לתחנה של האוטובוס מספר 13, האוטובוס היחיד שהגיע לשכונה שלנו. נסיעה ארוכה. ירידה בתחנה של שדרות קרן קיימת (היום שדרות בן גוריון) והליכה ארוכה עד לבית הספר. לא פלא שתמיד הייתי מאחרת לשיעור הראשון.

כשהייתי בכיתה א היתה לנו מחנכת יפה וארוכת צמה, שמה היה רות. בשיעור הראשון חכתה לנו הכתובת הנצחית על הלוח "שלום כיתה א". חילקו לכל ילד חצי מחברת (מחברת חתוכה לשניים) ועפרון. ילדי כיתה ב קיבלו את פנינו בהצגה שהתקיימה בחדר האוכל של בית הספר. זאת היתה אופרטת ילדים שכתב לוין קיפניס וביים משה ברקאי, שהיה מחנכי בכיתות ג, ד. ההצגה נקראה "רם איננו קם: זאת היתה מסורת בבית חינוך: ילדי כיתה ב מקבלים בכל שנה את פני ילדי כיתה א בהצגה הזאת. כשהייתי בכיתה ב בצענו אנחנו את ההצגה לילדי כיתה א החדשים. עד היום אני זוכרת את כל ההצגה בעל פה: אמא מנסה להעיר את רם בבוקר, ורם איננו קם. היא קוראת לילדים והם באים ושרים לו: בים בם בים בם בים בם / כל ילד טוב כבר קם. / כל ילד טוב ישן בליל / בבוקר קם הוא לטייל / בים בם בים בם בים בם / ורם איננו קם. אמא קוראת לשוטרים (השוטרים לבושים כובעי נייר מתאימים) והם שרים: תרו תרו תרועה / קומה רמי בוקר בא / די ישנת כל הליל / עד מתי תישן עצל / תרו תרו תרועה/ קומה רמי בוקר בא. ורם איננו קם. אז קוראת אמא למכבי האש (לראשם כובעי נייר הולמים) והם באים ושרים :הנה באים הכבאים הכבאים כולם / אחד נושא צינור ארוך שני נושא סולם / זליף זלוף זליף זלוף / סולם יש מים יש אנחנו מכבי האש / זליף זלוף זליף זלוף. ורם איננו קם. ואז אומרת אמא: יודעת אני מה לעשות. ניגשת למיטה וקוראת בקול: רם! רם! הרוצה אתה ללכת לכיתה א? מיד קם רם מתנער ואומר: לכיתה א? כן אמא. רוצה אני! כל הילדים, השוטרים והכבאים מתפרצים לבמה ושרים ביחד את שיר הסיום החוזר: בים בם בים בם בים בם / כל ילד טוב כבר קם. / כל ילד טוב ישן בליל / בבוקר קם הוא לטייל / בים בם בים בם בים בם / ורמי סוף סוף קם!

בכיתה ב למדנו בכיתת לימודים נפרדת מבית הספר. לא היו מספיק כיתות בבית הספר ולכן הוקצתה לנו כיתה במבנה ליד שכונת מחלול ובית הקברות המוסלמי, ליד הים. המחנכת היתה רחל. מכיתה זו אני זוכרת בעיקר את ההפסקות, שאותן בילינו במגרש חול גדול ליד שכונת מחלול. שם שיחקנו בהקפות בכל הפסקה, ולעתים גם היינו הולכים לבית הקברות המוסלמי או לשפת הים. אני זוכרת אירוע טראגי שקרה במהלך השנה הזאת. היה בכיתתנו ילד שקראו לו דני וינטר. יום אחד התבשרנו שהוא נהרג מפגיעת אבן שזרק על ראשו ילד אחר. היה קשה לעכל את הידיעה הזאת.

את כיתות ג, ד, אני זוכרת בעיקר בגלל המחנך, משה ברקאי, שהיה איש כרסתן ומצחיק. הוא היה הבמאי וכותב המחזות של בית החינוך. אני זוכרת את שיעורי התנ"ך. כשלמדנו את ספר שופטים רצה משה להדגים לנו את נדודי המרגלים של שבט דן. הוא ניצב לפני הכיתה וסיפר: וכך הלכו, הלכו הלכו הלכו הלכו… מעיר לכפר מכפר לעיר.. כל שיעור אתו היה דרמה מומחזת. כשלמדנו את "גלגולו של מעיל" של קדיה מולודובסקה, הוא היה יושב ומציג בפנינו את החייט שתיקן את המעיל: היה מעביר מחט דמיונית על זרועו, מלמעלה למטה ושר: עם המחט, ובלי מחט תופר אני ברוב נחת… וחוזר על המלים ומסלסל אותן ברוב הנאה.

בכל שנה היה בית הספר מעלה הצגה. את ההצגה היינו מעלים באולם של קולנוע מוגרבי. באולם ההצגות התחתון הופיעו במשך השנים תיאטראות עבריים שונים בהם גם הקאמרי. בעלי האולם נתנו לבית החינוך להעלות הצגה פעם בשנה. היטב זכורה לי ההצגה על המעפילים, שמשה ברקאי כתב וביים אותה. כמו תמיד היה מעט טקסט והרבה שירים. בהתחלה יושב דייג על שפת הים ושר: הדייג עוסק בדייג / אין לו קור ואין לו קיץ, / הדייג דג, הדייג דג / דגדג דגיג / לא ייגע דייג לריק לא ייגע לריק. אז באים החלוצים ומקימים את הנמל. אחרי שיש נמל באים המעפילים באניות ושרים: מקצוות תבל הגענו / באנו הנה בהמון / בדמעה משם נמלטנו / ברינה נעלה ציון / ברוכים הבאים ברוכים הבאים.

פעם אחת עמדתי בפתח הכיתה וצפיתי למסדרון לראות אם משה בא. ברגע שראיתי אותו מגיע בקצה המסדרון טסתי פנימה וצעקתי: משה בא, משה בא. הוא נכנס, תפס אותי באוזן וזרק אותי החוצה למסדרון.

בכיתות ה ו, היתה לנו מחנכת, רבקה שרשבסקי. היא היתה המורה והמחנכת האהובה עליי, ואני חייבת לה הרבה. אני זוכרת עד היום את שיעורי הדקדוק. אני חושבת שרק בזכותה אני שולטת בניקוד. רבקה היתה אחראית על ספריית בית הספר. אני הייתי הולכת לספרייה בהפסקה, שואלת ספר, קוראת אותו בזמן השיעור מתחת לשולחן, גומרת והולכת לספרייה בהפסקה הבאה לקחת ספר אחר. בצורה כזאת קראתי את כל ספרי הספרייה כמה וכמה פעמים, חזור וקרוא. רבקה היתה מודעת לעובדת היותי תולעת ספרים והעלימה עין מהתנהגותי הלא מקובלת. אני חייתי את כל גיבורי הספרים שחזרתי וקראתי עשרות פעמים. הייתי טרזן על כל מיליון חלקיו (אדגר רייס בארוז), הייתי רב החובל הטרס במסעו לקוטב הצפוני (ז'ול ורן); הייתי המוהיקני האחרון (פנימור קופר) ומינהה מנהיגת מרד האינדיאנים (אמיליו סלגרי). הייתי הילד ג'ים הוקינס באי המטמון (רוברט לואיס סטיבנסון), אבל גם לקחתי חלק במסע התלאות לאמריקה הדרומית, מסע פוסט (בריאן פוסט), ובמסע המחקר לנחל קופר באוסטרליה (אלן מוראד) לא הזנחתי גם את חסמב"ה שתחילה לצאת לאור בשנים האלה. קראתי כל מילה כתובה. לא רק בספרייה. בכל מקום שהגעתי אליו קראתי כל מה שיכולתי להניח עליו יד. דודתי, אחות אבי, רחל, היתה כמוהו רוויזיוניסטית ובביתה החזיק את כל כתבי ז'בוטינבקי מתורגמים לעברית. קראתי את כולם. היו לה גם כל כתבי שלום עליכם. קראתי את כולם חזור וקרוא. אפילו ספר פיזיקה ישן שהיה מונח בביתה קראתי. אני יודעת היום שהקריאה המטורפת והאובססיבית שלי השאיר לי מטען עצום של ידע כללי ורבגוני.

בית חינוך.. כמה זיכרונות נפלאים יש לי מבית הספר הזה. אין לי ספק שבית הספר הזה, על מחנכיו, המנהל, המורים לנגרות, לציור, לזמרה, לחקלאות – כולם עיצבו אותי לאהבת האדם, לרכישת הידע וטענו אותי במטען של ערכים. בזכותם אני מה שאני היום. בכל יום שישי באנו כולנו עם חולצה כחולה (ואני בהתחלה עם שרוך אדום – המחנות העולים, ואחר כך עם שרוך לבן – השומר הצעיר) והבאנו תרומה לקרן קיימת לקופסה הכחולה. בכל יום ראשון בשיעור הראשון, כל תלמידי בית הספר עם המורים ביחד ישבנו בחדר האוכל ושרנו שירה בציבור, בניצוחו של מאיר נוי, המורה לזמרה, בליווי דף עם מילים לשירים. בכל יום ראשון קיבלנו דף חדש. (כשגמרנו ללמוד בבית חינוך בכיתה ח, קיבל כל אחד מאיתנו אוגדן ובו כל דפי השירים מכל השנה). והיינו מסיימים עם המנון בית החינוך:

"הצפון שלנו הוא,

הפועלים אותו בנו,

בתים מאות כבר נבנו,

מרפאה הנה סדרו,

ועל כולם שלוש קומות

לילדים ולילדות

בית חינוך לילדי עובדים

וגן ילדים!

ילדי הצפון. הי!"

 

 

(המשך יבוא)