הלכה למעשה: פרקי יסוד בחקיקה יהודית – פרק י"ג

פרק י"ג: תשובות הגאונים

תקופת הגאונים, כפי שאנו נוהגים לקרוא לתקופה של השלטון המוסלמי הקדום במזרח, נקראת כך על שם המנהיגים שעיצבו לכאורה את דמותו הרוחנית-תרבותית של עם ישראל, החל מהכיבוש הערבי, באמצע המאה השביעית, וכלה בהתפוררות מוסד הישיבות והגאונות, כתוצאה מנסיבות פנימיות וחיצוניות, בערך בסוף המאה ה-12.

ההנהגה היהודית

בזכות מסמכי הגניזה אנו יודעים היום איך התנהלו חייהם של היהודים תחת שלטון האסלאם. האסלאם העניק להם את הזכות לאוטונומיה והיהודים המשיכו לקיים את ארבע רָשויות השלטון ההיסטוריות שפעלו גם בשלהי העת העתיקה: במזרח (בבל בפי היהודים) פעלו שלוש רָשויות שהחלוקה ביניהן הייתה גיאוגרפית: ראש הגולה, נצר לבית דויד, שהוכר גם בתור ראש היהודים בעיני הח'ליפים העַבּאסים, שלט במרכז בבל. ישיבת סוּרא שבראשה עמד גאון סוּרא, שלטה בדרום בבל. ישיבת פּוּמבּדיתא והגאון העומד בראשה שלטה בצפון בבל. הגאונים היו מקורות הסמכות של רוב הקהילות בעם ישראל, הם פסקו הלכות, ענו על שאלות, חיברו ספרים הלכתיים והיוו מעין הנהגה חברתית ורוחנית לכל עם ישראל. בין שלוש הרָשויות האלה התנהלו מאבקי כוח ושררה בלתי פוסקים, כמו גם בתוך הישיבות עצמן בין כמה משפחות טוענות לשלטון. יש להניח שמאבקי שררה אלה, בצירוף לגורמים אחרים, גרמו לירידת קרנן של הישיבות בעיני העם במהלך המאה ה-11.  במהלך המאות 12-7 התרחשו תהליכים מעניינים בציבור היהודי שחי בקרב עמי האִסלאם. רוב התהליכים היו פועל יוצא ישיר מהשפעת החברה והתרבות האִסלאמיים: התגבשות הקהילות המקומיות, שהיו כפופות למרכזי הסמכות המסורתיים מחד, ופיתחו עצמאות רבה, הן פוליטית והן הלכתית – מאידך; יהודים הגיעו לתפקידי מפתח בממשל המוסלמי על פלגיו השונים, והשפיעו גם על המהלכים הפנימיים בתוך הקהילות; צמחה תנועה חברתית-רעיונית חדשה – הקראות; העימות הפנימי בתוך היהדות והשפעות מכריעות מצד התרבות המוסלמית הביאו לשגשוג רעיוני, פילוסופי, תיאולוגי וספרותי בחברה היהודית; מעמדן של ארץ ישראל וירושלים בקרב היהודים וגם בקרב המוסלמים הביא לשינויי גישה ולוויכוחים פנימיים וחיצוניים.

בראש שתי ישיבות בבל, סורא ופומבדיתא עמדו גאונים. כדי לסבר היטב את האוזן, אני רוצה להדגיש שישיבה לא הייתה בית ספר. לא כמו היום שאנחנו קוראים ישיבה למוסד שמטרתו הוראה ולמידה. היא לא הייתה מוסד אקדמי, היא לא הייתה בית ספר, היא לא הייתה מיועדת להוראה וללימודים. ישיבה הייתה המוסד השופט, המבצע והמחוקק שעמד בראש תחום גיאוגרפי. כמו שציינתי קודם, סורא בדרום עיראק ופומבדיתא בצפון עיראק. האדם שעמד בראש הישיבה כונה בתואר גאון והתואר הזה אינו מעיד בהכרח על היותו של הגאון אדם בעל שיעור קומה, למדני וידעני יותר משל אחרים. זה היה תואר טכני לחלוטין. לישיבה נהגו לקרוא ישיבת גאון יעקב ולכן העומד בראשה היה ראש ישיבת גאון יעקב ובקיצור גאון. התואר גאון הוא ככל הנראה קיצור של "ראש ישיבת גאון יעקב" כאשר מקור התואר בפסוק "יבחר לנו את נחלתנו, את גאון יעקב אשר אהב סלה" (תהלים מז, ה)

מעניין לבדוק איך יכול היה אדם להגיע לעמדה בכירה של גאון. מבדיקת המקורות עולה שמבחינה היסטורית-מסורתי, היו שלוש משפחות או ארבע משפחות מיוחסות, שרק מבניהן היו נכנסים לנתיב הקידום של התארים בישיבה. כל גאון שהצליח לכבוש עמדה כזאת, היה מיד ממנה את בנו, חתנו, גיסו וכל גבר כשיר ממשפחתו, לתפוס מקום בנתיב הקידום, ואם אפשר לשבת בשורה הראשונה של הישיבה, שזאת הייתה הדרך הבטוחה לעלות בדרגה. בכל פעם שגאון נפטר, היה מתנהל מאבק על תפיסת מקומות בין צאצאי המשפחות האלה, ולא תמיד קבעו החכמה והבקיאות, אלא בדרך כלל כוח פוליטי ולובי פוליטי של אנשי כספים שתמכו במועמד זה או אחר. כך התנהלו הדברים בשתי הישיבות וכך התנהלו גם במוסד המסודר לכאורה של ראש הגולה. כמעט ולא היה מעבר חלק של מינוי לראשות הישיבה, וזה תמיד היה כרוך במאבקי כוח.

ציור דמיוני של סעדיה גאון

סדרי הישיבה

על פי תיאורו של נתן הכהן בראש הישיבה עמד ראש הישיבה, הוא הגאון, השני לו היה אב בית הדין של הישיבה, שיחד עם עוד שניים הרכיבו את בית הדין של הישיבה, וכונו בתואר חברים. עם שלושת החברים ישבו בשורה הראשונה מול הגאון עוד שבעה אנשים. תוארם היה אלופים או ראשי כלה. השורה הראשונה נקראה בארמית דָרָא קָמָא – השורה הראשונה. ראש כלה פירושו ראש שורה. מכאן ניתן להבין שהיו שבע שורות, בכל שורה, כותב נתן הכהן, ישבו עשרה אנשים. כל אלוף כזה שישב בשורה הראשונה היה ראש שורה, אחראי על אחת השורות. סך כל אנשי הישיבה על פי נתן הכהן היה בין שבעים לשמונים. תפקידם של האנשים האלה היה להתכנס פעמיים בשנה ולהכין את עצמם במשך חודש מרוכז למשימה שנעשתה בשבוע האחרון של החודש: לענות על כל השאלות שנשלחו מתפוצות ישראל אל הגאון. ההליך הטבעי היה בערך כזה: לכל קהילה בתפוצות היה ראש קהילה, שהיה גם אב בית הדין של הקהילה והלמדן של הקהילה, הידען והבקי. אם אדם היה נתקל בבעיה בכל תחום שהוא, שלא ידע כיצד לנהוג במקרה כזה, היה מפנה את השאלה לראש הקהילה. אם ראש הקהילה היה מספיק בקי כדי לענות לו, נפתרו הדברים במקום. אם השאלה הייתה קשה ומסובכת מידי, היה ראש הקהילה מספק לשואל פתרון זמני, ומריץ שאלה לגאון שלתחומו היה שייך, ומצרף לשאלה גם סכום כסף בתור תרומה לישיבה. את השאלות היו אוספים במשך חצי שנה. הגאון היה מכנס פעמיים בשנה, פעם בקיץ, באלול, ופעם בחורף, באדר, את קאדר המומחים שלו, הישיבה. בחמשת החודשים בין כנס אחד למשנהו, ירחי כַּלָּה כפי שנקראו (משרש כלל, התכללות, האספות, שלמות), היו אנשי הישיבה בבתיהם מכינים עצמם על ידי לימוד מסכתה מסוימת במשנה ובתלמוד, מסכתה שהטיל עליהם ראש הישיבה ללמוד ולהבין.  בירחי הכלה היו אנשי הישיבה מתכנסים בבגדאד, אצל ראש הישיבה ומכינים עצמם למשימה הנכבדת של חקיקה, תשובה על השאלות הייתה למעשה חקיקה. אין לנו מידע על מקום מסוים שבו היו מתכנסים, מבנה או כיוצא בו. אבל נתן הכהן כן מספק לנו מידע בתחום אחר: על פי נתמנו האנשים לשבת בשורה הראשונה, ובכלל בין שבע השורות שהיו לכאורה בישיבה. לי בכלל נראה כל התיאור הזה סכימטי מידי, יפה מידי. נתן רצה לתאר את המוסד בצורתו האידילית. יש להניח שבמציאות לא היו הדברים מסודרים ויפים כל כך. נתן אומר את הדברים בצורה ברורה וחד-משמעית – המקום בשורה הראשונה או בשאר השורות היה ירושת אבות: " וכך היה מנהגם, אם נפטר א(חד) מראשי כלות ויש לו בן הממלא את מקומו, יורש מקום אביו ויושב בו ואפילו היה קטן בשנים… ואין אחד מהם דולג על מפתן חבירו. ואם אינו ממלא מקום אבותיו והוא ראוי לישב באחת משבעה דרי (שורות) ישב בה… ואם יהיה א(חד) מהם מן הז' (שבע) שורות גדול בחכמה מן האחר אין מושיבין אותו במקומו מפני שלא ירשה מאביו, אבל מוסיפין לתת לו יותר מחוקו (שכרו) מפני חכמתו". ייחוס אבות היה אמת המידה הראשונה במעלה, ורק אחריה באה הלמדנות והבקיאות.

תהליך החקיקה

במהלך החודש שבו היו מתכנסים היו עוסקים במסכת שלמדו בבית, מדברים עליה, מלבנים אותה, מפרשים אותה, והגאון היה מקשיב, מתקן ומסכם. אם מישהו מהם נתרשל בתלמודו בבית, היה הגאון גוער בו. ולעומת זאת היה משבח את המבינים והחרוצים. כך היו אנשי הישיבה מכינים את עצמם לקראת עיקר עיסוקם – החקיקה. בשבוע האחרון של החודש היה סופר הישיבה קורא בקול לפני כל הקאדר הזה כל שאלה שנשלחה במהלך חצי השנה האחרונה. אנשי הישבה היו דנים בשאלה ומציעים פתרונות, והגאון מקשיב, ובסופו של דבר מסכם את התשובה ומכתיב אותה לסופר. הסופר היה כותב, הגאון היה חותם על התשובה והתשובה הייתה נשלחת לקהילה. למעשה כל תשובה נענתה והתשובות נפסקו בעזרת עבודת צוות, אבל רק הגאון היה חותם עליהן, והוא היה האחראי לתוכן התשובה, והתשובה נקראה בשמו. וזה היה חוק בל יעבור. לא מדובר פה בדמוקרטיה. מי שכתב את הפסק, מי שחוקק את החוק, מי שתיקן את התקנה היה הגאון, על סמך הדברים שנאמרו מפי 70 האנשים האלה. הוא תיקן את התקנה והוא חתם בה וזאת הספרות שאנחנו נוהגים לקרוא לה שו"ת, שאלות ותשובות. כל קהילה הייתה שולחת עם השאלה גם סכום כסף מסוים. סכומי הכסף האלה נאספו על ידי גזבר הישיבה, ובסוף החודש, לאחר שגמרו לענות על כל השאלות, היו מחלקים את הכסף לאנשי הישיבה וזה היה שכרם על טרחתם שישבו ולמדו כל השנה והכינו את עצמם לבקיאות בהלכה, כדי שהם יוכלו לפסוק פסקים ולחוקק חוקים. הכסף לא חולק שווה בשווה, אלא לכל אחד על פי איכות לימודיו וטרחתו.

פירוש סעדיה גאון לתורה, קטע

סמכות עליונה

זוהי ספרות השו"ת. כינוי לאחת מהסוגות הענפות והפוריות בספרות התורנית, בעיקר בתחום ההלכה. השו"ת מכיל מאגר של שאלות ותשובות הלכתיות, אשר נשאלו על ידי הציבור הרחב, אנשי הקהילות השונות. הקהילות שלחו שאלות, הגאונים ענו תשובות וזוהי היצירה ההלכתית החשובה מאוד שתקופת הגאונים סיפקה לעם ישראל והיא מהווה התשתית הפרשנית להלכה אחרי התלמוד. זוהי הספרות שממנה למד כל עם ישראל איך להתנהג בתקופה שבה אנחנו עוסקים, תקופת הגאונים, כי כל תקופה דרשה את השינויים שלה, את החקיקה שלה, את ההתנהלות שלה. הגאונים סיפקו את הדברים האלה. הגאון, ראש הישיבה, בעזרת אנשים, בעזרת חברי הישיבה, שלט באופן מוחלט בתחום הגיאוגרפי שהיה נתון ברשותו ומילא בתחום הזה את כל שלושת התפקידים, את כל שלוש הסמכויות שדיברתי עליהן. בדיוק כמו ראש הגולה ברָשות שלו, היה הגאון בית הדין העליון לתחום הגיאוגרפי שלו. בית הדין של הישיבה נקרא בָּבָא דִמְתיבְתא (בארמית: שער הישיבה), והוא היה הערכאה המשפטית העליונה ברָשות של הגאון, ולא היה אפשר לערער על פסק דינו. הגאון  היה האיש שאכף את הסמכות, מינה ראשי קהילות ומינה שאר תפקידים לתחום הגיאוגרפי שלו והוא גם היה האיש שחוקק את החוקים, כלומר הוא היה הרשות השופטת, המבצעת, ולהבדיל מראש הגולה גם הרשות המחוקקת לתחום שהיה שייך לו, וכמו שנראה בפרקים הבאים, גם לתפוצות אחרות של עם ישראל. גאון סורא, גאון פומבדיתא וראש הגולה שלטו באופן מוחלט על כל האזור שהיה פעם תחת שלטון פרס והחלוקה ביניהם הייתה גיאוגרפית ואילו על מקומות אחרים כמו יהודי המגרב או יהודי איטליה, התנהל מאבק בינם לבין גאון ארץ ישראל. כך נמשך הדבר החל מהמאה השביעית ועד פחות או יותר המאות ה-12-11 עם עליות וירידות בהתאם למשתנים מסוימים, חיצוניים ופנימיים. נסכם את ההבדלים בין ראש הגולה לבין ראש הישיבה, הגאון: ראש הגולה היה חייב להיות צאצא מבית דוד, קיבל סמכות רשמית על כל היהודים מאת הח'ליפה, ולא עסק בחקיקה בעולם הפנימי של היהודים. ראשי הישיבות לא היו חייבים להיות צאצאים של משפחה מסויימת, אבל כתוצאה של התפתחות היסטורית, היו ראשי ישיבות רק צאצאים של מספר מאוד מוגבל של משפחות, הם היו חייבים להיות למדנים ובקיאים גדולים, אבל ההיסטוריה מוכיחה לנו שלא כולם היו אנשי רוח דגולים, אלא רק כמה מהם בלטו בגדולתם הרוחנית לאורך הדורות. לא היה להם מינוי רשמי מטעם הח'ליפה, אבל הם היו אלה שפסקו פסקים, תקנו תקנות וחוקקו את החוקים לעם ישראל כולו.

ולסיכום

ספרות השו"ת הקיימת לפנינו מתחילה מתקופת הגאונים וכוללת עד היום כ-3000 חיבורי שו"ת, מהם הכוללים מספר כרכים. בראשית ימי השו"ת היו השאלות בעיקר שאלות קצרות ומעשיות והתשובות התבססו בעיקר על התלמוד. בסוף ימי הגאונים, במאה ה-12, הונחו היסודות לשו"ת שעיקרם דיונים הלכתיים, אף שלא הוזנח ההיבט המעשי שלהם.

בדורות הראשונים היו גאוני בבל משיבים את תשובותיהם בעילום שם, וכך צמחה ספרות שו"ת הגאונים שאין לה מחבר מסוים (אף שתשובות רבות ממנה חתומות בשם המשיב), אעפ"כ גם בזמן הגאונים נודעו קבצים נפרדים של תשובות כמו תשובות נטרונאי גאון, ששנא גאון, חנינא גאון, עמרם גאון, סעדיה גאון, שמואל בן חפני גאון,שרירא גאון ובנו האיי גאון  אשר למעשה חותם את תקופת הגאונים.

תקופת הגאונים מתחלקת לשתי תקופות לפי אופי החיבורים שהגיעו לימינו מתקופות אלו. בכללות ניתן להגדיר את התקופה הראשונה כפרק הזמן בו כמעט ולא כתבו ספרים מסודרים אלא רק תשובות לשאלות, בעוד שהתקופה השנייה היא תקופה של פוריות ספרותית (יחסית) וממנה הגיעו לידינו ספרים רבים.

התקופה הראשונה נמשכת בערך עד שנת 750, ומקבילה מבחינה היסטורית-פוליטית לתקופת שלטון בית אֻמָיה. בתקופה זו הבירה של האימפריה הערבית הייתה דמשק. התקופה השנייה, משנת 750-1050, מקבילה מבחינה היסטורית-פוליטית לתקופת שלטון בית עבאס. בתקופה זו בירת העולם הערבי הייתה בגדאד (בבל בפי היהודים) וכבר בסוף המאה התשיעית עברו אליה שתי הישיבות החשובות והעתיקות מהערים סורא ופומבדיתא.

תקופת הגאונים יצרה סוגה ספרותית חדש, ספרות השו"ת. בגלל המרחק הגאוגרפי הגדול בין הקהילות בגולה, המציאות השלטונית המשתנה והקושי להבין את התלמוד שנפוץ ללא פירוש, נתקלו היהודים במקומות פזוריהם בבעיות הלכתיות יום יומיות רבות. את בעיותיהם העלו על הכתב ושלחו אל הישיבות הגדולות בסורא ובפומבדיתא, והגאונים בסיוע חברי  הישיבות שלחו את תשובותיהם בחזרה. באופן הזה נוצרו חילופי מכתבים שיצרו את ספרות השו"ת. בידינו מצויות אלפי תשובות מתקופה זו, ועוד רבות נמצאות כנראה בגניזת קהיר ובגניזות אחרות.

יחד עם מכתבי השאלות שנשלחו אל הגאונים שלחו הקהילות שבתפוצות גם סכומי כסף לקיום הישיבות בבבל. הצלחתם של הגאונים בהפצת התלמוד וההלכה הפסוקה ובהטמעתם בכל תפוצות ישראל הביאה, באופן פרדוקסלי, לירידה בכוחם, עם התפתחותם של מרכזי לימוד במקומות נוספים, כגון קַירַואן בתוניסיה, קורדובה בספרד ומגנצה בלותרינגיה. לכך נוספו שקיעת הח'ליפות בבגדאד, ירידת כוחה הכלכלי של יהדות בבל וגזירות של השלטונות בבבל. כל אלה הביאו לסוף מוסד הגאונות בבבל בסוף. המאה ה-11בערך ומעט מאוחר יותר גם להפסקת הגאונות בארץ ישראל. עם פיזור הסמכות ההלכתית ברחבי העולם היהודי התחילה תקופת הראשונים.

עם הכיבוש הסַלג'וּקי בשנות השבעים של המאה ה-11 והכיבוש הצלבני בסוף המאה ה-11 בא הקץ לישיבת ארץ ישראל בארץ ישראל. עם ירידת הממלכה העַבּאסית במאה ה-12 בא הקץ לישיבות בבל, וכך הסתיימה תקופת הגאונים, כשההנהגה עברה למרכזים מקומיים כמו מצרים, ספרד, צרפת ואשכנז.

עם המצאת הדפוס והדפסת ספרי שו"ת הפכה קטגוריית השו"ת לקטגוריה נוספת בספרות ההלכה היהודית, וארון הספרים היהודי מכיל עשרות רבות של קובצי שאלות ותשובות של גאונים וגם של אלה שבאו אחריהם.

נעזרתי בויקיפדיה

 

 

 

תגובה אחת

השאר תגובה