הלכה למעשה: פרקי יסוד בחקיקה יהודית – פרק ג'

ג. החקיקה בימי שיבת ציון וראשית ימי הבית השני

ספרי עזרא ונחמיה עוסקים במאורעות שהתרחשו ביהודה, ובעיקר בירושלים, בתקופת שלטונה של האימפריה הפרסית. מתוארת בהם התקופה מהצהרת כורש, בשנת 538 לפני הספירה ועד שנת 424 לפני הספירה בקירוב. אז הסתיימה תקופת שלטונו של המלך הפרסי ארתחשסתא הראשון,  ויש לשער שאז, בערך, מסתיימת גם כהונתו השנייה של נחמיה בתור פחה.

ספרי עזרא ונחמיה אינם מכסים תקופה זו ברציפות. ספר עזרא מדווח, לאחר הצהרת כורש, על עליית זרובבל, על פעולות שונות הכרוכות בכך עד לחנוכת הבית השני (515-537 לפני הספירה) ועל עליית עזרא, אך מחנוכת הבית ועד לעליית עזרא (458 לפני הספירה) ישנו חלל בדיווח. המצב דומה לכך ביחס ל-12 השנים שחלפו מגירוש הנשים הנוכריות ועד קריאת התורה וחנוכת החומה, וביחס למעשי נחמיה בשנים שלמן חנוכת החומה עד סוף תקופת כהונתו הראשונה כפחה.

ספרים אלה מדווחים אפוא על פרקי זמן קצרים, האחד – על תקופה של עשרים ושתיים שנים והשני – על תקופה של כשלושים וחמש שנים. עם זאת, הם מהווים מקור עיקרי ללימוד תולדות יהודה בתקופת השלטון הפרסי כולה, תקופה שנמשכה למעלה ממאתיים שנה (332-539 לפני הספירה).

על פי המסורת ובראשית המחקר היתה נטייה לראות בספרים עזרא, נחמיה ודברי הימים ספר אחד שנתחבר על ידי מחבר אחד. אולם גישה אלה שוב אינה מקובלת כיום. הבדלים בשימושי לשון, ובעיקר הבדלים בגישה ההיסטוריוסופית, הוליכו למסקנה שאין לראות את דברי הימים ואת עזרא ונחמיה כיצירה אחת. אף את ספרי עזרא ונחמיה נוטים לראות כשתי יצירות נפרדות.

נראה כי מלכתחילה היו הספרים עזרא ונחמיה נפרדים. סביר להניח, שאחת הסיבות העיקריות לצירופם היא, היות עזרא האישיות המרכזית בספר נחמיה ח. בגלל חשיבותו של עזרא בעיני הסופרים ותלמידיהם נקראו שני הספרים על שמו, וחיבורם יוחס לו (בבא בתרא יד ע"ב).

אך אין ספק ששלושת ספרי ההיסטוריוגרפיה המקראית המאוחרת: עזרא, נחמיה ודברי הימים יש בהם ייחוד. ייחוד זה מתגלה בעיקר ביחס כלפי ערכי אמונה ודת. מן המשקל וההדגשים הניתנים לנושאים מסוימים עולה, כי ספרים אלה מתרכזים במהלכו ובלקחיו של מאבק על צביונו הדתי-רוחני של ישראל, וביתר דיוק של יהודה שלאחר שיבת ציון ושבימי בית שני. בהתאם לכך, מודגשים בספרים אלה אירועים בעלי משמעות ומסר דתיים מובהקים; ובהתאם לכך, ככל הנראה, נעשה בספרים אלה המבחר בין אירועים מדווחים לבין אירועים שאינם מדווחים. הערכים המועדפים במיוחד בעיני המחברים הם אלה המסמלים בצורה מובהקת את התלכדותו ואת גיבוש אחדותו של ישראל סביב אמונתו ודתו: א. הפולחן וכל הקשור בו. ב. ההיבדלות מעמים אחרים. ג. ראיית אירועי ההיסטוריה כמערכת רצופה של שכר ועונש, ובראשם האירועים הקשורים ישירות באחדותו של ישראל, בין שמדובר באירועים מן העבר הרחוק, בין שמדובר באירועים שהם, פחות או יותר, בני זמנו של הדיווח.

לתיאורי האירועים המשרתים את מגמתם של המחברים נוסף בדרך-כלל נופך של זוהר חגיגי, המבליט את התחושה שמדובר במעשים בעלי משמעות סמלית. מגמות אלה עשויות להסביר גם גילויים אחרים המייחדים את ספרי עזרא, נחמיה ודברי הימים: הדגשת לכידותו ואחדותו של עם ישראל סביב אמונתו, אפשר שהיא סיבה עיקרית ל'דמוקרטיזציה' שבתיאורים ובעיקר לפרטים בדבר השתתפות נציגים רבים, התייעצות ונוכחות המונית.

 

גליל כורש- המקבילה הארכיאולוגית להצהרת כורש המקראית

גליל כורש- המקבילה הארכיאולוגית להצהרת כורש המקראית

 

לנחמיה הייתה מטרה להפוך את ירושלים למרכז דתי ולאומי של היהודים. הוא תכנן לבנות את חומות ירושלים, לאכלס אותה בתושבים, לארגן מחדש את עבודת הפולחן במקדש ולבטל את המסחר בשבת בעיר. בניגוד לעזרא שפעל בדרכי שכנוע, נחמיה מנצל את מעמדו כפחה על מנת לנקוט באמצעים מדיניים וכפייתיים כדי להשיג את יעדיו. גולת הכותרת של מפעלי נחמיה הייתה כריתת האמנה על ידי נחמיה, ראשי יהודה והעם לקיים את תורת משה, ברוח פירושיו של עזרא.

 

האמנה

נחמיה הבין שכדי להצליח במפעל הרפורמות שלו עליו לכרות חוזה בין עם ישראל לאלוהיו בטקס מרשים ובהתחייבות ראשי העדה. האמנה שיזם נחמיה אינה אלא אישוש חוקי התורה תוך התאמתם למצב החדש, ואילוץ כל העם להתחייב לקיימם. לצורך זה לא היה על נחמיה לחזור על כל חוקי התורה, שממילא כבר פג תוקפם במהלך שנות הגלות והשהות בבבל, אלא לשים דגש על מטרותיו הפוליטיות-חברתיות-פולחניות, שפירטנו לעיל. כדי להפוך את האמנה ליישומית, היה על נחמיה לנקוט באקט יוצא דופן, מרשים ומאיים כאחד, ואכן, זאת עשה בהצלחה רבה, כמפורט בפרקים ט-י בספרו. הוא כנס את כל יושבי ירושלים, שהם רוב היושבים בפחת יהודה, העמיד אותם נוכח ראשי העדה, הכוהנים והלויים, והא עצמו יצא לנאום לפני העם. בנאומו הוא מזכיר לעם את תולדותיו מאברהם ועד הלום, אבל על פי תפיסת עולמו שלו. הדגש הוא על שלושת האלמנטים של פולחן, התבדלות ושכר ועונש. אם משווי את סיפור התולדות הזה לסיפורי החומש על אותם אירועים, אפשר לראות את ההבדלים הרבים בתפיסת העולם הבאים לידי ביטוי בהם.

אחרי נאום מרשים כזה, כשההמון נתון בידיו כחומר ביד היוצר, (שלא לדבר על הכוח הצבאי הפרסי שהיה בידי נחמיה), נאמרים פרטי החוקים החדשים שעל העם לקבל ולבצע:

*איסור חיתון עם עמי הארץ "וַאֲשֶׁר לֹא-נִתֵּן בְּנֹתֵינוּ לְעַמֵּי הָאָרֶץ וְאֶת-בְּנֹתֵיהֶם לֹא נִקַּח לְבָנֵינוּ" (נחמיה י, לא).

*איסור מסחר בשבת "וְעַמֵּי הָאָרֶץ הַמְבִיאִים אֶת-הַמַּקָּחוֹת וְכָל-שֶׁבֶר בְּיוֹם הַשַּׁבָּת לִמְכּוֹר לֹא-נִקַּח מֵהֶם בַּשַּׁבָּת וּבְיוֹם קֹדֶשׁ" (שם, לב).

*שמיטת קרקעות וכספים בשנה השביעית "ונִטֹּשׁ אֶת-הַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית וּמַשָּׁא כָל-יָד" (שם).

*תקנות לקיום המקדש ומשרתיו (תרומת שליש השקל, קורבן עצים, ביכורים, בכורות, חלה תרומה ומעשרות, שם לג-לח).

כל סעיפי האמנה באים ליישם את תפיסות היסוד של עזרא: מרכזיותו של הפולחן וההתבדלות. אבל כשסופרים את הפסוקים שהוקצו לחוקי ההתבדלות לעומת הפסוקים שהקצו לחוקי המסים לטובת בית המקדש, מבינים מה עומד במרכז התפיסה שמכתיבים נחמיה, עזרא וכל הכוהנים והלויים, כל האליטה: מרכזיותו של בית המקדש ושעבוד מוחלט של כל העם לקיום צרכיו ולצרכי המשמשים בקודש.

חתימה על מסמך מחייב יצרה התחייבות כלפי המשך מפעלו של נחמיה גם לאחר שחזר לפרס. למרות שחלק מהוראותיו לא קוימו לאחר שובו לפרס ולכן נאלץ נחמיה לשוב ליהודה שוב כדי לחדש הוראותיו. נחמיה רצה שהיהודים יחיו לפי רוח חוקי משה, אבל יצר מערכת חוקים המפשרת בין המציאות לחוקי התורה וכוללת מצוות שאינן מהתורה משום שהמציאות לא תאמה את תקופת התורה. מטרתם של עזרא ונחמיה לא הייתה רק לפרש את התורה, אלא הם רצו לכנס את המקורות לספר אחד ולחתום את התורה. על האמנה חתמו 84 ראשי אבות, כוהנים ולוויים.

 

דורה

גוסטב דורה: נחמיה מסיירסביב חומות ירושלים ההרוסות

השאר תגובה