הלכה למעשה: פרקי יסוד בחקיקה יהודית – פרק ב'

ב. חוקי המקרא

מטרת החוק המקראי היתה להסדיר את היחסים שבין אדם לחברו (חוקים אזרחיים), וּלְמַסֵד את היחסים שבין אדם למקום, כלומר, חוקי דת ופולחן. בחוק המקראי אין הפרדה בין המשפט האזרחי לבין תחומי המוסר והדת. בדרך כלל, חוקי התורה משקפים בלשונם ובתוכנם מצב קדום בעם ישראל: משטר שבטי רופף וחיי כלכלה בסיסיים. דיני התורה אינם נותנים תמונה שלמה ושיטתית על המשפט שהיה נהוג אז. על המשפט שנהג בתקופת האבות ניתן ללמוד מתוך סיפורי האבות: דיני משפחה, ממונות, בריתות ועוד. על המשפט בתקופה הישראלית ניתן ללמוד בעיקר מקובצי החוקים.

קבצי חוקים נמצאים בעיקר בחומש, ובו בעיקר ספרי שמות, ויקרא, דברים. חוקים בודדים או סיפורים שעל פיהם הפיקו חז"ל חוקים מצויים גם בספר במדבר. חוקים בודדים אפשר למצוא גם בספרי הנביאים והכתובים אבל הם מעטים מאוד. החוקים המקראיים, על מגוון קבוצותיהם וצורותיהם, מהווים מרכיב חשוב של הפרוזה המקראית. הם תופשים מקום מרכזי בספר התורה ומשולבים במסגרת הסיפור ההיסטורי על ראשית עם ישראל. קשרם של חוקים אלה לסיפור המסגרת עצמו הוא רופף – רק חוקים בודדים קשורים ישירות לסיפור, או לאירוע המשמש מעין תקדים ליצירתם, כמו: דין מקושש העצים בשבת (במדבר, טו, כב-כו), דין נחלת בנות צלפחד (שם, כז, א-יא).

החוקים מרוכזים בעיקר בשני קבצים, האחד בספר שמות והשני בספר דברים. בספר ויקרא נמצאים חוקים המכוונים לכהנים, מעין ספר עזר לכהנים בניהול הפולחן, לבד מפרק יט, שבו יש חוקים המכוונים לכלל, וגם הם אינם חוקים של ממש, אלא יותר בגדר הצהרת כוונות. בשלושת הקבצים מיוחסים החוקים והמשפטים לה', ובאמצעות משה ניתנו לישראל.

קבצים אלה שונים זה מזה בסגנונם, בחלק מנושאיהם ואף ביחסם לעניינים שונים, שהחוקים עוסקים בהם. אולם גם כל אחד מהם כשהוא לעצמו, אינו מהווה קובץ אחיד ומגובש מבחינת מבנהו הפנימי וסדר החוקים שבו, ואף לא מבחינת אופן ניסוחו וצורתו. אפשר לשער, שקדמו להם חוקים בודדים וקבוצות חוקים מצומצמות, שעסקו בעניינים שונים, ובהם משתקפים שלבים שונים בדרך התהוות חוקי ישראל. יש להניח, שחלקם צמחו מתוך מסורות שבעל-פה, טרם שנקבצו יחד לקבצים שבכתב.

עיון בחטיבות החוקים שבתורה, ניתוח החוקים השונים וההשוואה בין חוקים מקבילים שבמסגרת קובצי החוקים הגדולים שבתורה, מצביעים על-כך, שחוקי התורה התגבשו בתהליך מורכב וממושך והם משקפים מגמות היסטוריות וחברתיות שונות ואף מאוחרות יחסית.

הביקורת הספרותית-היסטורית של המקרא אכן הבחינה, מאז המאה השמונה-עשרה, בין שלבים שונים בהתפתחות חוקי התורה מראשית המלוכה ועד לשיבת ציון, ואף הפרידה בין מקורות ספרותיים שונים, המשקפים שלבים אלה. בשלושת קובצי החוקים מופיעים לעיתים חוקים זהים, לעיתים חוקים סותרים או משלימים, ולעיתים חוק מצוי בקובץ אחד אך לא באחר. החוקים מנוסחים על פי שני דגמי יסוד: ניסוח קַזוּאִיסְטִי וניסוח אַפּוֹדִיקְטִי.

החוקר הגרמני אלט (1883 – 1956) הבחין בין שתי צורות יסוד עיקריות של חוקי התורה על פי ניסוחם הסגנוני: החוק הקזואיסטי והחוק האפודיקטי.

החוק הקזואיסטי – זהו חוק מותנה. הוא מפרט את נסיבותיהם של מקרים משפטיים שונים ומציין את הדין בכל מקרה, ומכאן שמו (casus בלטינית מקרה). מבחינה תחבירית מורכב החוק הקזואיסטי ממשפטי תנאי ומשפטי תוצאה. את סגנונם של משפטי התנאי מאפיין השימוש בשתי מילות התנאי "כי" ו-"אם", שימוש המאפשר גיוון המקרים על ידי חלוקתם למקרה ראשי – המוצג על-ידי המילה "כי",  ומקרה משני, המוצג על ידי המילה "אם". משפטי התנאי מגדירים את המקרה המיוחד ומגבילים אותו ביחס לאחרים. משפטי התוצאה מגדירים את המסקנות המשפטיות מן המקרה המתואר.

לדעת אלט, החוקים הקזואיסטיים שייכים לתחום השיפוט התקין ונועדו לספק צרכים של שפיטה מקומית, של השופטים בשער העיר. מערכת כזו הולמת חברה יישובית, ומשקפת ללא ספק, את השלב שלאחר התנחלות בני ישראל בכנען. החוקים הקזואיסטיים עוסקים בעיקר ביחסים שבין אדם לחברו.

החוק האפודיקטי – עיקרו צו מוחלט, והוא מנוסח בצורה פסקנית, ואין בו פירוט כלשהו. לדוגמא: "לא תרצח", "מכה איש ומת מות יומת" (יש המכנים צורה זו של חוק "החוק הבינוני" מכיוון שהפועל מופיע בזמן הווה). המקרה הפלילי והדין גובשו יחד במשפט קצר אחד. החוק האפודיקטי נובע לכאורה מרצונו של ה' ואינו ניתן לשינוי, או להמרה בכופר נפש.

יש הטוענים כי החוק האפודיקטי הוא יצירה ישראלית מקורית וייחודית, בעוד שהחוק הקזואיסטי אומץ מעמים שכנים. לטענתם, מוצאו של החוק האפודיקטי בחברה הנוודית – מדברית, עובדה המסבירה את חומרת דיניו.  הניגוד פנימי והצורני בין שני סוגי החוק מתאים לניגוד שבין שתי אורחות החיים – המדברי מחד, והיישובי בכנען, מאידך. בתהליך ארוך של התמודדות ופשרה אוחדו שתי מערכות החוקים הללו לכלל מערכת חוקים אחת.

לטעמי, החוק האפודיקטי אינו בדיוק חוק, אלא יותר בגדר חוקה. הגדרה עכשווית של חוק אומרת: חוק הוא הוראה רשמית מחייבת, מנוסח בכתב, באופן משפטי אחיד וברור, מחייב את כלל התושבים וניתן לאכיפה. ברוב המדינות, פועלים גופים לאכוף ציות לחוק תוך ענישה המוטלת על הפרתו, על ידי הרשות השופטת.

זוהי אמנם הגדרה עכשווית אבל כוחה יפה בכל התקופות, כלומר, חוק שאין בצדו סנקציה, אין לו שיניים והוא יותר בבחינת משאלת לב מאשר חוק הניתן לאכיפה. הדבר נכון לגבי עשרת הדברות (ההגדרה "עשרת הדברות" היא של חז"ל. במקרא כתוב: שמות כ, א, "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר", ובגירסה המקבילה בספר דברים ה, יח "אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר יְהוָה אֶל-כָּל-קְהַלְכֶם בָּהָר",  לא עשרה ולא דברות). לכן, חוק אפודיקטי מעצם הגדרתו, צו מוחלט, לרוב ללא עונד מוגדר בצידו, כמו בעשרת הדיברות הוא יותר חוקה מאשר חוק. חוקה על פי הגדרתה העכשווית היא מסמך מחייב המגדיר את עקרונות היסוד של המשטר במדינה ואת זכויות אזרחיה. הטקסט של עשרת הזברות מדבר על אופי אידילי של חברה: זוהי החברה שאותה אנחנו רוצים להקים. אין בצד הדברות אכיפה ולכן הם יותר בבחינת משאלת לב. יש בהן גם דברות שאין אפשרות לאכוף אותן כמו ל"א תחמוד".

על פי המחקר, הקובץ הקדום ביותר הוא הקובץ הנמצא בספר שמות, פרקים כא-כג.

משה

משה שובר את לוחות הברית, רמברנדט

  1. חוקי ספר שמות – ספר הברית הגדול, ספר הברית הקטן.

בספר שמות יש שני קבצי חוקים. האחד מכונה במחקר "ספר הברית הגדול" על פי הכתוב בפרק כד, ז: וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. השני מכונה במחקר ספר הברית הקטן.

ספר הברית הגדול,  פרקים כא- כג: עיקר עניינו בחוקים ובמשפטים בסגנון משפטי מובהק, שאפשר לסווגם לפי סדרם: חוקים אזרחיים (כא, א – כב, טז), חוקים מוסריים-חברתיים (כב, כ – כג, ט) וחוקים פולחניים, במיוחד שלוש הרגלים (כג, י -יט).
ספר הברית הקטן, שמות לד יז-כו: חזרה על החוקים הפולחניים.

החוקים של ספרי הברית משקפים חברה שבטית ביסודה ורופפת בארגונה. הדמיון הרב בינם לבין חוקי אשנונה וחוקי ח'מורבי מצביעים על תקופה שבין המאות

12-17, טרם התגבשות המלוכה בישראל. רוב החוקים מנוסחים בסגנון הקזואיסטי, וגם זה מצביע על השתייכותם לקבוצות חוקים שהיו נפוצים במזרח הקדום.

 

 

  1. חוקי ספר ויקרא – ספר כוהנים

כל ספר ויקרא הוא ספר עזר טכני-אידיאולוגי לכהנים, ולמעשה אינו מכוון לקהל הרחב אלא לכהנים בלבד. לבד מספר ויקרא נמצאים חוקי כהנים גם בקובץ הכלול בספר שמות, בעיקר בפרקים כה-לה ו-לח, וכן בספר במדבר בקבצי פרקים כגון א-י, כה-כו, לד-לו. יש דעות שונות במחקר באשר לתאריך התגבשותו של הספר ואיזו תקופה הוא משקף, החל בתקופה המלוכה בישראל (מאות 6-9 לפני הספירה) וכלה בימי גלות בבל (מאות 5-4 לפני הספירה).

הכינוי ניתן לחוקים אלה על שום שעיקר עניינם בסדרי הפולחן ובמעמדם של הכהנים בו. יחד עם זאת, כלולים בהם אף חוקים, שאנו מוצאים להם מקבילות בצורה שונה ובניסוח אחר בספר הברית ובספר דברים. חוקים אלה עוסקים במצוות החלות על כל בני ישראל או על כל איש ואישה מבני ישראל ובחלקם אף במצוות חברתיות-מוסריות, בעיקר בקובץ המכונה ספר הקדושה, ויקרא יט.

 

  1. חוקי ספר דברים – משנה תורה

קובץ זה כולל את החוקים הרשומים בספר דברים, והמרוכזים בעיקר בקובץ הפרקים יב-כו. הכינוי ניתן להם על-פי דברים יז, יח:  וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל-סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם.

חלק מן החוקים מקבילים בתוכנם לחוקים בספר הברית, ואחרים מקבילים בנושאיהם לחוקים בספר כהנים, אולם מצויים גם חוקים, שאינם מופיעים בקבצים האחרים ועוסקים במעמד המלך, הנביא ודיני מלחמה, והם מתייחדים בסגנונם הלקחי ובגישתם ההומנית. החוקים הפולחניים מאופיינים על-ידי הצו החוזר ביחס לריכוז הפולחן "במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם".

תיארוכו של ספר דברים עבר כשלושה שלבים בספרות המחקר:

בראשית המאה ה-19 קבע החוקר הגרמני דה וטה שספר דברים משקף את המאה השביעית לפני הספירה על סמך הנושא של ריכוז הפולחן שהוא מרכזי בספר ומקביל לפרקי ספר מלכים העוסקים ברפורמה של יאשיהו. כביכול יאשיהו חשש מן ההשלכות החמורות של אי קיום פולחן ריכוזי והחליט, בשנת 622 לפנה"ס, על רפורמה בפולחן.

משה וינפלד, חוקר ישראלי זיהה ב-1964 את ספר דברים בתור תעודה בפני עצמה שהתחברה במסגרת רפורמת יאשיהו ותרמה לזיהוי מאפייני לשון ותאולוגיה ייחודיים לאסכולה הדויטרונומיסטית שבה צמח הספר.

בדור האחרון כתב החוקר ברנרד לוינסון מאוניברסיטת מינסוטה שספר דברים מפרש, עורך ומעדכן חוקים קדומים יותר, המצויים בספר הברית (שמות כ"א-כ"ג) כדי להתאים אותם לתפיסה החברתית החדשה של ימי יאשיהו, תקופת המלוכה, ותוך שימוש בכלים משפטיים, הרמונויטיים  וספרותיים.

מכל מקום, לכל הדעות, זהו ספר חוקים המשקף את תקופת המלוכה, תקופה של שלטון ריכוזי, שיש בו מוסדות מינהליים ריכוזיים, ויש בו שאיפה לריכוז השלטון ולריכוז הפולחן, כדי להפוך את החברה ביהודה לחברה הומוגנית ומאוחדת הנתונה לפיקוח מרכזי.

 

השוואה בין שני קובצי חוקים

להדגמת ההבדל בין קובץ החוקים הקדום, השבטי, ספר הברית (שמות כא-כג) לבין

קובץ החוקים המאוחר יותר, הממלכתי, משנה תורה  (ספר דברים). נשווה בין שני חוקים העוסקים לכאורה באותו נושא בדיוק: היחס לעבד העברי (היחס לעבד הנכרי, הקרוי "עבד כנעני" הוא שונה לחלוטין ולא חל עליו כלל השחרור).

 

שמות כא

ב כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם.  ג אִם-בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם-בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ.  ד אִם-אֲדֹנָיו יִתֶּן-לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה-לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ.  ה וְאִם-אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי.  ו וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל-הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם.  {ס} ז וְכִי-יִמְכֹּר אִישׁ אֶת-בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים.  ח אִם-רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר-לא (לוֹ) יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ  לְעַם נָכְרִי לֹא-יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ-בָהּ.  ט וְאִם-לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה-לָּהּ.  י אִם-אַחֶרֶת יִקַּח-לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע.  יא וְאִם-שְׁלָשׁ-אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ  וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף.

דברים טו

יב כִּי-יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ.  יג וְכִי-תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם.  יד הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ  אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן-לוֹ.  טו וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם.  טז וְהָיָה כִּי-יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ  כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת-בֵּיתֶךָ כִּי-טוֹב לוֹ עִמָּךְ.  יז וְלָקַחְתָּ אֶת-הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה-כֵּן.  יח לֹא-יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה.  {פ}

שוק העבדים, גוסטב קלרנס

שוק העבדים, גוסטב קלרנס

השוואה:

תוכן:

בחוק שמות יש הבחנה בין העבד לבין האמה. העבד העברי יוצא בשביעית. האמה אינה יוצאת. הבדל זה נובע מהשימוש השונה בעבד ובאמה. העבד נועד לעבודה, האמה למשכב וללידת ילדים. הכללים לגבי העבד שונים לעומת הכללים לגבי האמה.

בחוק דברים החוק שווה לעבד ולאמה. שניהם אנשים שווי זכויות וחופשיים, וכאשר הם גומרים את שבע שנות עבדותם הם יוצאים לחופשי ללא תנאי. התנאים של העבד ושל האמה שווים.

בחוק שמות העבד יוצא לחופשי ריקם כאשר בא, ללא הכנסה. מצב זה יאלץ אותו כנראה לחזור ולהשתעבד. הוא בא כאשר נכנס: אם בא לבד  יוצא לבד, אם בא עם אישה יוצא איתה, אם בא בלי אישה וקיבל אישה מאדוניו, האישה נשארת רכוש האדון.

בחוק דברים החוק שווה לעבד ולאמה. שניהם יוצאים עם מענק מהאדון שמאפשר להם להתחיל חיים חדשים.

בשני החוקים יש לעבד אפשרות להישאר עבד עולם. אבל הסיבה שונה. בחוק שמות העבד אינו רוצה לעזוב את אשתו וילדיו הנשארים אצל האדון. בחוק דברים הוא בוחר להישאר כי הוא מעדיף את תנאי עבדותו על פני שחרור.

סגנון:

חוק שמות נאמר ללא הסברים אידיאולוגיים או רגשיים. חוק דברים מביא טיעונים אידיאולוגיים ורגשיים לנושא שחרור העבד.

חוק שמות הוא חוק קזואיסטי מובהק, הבנוי במתכונת של כי ואם. ונוסף על כך

החוק בנוי על פי המתכונת הספרותית של נוסחת שלוש +אחד = ארבע. למשל: משלי ל, יח ועוד, בכל הפרק: שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי וארבע (וְאַרְבָּעָה) לֹא יְדַעְתִּים; עמוס, א, ג ועוד בכל הפרק: כֹּה אָמַר יְהוָה עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי דַמֶּשֶׂק וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ;  חוקי המלחמה דברים כ ה-ח; שהם חלק מהנוסחה הספרותית המקובלת של שש + אחד = שבע, למשל: שמות כ, ח – ט, דברים ה, יב-יג: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ; איוב, ה, יט:  בְּשֵׁשׁ צָרוֹת יַצִּילֶךָּ  וּבְשֶׁבַע לֹא-יִגַּע בְּךָ רָע;  שהם חלק מהנוסחה הספרתית שבע, למשל: בראשית מא, ב, ועוד, בכל הפרק: שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר; ויקרא, כג, טו: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. הנוסחאות האלה היו מקובלות בכל ספרות המזרח הקדום.

אוצר המלים בשני החוקים שונה לחלוטין ואיתן גם המשמעויות הנובעות מהן: "עבד" לעומת "אחיך", "חינם" לעומת "ריקם", "וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל-הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם" , לעומת "וְלָקַחְתָּ אֶת-הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם".

לסיכום ההשוואה:

חוק שמות הוא קדום ומשקף חברה שבטית. חוק דברים מאוחר יותר ומשקף חברה ממלכתית וריכוזית.

 

ביבליוגרפיה: יצחק אבישור, מבוא למקרא, האוניברסיטה הפתוחה, 1988

 

 

השאר תגובה