מבעד לעין החתול

מבעד לעין החתול

העטיפה המקורית של מעשה השפחה

שנים נמנעתי מקריאת ספריה של מרגרט אטווד. התקבל אצלי הרושם המוטעה שהיא כותבת מדע בדיוני ואני אינני מחסידות הז'אנר הזה. כל זה היה נכון עד שעלתה על האקרנים הסדרה "סיפורה של שפחה" על פי ספרה של מרגרט אטווד שנקרא בעברית "מעשה השפחה". הסדרה טלטלה אותי והחלטתי שמן הראוי שאקרא את הספר. נדהמתי למצוא אבן חן יקרה: הכתיבה, הסגנון, ההבנה, העומק, הירידה לדקויות אנושיות – כל אלה ועוד. מהרתי לחפש עוד ספרים מפרי עטה ולקחתי לידי את "עין החתול"*.

עטיפת הספר בהוצאה הראשונה

לאחר קריאה של כמה עמודים זרק אותי הספר הרחק אל ילדותי. אמנם הסופרת חיתה בטורונטו שבקנדה, ואני בתל אביב שבישראל, אבל שתינו נראה לי בנות אותו גיל, ועד כמה שזה ייראה מופרך, היא מספרת עלי, על ילדותי, על החוויות הקשות שעברתי אני, על המשחקים ששיחקתי עם חברותיי, על השירים ששרתי, על החלומות שחלמתי. גם אני, כמוה, גזרתי מז'ורנלים שלקחתי מאמי תמונות של שחקני קולנוע והדבקתי במחברת. מוזר, אותם שמות של אותם שחקני קולנוע. גם אני אספתי "זהבים", כלומר נייר כסף שהסרתי מממתקים, יישרתי ושמרתי בין דפי ספר. היא מספרת על ארבע בנות, שהיא היתה הדחוייה ביניהן. אני גדלתי בשכונה שהיו בה חמש בנות, אבל בכל פעם היתה דחוייה "תורנית" אחרת מבין החמש, שעשינו עליה "ברוגז" וקראנו לה "צ'ילבה" ושרנו לה "צ'ילבה מתחנפת, בבית כסא רוקדת". או האפשרות היותר גרועה: "שתקברי בקבר השחור של היטלר". היטלר בכלל היה נוכח הרבה במשחקי הילדות שלנו. היינו שרים: "ממרומים פצצה יורדת / היטלר רץ אל המקלט / ואשתו המטומטמת / עם התחתונים ביד/ במקלט יושבים השניים / היא צועקת אי אי אי / הוא נותן לה בשיניים / היא צועקת עד מתי….."

חמש הבנות מהשכונה

.אני אוהבת את הסגנון היובשני לכאורה שבו מרגרט אטווד מספרת על חוויות קשות ביותר. אני מזדהה איתה כשהיא מבקרת אצל חברותיה ומדברת על האמהות שלהן. את האבות לא הכירה, כי הם היו "בעבודה" וכמעט ולא פגשה אותם. כך גם אני. הכרתי היטב את האמהות של חברותי. כמעט ולא פגשתי את האבות. מוזר עד כמה עולם הילדות שלי ושלה כמעט זהים. השיחות על ענייני נשים, הסודיות שאפפה את הנושאים האינטימיים והניחושים ההזויים שלנו, שכמעט תמיד נשמעו הרבה יותר נורא מהמציאות שאחר כך פגשנו בהתבגרותנו. מרגרט אטווד מתארת בצורה מדוייקת את הילדות, ההתבגרות, בשכונה, בבית הספר, עם המורות, המשחקים בחצר בית הספר, היחסים בין הבנים לבין הבנות. מעניין כל מה שהיה בקנדה היה גם אצלנו באותה תקופה. אז למה אומרים שהיום העולם הוא כפר גלובלי? זה היה כבר אז בשנות הארבעים והחמישים. אנחנו חמש הילדות בשכונה היינו משחקות ב"קתרינה הקדושה". איך הגיעה קדושה נוצרייה, מרטירית מעולם אחר, אל ילדות צבריות, ישראליות יהודיות, אינני מבינה עד היום. וכך היינו שרות בשמחה: קטרינה הקדושה, למי את מתפללת? / לאלוהי ישראל אני מתפללת / הב לי את החרב / הב לי את החרב / מכה ראשונה / קתרינה נופלת / מכה שנייה / קתרינה עוד לא מתה/ מכה שלישית, קתרינה מתעלפת / מכה רביעית / קתרינה עוד לא מתה … וכך הלאה עד למותה הסופי ועליית לשמיים. מי לימד אותנו שיר נוצרי כשר למהדרין, ומהיכן הלהט הזה להרבות בעינוייה של קתרינה המסכנה? ובכלל היינו חפות מכל ידע על אלהים, הוא לא שיחק בחיינו שום תפקיד, אולי חוץ מהשבועה הידועה: "בחיי אדוני בספר התורה, טפו, שפה אני אמות…"

וכך, מבלי משים נזרקתי שבעים שנה אחורה אל ילדותי הנשכחת, תקופה שבימים כתיקונם אינני מתגעגעת לחזור אליה. אבל הספר הזה גרם לי לחזור ולשחזר, לא תמיד בשמחה, את משחקי הילדות והנעורים. משחקים שלרוב השאירו אותי מתוסכלת.

ככה משחקים בקלאס

קלאס: את זה שחקנו בהפסקות בחצר בית הספר. זה היה משחק של בנות, אם כי לעתים גם בנים שיחקו בו. צריך היה למצוא אבן מתאימה, רצוי שבר של מרצפת שיש חלקה. ילד שהחזיק באבן כזאת נחשב כבעל אוצר רב. קודם כל מציירים בגיר אל המרצפות את ריבועי הקלאס. ותלוי איזה קלאס משחקים. בקלאס שרליש, מציירים שמונה ריבועים, ארבעה מצד שמאל וארבעה מימין, הריבועים מסומנים במספרים. אם "אבוד" לך בריבוע בעל מספר מסויים, בתור הבא שלך אתה מתחיל ישר ממנו. אבל גם לזרוק את השיש נכון ולקלוע לריבוע הנכון היה צריך לדעת. מדלגים על רגל אחת ומעבירים בעזרת הרגל את השיש מריבוע לריבוע. היה גם קלאס עם שמיים, שאיפשר מנוחה בין ריבוע ארבע לריבוע חמש במסגרת שנקראה שמיים. אפשר לשחק במשחק הזה שעות. כך שיחקנו מהפסקה להפסקה. השיעורים שבין ההפסקות היו רק מטרד שצריך לעבור אותו בין הפסקה להפסקה. זה היה בעונת הקלאס.

משחקים בקלאס

אחר כך באה עונת החבל. שני ילדים אוחזים בחבל בשני קצותיו ומסובבים אותו, היתר עומדים בתור וכל אחד צריך להיכנס בתור לתוך החבל המסתובב ולשיר את השיר שהחליטו עליו. נניח: צ'רלי צ'פלין קופץ לגובה / צ'רלי צ'פלין לובש כובע / צ'רלי צ'פלין עומד דום / צ'רלי צ'פלין עף לגיהינום, וזה האות לצאת ממעגל החבל המסתובב. אם "אבוד" לך, אתה מחליף את מסובב החבל והוא נכנס לתור הקופצים. ואז כבר שרים: שירלי טמפל קופצת ככה / שירלי טמפל מוצצת אצבע / שירלי טמפל נותנת נשיקה / שירלי טמפל יוצאת לחופשייה. ויוצאים החוצה. המהדרים היו משחקים בשני חבלים כשאחד מסתובב אל מול השני וזה היה הרבה יותר מסובך להיכנס וגם לצאת.

קופצים בחבל

עונת הג'ולות גרמה לכל אחד מאיתנו לגרור עימו כיסים תפוחים ומלאים בג'ולות (או בנדורות). הבנים היו הולכים עם מכנסיים קצרצרים (מכנסי שיבר) והכיסים התפוחים מג'ולות היו משתרבבים מחוץ למכנסיים. ככל שהכיס תפוח ויורד יותר למטה, הרי זה משובח. צריך גם להבדיל בן סוגי הג'ולות. היו "פושטות" והיו "ראסיות", היו "פרפריות" והיו "בומבילות". והיו כל מיני משחקים עם הג'ולות. המשחק הנפוץ ביותר היה קליעה אל ג'ולה. אם היית פוגע בה, היא שלך. אם לא – היא נשארת שם. הכי כיף היה שאחרי שהצטברו שם הרבה ג'ולות שלא פגעו, היית פוגע וגורף את כל הקופה.

בנים משחקים בג'ולות

וחמש אבנים על כל השלבים המסובכים, ומשחק הכדור: לא כלום, לא לזוז, לא לדבר, מחיאת כף, כפליים, יד ימין, יד שמאל, אל החזה, שילוב אצבעות, סיבוב…. שלא לדבר על מחבואים: מי שעומד מאחוריי ומלפני ומצדדיי הוא העומד…אחת שתיים שלוש! "דפקתי אותך". ותופסת. ו"אחת שתיים שלוש דג מלוח…" והמשחק שנקרא "עמודו". אחד זורק כדור למעלה וכולם בורחים. כשהוא תופס את הכדור הוא צועק: עמודו! כולם קופאים על מקומם ואז עליו בזריקה אחת לפגוע במישהו. -פגע – הנפגע זורק את הכדור וצועק עמודו וכן הלאה.

בול לכבוד הגוגואים

אחר כך באה עונת הגוגואים. גוגו זה גלעין של משמיש. היינו אוספים גלעינים של משמישים ומשחקים בקליעה. אבל הכי אהבנו לעשות מהגוגו משרוקית. כל חצר בית הספר או רחובות השכונה נראו אז כמו מפעל ענק. כולם כפופים ומשפשפים בהתלהבות ובדבקות את הגלעין משני צדדיו. מוציאים את התוך בעזרת מסמר (אפשר גם לאכול אותו) ואז שורקים עם המשרוקית שנוצרה.

גוגואים

ויש גם עונת העיגולים מקופסאות סיגריות. היינו אוספים קופסאות סיגריות ריקות, הן היו עשויות מקרטון. מניחים על הציור של הקופסה פקק של בקבוק ומשפשפים. יוצא עיגול קרטון עם התמונה של הסיגריות. היו שוות יותר ושוות פחות. הכי שוות היו קופסת הסיגריות של כאמל, עם ציור הגמל, וסיגריות שעל עטיפה הקופסה היה מצוייר גלגל הצלה עם ציור של מלח באמצע (מי זוכר איך קראו לסיגריות האלה?). היינו עושים החלפות בינינו כך וכך עיגולים פושטים בשביל מלח אחד…

ואם כבר מדברים על אוספים והחלפות, וזה רק הבנות: עונת "הפרסים": ציורים מבריקים של גמדים, פיות, בעלי חיים, סריות שלמות. ואיזה מסחר היה הולך עם ההחלפות של הפרסים האלה (לבטא במלעיל). והיינו מדביקות אותם במחברות ואוספים סריות שלמות של נניח גמדים. והיה לאסוף "זהבים": קולפים מעל הממתק את נייר הכסף שהוא עטוף בו, מיישרים היטב עם הציפורן ושמים בספר. הספרים שלנו היו נפוחים מרוב "זהבים" כאלה. והכי שווים היו ה"זהבים" שעטפו גמדים של שוקולד, או חיות משוקולד.

בואו החלפות

ומה עם שחקני קולנוע, שהיינו גוזרות את התמונות שלהם מכל מיני "ז'ורנלים" ומדביקים במחברת מיוחדת. אבל הבנים לא היו מתעסקים עם זה, ובמקום זה הם היו אוספים כל מיני "קוגלאגרים" ישנים ומרכיבים מכמה לוחות עץ קורקינט עם קוגלאגר.

והיתה עונת החמור ארוך, כל הילדים עומדים כפופים, ראשו של האחד באחוריו של זה שלפניו ויוצרים "חמור ארוך" והאחרים לפי התור צריכים לקפוץ מרחוק ולהתיישב על אחד מהכפופים. והיה אם כל החמור היה קורס ונופל, המפיל נכנס לתוך החמור הארוך והמופל הולך לקפוץ בתורו.

משחק חמור ארוך. מבנה זה של החמור, כשהראש לצד המשתתף שהוא חוליית החמור הקודמת, פחות חזק ממבנה בו ראש המשתתף בין ירכיו של השחקן שלפניו

בעונת המחניים שיחקנו בכדור. שני מחנות, שכל מחנה רוצה להפיל כמה שיותר מהמחנה היריב. זה נקרא "להוריד". הבנים היו "מחממים" כלומר זורקים כדורים שפגיעתם קשה. אם בן לא היה זורק חזק, היו אומרים עליו: "הוא זורק כמו בת". הבנות לרוב היו מתחמקות באלגנטיות מהכדור, הבנים היו תופסים את הכדור. והיתה גם הגירסה של "אחד באמצע". והיתה סטנגה, ולפעמים כשחצר בית הספר לא הספיק לנו היינו הולכים ל"כרם". זה היה שטח חולי גדול וחשוף בין שכונת מחלול שעל הים לבין בית הקברות המוסלמי הנטוש (היום כיכר אתרים) ושם כבר היינו משחקים כדורגל של ממש עם כל המונחים באנגלית שידענו (כי עדיין לא היו מנחים בעברית: גול, קורנר, בק). בדרך כלל רק הבנים שיחקו כדורגל אבל אני הייתי חצי בן, אז גם אני שיחקתי איתם והייתי גאה מאוד שהם נתנו לי להיות בק, למרות שהרבה תועלת לא הבאתי לקבוצה שלי.

מחניים

בחורף, כשירד גשם, מתכנסים אצל אחת החברות ומשחקים ב"רביעיות", או ב"הברות" (ויש שקראו לזה "עץ תלוי"), או ב"להוציא מלים", או ב"צוללות",  או ב"ארץ עיר". או ב"ריכוז" (לימים יקראו לזה "מונופול"), או ב"מלחמה" עם קלפים. והניסוח היה: בואו ריכוז. או בואו שבץ נא, או בואו דוק, או בואו… היו כל כך הרבה משחקים שכל האביזרים שנדרשו להם היו נייר ועיפרון.

דוקים

מכל הסיפורים האלה נשמע שהיתה לי ילדות מאושרת. לא? אז לא! הייתי ילדה כבדה וגמלונית. בכל מה שקשור לספורט ולמשחקי כדור אף פעם לא הצלחתי ממש. כשהיו צריכים לבחור לקבוצות תמיד הייתי האחרונה שנבחרת. בתופסת תמיד תפסו אותי ראשונה. באוספים אף פעם לא הצלחתי להשיג את "הכי שווים", ובחבל תמיד היית נכשלת וגורלי היה תמיד לסובב את החבל ולא לקפוץ. וכך הלאה וכך הלאה. כן, לרוב הייתי אומללה. אבל רק בדבר אחד תמיד הצלחתי: אני הייתי מנצחת בכל החידונים ובשאלות הידע (אז עוד לא קראו לזה טריוויה). הייתי תולעת ספרים ובלעתי כל מילה כתובה וכך הצטבר במוחי ובזיכרון שלי אוסף של המון דברים קטנים ולא ממש נחוצים חיים. בימי הולדת של הילדים מהכיתה תמיד היו עושים חידונים כאלה ואני תמיד, אבל תמיד ניצחתי בכולם. וכך למדתי לדעת שהנשק היחיד שלי עלי אדמות כדי לצלוח את החיים איך שהוא, הוא השכל שלי והזיכרון שלי והידע שלי. לא הייתי יפה. הייתי שמנה, גמלונית, מסורבלת, לא היתה בי שום תכונה גופנית חיצונית מושכת תשומת לב. אבל כשהדברים הגיעו לידע – בזה הייתי הכי טובה.

וכל המחשבות האלה באו והציפו אותי בקריאת הספר הנפלא "עין החתול".

 

 

*מרגרט אטווד, עין החתול, עברית: שלומית אביאסף, כנרת, 1996.

עין החתול הוא סיפורה של איליין ריזלי, ציירת שנויה במחלוקת השבה לטורונטו, עיר ילדותה, לרגל רטרוספקטיבה של יצירותיה. היא מתעמתת בזיכרונה עם חבורת הבנות שהכניסו אותה בסוד יחסי הכוחות רבי-העוצמה של הילדוּת ולעולם החשאי של חברוּת, של הזדקקות ושל בגידה.
עין החתול הוא אלומת אור הנשלחת אל לב המאפליה של הילדוּת. זהו רומן עוצר נשימה, טורד מנוחה, מצחיק ומלא חמלה על אישה המתמודדת עם סבך חייה.

מרגרט אטווד – מלכת הספרות הקנדית – היא סופרת, מסאית ומשוררת מהחשובות בעולם. "זקנת השבט" כמעט בעל כורחה (שכן "כמה אנחנו כמהים לכך, להיעדר עצות!") וכתיבתה היא מופת של זיקוק, דיוק וצלילות משולבים בהומור חריף ובחמלה. אטווד חיברה יותר מ-30ספרי פרוזה, שכמה מהם, דוגמת בז וניאלה והמתנקש העיוור (ראו אור בהוצאת כנרת), הפכו לאבני יסוד בתרבות המערבית. כמו כן פירסמה יותר מ-15 ספרי שירה וכן ספרי ילדים, מאמרים ומסות. היא זכתה בפרס בוקר בשנת 2000 על ספרה המתנקש העיוור, בפרס ארתור סי קלארק לספרות מז'נר המדע הבדיוני וב-2010 בפרס דן דוד המוענק על מצוינוּת ותרומה לאנושות.‮ ‬ מרגרט אטווד נולדה בשנת 1939 באוטווה וגדלה באונטריו ובקוויבק. אביה היה אנטומולוג, והיא בילתה לא מעט בשטחי הפרא של קוויבק. למדה באוניברסיטת טורונטו, ברדקליף ובהרווארד. היא נשואה לסופר גרים גיבסון, ויש להם בת אחת.

 קרדיט:  הספר אמת או חובה – משחקי ילדות שאהבנו, דייויד סלע / הוצאת כתר, מאייר: איתן קדמי.

אתר נוסטלגיהאון ליין http://www.nostal.co.il/Site.asp?table=Terms&option=single&serial=1102&subject=%EE%F9%E7%F7%E9%20%F9%EB%E5%F0%E4

ערכים וצילומים מהויקיפדיה

השאר תגובה