קמצ'טקה – על שלושה ספרים

לא חשובים התקופה או המיקום הגיאוגרפי- הרוע האנושי הוא תמיד זהה

קמצ'טקה – על שלושה ספרים

* קמצ'טקה, מרסלו פיגרס. תרגמה מספרדית והוסיפה אחרית דבר: רינת שניידובר, הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד 2012.
* הדוח של ברודק מאת פיליפ קלודל, תרגם שי סנדיק, מודן, 2009.
* שורף הגופות מאת לדיסלב פוקס, תרגם והוסיף אחרית דבר פאר פרידמן, מחברות לספרות, 2015

בכוח הזרוע או בצורה דמוקרטית – דיקטטורה היא דיקטטורה

קראתי את השורות האחרונות בספר "קמצ'טקה" בהתרגשות הולכת וגוברת. הייתי אחוזת התרגשות כמעט מהמילה הראשונה. לאורך כל הספר הלכו ההתרגשות, ההזדהות, התובנה, הצמרמורות – וגברו. תחושות גופניות של ממש כאלה לא הרגשתי כבר הרבה זמן, למעשה מאז שקראתי את הספר המצמרר "הדו"ח של ברודק"  ולפניו את "שורף הגופות".

אמנם, שני הספרים האחרונים שהזכרתי עוסקים במלחמת העולם השנייה, בשואה, במשטר הנאצי, והספר "קמצ'טקה" עוסק בארגנטינה, בתקופה שבין השנים 1976 – 1983 "המלחמה המלוכלכת", אבל הרוע האנושי הוא אותו רוע בכל מקום ובכל תקופה, והאהבה והחמלה האנושיות, זהות בכל מקום ובכל תקופה.

עוד משותף לשלושת הספרים שהזכרתי היא ההרגשה שהולכת ומתחזקת לאורך כל הקריאה, של המחנק, של האימה, ההולכת וסוגרת על הקורא התמים, שרק רצה לקרוא ספר במנוחה, בלי לחשוד ברע ההולך ומתרגש על גיבורי הספר ועליו עצמו.

תומכי נתניהו ברחבת מוזיאון ת"א
צילום:
גדעון מרקוביץ'

 

אסור להשוות, אומרים לי כל המתונים הנינוחים. אסור להשוות. אצלנו זה משהו אחר. מה שקרה בגרמניה ובאירופה, מה שקרה בארגנטינה ובדרום אמריקה, לא יקרה אצלנו. אנחנו בטוחים בדמוקרטיה שלנו, בליברליות שלנו, בקדושת חיי האדם, ברצון החופשי, בחופש הדעה והביקורת. לא ולא. אצלנו זה לא יקרה. האמנם? אז מדוע אותה תחושת מחנק המלווה אותי כשאני קוראת את שלושת הספרים האלה, מלווה אותי גם כשאני רואה חדשות בטלוויזיה בכל יום?

עטיפת הספר ,שורף הגופות"

שורף הגופות

רומן פסיכולוגי גרוטסקי מאת אחד הסופרים ה'צכים החשובים של המאה הקודמת, לדיסלב פוקס. הספר ראה אור לראשונה בצ'כוסלובקיה בשנת 1967 והוכרז מיד כיצירת מופת. זו פעם ראשונה שספר של פוקס רואה אור בעברית, מה שהופך את צאתו לאור של שורף הגופות לאירוע ספרותי חשוב.
מר קופפרקינגל, עובד הקרמטוריום של פראג, בורגני בעל תחביבים מוזרים מעט, אב אוהב ובעל מסור, לכאורה, כמעט כל אחד מאיתנו. הוא מתחיל להתעמק בדת הטיבטית אבל מפרש את עיקריה בדרכו המיוחדת. בהשפעת חברו שהצטרף למפלגה הנציונל-סוציאליסטית, הופך קופפרקינגל בתהליך איטי ומצמרר, לנציגה של האידיאולוגיה הפשיסטית, לבוגד, למוסר ולרוצח. זהו אזרח רגיל ההופך למשהו אחר. כל זה מתרחש בימים שלאחר הסכם מינכן, כניעת המעצמות, והימים שקדמו למלחמת העולם השנייה. אירועים היסטוריים אלה הם הרקע הכמעט בלתי מורגש מאחורי המטמורפוזה שעובר האזרח הרגיל ההופך להיות "חית אדם". הספר מוביל את הקורא באורח מקורי ומטלטל המותיר אותו עם חווית קריאה בלתי נשכחת.
לרומן מצורפת אחרית דבר מאת המתרגם פאר פרידמן, המאירה את מוטיבים מרכזיים ברומן, וכן את קורות חייו ויצירתו של לדיסלב פוקס עצמו – דמות מסקרנת לא פחות מזו של גיבור ספרו.
לדיסלב פוקס (1994-1923) הוא אחד מן המקוריים בסופריה של צ'כיה במחצית השנייה של המאה העשרים. יצירתו כולה הושפעה מאימת מלחמת העולם השנייה ומן האווירה הקשוחה בבית הוריו (אביו היה קצין משטרה). סגנונו ייחודי המערב את הטראגי בגרוטסקי, רווי הומור שחור שמצליח להסתיר מן הקורא דווקא את הפרטים שנמצאים לכאורה על פני השטח. "שורף הגופות" הוא רומן אימה פסיכולוגי המביא לכדי שלמות את הטכניקה של פוקס. פוקס חוקר ברומן את מקורות הרוע, את המסכות שהאדם עוטה על עצמו, וגורם לקורא לחשוב מחשבות מטרידות על עצמו.

עטיפת הספר "הדו"ח של ברודק"

הדוח של ברודק

כל מי שקורא בספר מבין מיד שמדובר בספר על השואה, אף על פי שהמילה שואה לא מוזכרת בו אפילו פעם אחת (גם לא נאצים או היטלר). האימה הסוגרת על הקורא לאיטה מסתתרת מאחורי אדם אנונימי, כפר אנונימי, אירועים חסרי פרצוף מוגדר.

ברודק, הגיבור המספר, הוא אדם שחי בכפר רחוק ונידח במדינה בלתי ידועה, שכל קורא אינטיליגנטי יזהה מיד שהיא נמצאת באירופה. אדם זר נרצח בכפר. מנהיגות הכפר דורשת מברודק לכתוב דו”ח שינקה את אנשי הכפר מהרצח. מעין "ידינו לא שפכו את הדם הזה". ברודק כותב, במקביל לדו”ח, את האמת על ההיסטוריה של הכפר ועל ההיסטוריה הפרטית שלו. כבר למקרא המלים הראשונות (וגם האחרונות) של הספר, מתחילה הצמרמורת: "קוראים לי ברודק ואני לא אשם". ברור שמחכה לנו זוועה גדולה.

ברודק הוא יתום ממוצא “זר” (חסר שם) שהגיע לכפר בילדותו. בעת המלחמה הגדולה (שלא ננקב בשמה) הוא נלקח למחנה עבודה. שם התעללו בו עד שאיבד כל צלם אנוש. כנגד כל הסיכויים הוא הצליח לשרוד את המלחמה וחזר לכפר שלו. אנשי הכפר נושאים בסודות משותפים. אנשי הכפר היו קורבנות ותליינים כאחד, והם נושאים את סבל היותם קרבנות ואת רגשי האשמה על היותם התליינים. האימה והזוועה סוגרים על ברודק ועל הקורא לאט וחונקים אותו ואת הקורא עד שאין הם יכולים יותר, כפי שהפיתון חונק את קורבנותיו.

הניתוח המדויק של ההתנהגות האנושית, שמתגבשת מתוך יחידים והופכת להמון, מבלי לנקוב בשמות המתבקשים, גרמנים או צרפתים, גורם לקורא לחשוב "מה אני הייתי עושה", ולא תמיד נעים לעמוד מול מראה שכזאת.

פיליפ קלודל  1962, סופר ובמאי קולנוע צרפתי. במקביל ליצירתו, הוא גם מרצה לספרות באוניברסיטת ננסי בצרפת. ספרו הידוע ביותר של קלודל הוא "הנפשות האפורות", שזכה במספר פרסים צרפת שוודיה ותורגם לשפות רבות, בהן עברית. הספר השיב לתודעה הספרותית את המתיחות הצרפתית-גרמנית של מלחמת העולם הראשונה. יחד עם מישל וולבק, פיליפ קלודל הוא הסופר הצרפתי העכשווי הכי מוכר בארץ. קלודל ביקר בישראל ב-2017.

עטיפת הספר "קמצ'טקה"

קמצ'טקה

יש המתייגים את הספר הזה בתור רומן חניכה. אבל הוא הרבה מעבר לכך. אדם מבוגר מספר זיכרונות מימי היותו בן עשר. הסיפור, שסופו ידוע כבר מתחילת הספר, נע קדימה ואחורה בזמן. השילוב הזה, של תום ילדות עם ראיית העולם המפוקחת של המבוגר מנוצל היטב בידי הסופר, מרסלו פיגרס, והוא מהצליח במשימה המורכבת של תיאור ילדות בצילה של מציאות קטסטרופלית הפולשת אל תוך הילדות, ומשנה את כל סדר החיים הרגיל, שבו ילדים הולכים לבית הספר, משחקים עם חבריהם ומנסים להבין את העולם שסביבם מתוך ילדותם חסרת הדאגה.

הילד בן העשר, עם אחיו הקטן המכונה "צוציק", עם אביו ואמו, שחיו בבואנוס איירס, נאלצים לרדת למחתרת בתקופת "המלחמה המלוכלכת". כך כונתה תקופת הטרור שננקט נגד אלפי פעילי שמאל, פעילי איגודי עובדים, מהפכנים, סופרים, אנשי רוח ואנשים מן השורה, בחסות הממשל הצבאי בארגנטינה, בין השנים 1983-1975. המבוקשים היו נעצרים ברחוב, בבתיהם או בכל מקום אחר. לאחר מכן הם היו מועברים למרכז מעצר סודי (מעריכים כי פעלו כ-340 מרכזים כאלה ברחבי המדינה), שבו היו מוכים ומעונים, בחלק מהמקרים עד מוות. חלק גדול מהעצורים נרצחו; שיטות הרצח היו מגוונות.

המשפחות לא קיבלו אף נתון על מקום הימצאם או מצבם של יקיריהן. התופעה כונתה "היעלמות" בעקבות דבריו של הגנרל חורחה רפאל וידלה, שהיה הנשיא בין השנים 1976 ו-1981, והאחראי הראשי לכל התקופה האיומה, בראיון: "זו חידה, הם אינם חיים ואינם מתים… הם נעלמים".

פסל ה-Pirámide de Mayo ב-Plaza de Mayo (כיכר מאי) שבבואנוס איירס, מכוסה בתמונות הנעלמים. דצמבר 2004.

מספרם המדויק של הנעלמים אינו ידוע. עם כינון הדמוקרטיה בארגנטינה הוענקו פיצויים למשפחות של 9,089 אנשים, אולם מספר הנרצחים בפועל היה כנראה גבוה יותר. עד היום, משפחות רבות אינן יודעות מה עלה בגורל יקיריהן, וארגונים שונים, כמו "אמהות כיכר מאי" ו"סבתות כיכר מאי" מחפשים מידע לגבי הנעלמים. ילדיהם של העצורים, שנולדו במעצר, הועברו בדרך כלל למשפחות אחרות. במקרים רבים, היו אלה אותן משפחות של אנשי הצבא שעינו ורצחו את הוריהם. מעריכים כי כ-1,500 מבין עשרות אלפי הנעדרים הם יהודים. שיעור היהודים בקרב הנעדרים עולה בהרבה על שיעורם באוכלוסייה.

קמצ'טקה אינו כולל תיאורי אלימות קשה, או סיפורים מזעזעים אך האימה נמצאת בכל דף. כשילד קטן מתאר בתמימות את הסתודדותם של הוריו, את הבריחה באמצע הלילה מביתם הרגיל והנוח לאזור פרברי בבית נטוש, ואת היעלמותם של דודים שפעם היו באים לבקר ולא באים יותר, האימה והזוועה הולכים וסוגרים על המשפחה ועל הקורא עד הסוף הידוע מראש והבלתי נמנע.

משחק הקופסה סיכון (risk)

בקרב קוראים שאינם מתמצאים במשחקים עכשוויים, מעורר שם הספר תמיהה. השם קמצ'טקה חוזר ופעמים רבות בספר. הילד ואביו נהגו לשחק במשחק סיכון .(Risk)  זהו משחק לוח מבוסס תורים, המיועד לשניים עד שישה משתתפים. המשחק מתרחש על מפת העולם, המחולקת לארבעים ושתיים נחלות. כל שחקן שולט במדינות מסוימות ועליו להילחם בעזרת צבאותיו בשחקנים האחרים. מטרת השחקן היא כיבוש העולם או השלמת משימה שקיבל בתחילת המשחק. הקרבות מתבצעים על ידי הטלת קוביות. קמצ'טקה  למעשה היא חצי אי במזרח הרחוק הרוסי, מקום נידח ושומם. איש אינו רוצה לכבוש את המקום, וככזה הוא מהווה מקום מפלט לנפשו התמימה של הילד. היא המקום המאפשר לך להתמודד עם עצמך, לנהל את מאבקך הפנימי ומאפשר להתמודד עם העולם הצובא עליך מבחוץ ומבקש את נשמתך.

הספר "קמצ'טקה" יצא לאור בספרדית בשנת 2003, המחבר מרסלו פיגרס נולד בבואנוס איירס ב-1962, סופר ותסריטאי עטור פרסים. הספר היה לרב-מכר בעולם הדובר ספרדית, ואף עובד לסרט שהיה מועמד לפרס האוסקר.

דיכוי הפגנה
צילום: איי פי

הדיקטטורה, בין אם תעלה לגדולה בכוח הכידונים או בתמיכתן של קבוצות אוכלוסיה חזקות יותר או פחות, לעולם תהיה דיקטטורה. דמותה של דיקטטורה היא של מגף הרומס פני אדם, לנצח.

 

 

נעזרתי

באתרים מהויקיפדיה

באתר "קורא בספרים" של ירין כץ

באתר של גלעד סרי לוי, "ספר, חברה, תרבות"

 

 

השאר תגובה