א. בית קדרות

צ'רלס דיקנס, בית קדרוּת (מאנגלית: אמציה פורת), אחרית דבר מאת: גליה בנזימן, כרמל, ירושלים, 2013 תשע"ד, שני כרכים.

ב. התחייה

לב טולסטוי, התחייה (מרוסית: דינה מרקון), אחרית דבר מאת: ולדימיר פפרני, כרמל, ירושלים, 2012 תשע"ב, 435 עמ'.

ג. נפשות מתות

ניקולאי ו. גוגול, נפשות מתות. (מרוסית: רנה ליטוין). נוסח סופי של התרגום ואחרית דבר: מנחם פרי, הספריה החדשה, תל אביב, 1013 תשע"ג, 496 עמ'.

 

על הסופרים (לפי סדר כרונולוגי)

 ניקולאי וסילייביץ' גוגול  (20 במרץ 1809 – 21 בפברואר ‏1852) סופר ומחזאי רוסי, יליד אוקראינה, מגדולי הסופרים הרוסים בכל הזמנים.

צ'ארלס ג'ון הפם דיקנס  Charles John Huffam Dickens;   (שבעה בפברואר 1812- 9 ביוני 1870), סופר, עיתונאי ושחקן תיאטרון אנגלי בתקופה הויקטוריאנית.

לב ניקולייביץ' טולסטוי ׁׁ(9 בספטמבר 1828- 20 בנובמבר 1910), סופר והוגה רוסיה, שנודע בזכות שורה שליצירות מופת, שהמוכרות בהן הן "מלחמה ושלום" מ-1869 ו"אנה קרנינה" מ-1877, המהוות את שיאו של הרומן הריאליסטי.

 

סיימתי נפעמת לקרוא את "בית קדרות" ורציתי להביע את דעתי על הספר. במחשבה שנייה ושלישית ורביעית, נתתי דעתי על כך שבשנים האחרונות התעשר מדף הספרים הקלאסיים המתורגמים לפחות בשלושה ספרי מופת שלידתם במאה ה-19. מבין השלושה, בית קדרות הוא היחיד שמתורגם לראשונה לעברית. השניים האחרים כבר תורגמו מספר פעמים, אך תורגמו מחדש לאחרונה בתרגום עכשווי ורענן. עם צאתם לאור בתרגום חדש, קראתי את שלושתם כמעט האחד אחרי השני, והתרגשתי לראות, שלמרות העובדה, ששניים מהסופרים רוסים והאחד אנגלי – רב הדמיון ביניהם, והם עוסקים באותן שאלות של החברה ותחלואיה.

אפשר לדבר רבות על גיבוריהם של הספרים האלה ולנתח את דמויותיהם באיזמל מנתחים דק מן הדק. כבר עשו זאת לפניי לא אחד ולא שניים, וכולם טובים ממני. אבל בעיניי הגיבור המרכזי של שלושת הספרים האלה היא החברה, אם באנגליה ואם ברוסיה. למרות השוני הרב במנטליות, במנהגים, בשפה, בדת, ובכל דבר אחר שמאפיין בני אדם, כל כך רב הדמיון בין הגיבורים המרכזיים של שלושת הספרים: החברה, ובעיקר מערכת המשפט שלה.

א

באלף עמודיו בשני החלקים פורש דיקנס דיוקן של החברה האנגלית בשנות השלושים והארבעים של המאה ה-19 (הרומן ראה אור ב-1852-1853), כשהוא מעצב בווירטואוזיות עשרות דמויות מכל המעמדות, מהדלים שבדלים ועד בני האצולה המורמים מעם. כל הדמויות האלה מתפתלות, מסתבכות, יוצאות ונכנסות בקשרים ובקשרי קשרים. לעתים קשה לעקוב אחרי כל אחד מהם ולזכור מה עניינו לכאן ומה הוא עושה שם. בסופו של דבר בא הכל על מקומו בשלום (או לחלופין – במוות). את כל זאת הוא עושה כדי למשוך את הקוראים ולרתק אותם לנושא המרכזי: מערכת המשפט האנגלית, מערכת צינית ואכזרית שכל מטרתה להעסיק עובדים ולספק להם פרנסה על חשבון בעלי הדין האומללים. מערכת שההליכים בה הופכים לחזות הכל ולמטרה העיקרית, ולצדק אין משמעות כלל. רק עוד ניירת ועוד הוצאות לפסוק, ועוד דיונים מלומדים. כל פרשה וכל תביעה נמשכות שנים על גבי שנים. הצדדים המחכים לפסק הדין מתבגרים, מתחתנים, מביאים ילדים, מתים, ועדיין הדיונים נמשכים ונמשכים, ומפרנסים קהל גדול של עורכי דין, שופטים, תובעים, לבלרים, וסוחרים, ואולי כנראה כך היה וכך יהיה לעולם בכל חברה ובכל אתר? די מייאש.

אבל דיקנס עושה זאת בדרכו הדיקנסית המושחזת, ולמרות כל התיאור המייאש אנחנו הקוראים איננו יכולים של לחייך או אפילו לצחוק למקרא פיסקה שנונה במיוחד, או לתיאורה של דמות נלעגת במיוחד. מן הצד האחר, כשדיקנס אוהב את גיבוריו הטובים, לפעמים הוא קצת מגזים ברגשנות אוהבת שהוא מייחס להם או עוטף אותם בה. אבל חסרונותיו הפעוטים של דיקנס בתור סופר בטלים בששים לעומת יכולתו הוירטואוזית.

דיקנס מספר את סיפורו בשני קולות עיקריים: המספר היודע כל מחד, ואחת מגבורות הספר: אסתר סומרסון – מאידך. בצורה כזאת הוא מצליח להעביר לפנינו תזמורת שלמה של קולות משנה ומלווים, ססגוניים וקולניים, טובים ורעים. אצל דיקנס הטובים הם טובים והרעים – רעים. אי אפשר לטעות בהם. גם תיאוריהם החיצוניים והבגדים שהם לובשים מוסיפים להגדרתם המאוד מדוייקת.

נכון כי חלק גדול מהדמויות של דיקנס הן בעלות מניירות קבועות, של דיבור או התנהגות. הן דמויות שטוחות ובלתי משתנות. אבל רב-אמן כדיקנס מצליח לגרום לנו להכיר אותן לעומק, למרות שטחיותן לכאורה.

ספר מורכב, גדול, לעתים גדול מידי, לעתים מעט מייגע. צריך כוחות כדי לצלוח אותו, אבל המאמץ כדאי, ולו רק כדי להכיר את תמונת עולמה של החברה האנגלית במאה ה-19.

 

ב

שלושה רומנים כתב לב ניקולאייביץ' טולסטוי בימי חייו, אך רק שניים נחשבים לפסגה ספרותית: "מלחמה ושלום" ו"אנה קרנינה". השלישי, שיצא לאור בשיא פעילותו כהוגה ומורה רוחני, העפיל בתפוצתו על הראשונים בזמנו, אך לא צלח את הקנוניזציה המודרנית של יצירות המופת הגדולות: "התחייה", שיצא לאור ב-1899 (אחרי שעבר יותר מ-400 תיקוני צנזורה על ידי הרשויות, ופורסם בגרסתו המלאה ברוסיה רק ב-1936).

"טולסטוי נגד רוסיה", כך ניתן לקרוא לרומן הגדול האחרון של טולסטוי, שתורגם כעת מחדש לעברית. ביצירה יוצאת הדופן הזו, שראתה אור במקור ב-1899 ועוררה סערה גדולה, לקח על עצמו הסופר הנודע משימה אדירה: הוקעת תרבות שלמה ביצירה ספרותית אחת.

המצעד העצום של דמויות משניות שטולסטוי פורש לפני הקוראים מתגבש לכדי מסמך חברתי ופסיכולוגי מרתק המתאר את החברה הרוסית בסוף המאה ה-19. עשרות ואולי מאות דמויות, מכל שדרות החברה, מופיעות על הבמה בזו אחר זו, ונעלמות שוב כדי לפנות מקום לבאות אחריהן. ככל שהספר מתקדם כך מתגברת התחושה, הן בקרב גיבור הספר – נכליודוב, והן בקרב הקוראים, שכל פתרון למצוקה הוא הכנה לניסיון לפתור מצוקה גדולה יותר, וכי המשימה לעולם לא תסתיים.

אף על פי שהביקורת של טולסטוי התמקדה במוסדות הציבוריים של רוסיה מולדתו, שהאכזריות והשחיתות שימשו בהם בערבוביה באופן קיצוני במיוחד, הרי שברור לכל מי שמכיר את משנתו הרוחנית, שהתפתחה במיוחד אחרי 1881, כי הביקורת שלו מכוונת כלפי מוסדות החוק האנושיים באשר הם. "התחייה", מלבד היותו מסמך ספרותי וחברתי מהמעלה הראשונה, הוא הישג שקשה מאוד להגיע אליו ללא פשרות (וטולסטוי אכן עושה כמה פשרות בין הצו הספרותי-אסתטי לצו מצפונו הדידקטי). הוא הצצה מעניינת לכל אוהבי טולסטוי באשר הם, שכן אף על פי שהמשיך לכתוב סיפורים קצרים, זהו הרומן היחיד שלו כ"טולסטוי ההוגה" יותר מאשר כ"טולסטוי הסופר". עם זאת, הוא אינו נעדר אותה יכולת עילאית לתאר אדם או סיטואציה על ידי שרטוט מהיר אך מלא נפח ומורכבות.

"התחייה" של נכליודוב מתבטאת בכך שהוא מתחיל להיות מודע ומתעורר לראות את העוול הנורא שב"שיטה" הרוסית כולה: האכזריות של מערכת המשפט והכליאה ברוסיה; הריקנות של חיי "החברה הגבוהה"; הטמטום שבדוגמות של הכנסייה הפרבוסלבית ושיתוף הפעולה בינה לבין המעמד השליט בדיכוי העם; ניצול האיכרים והשכבות הנמוכות בידי שכבה דקה של אצילים-עשירים. טולסטוי מנייד את נכליודוב בכל שדרות החברה הרוסית – מבורות הכלא לשדות האיכרים, משם לחוגי המהפכנים ולמסיבות האצולה ועד למדורים הגבוהים של המנהל הרוסי – על מנת להוציא את משפטה של החברה הזו.

כך מתחיל הסיפור הארוך והמפותל של התעוררותו הרוחנית של נכליודוב, התעוררות רוחנית שמשמעותה אינה הגשמת תשוקות מודחקות, אלא ההכרה המלאה והמעיקה באחריותו המוסרית כלפי כל מי שתלוי בו או שעשוי להיות תלוי בו, וההשתעבדות ההדרגתית אך המוחלטת לניסיון הסיזיפי לפתור את מצוקותיהם של האסירים הפליליים והפוליטיים המתרבים ברוסיה של סוף המאה ה-19.

ככל שנכליודוב שוקע עמוק יותר בסבך המערכת המשפטית, כן מתחוור לו עד כמה מערכות החוק מסואבות. לעתים הוא חש שהוא עלול לצאת מדעתו בשל הפער בין ראייתו הבהירה את קלקולי המערכות לבין האופן שבו אנשים אינטליגנטיים ומשכילים, ואפילו דורשי טוב, מקבלים אותם כמובנים מאליהם. הוא מתאר את הבניין של מערכת המשפט, ואת ממדיו העצומים עוד יותר של המוסד עצמו, בכל צבא הפקידים, הלבלרים, השומרים, השליחים, לא רק כאן אלא ברוסיה כולה, שמקבלים שכר תמורת הקומדיה הזאת שאינה נחוצה לאיש.

התחייה הרוחנית מעוררת בו גם בחינה מחודשת של תפקיד הכנסייה ופקידיה, ושוב הוא אחוז בעתה מהפער הבלתי נתפש בין דבריו המפורשים של ישו לבין ההפרה הבוטה שלהם על ידי הממסד הדתי. חג הפסחא הפרבוסלאבי הוא החג שמציין את תחייתו של ישו מן המתים, שלושה ימים לאחר שנצלב, ועד ימינו היום הראשון בשבוע הרוסי נקרא "תחייה" (באותו אופן שבו השבת היהודית היא יום ששמו נושא משמעות לא מספרית). טולסטוי התחבט כל חייו בנוגע לנצרות הפרבוסלאבית, כיוון שסלד, כאמור, מכל ההפרות הבוטות של הכנסייה את הוראתו המקורית של ישו, אך גם חש רגש חם של קרבה לאמונה העממית, שאותה ראה כאמיתית ופשוטה ונובעת מטבע האדם. אף על פי שלא יכול היה להזדהות אתה באופן מלא, וגם נוכח לדעת שבקרבה יש זיוף, מלאכותיות ואינטרסים, תפש אותה כפירוש אינטואיטיבי וצודק יותר של דברי ישו, שאותם תפש כתורה של אהבה.

התמונה שעולה מהתיאור הטולסטויאני היא של מדינה רקובה, חברה שטופה בשכרות ובזימה, עם פערי מעמדות בלתי נתפסים, חברה מנוונת שהאליטות שלה אוחזות בתפיסות פטליסטיות של מטריאליזם דרוויניסטי גס מחד גיסא ושטופות באמונות טפלות מיסטיות מאידך גיסא. למעשה, ביתרון ההיסטורי שיש לנו היום בקריאת "התחייה", ברור לנו שהתיאור הוא בעצם תיאורה של חברה טרום-מהפכה. לולי ידענו את ההיסטוריה הממשמשת ובאה, קל היה לפטור את עמדתו של טולסטוי כדוגמה לרגשי אשם שיצאו מפרופורציה של בעל זכויות על זכויותיו. אך, בדיעבד, ברור לנו כי טולסטוי תיאר נאמנה חברה שאינה יכולה להמשיך להתקיים באופן שבו היא מתנהלת. וזאת לתשומת לבם של קברניטים בהווה, שאינם מייחסים תשומת לב מספקת לסממנים ברורים של חוסר נחת חברתי ופוטרים קולות של מחאה חברתית כקולות היסטריים ו"קיצוניים".

ג

הרומן "נפשות מתות" תורגם עתה לראשונה באופן מלא לעברית. ב"נפשות מתות" המספר בגוף שלישי, האובייקטיבי לכאורה, הופך אצל גוגול לאישיות מובחנת, לאחת הדמויות. והניגוד הזה בין תפקידו הסמכותי כמספר "כל-יודע" לחולשות האנוש שהוא מגלה, מבהיר חלק ניכר מהכישרון הקומי הגאוני של הסופר הרוסי הגדול.

גוגול בחן ביצירותיו – בסגנון אופייני לו, מתוך עניין אבל גם מתוך מועקה כבדה – את הנפש האנושית; את האדם על מניעיו הבלתי נשלטים, ואת התמודדותו עם העולם והסביבה. באופן טבעי ומובן מאליו עוסק גוגול בחברה שהוא חי בה, החברה הרוסית על שיטת הממשל שלה, המוסדות הביורוקרטיים והחוקים האבסורדיים. דבריו  נתפשים בתור ביקורת נוקבת על החברה הרוסית והצנזורים ברוסיה לא אהבו אותו בלשון המעטה.

הפורטרטים הנוקבים והמדוייקים של בעלי האחוזות החמדנים, היחס המחפיר לבני אדם כאל סחורה, התנאים הקשים בהם חיו מליוני צמיתים ברוסיה – כל אלה הופכים את הספר לקומדיה (או טרגדיה) מקאברית מרהיבה.

דמות המספר ברומן אינה תואמת את התבנית הידועה של הסופר היודע כל. המספר ברומן של גוגול (שהוא עצמו הגדירו "פואמה")  הוא דמות בפי עצמה, לא בדיוק עונה על הנורמות החברתיות המקובלות, כביכול לא מרוכז ולא ממוקד. מפריע להתנהלות העלילה שהוא עצמו מספר, סוטה מן העיקר, מפטפט כביכול עם עצמו או עם הקורא ומתעלם מהעובדה שהוא עצמו מפריע למהלך התקין של העלילה.

המספר – מדווח בזמן אמת ועסוק בדיווח – אבל כשיש לו זמן, למשל שהגיבור נכנס לחדר כלשהו, או כשהוא נח – המספר שלנו מתפנה להוסיף רקע. הוא מתנצל על השומן והגיל של הגיבור, על השפה הרוסית שאיננה אנינה דייה, האירועים שאינם עוסקים כמקובל באצולה ובגיבורים ראויים – והעלילה מתפרשת  לה כאשר הוא מגולל אותה, כביכול בעל כורחו. כביכול לא שולט בה באמת. הטון המבדח בו המספר שלנו מספק תיאורים – מלווה את העלילה בחיוך מבודח מהצד, וכך מאיר את הגרוטסקיות של הסיפור באור יקרות.

הרומן פותח בהגעת הכרכרה ומסיים ביציאתה מהעיר. על פניו – לפנינו מבנה סגור של התחלה, אמצע וסוף. אבל מדובר בעלילה שיכולה להימתח עוד ועוד (כלומר מבנה פתוח אליו אפשר היה להוסיף עוד ועוד מפגשים עם בעלי אחוזות לצורך משא ומתן). הרומן מתגלגל קצת אקראית, כמו עגלון שלעולם טועה בדרך והופך את הכרכרה טרם שיגיע ליעד. וכמו גלגל הכרכרה בפסקה הראשונה של הספר – אין פה הבטחה שיגיע ליעד.

אין פה הבטחה, אין פה עלילה של ממש, אולי אפשר להגיד שאין פה כלום.. גוגול מרבה לכוון אל הממוצע, ותיאוריו תמיד מרקדים על קו האמצע: האיש לא גבוה לא נמוך, לא שמן ולא רזה – הפונדק נראה ככל פונדק מצוי – הנוף הוא ככל נוף – הבוקר איננו סגרירי ואיננו יפה. אבל הרי כל העלילה עוסקת בעניין הזוי וקיצוני – רכישת מתים וסחר בהם. הסגנון היבשושי  והענייני בו מתהדר המספר  – אף הוא עומד בסתירה למתרחש המוטרף. מפה נגזרת כל ההתנהלות המבודחת המסתובבת על הציר האחד הזה. הציר הוא אם כך, כמו כל דבר ברומן, סוג של היעדר, חוסר הבנה, דבר שינו קיים.

דמויותיו של גוגול יש בהן כפילות, או לחלופין הן מבטלות את עצמן. מנילוב הוא  "מהאנשים ככה ככה, לא זה ולא זה, לא אלדד מההר ולא מידד מהכפר"( 31). פליושקין איננו גבר ואיננו אישה…..  צ'יצ'יקוב מתבטל בפני אנשי הממשל, צוחק כאשר אחד מהם צוחק, שותק כאשר שותקים. בזאת הוא עצמו הולך לאיבוד ונעלם. לעומת דווקא הנפשותך המתות מוגדרות היטב ויש להן קווי אופי ברורים, שוב, אחד מהאבסורדים הבולטים ביצירתו של גוגול.

גוגול כותב במהלך הסיפור שהספר אמור היה להיות למעשה "פואמה" בת שלושה חלקים, אלא שכפי שמנחם פרי, עורך הספריה החדשה, מבאר בספר, לאחר שהחלק הראשון יצא לדפוס ועוד בטרם השלים גוגול את כתיבת החלק השני, גוגול שרף את החלק השני של הספר, והתרגום המובא בספר הוא מתוך טיוטה קודמת, ולא גמורה, של החלק השני. למרות שבכל העולם הודפס הספר יחד עם החלק השני הלא גמור, שני התרגומים הקודמים של הספר לעברית הסתפקו בחלק הראשון.

הן התרגומים הקודמים והן התרגום הנוכחי חוטאים במובן מסוים לאמת ההיסטורית: התרגומים הקודמים מתעלמים מכך שקיים עוד חלק שני, אף אם לא גמור, ואילו התרגום הנוכחי מתעלם מכך שגוגול ככל הנראה לא רצה שהחלק השני יתפרסם. יש למקד את הדיון בשאלה האם הספר טוב יותר עם החלק השני או בלעדיו.

 

 

 

קרדיט: מבקר חופשי | אריק גלסנר סופר ומבקר ספרות