שיר של אש ושל קרח (משחקי הכס) 4

כס הברזל

חז"ל אמרו: הפוך בה והפוך בה, דכולי בה, כלומר שהכל בה. הם התכוונו כמובן לתורה. אני, להבדיל אלף אלפי הבדלות, אומרת את זה על יצירתו המונומנטלית של מרטין, שיר של קרח ושל אש. ככל שאהפוך בה יותר, אני מוצאת שכמעט כל התרחשות שמרטין פורש לפנינו בכשרונו העצום, היורד לפרטי פרטים, כבר קרתה בצורה זו אחרית, בהיסטוריה האנושית האמיתית. מעובדה זו אנו לומדים שהמציאות עולה על כל דמיון, ומספיק לעלעל בדפי ההיסטוריה כדי למצוא מספיק מעללים, טובים ורעים, כדי לחבר היסטוריה מדומיינת, אך אנושית לחלוטין. כנאמר, כל דבר אנושי לא זר לנו, הכל כבר קרה והכל עוד יקרה.

מצעד הבושה של סרסיי

מצעד הבושה של סרסיי

מעניין, וגם מובן מאליו בעולם של גברים, שנשים "זוכות" להשפלה פומבית על מעשים, שכשגברים עושים אותם, כולם מריעים להם. סרסיי, שקשה להאשים אותנו באהבה יתירה אליה, לנוכח כל המעשים האיומים שעשתה, מושפלת בצורה הגרועה ביותר, במצעד הבושה שאירגנו לה הספט העליון וחבר הנשים החסודות. הסצנה הקשה לצפייה שבה סרסיי צועדת עירומה ברחובות מעלה מלך וההמון המשולהב מגדף אותה, יורק עליה, משליך עליה אשפה וצואה, מביאה אותנו להרהור, שג'יימי, אחיה התאום, שחטא בדיוק באותם חטאים עם אחותו סרסיי, זכה להערצה בתור גיבור על ידי אותו אספסוף. הראשונות לשמוח לאידה של אישה הנענשת בצורה משפילה הן הנשים. כנראה שזה נורמלי, כי גם תרנגולות הכלואות בכלוב צר, תוקפות את החלשה שביניהן ומנקרות בראשה עד זוב דם. האם הסצנה הקשה הזאת היא פרי דמיונו של מרטין? לא ולא. היו דברים מעולם. זיפות וכיסוי בנוצות הייתה צורת ענישה מקובלת שהחלה בתקופה הפיאודלית באירופה. מטרת הענישה הייתה השפלה כך שהדבר יגרום לאדם לעזוב את העיירה ולא לחזור אליה עוד.

תושבי בוסטון מזפתים ומכסים בנוצות איש מס בריטי ב-1774.

בספרו הנפלא "עפיפונים" מתאר רומין גארי את תגובת הכפר הצרפתי אל האישה ששכבה עם חיילים גרמנים: במסע הכפשה ציבורי הובילו אותה האספסוף אל הספר כדי לגלח את ראשה לאות קלון. שמענו על מקרים רבים שבהם נאסף אספסוף פטריוטי לכאורה כדי לגלח ראשן של נשים ששכבו עם האוייב ולהשפיל אותן בפומבי. אבל לא שמענו מעולם על מקרה של גבר שהושפל בצורה כזאת, למרות שחטא באותו חטא בדיוק.

בזמן כתיבת הספרים ג'. ר. ר. מרטין שאב השראה נרחבת מאירועים היסטוריים, ועונש קיצוץ שיערה של סרסיי (או גילוחו כפי שמתואר בספרים) היה מאז ימי הביניים נפוץ על ניאוף וסימן לבושה של אשה, ששערה, הנחשב לכוח המפתה ביותר שלה, נלקח ממנה. לאחר מלחמת העולם השנייה, נשים צרפתיות שניהלו מערכת יחסים עם חיילים נאצים, בין שמרצונן החופשי ובין שבכפייה, הוענשו. ראשן גולח באופן פומבי לקול צחוקם ולעגם של הסובבים אותן, שסטרו להן וירקו לעברן. על צעדות הבושה ניצחו אזרחים צרפתיים ואנשי המחתרת הצרפתית  שהענישו כ-20 אלף נשים צרפתיות בגילים שונים בין 1943 ל-1946. שורה ארוכה של תמונות קשות ועדויות מתעדות את הנשים שהופשטו, כוסו בזפת או בצלבי קרס והוצגו לראווה ברחובות, על רקע קולות תיפוף בתוף.

ועוד סוד כמוס: ג’ורג’ ר. ר. מרטין גילה שהוא שאב את ההשראה ממקרה שהתרחש בבריטניה של ימי הביניים: המאהבת של המלך אדוארד הרביעי נענשה בדרך זו לאחר שאדוארד מת. אדוארד הרביעי 1442- 1483, היה מלך אנגליה משנת 1461 ועד מותו.

הצגה של טקס "אוטו דה פה" מ-1475.

ואם בתהלוכה מביישת עסקינן, לא נקפח גם את תהלוכות האוטו דה פה (מעשה האמונה) שהתרחשו בספרד של המאות ה-15 עד ה-18 על ידי האינקוויזיציה הספרדית. טקס האוטו דה פה התנהל בריש גְלי בכיכר ציבורית, במועד שהוכרז עליו מראש. מטרתו העיקרית הייתה לזרוע אימה מפני כפירה בנצרות ולחזק את אמונתם של הנאמנים לה. יום הטקס יה בדרך כלל יום ראשון, או יום חג. ביום זה הייתה נערכת תהלוכה גדולה בהשתתפות כמרים, גדולי האצילים, והנידונים. הקהל הגדול שבא לצפות בטקס ליווה את התהלוכה בדרכה לכנסייה. במרכז חצר הכנסייה הוקמה במה מיוחדת ועליה הוצבו הנידונים. הטקס התקיים במעמדם של המלך או נציגו, ובמעמד האינקוויזיטור הראשי, אשר ניצח על האירוע. לאחר דרשת האינקוויזיטור הראשי הובאו הנידונים בזה אחר זה לבושים בלבוש המבייש, לבוש החרפה, עם כובעים מחודדים לראשיהם, בהתאם לסדר האשמה וחומרת פסק הדין. הנידונים התוודו (או שווידוייהם הוקראו) והם נדרשו לחזור בתשובה. לאחר כל וידוי הובא הנאשם למרכז הבמה וגזר הדין הוכרז. העונשים השתנו על פי חומרת החטא. החל בקנסות כספיים, מלבוש החרפה לתקופה ממושכת, מאסר, עבודת פרך, בעיקר חתירה בגליאות, והחמור ביותר: גזר דין מוות, שניתן רק במקרים החמורים ביותר. המיתה המקובלת הייתה העלאה על המוקד. ביצוע גזר דין זה הוטל על הזרוע המדינית של המשטר. אם הנאשם חזר בו מכפירתו, היו חונקים או תולים אותו ורק לאחר מכן שורפים את גופתו; אך אם סירב לחזור בו, היה נשרף חי. רוב טקסי האוטו דה פה נערכו בספרד, פורטוגל ובמושבותיהן בשנים  1480עד 1826. בסך הכל הוצאו להורג בשיטה זו כ-3,000 בני אדם, רבים מהם  מומרים.

ישו נופל בפעם הראשונה – קפלת התחנה השלישית

אפשר להכניס גם את הויה דולורוזה של ישו למצעדי ההשפלה. ישו צעד עם הצלב על גבו ומשני צדי מסלול צעידתו עמד המון אדם , אספסוף נבער של יהודים, ירקו עליו, קראו לעברו קריאות גנאי והשפילו אותו לאורך כל הדרך. היו רק צדיקים ספורים, כמו שמעון מקירנה שעזר לישו בנישאת הצלב הכבד שעל גבו. זה קרה בתחנה החמישית של נתיב היסורים. בתחנה השישית ניגשה אליו ורוניקה וניגבה את פניו במטפחת בד לחה, ובכך השיבה במעט את נפשו. כמובן שהצדיקים האלה קיבלו קדושה ברבות הימים.

ויה דולורוזה תחנה שנייה, ישו נלקח אל הצלב

גם היום יש לנו צעדת השפלה, הלוא הוא ה"שיימינג" הנודע, שהוא מסע השפלת הזולת של ימינו. כמה נחמד שיש מסורות נצחיות שהאנושות ממשיכה לדבוק בהם…

 

הדרור העליון משתלט על מעלה מלך

הדרור העליון, או הספטון העליון, איש הדת החשוב ביותר בווסטרוז, המכונה "קולם של השבעה", הוא כהן דת קנאי ומסור, אשר הגיע למעלה מלך במטרה לסייע לעניים, החולים והחלשים שבעיר הבירה, ואגב כך אסף אחריו קבוצת מאמינים גדולה, שתסייע לו להכניע את השחיתות בצמרת. לאורך כמה פרקים מדגים לנו מרטין כיצד קבוצת קנאים פנאטים המייצגים את האל (במקרה הזה את "השבעה") משתלטים על אוכלוסייה שאינה אמונית במיוחד, רוכשים עוצמה וכוח עד כדי כך שהם יכולים להפליל אפילו את המלכה. די בכך שהם מגייסים צעירים אחוזי אשמה ומביאים אותם לכדי להט פנאטי ותשוקה להשליט את האמונה "האמיתית" על כל האוכלוסייה. מקרים דומים בהיסטוריה קרו לא אחת. אפילו אם נעיין בתנ"ך שלנו נראה איך קנא כמו פנחס מצליח לשכנע ציבור שלם בלהט אמונתו, לרצוח בדם קר שני מנהיגים לעיני כל הקהל ועוד לזכות על כך בגמול "כהונת עולם". אני לא רוצה להיכנס להשוואת הנעשה בימינו לדברים האלה, אבל יש לי רושם די ברור שגם המדינה הקטנה שלנו הולכת ישר בנתיב הזה.

הדרור העליון

לא צריך ללכת רחוק בזמן כדי להיזכר בשיטות התעמולה של הכנסייה הקתולית. כמו תמיד, הדרך היתה להטיף בקנאות דברי עלילה ושקר בצורה חוזרת ונשנית, עד שהפכו להיות אמת. לא נעים בהקשר זה לצטט גם את גבלס, התועמלן של היטלר שאמר: "ככל שתחזרו יותר פעמים על שקר, כך הוא יהפוך להיות אמת". וגם אמר: "כל שהשקר גדול יותר, יותר אנשים יאמינו בו". ושוב: לא נעים להיכנס להשוואות, אבל השקרים שראש הממשלה שלנו חוזר עליהם בנחישות, הופכים להיות אמת לגבי ציבור רחב. כך עושים כשרוצים להביא לדמוניזציה של חלק מסויים מהאוכלוסייה, בדרך כלל החלק החלש, הזר, האחר, אלה שממילא המסורת כבר חרצה את אשמתם – היהודים למשל (או השמאלנים למשל).

"מראנוס", צילום שחור-לבן של ציור מאת משה מימון, 1898.

שנת 1492 הייתה בעלת משמעות רבה לספרד. ארבעה אירועים מרכזיים שהתחוללו בשנה זו הביאו ליצירתה של ספרד כאימפריה מגובשת וריכוזית. כיבושה של גרנדה וסיום הרקונקיסטה הביאו לאיחודה של ספרד כולה תחת ישות פוליטית אחת ותחת שלטון נוצרי קתולי. צו גירוש הוצא ליהודי ספרד באותה השנה. חלק מהיהודים גלו לארצות אחרות בים התיכון, חלקם לערי נמל בחופה המערבי של אירופה וחלק גדול התנצר. צו דומה הוצא לאחר מכן נגד המוסלמים שהיוו רוב במספר ערים גדולות. הם התנגדו לצו והתמרדו נגד הממלכה. במשך 100 שנה היו קרבות בין נוצרים ומוסלמים בערים השונות בספרד שבהן נהרגו ונטבחו עשרות אלפי מוסלמים. רק ב-1602 הסתיים המאבק ויתרת המוסלמים או שגלו לצפון אפריקה או שהתנצרו. גרוש המאמינים של דתות אחרות למעט הקתולים, שהסתיים בסוף המאה ה-16 והביא לאחדות לאומית ודתית תחת הכנסייה. אז לא נעים אבל אני חוששת שעל פי רוב דרך התעמולה השקרית, כשהיא מנוהלת על ידי השלטונות, הכנסייה למשל, או שר החינוך למשל, מביאה לתוצאות הרצויות להם.


(במרכז) האדמו"ר הקודם מגור – רבי פנחס מנחם אלתר, "הפני מנחם", מימין הרב זלמן ברוך מלמד; משמאל יעקב כץ (כצל'ה), בעת ברכת האילנות בבית אל, בשנת 1990

לא צריך להרחיק לכת עד ספרד, אפשר גם להסתפק בחסידות גור "שלנו". הדרור העליון הוא למעשה האדמו"ר  הנוכחי של חסידות גור, רבי יעקב אריה אלתר. מספר חסידיו בישראל ובעולם מוערך (נכון ל־2015) בין 10 אלף ל-12 אלף בתי אב. על פיו יקום דבר. שר הבריאות (או כרגע סגן שר הבריאות ומי יודע מה יהיה מחר), הכריז בפה מלא קבל עם ועדה שהוא מקבל הוראות מהאדמו"ר ומבצע אותן. ומי יודע עד היכן נגיע? יכול להיות שלסרסיי יש עצות בשבילנו בנושא הזה.

טומן בילדותו ובמלכותו

ג'ופרי, טומן ומרג'רי

זוכרים: ג'ופרי המלך היה אמור לשאת לאישה את סנסה. בגלל מניעים פוליטיים הוחלט שעליו לשאת את מרג'רי (לרווחתה של סנסה). בטקס הנישואים נחנק ג'ופרי ומת (לשמחת כולנו). על פי סדר הירושה התמנה טומן, אחיו הצעיר, להיות מלך. עכשיו, כדי לתת לגיטימציה לכל המהלכים האלה, היה על טומן לשאת לאישה את מרג'רי, אלמנת אחיו. מסובך? ככה הדברים מתנהלים? בוודאי. והמקרה הידוע לנו ביותר מההיסטוריה (אם כי דברים כאלה קרו כל הזמן בשושלות המלכים באירופה), התרחש באנגליה.

קתרין מארגון לאחר שנתאלמנה, ציור משנת 1502 לערך

מלך אנגליה, הנרי השביעי, מת בשנת 1509. בנו הבכור, ארתור, נסיך ויילס היה יורש העצר של הכתר האנגלי. כבר בצעירותו שודך לנסיכה הספרדיה קתרין מארגון וב-1501 נישא לה. זמן קצר לאחר מכן חלה בקדחת ומת. ארתור לא הספיק לרשת את כס המלוכה, מאחר שאביו נותר בחיים עוד כשמת. לפרשת נישואיו לקתרין ומימושם נודעה חשיבות רבה. אנגליה וספרד לא רצו לוותר על הברית ביניהם שנחתמה בעזרת נישואי קתרין מארגון לארתור, ולכן השיאו אותה להנרי, אחיו הצעיר, שהוכתר בתואר הנרי השמיני. רק שהסיפור הזה נגמר אחרת מאשר סיפורם של מרג'רי וטומן. מבולבלים? זה עוד כלום. תשמעו סיפור:

הנרי השמיני, מלך אנגליה ואירלנד

לאחר מות ז'ואאו השני, מלך פורטוגל ב-1495 את כס המלוכה לבנו דום אפונסו, שנשא לאישה לצורך זה את איסבלה מקסטיליה, בתם של איסבלה הראשונה מלכת קסטיליה ופרננדו השני, מלך ארגון. למרבה הצער נהרג דום אפונסו ב-1491בנפילה מסוסו. בחירתו השנייה, בז'ורז'ה, (שהיה בנו הבלתי חוקי), אף היא לא צלחה. כך הגיע מנואל הראשון למלוכה. חלק מהכרוניסטים של המאה ה-16 כינו את מנואל בשל כך "מנואל בר המזל". שוב, כדי לתת לגיטימציה לברית בין קסטיליה-ארגון לבין פורטוגל, נשא מנואל את אלמנת אחיו, איסבלה לאישה. כאן מסתבך והולך הסיפור שלנו. ב-1497 נשא מנואל כאמור, את איסבלה. פרננדו ואיזבלה, שהורו על גירוש ספרד התנו את נישואי בתם בגירוש היהודים מפורטוגל. וכך, לקראת הנישואים, אולצו כל יהודי פורטוגל להתנצר או לעזוב את המדינה. איסבלה מתה ב-1498 בעת שילדה את בנם מיגל (שנפטר שנתיים לאחר מכן), וב-1500 נישא מנואל לאחותה, מריה מארגון. מריה ילדה לבעלה עשרה ילדים… עוד יותר מבולבלים? גם אנחנו.

מנואל הראשון, מלך פורטוגל

סתם נזכרתי בסיפורו של ג'ון קנדי. אחיו הגדול ג'וזף היה מיועד להיות המנהיג מטעם המשפחה ואביו טיפח אותו לנשיאות. ג'וזף נהרג בפיצוץ מטוס ב-1944 במהלך מלחמת העולם השנייה., וזה שינה את המצב. אביו, ג'וזף קנדי האב, החליט עתה כי היורש הראוי, והנשיא העתידי, יהיה ג'ון פ. קנדי, השני בבניו. ממש לא שייך. נכון? בכל זאת לא מעורבת כאן אישה.

ג'ון פיצג'רלד קנדי, פברואר 1961

אבל למה לנו להרחיק לכת? לנו, היהודים הנאורים יש חוקים משלנו. מה רע למשל בחוק הייבום המעוגן במקרא? אם הבעל מת ללא בן זכר, חובה על אחיו הצעיר ליבם את גיסתו. תענוג שיש לנו מורשת משלנו ואין עלינו להזדקק לכל הגויים הללו…

תם ולא נשלם

קרדיט: ערכים וצילומים מהויקיפדיה

השאר תגובה