שיר של אש ושל קרח (משחקי הכס) 2

קצר וצר המצע המשתרע.. היצירה של מרטין אוצרת בחובה כל כך הרבה הקשרים, זיכרונות היסטוריים, ציטטות תרבותיות.. וכל המרבה לעיין בה מוצא עוד ועוד.

שבע מה? שבע כמה?

כן, כל תלמיד תיכון ממוצע יודע לדקלם "שבע זה מספר טיפולוגי". ככה אמרה המורה לתנ"ך ובזה נגמר העניין. אבל למה שבע דווקא, ולמה בכל התרבויות הידועות לנו במרחב הים התיכון? ולמה אף אחד לא שואל למה שבע?

התשובה נעוצה בתרבויות הנהר הקדומות של אגן הים התיכון, מצרים מדרום וארם נהריים או אגן הסהר הפורה מצפון. שתי תרבויות הנהר הענקיות האלה נזקקו למדעים שונים כדי לשרוד. הן נשענו על הנהר הגואה המציף את אדמותיהם בטין פורה ובמים כדי לפתח חקלאות. כדי לנצל את הנהר פיתחו תרבויות אלה את מדעי המתמטיקה למיניהם כדי לחשב זוויות של תעלות השקייה. על המים לזרום לאט (כמו שאמר ישעיהו בפרק ז 6: "ואת מי השילוח ההולכים לאט" והוא מתכוון לתעלת השילוח שרצה על פני מדרון עיר דויד והשקתה את השדות שהשתרעו מתחתיה) ולכן צריך לחשב את הזווית הנכונה שבה יחפרו את התעלות. תרבויות אלה למדו במשך מאות שנים לצפות בגרמי השמים כדי לדעת מועדי שפל וגאות. מתוך צפייה ממושכת למדו להבין שלירח יש מחזור קבוע של 28 ימים וכמה שעות. במחזור הזה יש לירח ארבע צורות בסיסיות: ריק, חצי ימני, מלא, חצי שמאלי. כל שלב נמשך.. ניחשתם נכון: 28 לחלק לארבע שווה שבע! ומכאן שבע הוא המספר הבסיסי שמשתמשים בו לכל מטרה שבה נוקבים מספר קטן יחסית: שבעת ימי הבריאה, שבע פרות, שבע שבלים, שבע שנות שמיטה. נושא זה לא מוצה כאן ודורש עוד הסברים ודוגמאות אבל בשלב זה די לנו בכך. שבע הוא המספר המשמש בכל התרבויות המוכרות לנו.

ביצירתו מדבר מרטין על השפה הוולריאנית הגבוהה, שהיא מן הסתם הלטינית של ימינו (או נכון יותר של ימי הביניים, כי מי משתמש היום בלטינית חוץ מרופאים וביולוגים?). בלטינית שבע = ספט. (חודש ספטמבר למשל היה החודש השביעי בלוח היוליאני-רומי העתיק). מכאן כל פולחן השבעה ביצירתו של מרטין: שבעה אלים, הכוכב בעל שבעה הקצוות. מכאן הספט, הספטון, וכל שאר מונחי פולחן השבעה שנהגו בו בווסטרוז, לפני שאל האור, האל האמיתי היחיד, איים לחסל פולחן זה. מי זה האל היחיד? האם זוהי הנצרות שהדבירה את האלילות?

המצור על מעלה מלך

בספרו מתאר מרטין את מעלה מלך בתור עיר שיש בה פערים חברתיים וכלכליים עצומים. מן הצד האחד: האצולה והמלכים במגדל האדום, מן הצד האחר עמק הפשפשים, שבו עוני, רעב, זנות, ניצול ומוות. גם בסדרה אנו רואים את הפערים הללו בתמונות דרמטיות, כמו זו של מרג'רי יורדת אל ההמונים הרעבים ונכנסת לבית היתומים, או התנפלות של המונים על הפמליה המלכותית שבמהלכה סאנסה כמעט ונאנסת. העיר עומדת בפני חורבן והרס. המצור של צבא סטאניס על מעלה מלך מעלה הדים רחוקים מהמצור של הוויזיגותים על עיר הבירה רומא.

ההיסטוריה מלאה בסיפורי אימפריות ענק שצמחו, שגשגו ולבסוף קרסו ונעלמו. גלים עולים ויורדים: תקופות שבהן הלכה וגברה רמת המורכבות החברתית, הארגון הפוליטי וההתמחות הכלכלית. תקופות אלה התאפיינו בהתפתחות של טכנולוגיות מורכבות וחזקות התומכות באוכלוסייה הולכת וגדלה התלויה בניידות של כמויות הולכות וגדלות של חומרים, אנרגיה ומידע. אחרי כל גל כזה של גאות מגיע השפל: קריסות תרבות התרחשו לעיתים קרובות בחמשת אלפי השנים האחרונות ובעקבותיהן באו מאות שנים של ירידה כלכלית, אינטלקטואלית ואף צמצום אוכלוסייה. אין ספור דוגמאות ידועות לנו: ההיסטוריה של מסופוטמיה – ערש הציוויליזציה, החקלאות, החברה המורכבת וחיי העיר – ידעה סדרות של עליות ונפילות ובהן אלו של השוּמֶרים, האכדים, האשורים, הבבלים, הסֶלֶווקים, הפרתים, הססאנים, והשושלות המוסלמיות אֻמַיה ועבאס. כך גם בעולם החדש: תרבות המאיה, האצטקים והאינקה.

חוקרים הגיעו למסקנה כי אחת מתוך שתי תכונות הופיעה בהתמוטטויות של חברות בהיסטוריה: ניצול יתר של משאבי טבע, והגדלת הפערים החברתיים. כל אימת שהפער החברתי גדל, קשה היה למנוע את ההתמוטטות ונדרשו שינויים פוליטיים גדולים והפחתה באי השוויון ובקצב צמיחת האוכלוסייה. דוגמה ידועה ונלמדת לרוב היא ההתמוטטות הדרמטית של האימפריה הרומית שלאחריה באו מאות רבות של ירידה בכמות האוכלוסייה, הצטמקות כלכלית, נסיגה אינטלקטואלית והעלמות האוריינות.

רומא לא נפלה ביום אחד. אך הרגע המכונן היה בשנת 410. אלריק, מלך הווויזיגותים העריך שרומא אינה ערוכה למצור ממושך. הוא הטיל עליה שלוש פעמים מצור. בכל פעם קנו הרומאים את הסרת המצור בסכומי כסף גדולים ובוויתורים מדיניים. בפעם השלישית, זמן קצר אחרי שהקיף את העיר המורעבת, נעזר אלריק בסיוע מבפנים והצליח לפרוץ את השער הצפון-מזרחי של העיר ופרץ פנימה. הביזה נמשכה יומיים או שלושה, אם כי הוויזיגותים חסו על הכנסיות ועל חלק מהמבנים הציבוריים. הם נטלו עמם בנסיגתם שפע שלל. הכיבוש הזה סימל את השפלתה של רומא הבלתי מנוצחת ואת ירידתה מעל במת ההיסטוריה. מכאן ואילך נחזה רק ברומא המזרחית, היא ביזנטיון, ואת מקומה של רומא הקלאסית תפסו שבטים ומדינות קטנות.

אש פרא

תמונות אש הפרא המשתוללת בים, במהלך הקרב על בלקווטר, ומשמידה את כל הצי של סטאניס, היא אחת מהתמונות המרהיבות של הסדרה. גם את הנשק הזה כבר הכרנו. לצבא הביזנטי היה אמצעי לחימה שנקרא בשם  אש יוונית. בשעת התקפה ימית על קונסטנטינופול היו האניות הביזנטיות יורות סילונים של חומר הצתה נוזלי שהיה ניצת גם ביבשה וגם בים. האש השתוללה על פני המים וגם מתחתיהם ושרפה כל מה שבא אתה במגע. הנשק הסודי הזה תרם לנצחונות רבים של הביזנטים, ויתרון זה גם יכול להסביר את משך החיים הממושך של ביזנטיון, גם בסוף ימיה, כשמספר לוחמיה היה מצומצם. השימוש הראשון של האש היוונית נעשה בשנת 672, כשהצי של בית אֻמַיה ניסה לכבוש את קונסטנטינופול ונחל תבוסה מוחצת. תהליך הכנתה של האש היוונית נשמר בסודיות רבה, ועד היום לא יודעים בוודאות מה היו מרכיביה, אך ניתן לשער שהייתה מורכבת מנפט, עטרן, גופרית וסיד חי. עד היום לא ידועים מרכיביה ואחוזיהם בוודאות. אבל תמיד אפשר לשאול את המלומדים של מעלה מלך.

בורות הלחימה

כנראה בכל תרבות שהתקיימה אי פעם סיפקו להמונים הרעבים והמדוכאים אפיק לשחרור קיטור: זירות לחימה נגד בעלי חיים אימתניים, מירוצי מרכבות, גלדיאטורים נלחמים עד מוות, כדורגל, ריאליטי, כל תקופה ושיטתה. בערים החופשיות של מרטין, בעיקר במירין, סיפוק התאווה לדם והעיקר לראות אנשים אחרים נקרעים למוות, היה בבורות הלחימה.

הגלדיאטורים היו לרוב עבדים שנידונו בעקבות פשע מסויים, או לחלופין שבויי מלחמה. היו אפילו מתנדבים בתשלום. המונח גלדיאטור מקורו במילה הלטינית גלדיוס – חרב. גם המקורות העבריים כגון התלמוד הזכירו את הנושא, והם קראו לגלדיאטורים לודרים. גם זוהי מילה לטינית שמקורה המילה לודי – משחקים. המשחקים הללו, שנועדו להשביע את רצון ההמונים ל"לחם ושעשועים" (כשלרוב סיפקו להם רק את השעשועים ובמנות גדושות) היו משחקי חיים ומות. כל מערכה נגמרה במות אחד המשחקים, או בטריפתו על ידי חיות הטרף שנגדם נאלץ להילחם.

כמעט בכל עיר רומית שמכבדת את עצמה נבנתה זירה מיוחדת לצורך זה, אמפיתיאטרון גדול, שהחזיק מושבי צפייה מרובים, עם מקום מרכזי שיועד למלך או למושל המקומי. בחדרים תת קרקעיים החזיקו את השבויים הלוחמים וגם את חיות הטרף בכלובים. היו צורות שונות של קרב וכל גלדיאטור התמחה בסוג מסוים כגון קלשון ורשת או שרשרת ברזל שבקצה כדור כבד, וכמובן חנית ומגן. רוב הגלדיאטורים לא האריכו ימים ובשלב מסוים שילמו בחייהם. לגלדיאטור מצטיין שהחזיק מעמד בקרבות רבים וזכה לאהדת הקהל, העניקו מעמד של אדם חופשי והוא שוחרר מהלחימה.

נהגו לפני כל מערכה להציג את הגלדיאטורים לפני הקיסר, המושל או האישיות שמימנה את המשחקים. הם היו פונים אליו במלים: ההולכים למות מברכים אותך. גלדיאטור שהוכה ארצה היה פונה אל הקיסר בבקשה לחנינה. המנצח היה ניצב מעליו כשחרבו שלופה ומחכה. הקהל היה משתולל בצעקות חנינה או מוות, לפי האהדה שרחשו למנוצח. הקיסר הרים את בוהנו והעניק חיים או הוריד את בוהנו לאות מוות (ומכאן ה"לייק" של פייסבוק).

המשחקים הגיעו לשיאם בין המאה הראשונה לפנה"ס ועד המאה השנייה לספירה, והם דעכו לבסוף במהלך המאה החמישית המוקדמת, לאחר אימוץ הנצרות כדת המדינה, אם כי ציד חיות מבויים נמשך עד המאה השישית לספירה.

היום, תכניות הריאליטי תופסות את מקומם של זירות הלחימה. נכון, לא נשפך דם, אבל חוץ מדם כל האלמנטים ישנם וגם אותה מטרה: לספק להמונים שעשועים בתור פיצוי על כך שלא מספקים להם לחם.

המאבק בין המלוכה לבין הכהונה

המלכה סרסיי, המלכה הקטנה מרג'רי, המלך טומן – כל המלכים החזקים האלה נאלצו בשלב מסוים של שלטונם לכפוף את ראשם ולהיכנע לדרישות הספט העליון וחסידיו "הדרורים". מאבקים בין כהונה למלוכה, או בין אלוהים למלך, היה, הווה ויהיה תמיד. די לנו אם נזכור את דברי הזעם וההדחה שהשמיע הנביא שמואל נגד המלך שאול, ואת נבואות הזעם של הנביא ירמיהו כלפי המלך יהויקים. אבל מרטין לא חיפש בתנ"ך מקורות השראה. ימי הביניים סיפקו לו אותם בשפע. אחד המאבקים הידועים בין הכהונה – האפיפיור, לבין המלך הוא המאבק המכונה בשם "מאבק האינווסטיטורה" או בשם המטעה "ההליכה לקנוסה".

מאבק האינווסטיטורה היה מאבק בין האפיפיורים לבין המלכים של אירופה וביחוד הקיסרים של האימפריה הרומית הקדושה (בעקר גרמניה-פרוסיה) בשאלת האינווסטיטורה כלומר, סמכות מינוי הבישופים. עיקרו של מאבק זה התרחש במאות ה-11 וה-12. המאבק החל בשאלת מינוי הבישופים. המלך הגרמני היינריך הרביעי מינה בישוף מטעמו. האפיפיור גרגוריוס השביעי מחה על כך וטען שמינוי הבישופים הוא בסמכותו בלבד. נפתח מאבק שהתבטא בהחרמות ובהדחות הדדיות. האפיפיור איים על המלך בחרם כללי שבו לא יוגשו יותר שירותים כנסייתיים לאצילים שיתמכו במלך. האצילים נבהלו ודרשו מהמלך להיכנע. היינריך הרביעי נכנע והשפיל את עצמו בהליכה לקנוסה, עיר באיטליה שבה ישב האפיפיור. הדבר היהבינואר. המלךעבר את האלפים בקור המקפיא ועמד יחף ולבוש שק מחוץ לארמון האפיפיור וביקש מחילה. לאחר שלושה ימים של השפלה קיבל אותו האפיפיור ונאלץ להעניק לו מחילה על פי הדוגמה הכנסייתית. המלך חזר לגרמניה, הצליח לאחד סביבו את האצילים שהיוו את צבאו, פלש לרומא וסילק ממנה את האפיפיור. כמו שאפשר להבין, ההליכה לקנוסה היתה רק מערכה אחת שבה לכאורה ניצח האפיפיור, אבל במערכה השנייה ניצח המלך.

מאבק האינווסטיטורה נמשיך גם לאחר מותם של גרגוריוס והשביעי והיינריך הרביעי. יורשו, היינריך החמישי, נכנס גם הוא לעימותים נגד האפיפיורים בימיו, ולאחר שורה של מאבקים וקרבות הסתיים בשנת  1122 מאבק האינווסטיטורה בחתימת הסכם פשרה בין שני הצדדים.

אל האור נגד השבעה

מאבקים בין אלים, או ליתר דיוק בין מייצגיהם עלי אדמות, היו תמיד ויהיו תמיד. יהוה נגד האלילים, אתון אל השמש המצרי נגד אלי מצרים האחרים, סין אל הירח נגד אלי בבל. ישו נגד אל היהודים, מרטין לותר נגד האפיפיור, הרב עובדיה יוסף נגד הקיבוצים אוכלי השפנים, ביבי נגד התקשורת וה"סמולנים" וכך הלאה.

האלים מעדיפים בדרך כלל לשבת באיזה שהוא מקום רחוק ולא מושג, נניח השמיים, אבל הם שולחים דוברים מטעמם כדי להתנצח על פני האדמה. קראו להם כהנים, קראו להם כמרים, קראו להם אפיפיורים, קראו להם רבנים, היינו הך. המשותף ביניהם הוא שהם יודעים בדיוק מה האל רוצה וגם מנסים להכתיב את רצון האל על ההמונים. ואם לא בדרך של פיתויים והטבות, אפשר בכוח. ואם לא הולך בכוח אפשר ביותר כוח.

הכוהנת האדומה מליסנדרה יודעת בדיוק מה רוצה האל שלה, ר'הלור אל האור. הוא מעביר לה את המסרים שלו דרך להבות האש. כדי לרצות אותו הוא מקריבה לו דם מלכים. מתחילה באמצעות עלוקות אבל מיד מבינה שהאל רוצה את זה אמיתי, חי ומפרפר, ולכן להעלות על המוקד את האדם שבעורקיו זורם דם מלכים – זה ירצה את האל הכועס. לא חשוב אם הקרבן הוא המלך מעבר לחומה או ילדה קטנה ותמימה. אל האור אוכל הכל. חשוב גם לחזור על מנטרות ככל האפשר יותר: "הלילה הוא אפל ומלא אימה". כמה שיותר תגידי את זה, יהיו לך יותר חסידים מפוחדים.

השראה יפה לדמותה של מליסנדרה נותן הכומר הדומיניקני סַווֹנַרוֹלה בפירנצה של המאה ה-15. הוא יצא נגד פטרונו לורנצו דה מדיצ'י, שליט פירנצה ופטרון גדול של האמנויות, הפנה כלפיו את ביקורתו הנוקבת בשם הנצרות ואלוהים. לאחר שהשתלט על פירנצה יסד בה סוונרולה רפובליקה נוצרית דתית והתחיל לחוקק חוקים שישמור על "הטוהר הנוצרי" על פי הבנתו.

הוא שלח נערים שיעברו מדלת לדלת בכל בתי פירנצה ויאספו מהם חפצים שהוא ראה בהם ניוון וחטא כגון מראות, קוסמטיקה, ציורים, ביניהם ציורים של גדולי הרנסנס, ספרים, שולחנות הימורים, בגדים מצועצעים ושאר חפצים מנוונים מוסרית. את כל אלה ריכזו בכיכר המרכזית של פירנצה והעלו אותם באש במה שהוא קרא "מדורת ההבלים". סוונרולה לא הסתפק בשריפת חפצים אלא העלה על המוקד גם חוטאים שעברו עבירות כגון משכב זכר.

תושבי פירנצה לא יכלו לשאת יותר את משטר האימים של סוונרולה, ובמהלך דרשה שנשא בקתדרלה בשנת 1497, החל הקהל לרגון ולמחות. עד מהרה התפתחו מהומות רחוב והפכו למרד. המרד התבטא בעיקר בפתיחת בתי מרזח ומרכזי הימורים בפומבי, שני דברים שסוונרולה אסר. הדברים הגיעו עד לאפיפיור והוא יצא נגד סוונרולה, נידה ואתו וגזר את דינו להישרף בפומבי באותה כיכר מרכזית של פירנצה. כן יאבדו כל אויביך – הליברליות, ואוהבייך כצאת השמש בגבורתו.

קשקשת אפורה

החולים בקשקשת אפורה נידונו להסגר ולמוות איטי ורב-ייסורים. הילדה שירין הצליחה להבריא רק בזכות העובדה שהיתה עדיין ילדה רכה ותפסו את המחלה בראשיתה. לא כך סר ז'ורה, שהקשקשת פשתה בו למחצית גופו, ורק בזכות הטיפול המתקדם והסודי שעשה בו סמווול, התרפא וניצל. שאר החולים הפכו להיות אנשי אבן אפורים שחיו-מתו במעבה הערפל הביצתי הנורא.

אז מה זה אם לא צרעת? מהי הצרעת?

הצרעת המתוארת במקרא היא מחלת עור מדבקת, אבל אין זהה למה שהיום קוראים מחלת הנסן, שהיא הצרעת האמתית. המחלה התפשטה במדינות צפון אירופה החל מהמאה האחת-עשרה, כאשר צלבנים ועולי רגל שבו מהמזרח כשהם נגועים במחלה. חולי הצרעת נסגרו במוסדות מבודדים ומיוחדים, ששכנו לרוב מחוץ לתחומי הערים. מצורעים נודו באופן גורף מהקהילה וזאת בטקסים דתיים שמשמעותם הייתה למעשה הכרזת מוות חברתי למצורע. על מצורעים נאסר להינשא, הם צוו ללבוש בגדים מזהים מיוחדים, במקומות רבים חויבו מצורעים להזהיר אחרים מפני בואם על ידי שימוש בפעמון או ברעשן. בשנת 1313 רצה פיליפ הרביעי ("הנאה") מלך צרפת לשרוף את כל המצורעים שבצרפת, אולם צעד קיצוני זה נאסר עליו על ידי הכנסייה.

מחלת הנסן מתבטאת בנגעים בעור, תפיחות, קילופי עור, התעבות העור, עצבים מעובים, פגיעה בתחושה. בניגוד לסברה הרווחת אין מחלת הנסן גורמת לנשירת אברים אלא לתופעות זיהומיות הגורמות לעיוותים בגוף ונמק רקמות.

הערים החופשיות

בעולם הדמיוני לכאורה שברא מרטין היו תשע ערים חופשיות שלא היו כפופות למלך או לשושלת. מרטין מרבה בתיאורי הערים החופשיות, תיאורן זהה לתיאור הערים בימי הביניים במערב אירופה.

ואיך צמחו הערים בימי הביניים? לאחר נפילת רומי והעולם העתיק הפכה מערב אירופה לאזור מיוער ופראי. רק אחוזות של אצילים שעסקו בחקלאות מקומית צמחו בה בצורה מפוזרת. הערים העתיקות והגדולות נעלמו ואינן. גורמי המיקום המרכזיים של הערים הקדומות היו תנאי טבע נוחים להתיישבות: קרבה למקורות מים, מקומות שסיפקו הגנה טבעית, סביבה חקלאית שאפשרה ייצור של עודפי מזון, קירבה לנתיבי תחבורה. על בסיס עודפי המזון התפתחה בעיר הקדומה שכבת אוכלוסייה לא יצרנית – אנשי דת, אנשי שלטון ומנהל, בעלי מלאכה וסוחרים. התפתחותה של העיר הייתה בדרך כלל ספונטנית, ורק ערים מעטות נבנו בצורה מתוכננת. העיר המסורתית הייתה קטנה וצפופה, ובמקרים רבים הקיפה אותה חומה שלא אפשרה לה להתרחב . לא אחת, כאשר גדלה הצפיפות בעיר, בנו השליטים חומה נוספת סביב החומה הישנה, וכך הוסיפו שטח לעיר. גם אז נותרו הערים קטנות. העיר המסורתית הקדומה שימשה מרכז שלטוני, מרכז מסחרי ויצרני ומרכז דתי; והמבנה שלה הושפע מתפקודיה: במרכז העיר נבנו בנייני השלטון (ארמונות ומצודות ) והמתחם הדתי  (מקדשים ומקומות פולחן). התושבים המקורבים לבית המלוכה ולכהונה התגוררו בחלק המרכזי של העיר – מופרדים מן התושבים האחרים. במרחק מה ממרכז העיר חיו ופעלו בעלי המלאכה והסוחרים, ובתיהם שימשו למגורים ולעבודה כאחד. האוכלוסייה הענייה גרה בשולי העיר, ולעתים אף מחוץ לחומה. המסחר בסחורות, במוצרים ובתוצרת חקלאית שהובאה מכפרי הסביבה – התנהל בשווקים . בתי המגורים בערים המסורתיות נבנו בצפיפות רבה ויצרו סמטאות צרות שאפשרו מעבר להולכי רגל ובעלי חיים בלבד. בעיר לא היו כמעט שטחים ציבוריים או תשתיות – השפכים זרמו ברחובות והאשפה נערמה בחוצות .

קולוניאליזם ותוצאותיו

מרטין מספר בפרוטרוט איך כבשה דאינריז עם צבא הלא-טמאים שלה עיר חופשית אחרי עיר חופשית, והכריזה על חופש ותיקונים. היא שחררה את כל העבדים ואפשרה לכל אזרח עיר לנהוג כרצונו. על פניו: מעשים נאצלים ורבי חסד הנעשים מתוך כוונה טובה אך כידוע הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. העבדים המשוחררים לא ידעו מה לעשות עם החירות שנפלה עליהם פתאום. הם רעבו ללחם בשעה שבעבדותם מזונם ניתן להם על ידי הבעלים. הערים מלאו מעשי שוד וביזה, האדונים הפסידו רכוש רב וחיכו להזדמנות הראשונה לשעבד שוב את עבדיהם ולשלוט בעיר. גם חלק גדול מהעבדים המשוחררים רצה לשוב לחיי העבדות. איך טענו בני ישראל במדבר: זכרנו את סיר הבשר, את הבצלים והשומים שאכלנו במצרים, מדוע זה הבאת אותנו אל המדבר הזה להמית אותנו ברעב. מתברר שחופש זה לא דבר כל כך נוח ופשוט. ברגע שדאינריז עזבה את העיר בלכתה לכבוש עיר חופשית אחרת ול"שחרר" אותה, פרצו מלחמות פנימיות בתוך הערים שכבר שחררה, איש נלחם באחיו, אדונים לשעבר בעבדים לשעבר, וגורמים שליליים השתלטו על העיר.

מה זה מזכיר לי?

כן. את הקולוניאליזם של המאה ה-19 וגם את זה של היום (אבל היום קוראים לזה בשמות אחרים, מכבסת מלים זוהי המצאה נהדרת). וזוהי ההגדרה לקוֹלוֹנְיָאלִיזְם:  השתלטות מעצמות על טריטוריות מעבר לים – באסיה, באפריקה ובאמריקה, בעזרת התיישבות והקמת מערכת שלטונית תוך נישול האוכלוסייה המקומית וניצול משאביה הטבעיים והאנושיים לצרכי המעצמה.

כבר בתלמוד הבבלי נמצא הגדרה יפה לקולוניאליזם: "פתח ר' יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו, תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות, ר' יוסי שתק. נענה רשב"י (רבי שמעון בר יוחאי) ואמר: כל מה שתיקנו לא תיקנו אלא לצורך עצמם – תיקנו שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס" (שבת, לג, ב).

חסידי הקולוניאליזם טוענים כדברי ר' יהודה: הכובשים הביאו קידמה ותרבות, פיתחו דרכים וערים, פיתחו חקלאות וחינוך, והעיקר, הביאו ערכי תרבות מערבית. השוללים טוענים: כל מה שעשו עשו למען עצמם ולמטרה אחת בלבד, לנצל את המושבה, את אנשיה ואת משאביה עד תום. הפצת התרבות האירופית הביאה להיעלמותן של תרבויות שלמות – בין אם כתוצאה מהשמדתן המכוונת בשם הנצרות על ידי הטמעתן בתרבויות האירופיות או על ידי הכחדת אוכלוסייתן השלמה.

בסוף המאה ה-19 חוסלו כל הקולוניות. התוצאה הישירה היא בדיוק התוצאה שמתאר מרטין ביצירתו: ראו מה נעשה באפריקה: מלחמת הכל בכל, רעב, עוני, מחלות, והשתלטות של גורמים מקומיים מושחתים שאימצו לעצמם את את אמות המידה המושחתות של המנהל האירופי ולא דווקא את "הקידמה".

את עונשה על הקולוניאליזם מקבלת עכשיו יבשת אירופה בגדול. המהגרים הבורחים מארצות הקולוניות לשעבר ומציפים את אירופה עד טביעה. כך נאה לה וכך יאה לה. כפי שכבר אמרו האומרים: אירופה השמידה את כל יהודיה ונענשה בכך שבמקום היהודים מציפים אותה עכשיו המוסלמים. כך נאה לה וכך יאה לה.

תם ולא נשלם

קרדיטים: ערכים וצילומים מהויקיפדיה