שיר של אש ושל קרח (משחקי הכס) 3

סרסיי

אחת הדמויות הבולטות והפחות סימפטיות בספר ובסדרה. אם כי כבר אמרנו שהסופר מרטין לא ברא דמויות שטוחות, טובות לגמרי או רעות לגמרי. כל דמות ביצירה שלו מורכבת בדיוק כמו כולנו (אולי להוציא רמזי בולטון, שעליו עוד ידובר). סרסיי היא תככנית, שתלטנית, והיא עושה הכל כדי לשלוט על שבע הממלכות, או לפחות שאחד הבנים שלה ישלוט. לצורך זה היא עושה כל דבר, מזימות, רציחות, שקרים, פשוט דורכת על גוויות. אבל יש לה גם צדדים חיוביים במידה מסויימת. היא יודעת לאהוב. היא אוהבת את אביה, את אחיה התאום, ובעיקר את ילדיה. אבל בשביל האהבה הזאת היא מוכנה לעשות את כל הדברים הנוראים והשפלים, או כמו שאחיה התאום ג'יימי אומר בעונה הראשונה: איזה דברים שאנחנו מוכנים לעשות בשביל האהבה – לפני שהוא משליך את בראן מראש המגדל להתרסק למטה.

לא חסרות בהיסטוריה האנושית דמויות כאלה של מלכות שעשו הכל כדי לשלוט, או כדי שילדיהם ישלטו, דבר שהופך אותן לעוצרות או לשליטות בפועל. אני זוכרת בעיקר את ליוויה.

ליוויה דרוסילה  58 לפני הספירה – 29 לספירה, היתה אשתו השלישית של הקיסר אוגוסטוס  והאישה הבולטת ביותר בתחילתה של האימפריה הרומית לאחר שבוטלה הרפובליקה. מספרים שאוגוסטוס התאהב בה במבט ראשון והתגרש עבורה מאשתו השנייה. כל הקיסרים בחמישים השנים הראשונות של האימפריה היו צאצאיה. היא הייתה אמו של הקיסר טיבריוס , סבתו של הקיסר קלאודיוס, סבתא רבה של הקיסר קליגולה וסבתא רבה רבה של הקיסר נירון. הכרוניקאי הרומי סווטוניוס בספרו "חיי שנים עשר הקיסרים", מתאר את ליוויה כאשה תככנית ומרשעת בעלת שאיפות פוליטיות שנועדו לקדם את בנה טיבריוס לקיסר. דמותה של ליוויה בספר זה הייתה כמי שאינה בוחלת באמצעים לקידום מטרותיה, כולל אחריות עקיפה למקרי המוות השונים והמשונים בתוך המשפחה האימפריאלית עד להכרזת בנה כיורש. בנוסף, בספר זה היא האחראית לרצח הקיסר אוגוסטוס בעלה עצמו. רוברט גרייבס, ששאב את חומריו מסווטוניוס, מציג אותה בספריו בתור רוצחת שאינה יודעת גבולות בשאיפותיה למען ילדיה. כך גם בסדרת הטלוויזיה המבוססת על ספרו של גרייבס "אני קלאודיוס".

ליוויה דרוסילה

אפשר כמובן להזכיר עוד מלכות שעשו הכל, אבל הכל, כדי לשלוט או להשליט את צאצאיהן, כגון קליאופטרה מלכת מצרים לבית תלמי (במאה הראשונה לפני הספירה) שעשתה את דרכה לשלטון דרך מיטותיהם של שני אישים דגולים, יוליוס קיסר ומרקוס אנטוניוס, ובדרך רצחה את כל מי שהפריע לה.

נזכור לטובה גם את תיאודורה, אשת הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס, במאה השישית לספירה. מעשיה היו רבים וגם טובים. היתה לה השפעה עצומה על בעלה שהתאהב בה בהיותה זונה. היו כאלה שלא אהבו אותה, למשל סופר החצר פרוקופיוס שכתב ספר סודי עליה ותיאר אותה כבת בליעל מופקרת והוללת, בעלת כל המידות הרעות. גם בתקופת שלטון בעלה, הוא לא חוסך בשבטו ומאשים אותה באכזריות, רשעות וחוסר מוסר, וטוען כי היא נהגה תכופות לענות באכזריות את כל מי שהרגיז אותה, כמו גם את אויביה משכבר הימים.

תיאודורה, פסיפס בינטי מהעיר רוונה

קתרין דה מדיצ'י בצרפת של המאה ה-16,היתה אשתו של אנרי השני מלך צרפת ואמם של פרנסואה השני, שרל התשיעי ואנרי השלישי מלכי צרפת. לאחר מות אנרי השני היא היתה העוצרת ושלטה למעשה בשם שלושת בניה. אפשר לראות את מעלליה בסדרת הטלוויזיה "ממלכה".

אפשר לזכור גם את יקטרינה השנייה, קיסרית האימפריה הרוסית במאה ה-18. מלכה אדירה ורבה מעללים. אבל כל מה שזוכרים לה היום למרות כל מפעליה שעשתה למען רוסיה הוא שכנראה רצחה את בעלה ומלכה תחתיו והחזיקה מאהבים רבים.

יקטרינה השנייה

קרב הממזרים

אי אפשר לשכוח את אחת הסצנות המדהימות ביותר בסדרה משחקי הכס, והיא "קרב הממזרים", רמזי בולטון נגד ג'ון סנואו, שני ממזרים. כאן אין מקום לטעויות: רמזי הוא התגלמות הרוע, ג'ון סנואו שלג הוא הגיבור האהוב יותר מכולם (וגם כך אומרים לי שכל הבנות משתגעות אחריו). שלג עומד להפסיד בסצנות מחרידות, אבל "חיל הפרשים" – הם לורד בייליש (אצבעון) וסאנסה סטארק, מגיעים ברגע האחרון (כצפוי) והופכים את הקערה על פיה. אחת התמונות החזקות היא תמונת חיילי אנשי הברזל, המתקדמים בשורה צפופה מאחורי המגינים שלהם, היוצרים חומה בלתי עבירה ומשמיעים הו, הו, הו – כולם כאיש אחד. ממש מצמרר. אין סיכוי נגד חומה כזאת.

לגיונרים בהיפודרום בגרש, ירדן (שיחזור)

מרטין כמובן לא המציא את הגלגל. שיטת הגנה-תקיפה כזאת כבר היתה ידועה מימי המזרח הקדום. השימוש הראשון בחומת מגנים הידוע לנו היה אצל השומרים במסופוטמיה באלפים הרביעי והשלישי לפני הספירה. אבל אנחנו זוכרים בעיקר את הצבא הרומי המאורגן והשיטתי שהשתמש בשיטת הפלנקס (פלנגות). הפלנקס הוא מבנה טקטי המתבסס על מסה גדולה של לוחמים רגליים כבדים נושאי רמחים שנוצרה במטרה להכריע את האויב בעזרת מספר החיילים הרב שיש בה, ולא בעזרת טקטיקה מתוחכמת. ברוב המקרים, החיילים בעלי השריון הכבד ביותר בצבא הרכיבו את הפלנקס. לוחמי הפלנקס היו לבושים להגנתם בשיריון, קסדה ומגני שוקיים עשויים ברונזה. לוחם הפלנקס החזיק בידו השמאלית מגן עגול גדול. נשק ההתקפה העיקרי הייתה רומח ובנוסף לו נשאו הלוחמים חרב קצרה.

הקיסר קליגולה

רמזי בולטון

ואם כבר הזכרנו את רמזי בולטון, התגלמות הרוע האנושי האולטימטיבי והרע הנורא מכולם ביצירה, אי אפשר שלא להיזכר בשליטים שהביוגרפיה האישית שלהם יכלה לתת השראה למרטין בבואו ליצור את הדמות הזאת.

שתי דמויות עולות בשעתי. כמובן שהיו עוד ועוד מפלצות דמויות אדם ששלטו באזורים מסויימים , אבל אני תמיד חוזרת לסווטוניוס, "חיי שנים עשר הקיסרים", ולשני הקיסרים הידועים לשמצה בהיסטוריה ובספרות. הלוא הם קליגולה ונירון.

קליגולה שלט במאה הראשונה כשלוש שנים. שומרי הראש שלו רצחו אותו בשנתו ואז כל העם הרומי נזם לרווחה. אם בשל המחלה שבה לקה, או בשל האכזריות הטבועה באופיו שלא היה יוכל לשלוט בה לזמן רב, החל במעשי טירוף ואכזריות, שבהם הפגין בזבזנות ואכזריות ללא גבולות. ידועה אמרתו לפיה "הלוואי שלעם הרומי כולו היה צוואר אחד…" (כדי שיוכל לשספו באבחת סכין בודדת). חי חיי ראווה ופריצות עם אחיותיו, וגם הורה לשלוח אותן לגלות, כביכול כעונש על השתתפותן בקשר כנגדו. הוא גילה בוז מופגן לסנט והמליץ, לאות זלזול, למנות את סוסו לקונסול. באכזריותו הורה פעמים רבות על הוצאה להורג ללא משפט, ולא היה איש שהיה בטוח מפניו. על מנת לממן את אורח חייו הראוותני והמוזר, הטיל מיני מסים חדשים, ואף פתח בית בושת בארמון, שם הציב כפרוצות את המכובדות בנשות רומא, על מנת ליהנות מרווחי הסרסרות. הוא הכריז על עצמו כאל, והיה מופיע בציבור לבוש בזקן מוזהב, ובידו סמלי האלים. הוא הזמין את בן מלך מאוריטניה למשתה ברומא ושם, תוך כדי משתה רצח אותו (החתונה האדומה, זוכרים?).

הקיסר נירון

נירון היה אחיינו של קליגולה, וכנראה עלה עליו במעשיו האיומים. על פי סווטוניוס אמו, אגריפינה, היתה זאת (כמו סרסיי) שדאגה להמלכתו, הרעילה יריבים פוטנציאליים ורצחה אפילו את בעלה הקיסר קלאודיוס כדי שנירון יירש את כסאו. כשנירון החל להתנער מהשפעתה, התחילה לחפש לו תחליף בדמותו של אחיין אחר, שנירון חש להרעילו ברעל זלא ניכר לא בטעמו ולא במראהו, והמוות נחשב מוות טבעי (ראו הרעלות דומות במשחקי הכס). נירון ציווה לחסל את אמו. שעל פי סווטוניס אמרה לחיילים שבאו להרגה: "דקרו אותי ברחם הזה שהביא לעולם את רוצחי". בשנת 64 פרצה ברומא השריפה הגדולה שחיסלה רבעים שלמים הבנויים בתי אש. הסברה היא שנירון דאג לכך כדי לפנות מקום לארמון גדול שרצה לבנות. נירון האשים בשריפה את הנוצרים הראשונים שחיו בקהילה מגובשת ברומא והורה על צליבתם. הוא היה משוכנע שהוא זמר ואמן גדול ועלה על במות להופיע בניגוד לקוד האתי של הקיסרים. בשנת 68 הדיח הסנאט את נירון, אשר התאבד כאשר ביקש מעבדו הנאמן שישסף את צווארו, בעודו במנוסה מפני החיילים שחיפשו אותו. לנוכח מותו הקרוב, בכה וקרא: "איזה אמן יאבד בי!" שווה לקרוא את ספרו של הסופר הפולני הנריק סנקביץ', "קוו ודיס", המתאר את ימי שלטונו של נירון בצורה אמינה ומדוייקת.

איפיגניה, יצירה מאת אנסלם פאוארבאך

סטאניס המלך והכהנת האדומה

סטאניס, הטוען למלוכה על שבע הממלכות, החזיק לצדו את הכהנת האדומה של אל האור, שהכתיבה לו את כל מהלכיו, כולל העלאתה של בתו שירין על המוקד כדי לקדם את נצחונו.

מקרים של העלאת הבן בתור קרבן לאל כדי להבטיח את נצחונו של האב בקרב ידועים לנו בעיקר ממיתולוגיות, אבל כנראה שסיפורים מיתולוגיים משקפים מציאות. מלך מואב הקריב את בנו על החומה כדי להפסיק את המצור שהטילו עליו מלכי ישראל ויהודה (מלכים ב, ג, כו-כז). אפשר לראות גם מעשה בת יפתח מעין קרבן בת להצלחה המלחמה (שופטים יא, לו-מ). גם המיתולוגיה היוונית יודעת לספר על מקרה דומה: לאחר שאגממנון הרג צבי קדוש ביער קדוש של האלה ארטמיס החליטה זו להענישו, והפסיקה את הרוח ובכך מנעה מספינותיו להפליג לטרויה במהלך טרויה. האורקל גילה כי הדרך היחידה לפייס את האלה היא להקריב את איפיגניה בתו של אגממנון לארטמיס והוא עשה זאת.

כך בדיוק נהג סטאניס, שנענה לדרישת של הכהנת האדומה מליסנדרה והקריב את בתו היחידה קרבן לאל האור, כשהעלה אותה על המוקד.

ידועים לנו עוד מקרים בהיסטוריה שבהם מלך, או מלכה, היו נתונים כל כך להשפעה של כהן דת, עד כי מילאו אחר כל דרישותיו. אחד המקרים המפורסמים הוא פרשת רספוטין.

רספוטין

בשנת 1903 הגיע רספוטין לסנקט פטרבורג, שם החל לצבור מוניטין כבעל כוחות על טבעיים, המסוגל לרפא חולים ולנבא את העתיד. רספוטין היה מקורב לחצר המלוכה של הצאר ניקולאי השני בגלל קרבתו לאשת הצאר, אלכסנדרה, שהאמינה בכוחותיו להפסיק דימומים אצל בנה, הנסיך אלכסיי, שסבל מהמופיליה. רספוטין היה מקורב אל דרגי השלטון הגבוהים, והיה בעל השפעה על החלטות ועל מינויים. הוא אף עורר את קנאתם ואיבתם של מקורבי הצאר, שראו בו מתחרה המסכן את מעמדם. גם התנגדותו של רספוטין למעורבותה של רוסיה במלחמת העולם הראשונה, שנאתו המוצהרת לאצולה ותמיכתו ברפורמות שיטיבו עם העם הרוסי הפשוט, הקימו לו אויבים רבים בחצר הצאר. השפעתו בחצר גדלה בהדרגה והגיעה לשיאה במהלך שנת 1916 , שבה השפיע על כמה מהמהלכים המדיניים.

בלילה אחד בשנת 1916 הוזמן רספוטין על ידי קבוצת קושרים לארמון יוסופוב האציל, שם הוגשו לו עוגות ויין מורעלים בציאניד. לאחר שהרעל לא הרג אותו (מה שיוחס לסגולות העל טבעיות שלו), הקושרים נאלצו לירות בו, תוך שהם מנהלים אחריו מרדף בגן הארמון, ואז השליכוהו לנהר הנייבה להתנקשות הזאת קדם ניסיון התנקשות קודם, של איכרה רוסייה, אשר נעצה סכין בבטנו של רספוטין זמן לא רב קודם לכן, בעת שסייר בכפרה, אולם באותו המקרה רספוטין קיבל טיפול רפואי וניצל. האגדות מספרות כי רספוטין ידע לחזות את מותו הקרב, ואף את קץ שלטונה של שושלת רומנוב, שהצאר ניקולאי השני היה אחרון הצארים שלה ברוסיה.

 

האפיפיור אלכסנדר השישי

לסיכום

הבאנו בסקירות שלנו הרבה מקרים היסטוריים שמרטין יכול היה לשאוב מהם השראה: לגילוי עריות, לרציחות על ידי הרעלות בתוך המשפחה, למאבק כוח ושררה על הכס ועוד כהנה וכהנה.

לשם סיכום נזכיר משפחה אחת שיכול להיות דוגמה ואב-טיפוס לכל המקרים שדיברנו עליהם ולעוד רבים אחרים הלוא היא משפחת בורג'ה.

זאת היתה משפחה ממוצא ספרדי אשר בניה שימשו בתפקידים שונים בחיי הדת ובפוליטיקה של איטליה במאות ה-15 וה-16. אחד מבניה היה אלכסנדר השישי, האפיפיור בין 1492 ל-1503. הוא ידוע כאחד האפיפיורים המושחתים בתולדות הוותיקן. סמלו היה פר אדום על רקע זהב. בנו בכורו מפילגשו (כזכור, האפיפיורים נשבעים לחיי פרישות), היה צ'זארה בורג'ה. אומרים שהוא שכב עם בתו לוקרציה. בכל אופן, השיא אותה לכל מיני נסיכים ושליטים כדי לחזק את מעמדו.

ניקולו מקיאוולי, איש פירנצה בן המאה ה-18, מראשוני ההוגים של תורת המדינה, כתב ספר הנחיות לשליט, ואומרים שצ'זארה בורג'ה היה המודל שלו. צ'זארה סייע לתככי אביו ואף הוסיף משלו. נגד צ'זארה הועלו טענות כי שכב עם אחותו ומהרומן נולד בנה ג'ובאני בורג'ה. צ'זארה נהג לשעשע את תושבי רומא במחזות פומביים דוגמת הוצאה להורג של פושעים על ידו. אדם שפרסם ביקורת על מעשיו הוטבע בנהר. בעקבות מחלת אבעבועות קשה צולקו פניו. צ'זארה החל ללבוש על פניו מסיכות, דבר שהוסיף לתדמיתו השלילית.

"דיוקן אשה" מאת ברטולומאו ונציאנו, מאמינים שהאשה בציור היא לוקרציה בורג'ה

לוקרֶציָה בּוֹרגַ'ה, שהייתה בתו של האפיפיור אלכסנדר השישי ואחותו של צ'זארה בורג'ה, העריץ ידוע לשמצה. סביב לוקרציה התפתחה חרושת שמועות ענפה לאורך השנים. השמועות על גילויי עריות בינה ובין אביה או אחיה הוזכרו כבר. ישנה גם שמועה על טבעת חלולה שהייתה ברשותה, אותה נהגה למלא בארסן וכך הרעילה משקאות של אנשים שסר חינם בעיניה. רבות האגדות על סעודות שאירחה, בהן היה זה נפוץ לראות את אחד הסועדים מת לאחר שלגם מכוס יין מורעל. שמועות מסוג זה הפכו את דמותה של לוקרציה בורג'ה לסמל של רשעות נשית. אפשר לראות את מעלליהם של משפחת בורג'ה לדורותיה בסדרת הטלוויזיה "הבורג'ס".

קרדיטים: ערכים וצילומים מהויקיפדיה

השאר תגובה