שיר של אש ושל קרח (משחקי הכס) 1

עטיפת הכרך הראשון

לא. אני לא הולכת לכתוב שוב מה שעשרות לפניי כתבו, לא על הסדרה (המעולה לרוב) וגם לא על הספר. נכון. הספר כתוב נפלא, משובץ הומור לפרקים, עתיר תובנות אנושיות, אין שחור ולבן, אין טובים ורעים, כל גיבוריו ותתי-גיבוריו מורכבים, כמו בעולם הריאלי, כמו כולנו. תיאורי הטבע והסביבה נפלאים, ותמיד באורך הנכון ולעולם אינם מייגעים. הכניסה לפרטים, פרטי הלבוש של כל דמות, פרטי המאכלים השונים, כל אלה הופכים את הספר ליצירה רבת עוצמה. הקורא ממש יכול לחיות את הדברים. מרטין ברא עולם ומלואו, על ההיסטוריה, הגיאוגרפיה, המנהגים, השפות השונות, עולם מלא. נכון. יש בו גם כמה פרקים קצת מייגעים, אבל בספר רב-תוכן שכזה, על כל ששת חלקיו העבים, לא ייתכן שלא יפלו כמה פגמים. לדעתי הם מעטים ביותר. גם על הסדרה אפשר לשיר שבחים ושירי הלל, בעיקר על הפרקים שנעשו בהשגחתו הקפדני של המחבר, ג'ורג' מרטין. כשיצאו מפיקי הסדרה לדרך עצמאית, לא תמיד הצליחו לעמוד ברמה הנדרשת.

כן. אבל את כל זה כבר כתבו לפני רבים וטובים, ואין צורך להכביר מלים על כך. מה שמעניין אותי יותר מכל, אחרי קריאה בספרים וצפייה בעונות הסדרה, הוא הנושא ההיסטורי. מרטין לא המציא דברים חדשים. כל מה שהוא כותב עליו, כבר קרה בהיסטוריה האנושית. נכון שכשרואים את הדברים המומחשים בריאליות רבה על מסך הטלוויזיה, אפשר להזדעזע ולהחליט שדברים כאלה אף אחד לא עשה ולא יעשה. אבל האמת ההיסטורית שונה.

מרטין עצמו הצהיר בראיונות שונים כי אירועים היסטוריים כגון מסעות הצלב – תופעה ייחודית בהיסטוריה האנושית אשר במסגרתם מנהיגים דתיים קראו לציבור הרחב להשתתף במלחמות דת שהפכו במהרה לעימותים טריטוריאליים, ואירעו בין המאות ה-11 ל-13; מסע הצלב נגד הקתארים אשר במסגרתו נהרגו מאות אלפי אנשים, ונקטעה השושלת הוויזיגותית במהלך המאה ה-13; מלחמת מאה השנים אשר במהלכה נלחמו ממושכות אנגליה וצרפת במאה ה-13 וה-14; מלחמת השושנים שהתרחשה באנגליה במאה ה-15 ובה נאבקו משפחות האצולה האנגליות על השלטון  – היוו מקורות ההשראה לעלילה ולבניית חלק מהפרטים בעולם שיצר. נבדוק כאן כמה מהאירועים ההיסטוריים הגדולים שהיוו השראה למרטין.

תמונת לוויין של תעלת למאנש

יבשת ווסטרוז ויבשת אסוס

שתי היבשות הלוא הן אירופה ואנגליה. אנגליה אמנם אינה יבשת, אך מבחינה היסטורית, כל המהפכות והמלחמות שהתרחשו באירופה פסחו בצורה זו או אחרת על אנגליה. באנגליה הדברים תמיד קרו אחרת, ולא לחינם האנגלים מדברים על "היבשת" קצת בזלזול ובהתנשאות בהתייחסם לאירופה (עד היום, ראו הברקזיט). בין שתי היבשות מפריד הים הצר, הלוא היא תעלת למנש. בווסטרוז יש שבע ממלכות הנאבקות ביניהן. באסוס יש מלכה אחת וערים חופשיות.

המצור על אורליאן במהלך המלחמה

המלחמה בין יבשת ווסטרוז ליבשת אסוס

תיאורו של מרטין נעשה על פי מלחמת מאה השנים בין אנגליה לבין צרפת. עד שנת 1337 היו לאנגליה תביעות טריטוריאליות בצרפת, וזה גרם למתחים בין מלך אנגליה למלך צרפת, ובין המלכים לבין אציליהם הבכירים. הסכסוכים הללו נמשכו על פני מאה ושש עשרה שנים, עד 1453. לאורך תקופה זו מלכו באנגליה חמישה מלכים שהבולטים שבהם היו אדוארד הראשון והנרי החמישי. גם בצרפת התחלפו לאורך התקופה חמישה מלכים, בהם פיליפ השישי ושרל החמישי. הדמות הצבעונית והמעניינת שלמלחמה זו היתה ז'אן ד'ארק שפרצה לזירה בשנת 1424. זאת לא היתה מלחמה מתמשכת, אלא סדרת מערכות נפרדות, כשביניהן היו הפוגות של שקט ממושך. המלחמה התרחשה כולה על אדמת צרפת, ובסופה איבדו האנגלים את כל נחלותיהם בצרפת.

מבחינה פורמלית לא הסתיימה המלחמה מעולם באופן רשמי. בסיום הלחימה לא נחתם חוזה שלום. המלחמה, ששורשיה בתביעת מלך אנגליה לכתר של מלך צרפת נחתמה רק בשנת 1802, בהסכם שבו ויתר מלך אנגליה באופן רשמי על תביעתו לכתר מלכות צרפת.

שרידי חומת אדריינוס

החומה 

את ההשראה לחומה לקח מרטין מחומת אדריאנוס. אדריאנוס, קיסר רומי (מת 138) בנה חומה שתהווה חציצה בין האימפריה הרומית, אנשי התרבות, לבין שבטים פראים שחיו מצפון לה. החומה נועד להדוף פלישות של שבטים ולציין את גבולה של האימפריה הרומית. הצבא הרומי לא הצליח לכבוש את שטחי סקוטלנד של ימינו ולכן החליט אדריאנוס להציב חומה ששרידיה עומדים עד היום. הוא החל בבנייתה בשנת 122, וכדרכם של הרומאים, אלופי הבנייה, התווה תכנית מדוקדקת. שמונים מוצבים במרחק שווה זה מזה של 500 מטרים, ולהם צריחים לצורך תצפית ואיתות. בכל מוצב הוצבו 12 חיילים. שנים מעטות לאחר תחילת בניית החומה הוחלט להוסיף בין 14 ל-17 מבצרים בגודל מלא שבכל אחד מהם ישהו 500 עד 1,000 חיילי מילואים. אורכה של חומת אדריאנוס היה 80 מייל רומיים (117 קילומטרים), כאשר גובהה ורוחבה היו תלויים בזמינות חומרי הבנייה באזור שבו היא עברה, לרוב סלעים ואדמה, החומה של מרטין נבנתה, כזכור לכולנו, מקרח ולכן יכול היה דרקון להמיסה בלהבות שיצאו מפיו. סופה של חומת אדריאנוס היה יותר פרוזאי. בשלהי המאה הרביעית התרופפה שליטת האימפריה בבריטניה בעקבות פלישות השבטים, בעיות כלכליות ומרידות בקרב הצבא. עד לשנת 410 המנהל הרומי ולגיונותיו נסוגו באופן מלא מבריטניה. חלקים מהחומה היו מאוישים גם במאה החמישית.

החומה הגדולה של סין

ואם כבר מדברים על חומות, אפשר תמיד להזכיר את חומת סין הגדולה. החומה היא  מערכת ביצורים מאדמה, מלבנים ומאבנים בצפון סין, שנבנתה ושופצה פעמים רבות בין המאה החמישית לפני הספירה למאה ה-16 לספירה, ומטרתה הייתה להגן על האימפריה הסינית מפני פשיטות של שבטים ממונגוליה וממנצ'וריה. החומה ששרדה עד ימינו נבנתה במהלך המאות ה-15 וה-16. החומה הגדולה כולה, הכוללת גם את חומות המשנה המסתעפות ממנה, משתרעת לאורך של 8,851 ק"מ. מספר זה כולל 6,259 קילומטרים של קטעי חומות של ממש, 359.7 קילומטרים של חפירים ו-2,232 קילומטרים של מחסומי הגנה טבעיים כדוגמת הרים ונהרות.

חומות מסוג זה תמיד נבנו כדי להגן על ממלכות מפני פלישות לא רצויות של גורמים שבטיים ועוינים אחרים. למשל: גדר ההפרדה בין ארצות הברית ובין מכסיקו (או זאת שתבנה, על פי חזונו של טראמפ),אם כי יש יוצאים מן הכלל, למשל חומת ברלין שנבנתה כדי למנוע בריחה מהארץ הקשה לארץ הטובה יותר. ולאיזה סוג נשייך את החומה הטובה המפרידה את מדינת ישראל מן הפלסטינאים?

 

1908 ציור של הנרי פיין תומכי הפלגים היריבים בוחרים ורדים אדומים או לבנים

המאבק בין בית לניסטר ובית סטארק

את ההשראה למאבק העקוב מדם והממושך בין שני הבתים החזקים של ווסטרוז, נתנה המלחמה שכונתה בשם מלחמת השושנים. זה היה מאבק על השליטה באנגליה של המאה ה-15 בין שני בתים, בית לנקסטר (לניסטר), שסמלו היה שושנה (ורד) אדומה. ובית יורק (סטארק) שסמלו היה שושנה (ורד) לבנה.

השושנה הלבנה של בית יורק

השושנה האדומה של בית לנקסטר

המלחמה הפנים-אנגלית הזאת החלה כתוצאה ישירה של מלחמת מאה השנים בין אנגליה לבין צרפת, שהתנהלה כולה על אדמת צרפת. כל זמן שהאנגלים לחמו נגד הצרפתים, הם לא התפנו לעסוק בסכסוכים מבית. כשסולקו האנגלים סופית מצרפת, פרצו המלחמות בין שני הבתים על השלטון באנגליה. כתוצאה מהמלחמה הושמדו רוב בתי האצולה הגדולים באנגליה, לשלטון עלה בית טיודור הריכוזי והחזק, והסתיימו מאות שנות סכסוכים בין המלך לבין האצילים באנגליה.

שבעת הנסיכים-בוחרים שבחרו בהיינריך השביעי לקיסר האימפריה הרומית הקדושה

גם באימפריה הרומית הקדושה היה מאבק תמידי בין הנסיכים ששלטו על נסיכויות שונות בתוך האימפריה. הקיסרות הייתה מורכבת מנסיכויות רבות ולא הייתה בגדר מלכות העוברת בירושה: השלטון לא עבר מאב לבנו במסגרת שושלת, וכל קיסר היה צריך להיבחר לתפקידו. כדי שבחירתו תהיה יעילה ולא תיתקל בקשיים, הוחלט ב-1356, בימי הקיסר קרל הרביעי, על הקמת המעמד של נסיכים בוחרים, פורום מצומצם של שבעה נסיכים, מושלי מחוזות חשובים, שרק הם ישתתפו בבחירת הקיסר. הנסיכים הבוחרים היו נסיכי ברנדרבורג, סקסוניה, טרייר, מיינץ, קלן, פפאלץ ובוהמיה. שלושה מהם – הארכיהגמונים של מיינץ, טרִייר וקלן – היו אנשי כנסייה בכירים; ארבעת הנותרים היו נסיכים מדיניים.

שמתם לב, שוב המספר שבעה משחק תפקיד בכל התרבויות, כך גם במשחקי הכס, כמובן.

תפקידם של הנסיכים הבוחרים (שהיו שבעה במספר עד למאה ה-17) היה לבחור את קיסר האימפריה הרומית הקדושה. פורמלית אלו שנבחרו על ידי הנסיכים הבוחרים נשאו את התואר: "מלכי הרומאים", ורק אלו שהוכתרו על ידי האפיפיור נשאו בתואר "קיסר האימפריה הרומית הקדושה".

לעתים הוחלף נסיך בוחר אחד במשנהו מסיבות פוליטיות. כך למשל כאשר הקיסר קרל החמישי הכריח את הנסיך הבוחר מסקסוניה להתפטר. סיבות אחרות להחלפת נסיך בוחר היו, למשל, התחזקות משפחות אצולה מסוימות ושקיעתן של אחרות, או היפרדות מהאימפריה. למשל, בוהמיה נפרדה בתחילת המאה ה-18 מגרמניה, והוחלפה בנסיכות הנובר. לאחר המאה ה-15 הפכה בחירת הנסיכים לאירוע טקסי בהליך העברת התואר בירושה.

 

קשתים מונגולים רכובים

הדות'ראקים והחאל

קל להבין שהמונגולים נתנו את השראתם לדות'ראקים של מרטין. בראשית המאה ה-13 איחד ג'ינגיס חאן (חאל – בסידרה) את כל השבטים המונגולים הנוודים שהיו עד אז יריבים, ובמשך שישים השנים הבאות כבשו המונגולים את האימפריה הגדולה בתולדות האנושות. סין, אירן, רוסיה ומחצית מאירופה נשלטו על ידי המונגולים. האימפריה לא החזיקה מעמד זמן ממושך ובסוף המאה ה-13 כבר החלה להתפרק.

המונגולים היו ביסודם שבטים נודדים רכובים על גבי סוסים. מבנה חברתי זה נתן להם יתרונות רבים על פני הצבאות הכבדים של אירופה. שישה מכל עשרה לוחמים מונגולים היו קשתים רכובים בעלי שריון קל, ויתר הארבעה היו פרשים כבדים יותר או פרשים נושאי רומח. האגדה מספרת כי ילד מונגולי רכב על סוס לפני שלמד ללכת. הם היו מסוגלים לעבור מרחקים גדולים מאוד במהירות מפתיעה ויכלו לירות חצים ולהטיל רמחים תוך כדי דהירה מהירה. המשמעת בצבא המונגולי הייתה גבוהה ביותר. הכוחות של האימפריה המונגולית היו מאומנים, מסודרים, ומצוידים לניידות ולמהירות. לחיילים המונגולים היה שריון קל ביחס לצבאות אחרים שמולם התמודדו המונגולים, זאת כדי להגביר את ניידותם בשדה הקרב. קווי האספקה פעלו באופן עצמאי על ידי החיילים, מה שהגביר מאוד את מהירות הצבא ושליחים מונגולים עזרו לשמור על קשר בין החיילים לבין מפקדיהם. הם גם למדו שיטות לחימה מאלה שהם לחמו נגדם, הטילו מצור על ערים בצורות בעזרת כלי מצור ואפילו לוחמה ביולוגית – הטלת גויות חולים במגיפה השחורה לתוך ערים נצורות. הסוס היה כלי המלחמה החשוב ביותר, ולכן נזכור את דברי הדות'ראקים: מי שלא מסוגל לרכוב על סוס, אינו מנהיג.

ציור של הקרב בין הארמדה הספרדית לצי האנגלי

קרבות ימיים: צי הברזל של יורון גרייג'וי נגד יארה ותיאון גרייג'וי 

סצנת הקרב הימי, שבה אנייתו העצומה של יורון מתקרבת לאנייתם של יארה ותיאון, מורידה גשר נייד ואנשיה עולים לתקוף את אנשי יארה על סיפונם היא סצנה מרשימה ביותר. ההשפעה של הקרבות הימיים שהתרחשו במהלך המאה ה-16 ברורה ובולטת. כך התנהלו הקרבות הימיים בין הצי האנגלי "שודדי הים" מטעם המלכה, שתקפו את הצי הספרדי במטרה לגזול מהספרדים את כל אוצרות הזהב שהביאו מהעולם החדש. הקרבות הימיים הידועים ביותר היו בין הצי האנגלי של המלכה אליזבט לבין הארמדה הספרדית המפורסמת של המלך פיליפה השני.

טכנולוגיית הלחימה הימית במאה ה-16 הייתה בעיצומו של תהליך שינוי. בשנת 1571 התנהל הקרב האחרון בסגנון הישן: גליאות מונעות על ידי משוטים. בקרב כזה נלחמו הספינות זו בזו על ידי הצמדת דפנות הספינות אחת לשנייה, והשתלטות על אניית האויב על ידי נחתים רגליים, כלומר למעשה מעין לחימה יבשתית – על כלי שיט.

אבל בסוף המאה ה-16 חל שינוי משמעותי: האניות הוטענו בתותחים. הספרדים השמרנים לא היו ערים לשינוי. לעומת זאת הצי האנגלי התאים את אניותיו לשינוי. ספינות הארמדה הכילו תותחים כבדים ומסורבלים. הצי האנגלי חימש את אניותיו בתותחים קלים בעלי טווח יריה רחוק. הצי הספרדי השמרני מינה למפקדי האניות אצילים על פי מעמדם ולא על פי כישוריהם. לעומת זאת הצי האנגלי מינה מפקדים מקצועיים ומהימנים, בלי שים לב למוצאם ולמעמדם.

ציורו של פיליפ ז'ק דה-לות'רבורג "תבוסת הארמדה הספרדית"

יכולת הלחימה של החיילים הספרדיים נחשבה למעולה, ולו היו האנגלים מאפשרים לאניות הספרדיות להתקרב אל אניותיהם, להתחבר אליהן באמצעות גשרים, ולהנחית עליהן את הלוחמים – לא היה להם כל סיכוי נגדם. האנגלים בחרו להילחם בתנאים שלהם: שמירה על טווח רחוק, וניצול יכולת התמרון הזריזה של ספינותיהם הקטנות יותר.

בהיסטוריה האנגלית מתואר הקרב כתבוסה ספרדית, אך בפועל עיקר הנזק נגרם על ידי הרוחות והים. הטעויות של הארמדה היו בעיקרן טכניות ורובן נגרמו על ידי שיקול דעתו השגוי של פליפה השני, שיזם תכנית חסרת סיכוי שלא התאימה לספינות הספרדיות. כך הונח הבסיס לשליטה האנגלית של אנגליה בימים. ספרד אמנם נשארה המעצמה החזקה באירופה, אבל זאת היתה התחלת הסוף.

אני לא יודעת בעד מי הייתם בקרב בין יורון לבין יארה. מה שלא יהיה, סצנת המלחמה בין שתי האניות היתה מרהיבה.

קתרים מגורשים מקרקסון בשנת 1209

המצור על ארנהאל

טכניקת המצור על עיר בצורה עתיקה כימות הצבאות והערים. צבאות מצרים, אשור, הבבלים, הפרסים, הרומאים, הביזנטים, המוסלמים, המונגולים, הצלבנים, כל צבא בתורו צר על ערים בצורות והשתמש באותן שיטות: הצרים מטפסים על סולמות, מפעילים קטפולקות ואילי ניגוח, הנצורים יורים בקשתות, שופכים שמן רותח וסלעים על ראשי הצרים. נזכור את מצדה שלנו, אבל נביא דוגמה דווקא ממסע הצלב נגד הקתארים במאה ה-12.

הקתארים, הקרוים גם אלביגנזים (על שם עירם אלבי), היו כת דתית בעלת מאפיינים גנוסטיים – דואליסטיים  שפעלה בעיקר באזור לנגדוק שבדרום צרפת. הכנסייה הקתולית, ובעיקר מסדר הדומיניקנים ראתה בכת הקתארית כת מינות, וכדי להתמודד עם התפשטותה הכריז האפיופיור אינוקנטיוס השלישי על מסע צלב להשמדתם בשנת 1209. כמו תמיד, מסע צלב התהדר באיצטלה דתית אבל הסיבות האמיתיות היו החשש שהכת תתפוס את מקומה של הכנסייה הקתולית. לאפיפיור אין צבא כידוע, אבל יש לו השפעה על מלכים ואצילים. מלך צרפת ואציליו יצאו בשליחות הכנסייה, ולמעשה שמו עין על אדמות לנגדוק העשירות ועל נחלותיהם של אציליה. מסע הצלב הזה התקיים בשני שלבים. השלב הראשון הסתיים עם תבוסת הפולשים בשנת 1218. לשלב השני יצא לואי השמיני, מלך צרפת והכניע את מעוזי הקתארים. האגדה מספרת שכשאנשי המלך צרו על העיר בזייה, שאל מפקד המצור את נציג האפיפיור: איך אוכל להבדיל בין תושבי העיר הקתארים לבין תושבי העיר הקתולים, ענה לו נציג האפיור: הרוג את כולם. אלוהים כבר ימיין אותם למעלה. הקתארים התבצרו בטירות נישאות בראשי הרים והצבא המלך צר על כל טירה בנפרד. כך הובסו הקתארים, טירה אחר טירה, מבצר אחר מבצר. עד שנשאר המבצר האחרון, מונסגור. ב-16 במרס 1244 הובלו 205 קתארים במורד המצוק של המבצר אל "שדה הנשרפים". אגב אמירת תפילותיהם נשרפו כולם חיים על המוקד. נפילתה של מונסגור היתה אקורד הסיום של הקתארים.

אבירים צלבנים טובחים בקתארים; איור כתב-יד (צויר בין 1332 ל-1350).

אנשי הברזל

סיסמתם: לא לנו הזריעה. המוטו שלהם: אנחנו לוקחים כל מה שאנחנו רוצים. אנשי הברזל של מרטין הם הויקינגים שהגיעו לשיא מסעי השוד והביזה שלהם במאה ה-11. הוויקינגים היו שבטים נורדים שהיו יורדי ים מושבעים. הם היו פושטים בבוקר השכם מהים על יישובים לאורך חופי אירופה. הם בזזו, רצחו, אנסו, העלו באש וחזרו לים. הם הגיעו לכל חופי הים התיכון, והפילו אימה על כל יושבי החופים. נהגו לכנס את כל אנשי הכפר לתוך הכנסייה ולהעלותה באש. אמונתם היתה פגאנית וסיפוריהם הניחו את הבסיס למיתולוגיה הנורדית. ככל שנקפו השנים התחילה התיישבותם בחופים שאליהם פלשו וניכרה השפעת התרבות המקומית עד אשר התבוללו והפכו לחלק מהאוכלוסייה הקיימת.

שייטים ויקינגים בספינותיהם, ציור מהמאה ה-9 או ה-10

שאר סיפורי זוועות ואימה

לכל הזוועות המתוארות בספר ויותר מהן, יש עדויות בחומרים עתיקים. במצרים הקדומה בתרבויות כמו האינקה והאצטקים, ביוון העתיקה ברומא הקיסרית, בתולדות השושלות בימי הביניים וגם בתנ"ך שלנו. כדאי ושווה לקרוא את ספרו של רכילאי החצר של המאה הראשונה לספירה ברומא הקיסרית, סווטוניוס, שכתב ספר מקיף הנקרא בשם: חיי שנים עשר הקיסרים (מסדה תשי"ט). הדברים המופרכים ביותר בעולם לכאורה, בוצעו לרוב בידי שנים עשר הקיסרים הרומים שסווטוניוס מספר עליהם. ספר זה שימש הבסיס ליצירה הענקית של רוברט גרייבס, אני קלאודיוס, קלאודיוס האל ואשתו מסלינה, ובעקבותיו לסדרת טלוויזיה מפורסמת. אז דוגמה אחת קטנה:

"אמנון ותמר" ציור מאת יאן סטין

משכב אח ואחות, גילוי עריות.

בכמה מן התרבויות הקדומות ביותר, כגון מצרים העתיקה, התרבות האצטקית והוואי העתיקה, נהגו להשיא אח לאחותו במשפחות המלוכה, כדי לשמור על טוהר הדם המלכותי. נישואי עריות נראו גם בבתי המלוכה של יפן העתיקה, תאילנד וקוריאה, באינקה בפרו ובזמנים מסוימים גם במרכז אפריקה.

המלך המצרי תות ענח אמון (המאה ה-14 לפני הספירה) היה בן לגילוי עריות בין המלך ואחותו. בתקופה היוונית-רומית  במצרים נפוצו ביותר נישואי אחים ואחיות וגם אבות ובנות בקרב כלל המעמדות במצרים. פפירוסים רבים והצהרות מפקד רומיות מעידים על בעלים ונשים רבים שהיו אח ואחות, מאותו אב ואם. ידוע ביותר המקרה של קליאופטרה השביעית לבית תלמי (המאה הראשונה לפני הספירה), ונישואיה לאחיה תלמי ה-13 שהיה צעיר ממנה, אם כי אין הוכחות של ממש שהנישואים מומשו.

החוק ביוון העתיקה איפשר נישואי אח ואחות אם היו מאימהות שונות. במיתולוגיה היוונית קיימים לא מעט סיפורים של גילוי עריות. המפורסם ביניהם הוא המשל של אדיפוס המלך המגולל סיפור של גילוי עריות הנעשה בשוגג בין אם ובנה ועל שמו תסביך אדיפוס הפרוידיאני: הבן שרוצה את אמו ורוצח את אביו.

הקיסר הרומי קליגולה (המאה הראשונה לספירה) קיים יחסי מין עם שלוש אחיותיו. הקיסר קלאודיוס (באותה מאה) נשא לאישה את בת אחיו, אגריפינה הצעירה. גם במיתולוגיה הנורדית ניתן למצוא נושאים הקשורים בנישואי אח ואחות.

התנ"ך שלנו יודע לספר על כמה מקרים של גילוי עריות: נחור בן תרח נישא למילכה בת אחיו הרן. לוט שכב עם בנותיו, אמנון שכב עם אחותו (מאב) תמר וגרר כתוצאה את הירצחו בידי אחיה אבשלום.

לוט ובנותיו, ציור שמן על עץ אלון, מעשה ידי יאן מסייס משנת 1565

מלכים רבים באירופה של ימי הביניים ניהלו יחסים דיפלומטיים בהסתמך על נישואין פוליטיים, דבר שהביא לא פעם למצבים בהם בני דודים רחוקים (ואפילו בני דודים ראשונים) נישאו. הדבר התרחש בעיקר בבתי המלוכה הבסבורג (Habsburg) הוהנצולרן (Hohenzollern) סבויה (Savoy) בורבון (Bourbon) . לעומת זאת האשמה בגילוי עריות שימשה היטב את המלך הנרי השמיני ברצותו להפטר מאשתו אן בולין. הוא האשים אותה בגילוי עריות עם אחיה והוציא את השניים להורג בשנת 1536. עצם העובדה שברוב התרבויות קיים טאבו גורף על גילוי עריות מעידה שהתופעה היתה קיימת ואולי אפילו נפוצה, ובעיקר בבתי מלכות.

והשאר  יסופר בתשעה הכרכים העבים של שיר של אש ושל קרח:

משחקי הכס

עימות המלכים, – שני כרכים

סופת החרבות – שני כרכים

משתה לעורבים – שני כרכים

ריקוד עם דרקונים – שני כרכים

ועוד היד נטויה.

תם ולא נשלם

 

 

קרדיטים: ערכים וצילומים מהויקיפדיה.

השאר תגובה