שירת ברנדט

 

מראה כללי של העיר לורד

מראה כללי של העיר לורד

"כל האירועים שהתרחשו בספר, התרחשו באמת", כתב פרנץ ורפל, הסופר האוסטרי-יהודי בהקדמה לספרו "שירת ברנדט". בשנת 1940 ברח פרנץ ורפל מאימת הנאצים מגרמניה ומצא מקלט בעיר הקטנה לורד Lourdes אשר בדרום-מערב צרפת. אנשי לורד קיבלו את הפליט בזרועות פתוחות והעניקו לו בית חם. בתמורה החליט הסופר להעניק גם הוא מצדו מתנה לאנשי לורד וכתב את הספר הבלתי נשכח "שירת ברנדט". בהקדמה לספרו הוא מודה לאנשי לורד על המקלט שהעניקו לו ולמשפחתו ועל האהבה והחום הרב שגילו כלפיהם.

פרנץ ורפל צילום Van Vechten, 1940

פרנץ ורפל צילום Van Vechten, 1940

הסופר פרנץ ורפל

פרנץ ורפל Franz Werfel נולד בשנת 1890 בעיר פראג. הוא כתב הרבה ספרים, סיפורים, מסות ושירים, אך התפרסם בעיקר בזכות ספרו הידוע "ארבעים הימים של מוסא דאג" המתאר את שואת הארמנים. הוא היה האיש שהביא את שואת הארמנים לידיעת העולם התרבותי וחשף את זוועותיה. ורפל עצמו העדיף את שירתו על פני כתיבתו הפרוזאית, אך העולם הצביע על "ארבעים הימים של מוסא דאג "כעל יצירת המופת שלו. הוא היה מחשובי הסופרים האקספרסיוניסטים במחצית הראשונה של המאה ה-20.

לאחר סיפוח אוסטריה, נמלט ורפל בשנים 1938 עד 1940 מפני הנאצים לצרפת. משם נמלט ורפל מעבר להרי הפירנאים לספרד, עבר משם לפורטוגל ומשם היגר לארצות הברית, לבוורלי הילס וסנטה ברברה. בשנת 1943 הוסרט בהצלחה רבה ספרו "שירת ברנדט" עם ג'ניפר ג'ונס בתפקיד הראשי. בשנת 1945 נפטר ורפל מהתקף לב, ונטמן בבוורלי הילס. בשנת 1975 הוקמה אנדרטה לזכרו בבית הקברות המרכזי של וינה.

כמה מספריו ויצירותיו תורגמו לעברית והידועים שבהם:

*ארבעים הימים של מוסא דאג (נכתב 1947-1933), יצא לאור בעברית בשני תרגומים: תרגום יוסף ליכטנבום, הוצאת שטיבל, 1934; הוצאת נ' טברסקי, תש"ז;

תרגום: צבי ארד, עם עובד, תשל"ט 1979.

*שירת ברנאדט (נכתב 1941) שני תרגומים בעברית:  תרגום מאיר מוהר, גזית, תש"ו; תרגום צבי ארד, זמורה-ביתן, תשנ"א 1991.

ברנדט בצעירותה

ברנדט בצעירותה

סיפורה של ברנדט סובירו  Bernadette Soubirous

זהו סיפורה של נערה מאחת המשפחות העניות ביותר בעיר לורד, אשר בתהפוכות גורל מדהימות הופכת לאחר מותה לקדושה בקנון של הכנסייה הקתולית. המאבק בין ההוזה התמימה ובין הממסד הקתולי מתואר ביד אמן, והרוח העומדת בכל ההשפלות – מגיחה כמנצחת.

לורד שוכנת בדרום צרפת, לרגלי הרי הפירנאים המשמשים גבול טבעי בין ספרד וצרפת, במקום בו ההרים משתפלים וחוברים למישור, כשנהר פו (Pau) זורם ועובר בתוכה. עד אמצע המאה ה-19 הייתה לורד עיירה קטנה ישנונית בת כ-4,000 תושבים ומשהו, עם מבצר אחד ששימש בסיס ליחידת חיל רגלים, כמה משרדי ממשל מקומי, עיתון אחד, בית קפה בו נהגה לשבת האליטה האינטלקטואלית של העיירה, 164 חוות, חמש טחנות קמח שנאבקו על יבולי החיטה וכמה אכסניות ששימשו נוסעים-עוברים בדרכם לעיירות מרפא נודעות שבסביבה. או למטפסי הרים בדרכם אל הפירנאים, גַבַרְני וההר פרדידו  .Perdido

 

ב־7 בינואר 1844 נולדה לזוג הטוחנים פרנסואה ולואיז סוּבּירוּּ בתם הבכורה בֶּרְנַדֶט, הראשונה מבין שישה ילדים.

בשנת 1854 היו במשפחתה מספר אירועים מצערים, אביה התעוור בעין אחת בתאונת עבודה, אחר כך הואשם בגניבת שני שקי קמח, בהמשך היתה בצורת קשה, בעלי טחנות קמח רעבו ללחם, מחלת הכולרה פרצה, וברנדט חלתה, היא לא מתה אך כל חייה סבלה. כתוצאה מכל האסונות, איבדה המשפחה את כספה וביתה, ועברה לקיטון צר עם עוד משפחות. בשל כל הצרות לא ידעה ברנדט קרוא וכתוב, היא רק ידעה לדבר בדיאלקט של לורד. בגיל 14 היא נשלחה להיות משרתת בכפר סמוך. לא רק שהם עניים מרודים אשר אינם יודעים מאין יבוא לחמם בכל יום ויום, ברנדט היא הבת הפחות מוצלחת במשפחה, חולנית, חלושה, בורה וגרועה להפליא בלימודים. חיש מהר אנו למדים מי הן הדמויות הסובבות אותה. אב טוחן שאיבד את נכסיו, אם דאגנית אך נמרצת, חברותיה הטובות ממנה בלימודים כולן, בביה"ס של הכנסייה שם היא מושמת ללעג תמידי ע"י מורתה הנזירה.

ביום קר אחד, ב-11 בפברואר 1858, יצאו ברנדט, אחותה מרי וחברתה ז'ן אבדי אל מחוץ ליישוב להביא עצים להסקה. בעוד אחותה וחברתה מחפשות ומקוששות עצי הסקה, חוותה ברנדט בת הארבע עשרה את התגלותה הפלאית של גברת זרה ויפהפייה, בגומחת מערה בצד הדרך. ברנדט אינה מנסה לקרוא לה בשם, ואינה מודעת להשפעה החיצונית של התגלות זו עליה. אחר כך היא מבינה שחוותה התגלות של מריה, אמו של ישו, דמות שקופה כמעט, לבושה בלבן עם חגורה בצבע תכלת ולרגליה ורדי זהב. ברנדט התמימה מיהרה לקוד קידה ולהתפלל בעזרת מחרוזת התפילה. אין היא שומעת את חברתה ואחותה ואלה נבהלות ממראה עיניהן, כשהן עצמן אינן רואות כמובן דבר במערה. ברנדט שבה לעצמה, מבקשת בבהלה משתיים לא לומר מילה בבית, לא כל שכן, בכל מקום אחר. לא חולף יום וחצי מהעיירה לורד יודעת על כך. ברנדט תמימה עד כאב, ואינה מעלה על דעתה שמיד יחלו אנשים לדון ולדוש האם מה שראתה הוא פרי דמיונה או שקר גס, בעוד המאמינים והנלהבים שבהם יטענו מיד שזו אם-האלוהים בכבודה ובעצמה.

פסל המדמה את החיזיון שנגלה לברנדט בעיר לורד

פסל המדמה את החיזיון שנגלה לברנדט בעיר לורד

למחרת שבה ברנדט אל המערה עם מדאם מילה, הסבורה שזו בתה המתה. שיבה זו אל המערה גורר תהלוכות המונים של המערה, כשהגברת מבטיחה להגיע יום-יום אל המערה עם עלות השחר. עשרות אלפים מלווים את ברנדט. תוך כדי מסעי ליווי אלה, השלטונות אינם עוצמים עין. כל מי שידו מסוגלת בוחש באירוע. ראש העיר רואה את הפוטנציאל הכלכלי, הבישוף רואה את הסכנה לכנסיה, ראש המשטרה רואה את התפרעות ההמונים. המשפחה הענייה של ברנדט חוששת שמא יאמרו שברנדט ערמומית ובחרה לראות משהו שאיש אינו רואה ותוך כדי כך להציל את משפחתה מעוני. פעם אחר פעם מאיים ראש המשטרה על ברנדט, פרקליט העיר מעורב, מכתבים בהולים נשלחים לקיסר נפוליון שטוף האמונות הטפלות.

לבד מאותה פעם התגלתה מריה לברנדט במערה 17 פעמים נוספות במהלך חצי שנה. בזמן ההתגלות התשיעית החלה ברנדט לחפור בידיה בקרקע המערה וגילתה נביעת מעיין, שמימיו משמשים כיום את המרחצאות הסמוכים. ההמונים, מצדם, רואים בכל העניין כל אחד לפי אמונתו. היותר דתיים רואים בכך נס וממהרים להשתמש במי המעיין, שנביעתו החלה פתאום. פעוט אחד אפילו נרפא מבעיות שליווהו מלידתו ושבהן טיפלה עד אז אמה של ברנדט. הילד מבריא ולראשונה בחייו מתיישב במיטתו בגיל שנתיים. אבל נס זה אין די בו. האחרים רואים בכל האירוע עניין מסקרן, מלווים את ברנדט באלפיהם וכשאין חדש הם ממהרים להעלם.

אבל לאחר 15 ימים בהם מופיעה הגברת היא נעלמת. בזמן זה ברנדט כבר תשושה לגמרי, מאושפזת, מורחקת בהסכמתה ממקום מגוריה, מטופלת היטב. אלא שהכל כמרקחה. נציב האזור מועבר מתפקידו לתפקיד זהה, אך פחות ערך, המרחיק אותו מהארמון בפריס, מפקד המשטרה מועבר לתפקיד טוב יותר בעיר אחרת וכל מי שידו בסיפור נפגע בצורה זו או אחרת. היחידה שנשארת אדישה לכל הסיפור היא ברנדט, המבקשת מנוחה. ברנדט עמדה בחקירות אין סופיות של הממסד הכנסייתי ובינתיים נמשך גל המבקרים במערה וכבר ב-1859 התחילו להשתמש במילה "עלייה לרגל" בהקשר ללורד.

לאחר כמה חודשים רואים כל נוגעים בדבר כי הדרך הטובה ביותר לטפל במצב היא התעלמות מנס ההתגלות, נטישת המערה והגדר, שההמונים יטפלו בגדר ויהרסוה. אבל ההמונים, להכעיס, אינם עושים דבר.
ועדה מוקמת כדי לברר את כל עניין ההתגלות. הזמן המוקצב לוועדה הוא ארבע  שנים במטרה לבדוק היטב, זו הגרסה הרשמית, כשהמטרה האמתית היא לקבור את כל העניין. אבל עניין לא נקבר ומוסדות הדת נאלצים לקבל את מעשי הנסים של המעיין וכנראה גם את התגלות הגברת. כך אישרה הכנסייה את אמיתות החזיונות כמו גם שבעה מקרי נס של ריפוי חולים ונכים לאחר שטבלו במי המעיין.

ברנדט במנזר 1866

ברנדט במנזר 1866

בגיל 19 נשלחה ברנדט אל המנזר הגדול והחשוב לנזירות בנֶוֶר Nevers. במנזר הופקדה בידי האחות מרי תרז ווזו, שניסתה בכל כוחה ליישר את ברנדט לפי הלכות המקום ולהוציא מראשה את "ההתגלויות", שמבחינתה לא היו ולא נבראו. ברנדט לא התיישרה. הבישוף הקובע מטרב החליט שברנדט מיוחדת היא, מנע ממנה עבודה קשה והפקיד אותה על אוצרות האמנות של המנזר, שם היא גם הפליאה ביצירת אמנות רקמה חדשה ומרהיבה. ב־16 באפריל 1879, בגיל 35, מתה ברנדט, ומאז 1925 נמצאת גופתה החנוטה בכנסייה בעיר נֶוור. בשנת 1933 הוכרזה ברנדט קדושה על ידי האפיפיור פיוס ה-11.

 

פרנץ ורפל וברנדט

ברנדט ידעה סבל רב בחייה הקצרים, ועם זאת ניתן לומר שידעה אושר עילאי מאין כמוהו. אלה בינינו שאינם מאמינים, יכולים לראות בחזיונותיה, את פריו של מוח רגיש הנוטה להזיות ולדמיונות. עם זאת לא נגרע דבר מכוחו ויופיו של התיאור הענוג, של האהבה האדירה שאינה ניתנת לערעור אותה חשה הנערה כלפי הגברת שלה.

הסופר היהודי-אוסטרי הנרדף השכיל לקחת את סיפור החיים האמיתי ואת העובדות ההיסטוריות הידועות והבדוקות, ולרקום מהם יצירה אנושית ומרגשת.

הוא מרבה בתיאוריה העדינים והמרגשים של הנערה, ההופכת מענייה עלובה וגסה למראה, לנערה שברירית אך אמיצה בעל כורחה, הנושא תו לא-ארצי של יופי וסבל, ונושאת עמה תיקווה לעשרות, ואחר-כך למאות, אלפי ורבבות אנשים.

הסופר יודע גם להציג את נכבדי העיר וחשוביה, הם האנשים אשר יאלצו להתמודד עם החוויה המרעישה שתעבור ברנדט, ואשר תשנה את פני ההיסטוריה של לורד.

הוא מקדיש תשומת לב רבה גם לעיתונאים, רופאים, אנשי כמורה ופוליטיקאים הצרפתיים של התקופה, כיצד התייחסו לכל רעיון ההתגלות מההתחלה ועד סיום הפרשה, וכיצד התמודדו עם תופעות ההערצה, עם גילוי המעיין, עם סיפורי הניסים וההחלמות המהירות שהביא מעיין זה, ועם דמותה החידתית של ברנדט עצמה.

 

ועדה רפואית לענייני נסים

מאז התגלותה של הבתולה הקדושה לברנדט החלה עלייה לרגל של מאמינים אל מקום ההתגלות, בתקווה שאף הם יזכו לחסד הזה. בתחילה ביקרו במקום בני הקהילה המקומית ותושבי האזור, אך מאז דווח ב־1874 על 14 נכים שנרפאו בדרך פלא במהלך שהותם בעיירה, הלך וגבר זרם המבקרים.
ד"ר דוֹזוּּ, רופא העיירה, שקיבל את עדות חזיונה הראשון של ברנדט, אבחן עד 1858 יותר ממאה מקרים של אנשים שמחלתם הוגדרה כקשה או כחסרת מרפא ושבאופן לא מוסבר הוטב מצבם באופן משמעותי או שהחלימו לחלוטין ממחלתם. יתר על כן, בשנים 1914־1858 נמנו 4,445 הצהרות על ריפוי בלתי מוסבר.
ב־1859 הציע פרופ' ורגז, ראש הפקולטה לרפואה במונפלייה (Montpellier), להקים לשכה רפואית מקצועית שתבחן את מקרי ההחלמה על פי קריטריונים מוגדרים, ואלה שיאושרו על ידיה יוגדרו כנסים. ב־1883 ייסד דוקטור דה סנט מקלו את הלשכה הרפואית, שפועלת עד היום.
בבואם של חברי הלשכה הרפואית לבחון את המקרים המובאים בפניהם הם מקפידים להציב ארבעה קריטריונים שבאמצעותם אפשר להגדיר את הריפוי כ"ודאי, מוחלט ונעדר הסבר רפואי": א. למחלה יש דיאגנוזה, ואותה דיאגנוזה נכונה ומבוססת. ב. המחלה מאובחנת כקבועה או סופנית בטווח הקצר. ג. הריפוי הוא מיידי, שלם וסופי, ללא הליכי החלמה. ד. אי אפשר לייחס את הריפוי לטיפול רפואי שהתקבל.
החולים, שמגיעים ללורד במסגרת קבוצות צליינים, מלווים ברופא המצויד בתיקיהם הרפואיים המפורטים. כאשר חולה מצהיר על החלמתו, הוא מוזמן אל צוות הלשכה הרפואית עם תיקו הרפואי כדי לעבור בדיקות. אין בדיון זה כדי לאשר או להכחיש את הצהרת החולה. החולה יוזמן להופיע בפני הוועדה הרפואית גם בשנה או בשנים שלאחר מכן, ורק לאחר עשרות בדיקות שיאשרו את ההצהרה על ההחלמה – ובאישור רוב רופאי צוות הלשכה הרפואית – יישלח התיק לדיון בוועדה הרפואית הבינלאומית.
הוועדה הרפואית הבינלאומית נוסדה ב־1947, והיא מונה שלושים מומחים רפואיים, מנתחים ופרופסורים מארצות שונות, המתכנסים פעם בשנה, בוחנים את תיקי המקרים השונים ועוקבים אחר החולים ובריאותם. תיקים המאושרים על ידי הוועדה הבינלאומית נשלחים לגורמי הכנסייה לבחינה ולאישור.
מ־1947 עד 1998, למשל, נבדקו 1,300 תיקים על ידי הוועדה הבינלאומית, ששלחה אל גורמי הכנסייה 29 תיקים, ה"מוכרים על ידי המדע והרפואה כמיוחדים ויוצאי דופן". תיקים אלה הועברו אל הבישופים של המחוזות שבהם גרו החולים הטוענים לנס. הבישופים כינסו ועדה המורכבת מכמרים, אנשי רוח נוצרים ותיאולוגים, שתפקידה לבחון את העדויות המדעיות והרפואיות של כל תיק. משהגיעה הוועדה למסקנה כי העדויות מהימנות, היא הכריזה על האירוע כ"נס שבא מאלוהים". אז לא נותר לבישופים אלא להצטייד בהמלצת הוועדה ולהכריז רשמית על מקרה הריפוי כעל "סימן אלוהי". עד 1947 הכירה הכנסייה ב־46 מקרים כבנסים, ומאז, עם כינון הלשכה הרפואית הבינלאומית, ועד 1998 הוכרו 19 מקרים נוספים.

מערת מסאביי

מערת מסאביי

לורד Lourdes

החיים בלורד עברו עכשיו מטמורפוזה רצינית תודות לממסד הכנסייתי שקיבל מיד לרשותו שטחי קרקע עצומים בסביבת המערה והתחיל, איך לא? בבנייה מסיבית של האתר ושל המוניטין שלו. העיירה הלכה וגדלה והיא מונה עכשיו כ-18,000 תושבים המתפרנסים רובם מששה מיליון עולי רגל המגיעים אליה כל שנה מכל העולם. חולים ובריאים, צעירים, מבוגרים וקשישים, מכל שכבות האוכלוסייה והחברה.

מאות בתי מלון הנושאים שמות של קדושים וקדושות קולטים את עולי הרגל המגיעים אל העיר וגם מי שלא טרח להזמין מקום מראש ימצא לעצמו משכן באחד מהם. בתי המלון הללו, כמו כל העיירה, משדרים צניעות כמעט ספרטנית, כראוי למקום עליה לרגל.

כיום לורד היא עיר לא גדולה במיוחד בדרום צרפת, שהפכה אתר עליה לרגל (החשוב ביותר בצרפת, לצד מון סן מישל) עבור נוצרים קתולים מהעולם כולו, הבאים להיטהר ולרפא את מחלותיהם במי המעיין הקדושים הנובעים ממערת מסאביי (Massabielle). במקום הוקם פסלה של הבתולה, ומאז נוהרים לכאן מאות אלפי אנשים בשנה לחזות בפסל, לגעת במים הקדושים, ולהתקרב לאלוהיהם.
האתר גדול ורחב ידיים. בראשו ניצבת כנסיה שעולים אליה במעלות כפולות. אבל עיקר האתר הוא ברזי המים המוצבים לצידה של הכנסייה, סביבם מצטופפים מאות אנשים, נדחקים ובידיהם מכלי פלסטיק העשויים לדבר. את המכלים קונים בחנויות הסמוכות לכיכר הכנסייה. כולם רוצים רק דבר אחד, למלא מיכל עם מים קדושים של ברנדט הקדושה ולהביא מהם הביתה.
האתר מלא במשלחות המביאות איתן נכים בשלבים שונים של נכות, היושבים בכסאות גלגלים ופניהם נסוכות תקווה. באים נכים מכל רחבי העולם, כל העמים, כל הצבעים, כל החוליים של המין האנושי, מיוצגים בנאמנות בלורד. כולם מקווים לנס המיוחל.

אף שהעיירה מונה כ־16 אלף תושבים בלבד הרי שמספר המבקרים בה הוא 5.5 מיליון בשנה: צליינים, נכים ותיירים. מבחינת היקף השירותים הניתנים לתייר ניצבת לוּרד במקום השני בצרפת, אחרי פריז, עם 350 בתי מלון ו־600 חנויות, שמרביתן מוכרות מזכרות ותשמישים דתיים.

לילה בלורד

לילה בלורד

מרחבת הבזיליק דוּ רוֹזֵר ,Basiliqe du Rosaire כנסיית מחרוזת התפילה נכנסים אל המבנה עצמו. הכנסייה, שנחנכה ב־1889, יכולה להכיל כאלפיים צליינים. בסביבות הכנסייה נמצאים אתרים דתיים נוספים: בזיליק סופּרייר (Basiliqe Supérieure) כנסיית אספָס סנט ברנדט (Espace Sainte Bernadette) המכילה עד 7,000 איש, והכנסייה התת קרקעית על שם פיוס העשירי Saint Basiliqe Souterraine de X Pie, אחת הגדולות מסוגה בעולם, שגודלה 12 אלף מטר רבוע, והיא יכולה להכיל עשרים אלף איש.

יורדים במדרגות המסתיימות ברחבה ענקית, אספלנד דוּ רוֹזֵר (Esplanade du (Rosaire)  המוקפת באלפי צליינים, חולים, נכים ומבקרים. בשורות הראשונות המקיפות את הרחבה נמצאים הנכים, החולים ומלוויהם. כולם ממתינים לתחילתו של הטקס עם הגיעה של תהלוכת אנשי דת ונכים מהמערה אל הרחבה. הכמרים מתייצבים בראש הרחבה. ברמקולים נשמע קול תפילתם ־ שירתם של חברי המקהלות העומדים על מדרגות הכנסייה. בין תפילה לשירה נישאת כל ברכה בשש שפות. הכמרים פוסעים אל מרכז הרחבה סמוך לשורות האנשים, עומדים על מקומם מדי עשרים מטר, פונים אל הקהל ומתווים ברכה באצבעותיהם. ושוב פונים וחוזרים חלילה שעה ארוכה.

ברנדט במערה 1863

ברנדט במערה 1863

מעבר לטקס הקבוע שאליו מגיעים מאות ואלפי החולים המצפים לנס, יש עוד דברים לעשות כדי להחיש את הנס: המעיין כבר הוכנס אחר כבוד לתוך צינורות ארוכים שברזים קבועים לאורכם. מאות אנשים צובאים על הברזים ובידיהם מכלי הפלסטיק שנקנו בחנויות הסמוכות, והם ממלאים מן המים הקדושים לצרכי ריפוי בבית; מי שכוחו במתניו יכול לעשות סיבוב רגלי גדול סביב מתחם הכנסיות בנתיב המדמה את 14 התחנות של נתיב הייסורים שעבר ישו בדרכו להיצלב. אולי גם זה מועיל לריפוי.

יום יום בלורד

יום יום בלורד

ציניות, ספקנות, אמונה ותקווה

אני מבקרת במקומות כאלה מתוך סקרנות אנושית ואנתרופולוגית כאחד. כל פעם מחד שאני נדהמת מהתגברות האמונה והתקווה על הציניות והספקנות. ואולי הרבה פעמים זה נובע מהייאוש וחוסר האונים הפוקדים חולים ובני משפחותיהם לנוכח קוצר ידה ואזלת ידה של הרפואה, והם תולים תקוות בכוחות שמעבר. רק לראות את ההמונים בכיסאות הגלגלים, ואת אלה שמובילים אותם – כולם זורמים לעבר הכנסייה בלורד והתקווה זורחת בעיניהם. אולי זה הסיכוי האחרון שלהם. כל זה מעורר מחשבות, קצת ציניות, על התמימות האנושית ועל העובדה שיש מי שעושה מהתמימות הזאת פרנסה.

אחד החזיונות שראית בלורד לא במהרה יישכח ממני: ראיתי נערה כבת 15 בכיסא גלגלים, מובלת ומוקפת על ידי כל בני כיתתה. משאלותיי למדתי שזוהי נערה משותקת מארצות הברית, שבני כיתתה, בני משפחתה ומוריה ערכו מגבית ותרמו כדי לממן נסיעה ללורד. כל בני כיתתה הצטרפו לנסיעה הזאת, והם כולם ביחד מסיעים אותה בכיסא הגלגלים, נמצאים אתה לאורך כל הביקור, ולא משים ממנה לרגע. וכל זה נערים ונערות בני 15. מה מופלא הדבר.

המעיין של ברנדט בלורד

המעיין של ברנדט בלורד

 

המקום כולו משדר צניעות, אמונה דבקות והתנדבות. אנשים בדרכם אל המתחם הקדוש כשהם נושאים בידיהם נרות לבנים עבים בגובה שני מטרים ויותר. קבוצות מאורגנות של אנשים לובשי בגדים אחידים ונושאי דגלונים. כמרים ונזירים עטופים בגלימות לבנות ומין נהרה שפוכה על פניהם. אל לורד באים מיליוני קתולים עם אמונה אמיתית ועם תקווה למצוא מרפא לתחלואי הגוף והנפש, כשרבים מהם משקיעים את כל חסכונותיהם במסע הזה.

מחוץ למתחם הקדוש, הסמטאות הקטנות של העיר צפופות מאוד ברכבים וגדושות חנויות המכילות שפע לא ייאמן של מזכרות קיטשיות, שבכולן מככבת מי אם לא "הגברת בלבן", מריה הקדושה. אפשר למצוא שם מחזיקי מפתחות, תכשיטים זולים, מחרוזות תפילה, כדורי זכוכית עם סצנות מיניאטוריות בתוכם, מדחומי קיר, מקלות הליכה, גלויות צבעוניות, תמונות קרמיקה או בקבוקי פלסטיק בכל גודל, גם הם בצורת מריה הקדושה, מלאים "מים קדושים" ואין מי שקופץ יד ואינו קונה. כולם חוזרים הביתה עם שלל מזכרות לעצמו, למשפחה ולחברים. אגב, בתוך המתחם יש גם חנות ספרים גדולה ובה חומרי רקע ותפילות בכל השפות האפשריות וגם כמה מזכרות כמובן.

אנשים מגיעים ללורד לשעות אחדות, ליום, לשבוע, לשבועיים ואף ליותר ומגמת פניהם תמיד לכיוון אחד, אל המתחם הקדוש שצמח סביב המערה. הם נכנסים אליו דרך אחד משבעה השערים הפתוחים תמיד, עומדים בתורים ארוכים כדי להתפלל במערה, טובלים באחת מ-17 בריכות המרפא הסמוכות אליה, מדליקים כל יום עשרות אלפי נרות, עוברים אל הבזיליקה שנבנתה בסגנון ביזנטי, אל הקריפטה והבזיליקה שבסגנון ניאו גותי שמעליה וגם לבזיליקה התת קרקעית דמויית הבונקר, משתתפים בתהלוכות הצועדות כל יום מלפני חג הפסחא ועד אמצע חודש אוקטובר בשעות 16:30 ו-20:45 , מטפסים ברגל או על הברכיים במעלה מדרגות המובילות אל "הדרך אל הצלב" (Chemin de la Croix) לאורכה ניצבים פסלי עץ בגודל טבעי המתארים את 14 התחנות של ישו בדרכו אל הצלב (הווייה דולורוזה).

 

אפשר לבקר בכמה אתרים הקשורים בברנדט כמו בית הולדתה, בית הכלא הזנוח של העיירה שם חייתה משפחתה המרודה בתקופת החזיונות או בבית שניתן למשפחה אחרי החזיונות. אפשר גם לבקר במוזיאון השעווה בו מוצגות סצנות מחיי ישו ומחייה של ברנדט וגם במוזיאון לורד המוקדש כמובן, בנוסף לתולדות העיירה, לחייה של ברנדט הקדושה. ומי שחייב ממש להתאוורר, יכול לעלות אל מצודת פור של רוזני ביגור (Chateau Fort des Comtes de Bigorre) החולשת על העיירה ממרומי גבעה סמוכה ומשמשת משכן למוזיאון הפירנאים, או לעלות שש דקות בפניקולר (או שלוש שעות ברגל) אל פסגת פיק דו ז'ר (Pic du Jer) ולהשקיף אל נוף פנורמי יפהפה של לורד.

 

המראה מ

המראה ממצודת פור של רוזני ביגור

 

קרדיטים

אתר טריפי www.tripi.co.il/Show.action?item=32784

ויקיפדיה

איקי בר יוסף מסע אחר http://www.masa.co.il/authors.php?aid=530

 

השאר תגובה