עולמות מספרים

 

 

תשמעו סיפור / יצחק בשביס זינגר

זעקת הטווס / ג'ינה ב' נהאי

סמטת השקדיות בעומריג'אן / דורית רביניאן

 

יאמרו האומרים: מה את משווה בין סופר בעל שם עולמי שגם קיבל פרס נובל, ובין שתי סופרות כמעט אלמוניות שבקושי מישהו שמע עליהן. ובכל זאת… ואולי בגלל שאצלי שיטת האסוציאציות עובדת ודבר אחד מוביל לדבר האחר בהקשרים לעתים אפילו מוזרים. תוך כדי קריאה בספרו של בשביס זינגר הבנתי על העולמות השונים שמהם באו והספרים הללו, גם על עצמי, כל מיני דברים, ואני כן רוצה להשוות. אולי לא ממש בין הסופרים אלא בין העולמות. ואני מרשה לעצמי לבטא את דעותיי באופן שאינו לגמרי תקין פוליטית, הרי בכל זאת זהו האתר שלי…

אני אשכנזייה טהורה. גדלתי בבית פולני חילוני. אכלנו רגל קרושה, לא שתינו מים אחרי אבטיח, ולאלוהים לא היתה דריסת רגל בביתנו. מימי לא שמעתי עליו לפני שבגרתי. נכון, היינו הולכים לראות שמחת תורה בבית הכנסת, כשאני נושאת דגל שמחת תורה עם תפוח ונר, אך זה היה מתוך סקרנות בלבד.

אני אדם אתאיסטי ורציונלי, שעקרונות החשיבה המדעית הם נר לרגליו. זה לא אומר שלא אהבתי מאוד לקרוא את ספריו של גבריאל גרסיה מארקס הקולומביאני, שהם תערובת מופלאה של מציאות ודמיון. כך גם את ספריה של איזבל איינדה הצ'יליאנית ושל ג'ורג' אמאדו הברזילאי עוד סופרים דרום אמריקאיים, הברוכים בדמיון ואינם בוחלים בשימוש בו. אני אוהבת לקרוא את ספריהם ולהתבשם בריחות ובטעמים שהם מציעים לי, כפי שאני אוהבת לטייל בעולם ולטעום מכל הנפלאות שהוא מציע לי.

אבל כשמגיע ספר של סופר יהודי מזרח-אירופאי כמו יצחק בשביס זינגר, אני מוצאת את עצמי בעולם הקרוב יותר ללבי. אמנם עולם נכחד, אמנם נלעג פעמים רבות, עלוב ועני לעתים. הוריי בכל זאת באו מפולין ומרומניה, כך גם הורי הוריי. יידיש אינה שפת אמי (אמנם היא שפת סביי וסבותיי) ומעולם חוץ ממלים בודדות שכל אחד יודע לא הבנתי אותה, אבל הניחוח, הטעם, המהות – קרובים ללבי ונוגעים בנקודה נסתרת. אולי בגלל שרוב משפחתו הענפה של אבי נספתה בשואה, ואולי סתם כי אני אוהבת גפילטע פיש – מי יודע. אבל מה שאני יודעת הוא שסלסוליהם של אייל גולן ושל שרית חדד אינם נוגעים לי, וגם שולחנה הפתוח הידוע של האם המרוקאית החמה שכולם מדברים בשבחה – לא לי הוא נועד. מה שכן, בתור היסטוריונית מצחיקות אותי תמיד ההגדרות האלה: אלה המכונים היום "מזרחיים", רובם באו מאזור שכונה בימי הביניים מערב (ובערבית מגרב) – ספרד, מרוקו ותוניסיה היו המערב והם עדיין במערב אגן הים התיכון. אלה שמכונים היום "אשכנזים" – הלוא רובם הגיעו מהמזרח, ממזרח אירופה. גם יהודי גרמניה ראו בהם "אוסט יודן" (יהודי המזרח), והתייחסו אליהם בהתנשאות ובזלזול. איך גלגל מסתובב לו.

גם בעולם זה על פי בשביס זינגר צצות שאלות על מהות הבריאה והקיום האנושי, במיוחד על רקע תקופת ההשכלה. לעתים קרובות הגורם לתהיות הוא השטן ממש, שמנסה לפתות בדרכים שונות יהודים שומרי-תורה לחטוא, להאמין כי "אין דין ואין דיין" או להתנצר. התהיות האלה גורמות לדמויות לפתח סטיות ושיגעונות. בשביס זינגר מרבה לתבל את כתיבתו בתערובת של אמונות יהודיות, כשפים ומושגים מהקבלה, כולל גלגולי נשמות ושמות של מלאכים ושדים כגון קטב מרירי, כל זאת על רקע חיים יהודיים פשוטים. תיאור של קיום מצוות יומיומיות כגון תפילות, תפילין, כשרות ושמירת שבת תופסים לרוב חלק מהעלילה.

 

תשמעו סיפור / יצחק בשביס זינגר

הוצאת עם עובד, ספריה לעם, 2014, הדפסה שלישית 2015. תרגמה מיידיש והוסיפה הקדמה ואחרית דבר: בלהה רובינשטיין. 15 סיפורים.

קראתי רבים מספריו של יצחק בשביס זינגר, כגון העבד, עושה הנפלאות מלובלין, שושה, שונאים – סיפור אהבה, בית הדין של אבא, המפתח, יארמה וקיילה ועוד ספרים משלו. ועכשיו כשקראתי את קובץ הסיפורים הזה ,תשמעו סיפור" הרגשתי שכבר זמן רב לא בא כניחוח הזה אל אפי, כטעם הזה אל פי, כעונג הזה אל לבבי. פשוט תענוג צרוף.

יצחק בשביס זינגר (1902, ורשה -1991, מיאמי) מגדולי סופרי היידיש; חתן פרס נובל לספרות לשנת 1978. כתיבתו מצטיינת בעומק מחשבה השזורה בעלילה. מצד אחד השכלתו הכללית הרחבה, כתבי הפילוסופים המשפיעים של המערב, שפינוזה, קאנט וניטשה, מטביעים חותם עז על יצירותיו הספרותיות. ניכר אצלו המאבק האידאולוגי בין אמונה ודת לרציונליות. התייחסותו לדת היהודית היא מזווית של אדם מודרני, אך עם קורטוב של געגוע לחיים יהודיים ישנים על-פי התורה. כך הוא מוצא את עצמו מתריס נגד אלוהים על חוסר הצדק בעולם ועל האכזריות השלטת בו. הוא מגדיר את עצמו כיהודי מרצון ולא מכורח גורל, והתשובה לשאלה "מיהו יהודי?" קשורה למה שכל אדם חש ולאיזו לאומיות ברצונו להשתייך.

לפעמים בשביס זינגר מסיים את עלילת סיפוריו באבדון, כשלגיבוריו אין מוצא מהגורל שנכפה עליהם ("הקטלן – סיפור סבתא") או מהחטאים שלהם ומכניעתם ליצר הרע ("צייטל וריקל"), אך יש גם סיפורים שבסופם הגיבור מוצא מנוחה ונחלה (כגון "המחט").

 

בעולם של יהודי מזרח אירופה, על פי בשביס זינגר, צצות שאלות על מהות הבריאה והקיום האנושי, במיוחד על רקע תקופת ההשכלה. לעתים קרובות הגורם לתהיות הוא השטן ממש, שמנסה לפתות בדרכים שונות יהודים שומרי-תורה לחטוא, להאמין כי "אין דין ואין דיין" או להתנצר. התהיות האלה גורמות לדמויות לפתח סטיות ושיגעונות. בשביס זינגר מרבה לתבל את כתיבתו בתערובת של אמונות יהודיות, כשפים ומושגים מהקבלה, כולל גלגולי נשמות ושמות של מלאכים ושדים כגון קטב מרירי, כל זאת על רקע חיים יהודיים פשוטים. תיאור של קיום מצוות יומיומיות כגון תפילות, תפילין, כשרות ושמירת שבת תופסים לרוב חלק מהעלילה.

אבל הניחוח העיקרי בסיפוריו הוא העולם שמעבר לעולם המציאות היום יומי. סיפוריו בקובץ זה מחיים עולם שלם של סודות ורזים, מלאכים ושדים, אמונות וטקסים, וכל זה חלק בלתי נפרד מהחיים היום יומיים:

 

"… אני אומר שמע ישראל, וקורא 'שדי קרע שטן', אבל זה לא עוזר. הוא קורץ ומכוון אלי את האקדח הקטנטן שלו. תפסתי שהמצב לא טוב. בינתיים אני רואה אבן. אני מרים את האבן וזורק אותה עליו. אבל הוא פורץ בצחוק פרוע שמעביר צמרמורת לאורך הגוף שלי. אחר כך הוא הושיט לשון ארוכה, שהגיעה לו עד הפופיק.

• הוא לא הזיק לך? שאל ר' לוי-יצחק.
• הוא ברח.
• היה עליך קמע?
• מאז שהייתי ילד יש לי על הצוואר שקית קטנה עם שן של זאב וגם קמע של המגיד מקוז'ניץ.
• נו, זה מספיק.
• מאיפה משתמע שזה היה מכשף? – שאל מאיר טומטום – זה היה יכול להיות לץ, שדון, שיבתא (שד שנמצא בתוך דברי מאכל והוא תוקף את מי שלא נוטל ידיים לפני האוכל), נעמה (אשתו של סמאל, אחת מארבע האמהות של השדים), בן אבדאי (שדון, מעושי דברה של נעמה)."

(תשמעו סיפור, מתוך הסיפור "שלוש מעשיות", עמ' 112).

בסיפוריו אלה הוא מזכיר לי חיבור ספרותי מסוג שונה לחלוטין, את החיבור "מגילת אחימעץ", שכתב יהודי בשם אחימעץ בן פלטיאל בדרום איטליה במאה ה-11, בחרוזים ובשפה עברית עשירה ומליצית. אחימעץ המספר את תולדות משפחתו באיטליה, מתאר מעשי נסים ונפלאות, שדים ומכשפות, קפיצת הדרך ושליטה בים זועף בעזרת שם השם – והכל בפשטות ובתור חלק מהחיים היום יומיים (מגילת אחימעץ, הובאה לדפוס על ידי בנימין קלאר, תרשיש, ירושלים תשל"ד). החיים באיטליה הנוצרית של המאה ה-11, במרוקו של המאות האחרונות, של אירן במאה העשרים ושל תושבי נתיבות בישראל – לא השתנו הרבה. בכל החברות הללו תופסים מקום נכבד סיפורי נסים ונפלאות, שדים ורוחות, השבעות וקמעות, קללות וברכות. בכולם נמצא את תיאורי האוכל העסיסיים והתבשילים הריחניים במרכז חיי היום יום, ובכולם הגיבורים הם עניים מרודים מחד או גבירים עתירי ממון מאידך. אם זהו שטעטל במזרח אירופה, מלאח במרוקו, ז'ודרייה באיטליה או ישיבה בנתיבות – הכל היינו הך. הריחות קצת שונים, השמות שונים, הלבוש שונה – אבל המהות האנושית המחפשת תשובות בעולם שמעבר למציאות היום יומית – אינה משתנה.

אז כמו שכבר אמרתי – אני אדם אתאיסט ורציונליסט והחשיבה המדעית היא נר לרגליי. ועם זאת, אני אוהבת לטעום ולהתבשם מעולמות אחרים, ולו בשם הסקרנות בלבד. ואצל בשביס זינגר די לקרוא את שמות האנשים בלבד, וזה כבר מכניס אותנו לעולם שלם. כל אדם וכינויו הצמוד לו לשמו על שום מעשה שהיה בו. ותיאורי הטיפוסים ובגדיהם… הכל חגיגה, והכל מצוייר במשכיות מכחול עדינות ובאהבה רבה, שיש עימה גם קצת הסתכלות נוסטלגית וגם קצת ביקורת סמוייה.

 

יידיש ועברית וגם אנגלית

בשנת 1978 זכה זינגר בפרס נובל לספרות. הוא התלבט באיזה שפה ינאם בעת קבלת הפרס. תמיד חש כי הוא חב את הצלחתו לשפה האנגלית. ביידיש, אמר, ספר מוכר 2,000 עותקים, במקרה הטוב, ואילו באנגלית הוא רב מכר. עם זאת, דבר לא יכול היה להחליף את חיבתו ליידיש. הוא סבר שעל הספרות להביא שמחה, לברוא עולם אחר לקורא, ויחד עם זאת היא יכולה – ואולי אף חובתה – לתעד ולשמר עולמות שנכחדו. כפשרה, החל את הנאום ביידיש והמשיכו באנגלית. מתוך הנאום:

היידיש היא שפה של גלות, בלי ארץ, בלי גבולות, שאינה נתמכת בידי שום ממשלה. זו שפה שאין בה מילים לכלי נשק ולשיטות מלחמה. זו שפה שבזו לה, הן יהודים שהשתלבו באמנציפציה והן גויים. האמת היא, שאת הדברים להם הטיפו הדתות הגדולות, יישמו דוברי היידיש בגטאות יום יום. הם היו עם הספר במובן האמיתי ביותר של המילה. הם לא ידעו תענוג גדול יותר מאשר לימוד האדם והיחסים האנושיים, אותם כינו "תורה, תלמוד, מוסר, קבלה". הגטו היה לא רק מקום מקלט למיעוט נרדף, אלא גם ניסוי גדול בשלום, משמעת עצמית והומניזם.

ביידיש אפשר למצוא ביטויים של עונג, תאווה לחיים, געגועים למשיח, סבלנות והערכה עמוקה לאינדיבידואליות האנושית. ביידיש יש הומור והערכה לכל יום בחיים, לכל פרור של הצלחה, לכל מפגש של אהבה… היידיש אינה מקבלת את הניצחון כמובן מאליו. היא מתגנבת, חומקת, מבריחה את עצמה בין כוחות ההרס…

בשביס זינגר מרבה לשלב בדבריו ביטויים עממיים, שעליהם נהוג לומר: "ביידיש זה נשמע יותר טוב" כמו למשל: "ישמור השם, שלא נדע מצרות, לא עלינו, לא ביום ולא בלילה, לא על שום בת ישראל, שהכל יבוא על ראש שונאינו, על גופם ועל נשמתם" (כל המקבץ הזה כבר מכה בנו מיד עם פתיחת הסיפור הראשון, בעמוד 11, ומכין אותנו היטב לסיפור שיבוא בעקבותיו.

כך משלב בשביס זינגר בסיפוריו גם פתגמים לרוב: "סבתא שלי היתה אומרת: המזל הרע יכול לזווג קיר עם קיר. אם נכתב למעלה שרב ייפול מהגג, הוא נהיה מנקה ארובות. הגוי אומר: מי שצריך למות בתלייה, לא טובע". כל הביטויים הללו והפתגמים הללו נובעים באופן טבעי מפיות הטיפוסים הססגוניים שמתאר בשביס זינגר במכחול אמן והם חלק אינטגרלי מהסיפור ומוסיפים להנאה שבקריאה.

וזה המקום להודות למתרגמת הנפלאה בלהה רובינשטיין, שהשכילה להריק מכלי לכלי את העסיסיות  של היידיש, וגם הוסיפה בהערות שוליים הסברים לביטויים  ושוב תרמה לאמיתות האמרה: ביידיש זה נשמע יותר טוב.

וממזרח אירופה למזרח אחר, אירן, הלוא היא פרס.

ג'ינה ב' נהאי, זעקת הטווס, מאנגלית רותי ונעם אור, מודן הוצאה לאור, שנת מקור 1991, תרגום והוצאה לאור בעברית 2007.

עולם יהודי אחר, שונה לחלוטין, ועם זאת הדמיון עצום: גם כאן הגיבורים הראשיים הם אולי דווקא ההתרחשויות העל-טבעיות, העולם שמעבר לעולם. גם כאן הריחות, הצבעים, המראות – הכל שופע ועז מבע. אולי יותר מידי. אולי זוהי מילת המפתח לספר הזה – הכל בו יותר מידי. יותר מידי אלימות, יותר מידי, התרחשויות, יותר מידי דמויות, יותר מידי אינפורמציה היסטורית, יותר מיד דימיון ותופעות על-טבעיות – הכל יותר מידי. בראשית הקריאה זה קוסם ומושך, אבל ככל שהדברים נמשכים עוד ועוד, מתחילה קצת תחושה של קבס, בעיקר לאור תיאורי האלימות הקשים והעליבות הנוראה.

טאווס היהודייה גרה בגטו של איספהן והיתה בת תשע כאשר השיאו אותה לסולימן הגבר. היא נצר לשבט יהודי בן שלושת-אלפים שנה – הקהילה העתיקה ביותר בגולה, קבוצה שבקושי הכירו אותה בעולם החיצוני, קבוצה שכלל לא הכירה את העולם שמחוץ לחומות הגטו. סולימן הגבר היה זמר בחצר המלכותית, אדם עשיר שנודע בקסמו וביפי תוארו. עשר שנים אחר כך היא עתידה להיות האישה הראשונה אי-פעם בגטו שלה שעזבה את בעלה. אלה רק שתיים מהדמויות הרבות המאכלסות את הספר, על רקע מאתיים שנות היסטוריה של פרס-אירן שהוא משרטט. זהו מסע קסום באירן ובקרב בני עמה, אשר מתואר בסדרה של סיפורים מופלאים שנארגו ביד אמן לאפוס היסטורי. סיפורה של הקהילה היהודית האירנית כפי שהוא מצטייר מעל דפי הספר מאפשר הצצה חטופה אל תוך אחד החלקים הבעייתיים של העולם העכשווי. הספר מביא את סיפורה של יהדות אירן דרך סיפורים פרטיים של יהודים שחיו על-פי-רוב בגטו ויחסם של המוסלמים אליהם בין השנים: 1796 עד המהפכה של 1982. דרך שלטון השאה ועד למהפכה האסלאמית-שיעית. זהור רומן היסטורי, ריאליסטי-פנטסטי. העובדות ההיסטוריות מדויקות ומלאות (כאמור, אולי קצת יותר מידי), והרקמה נעשית ביד אמן, אבל צבעיה וריחותיה עזים מידי.

מעניין שרוב הספרים העוסקים באזורים של תרבות האסלאם הם צבעוניים ודחוסים קצת יותר מידי. לעתים יש בי תחושה שיש כאן איזו שהיא אופנה, או קריצה לקהל המערבי, להוליווד, לאמריקה. ובאמת רוב הכותבים על אירן, אפגניסטן והודו הם מהגרים מארצותיהם שכב חיים שנים רבות בארצות הברית ויודעים שלהלם צמא לאקזוטיקה, והם מספקים לו אותה ביד נדיבה תוך כדי קריצה לתסריטאים ולהוליווד. מאז הצלחתו המסחרית המסחררת של "רודף העפיפונים" (הרומן הראשון של הסופר חאלד חוסייני, אמריקאי ממוצא אפגני שראה אור בשנת 2003), הבינו רבים את המסר ואת השוק, והם מספקים סחורה לשוק הזה וגם מצליחים יפה. אל תבינו אותי לא נכון, אלה שמצליחים גם כותבים היטב ויודעים לספר סיפור, אבל תמיד יש בלבי חשש עמום שהדברים נובעים מכוונה מסחרית ולא מתוך תבערה פנימית ודחף שאינו ניתן לריסון.

וכאן אני רוצה להצביע על ההבדל העיקרי בין סופר כמו יצחק בשביס זינגר, לבין סופרת כמו ג'ינה ב' נהאי ודומים לה. בשביס זינגר טווה את סיפוריו בנחת, בלשון עדינה, בצבעי מים. זה לא עושה אותם עסיסיים פחות, מוחשיים פחות או עזים פחות, ההיפך הוא הנכון, ככל שלשון הסיפור מינורית יותר ורגועה יותר, השפעתו חזקה יותר. אני רוצה ממנו עוד ועוד, בשעה שממספרי הסיפורים בצבעים גסים אני אומרת לעצמי בשלב מסויים די. עד כאן.

ואם אסוציאציות אז עד הסוף.

כל זה מזכיר לי את סיפרה של דורית רביניאן "סמטת השקדיות בעומריג'אן", שגם הוא יצא בסדרה ספריה לעם של עם עובד. בגב הספר נאמר:

הסיפור מתרחש בשכונת היהודים של כפר פרסי קטן בראשית המאה, ובמרכזו שתי נשים – ילדות: פלורה הצחקנית, המפונקת, ודודניתה נזי, בת האחת – עשרה מאורסת מילדותה לבן דודה מוסא, ומחכה בקוצר רוח ליום שתוכל להינשא לו. פלורה בת חמש – עשרה, וכבר בחודשי הריונה האחרונים. בעלה, הסוחר הנכלולי שאהין, עיבר אותה בליל ליקוי – ירח ובכך הביא עליה מזל ביש. אחר כך יצא למרחקים והוא מתמהמה לשוב אל עומריג'אן, הכפר שרוחות ושדים ערמומיים ונשים חזקות שולטים בו ביד רמה. עלילת הרומן מתפרשת על פני יומיים דחוסים ומחרידים. האווירה החושנית רוויה ריחות כבדים של אופיום, שתן, דבש ושקדים.

ואני מוסיפה: שוב, הכל קצת יותר מידי. כתיבה משובחת לטעמי חושפת טפח ומסתירה טפחיים. הקורא הנבון היה רוצה שיישאר לו גם משהו להבין לבד, לפענח…