ספרים "אחרים"

 

"ספר הוא היחידה הבסיסית במה שאנו רגילים לכנות בשם "ספרייה". ספר הוא חפץ סופי בגודלו הפיזי, דפים כרוכים בין כריכה קדמית וגב. יש בו מספר מסוים של דפים ועמודים ואנו מוזמנים לקרוא בו או לקרוא אותו בתהליך קריאה שיפגיש אותנו עם תכולתם של הדפים והעמודים. אנו אוחזים בספר בידינו, והוא תוחם פיזית את תחום המפגש שלנו עם תוכנו.

התיאור הזה עשוי להישמע טכני, אולי אפילו תמוה. תאמרו שספר הוא ספר הוא ספר. מעמידים אותו על המדף, נוטלים אותו לקריאה, אוחזים בו, מעבירים את העיניים על העמודים, על הפסקאות והשורות והמשפטים, וקוראים. עיסוק ותיק ומבוסס, עניין עתיק ומוכר ונפוץ כל כך בדורות האחרונים."

עד כאן הכל ברור לכאורה: ספר הוא ספר הוא ספר. מתחילים בהתחלה, ממשיכים וגומרים בסוף, כל זאת במקרה שאהבתם את הספר. אם הוא מטיל עליכם שממון או אינו מובן לכם, התהליך יותר קצר: עוזבים אותו וזהו. כמובן שיש סופרים המבקשים להתגבר על הנוסחה העתיקה הזאת: מדלגים מעבר להווה ואולי אפילו לעתיד, מביאים קולות שונים המספרים אותו סיפור, ועוד מיני תחבולות כדי להיות אולי מקוריים יותר או למשוך תשומת לב.

אבל יש באמת ספרים שהם שונים בתכלית השינוי, והם לא הספר שאתם רגילים לקרוא בכורסה, או במיטה או אפילו בטיסה. יש סופרים המבקשים לאתגר אותנו, הקוראים, במשימות שעל פניו נראות כמעט בלתי אפשריות, ספרים למיטיבי קרוא, או לכאלה שעברו טירונות קשה במיוחד בשדה הקריאה.

*מילון הכוזרים

מילוראד פאביץ', מילון הכוזרים, רומן-לקסיקון, מסרבית קרואטית דינה קטן בן ציון, הוצאת ספרית מעריב, 1990.

הדילמה הכוזרית

ממלכת הכוזרים (השם הנכון הוא ח'זרים) הייתה ישות מדינית שהתקיימה בין המאה השביעית לתחילת המאה ה-11 עת חרבה בידי ממלכת רוס של קייב. ממלכת הכוזרים השתרעה מנהר הוולגה וצפון הרי הקווקז ועד הים השחור והים הכספי וכללה גם את חצי האי קרים. במאה השמינית קיבלו על עצמם לכאורה שליטי הממלכה את הדת היהודית. במאה התשיעית התרחבה הממלכה עד לנהר הדנובה ואף העיר קייב נכללה בה. השפה המדוברת בממלכה הייתה כוזרית. ישנם הטוענים כי חלק מיהודי אשכנז מוצאם בממלכה הכוזרית.

הפרסום העיקרי שהביא לכל תפוצות ישראל את המידע על ממלכת הכוזרים שהתגיירה, הוא ספר הכוזרי של יהודה הלוי שנכתב בשנת ד'תת"ק (1140). בספרו, מביא יהודה הלוי את העקרונות הפילוסופיים של היהדות, הספר נכתב בתוך סיפור מסגרת בו מתואר מפגש מתוכנן בין מלך כוזר לנציגי שלוש הדתות ופילוסוף, כשכל אחד ניסה להוכיח את צדקת דתו והשקפתו. בסיפור, הולך המלך לנציגי האסלאם, הנצרות והפילוסופיה כדי לברר אם עמדתם הדתית היא הנכונה, ולנציג היהדות הגיע רק לאחר שדחה את טענות הנציגים האחרים. הוויכוח התרחש בעקבות חלום שחלם המלך פעמים רבות, ובחלומו ניראה אליו מלאך המדבר אליו ואומר לו כי כוונתו רצויה בעיני האל אבל מעשהו אינו רצוי, ואז החליט ללכת ולחפש ולחקור בדבר אמונות ודעות שונות. בוויכוח ניצח ה"חבר" היהודי, ומלך כוזר וכל עמו קבלו עליהם את התורה ומצוותיה.

סעדיה גאון סורא (942-842) הוא הראשון שמזכיר את הכוזרים, אולם בהערה שולית בלבד ללא איזכור של התגיירות. חסדאי אבן שפרוט (975-915) מנהיג יהדות ספרד, שלכאורה שמע על מלכות יהודית בכזריה, סבר שמדובר בשבט ששרד מעשרת השבטים האבודים ושלח מכתב אל יוסף העומד בראש הממלכה. חוקרים מאוחרים גילו שאת המכתב ניסח מנחם בן סרוק, סופרו של אבן שפרוט, ששילב את שמו האקרוסטיכון. נמצא גם מכתב תשובה של יוסף מלך הכוזרים לחסדאי, שבו הוא מסביר שהוא מלך של שבט כוזר שהתגייר בראשות המלך בולאן שהוא מצאצאיו, ולא מעשרת השבטים של בני ישראל שגלו. חוקרים רבים סבורים שאין מדובר כאן בחליפת מכתבים אותנטית אלא ביצירה ספרותית, והמכתב כולל התשובה נכתבו על ידי אותה יד.

יש עוד כמה איזכורים היסטוריים בדבר ממלכת הח'זרים והתגיירות בית המלוכה. הדילמה הזאת הסעירה את דמיונם של כותבים רבים שכתבו ספרים חצי מדעיים ורובם בדיוניים. כמה מהם ניסו למצוא הסבר להתגיירות לכאורה של בית המלוכה הח'זרי. בין היתר נטען שיש למצוא מניע מדיני לכך שמלכי הכוזרים העדיפו לקבל את הדת היהודית, כיון שבאופן כזה התאפשר לממלכה לשמור כביכול על עמדה נייטרלית במאבק בין שכנותיה הנוצריות והמוסלמיות. עם זאת, ייתכן שהדבר נבע גם ממניעים דתיים.

מילון הכוזרים

זהו ספר בדיוני בעל מבנה בלתי שגרתי, מאת הסופר ההסרבי מיחוראד פאביץ'. הספר יצא לאור ב-1984, תורגם למספר רב של שפות וזכה להצלחה מסחרית וביקורתית גדולה. בין היתר זכה בפרס נין לשנת 1984. (זהו פרס ספרותיי המוענק על ידי השבועות "נין" היוצא לאור בבלגרד, מאז 1954. הפרס מוענק מדי שנה בינואר, ליצירה הספרותית הטובה ביותר שהתפרסמה בסרביה בשנה החולפת. לפני פירוק יוגוסלביה, הוענק הפרס ליצירה הטובה ביותר ביוגוסלביה). הספר הפך את פאביץ', שהיה אלמוני למדי גם במולדתו, לסופר בעל שם בינלאומי.

הספר עוסק בנושא המרת הדת של מלכי הכוזרים, שהתרחשה לכאורה במאה השמינית או התשיעית לספירה. זהו הציר המרכזי סביבו בנוי המבנה יוצא הדופן של היצירה. פאביץ' הגדיר את היצירה כרומן-לקסיקון, ואכן פרקי הספר הם למעשה ערכים באנציקלופדיה, או במילון (מכאן שמו), שהקורא יכול לבחור את סדר קריאתם. ניתן להתחיל לקרוא בו מנקודות רבות, ומכל קטע טקסט קיימות נקודות מעבר אחדות לקטעים אחרים, וקיימות ביניהם הפניות בטקסט, בדיוק כפי שהדבר נעשה במילון, בלקסיקון או באנציקלופדיה. כלומר, במקום אופן הקריאה המקובל של רומנים, שבמסגרתו מצופה מן הקורא להתחיל בעמוד הראשון ולקרוא ברצף עד הסיום, במילון הכוזרים קיים מספר רב מאוד של מסלולי קריאה אפשריים. הספר נחלק לשלושה חלקים, שכל אחד הוא מילון הכתוב מנקודת השקפה אחרת – יהודית, נוצרית ומוסלמית. חלק מהערכים מופיעים רק באחד מן המילונים, וערכים רבים אחרים מופיעים בגרסאות שונות ואף סותרות בשניים מהם או בכולם. (בתחילת ערך שקיימים לו מקבילות במילונים האחרים קיימים סימונים – מגן דוד, צלב וסהר – המפנים את הקורא לאותו ערך בגירסה האחרת). נוסף על כך, לספר שתי גרסאות, או שתי מהדורות שונות במקביל, "זכרית" ו"נקבית". הנבדלות זו מזו רק בפסקה אחת מכריעה, אשר עשוייה לשנות את כל תפיסתו של הקורא.

חלק מן הערכים במילון הכוזרים עוסק בהתרחשויות בממלכת הכוזרים עצמן, בפרט באירועים הסובבים את "פולמוס הכוזרים" שבו זימן מלך הכוזרים, שביקש להמיר את דת הממלכה, את נציגי היהדות, האסלאם והנצרות לוויכוח פומבי. כל אחד מן המילונים טוען שנציג דתו הוא שניצח בעימות. חלקים אחרים בספר מתחקים אחרי חוקרי הכוזרים והעוסקים בתולדותיהם, מאז חורבן הממלכה ועד ימינו, בכלל זה חוקרת ישראלית וחוקר מצרי שחייהם מצטלבים.

למרות שהספר מוגדר כבדיוני, הוא מבוסס למעשה על הרבה מאוד מקורות היסטוריים נוצריים, יהודיים ומוסלמים. כשמקלפים ממנו את הבדיון והפנטזיה, מגלים עובדות, או ספק עובדות, כי למעשה שאלת הכוזרים והתגיירותם לא נפתרה עד היום באופן מדעי. חידה זו עוררה סקרנות רבה בקרב היסטוריונים, ארכיאולוגים וסופרים, וכמספר הכותבים מספר ההשערות והמסקנות.

הסופר ויצירותיו

מילוראד פאביץ'2009-1929) ) היה סופר, מתרגם ומשורר סרבי. החל משנת 1991 היה חבר באקדמיה הסרבית למדעים ולאמנויות. פאביץ' ידוע בסגנונו הייחודי המאלץ את הקורא להיהפך למשתתף פעיל בתהליך הקריאה. קיימים למעלה מ-80 תרגומים של ספריו לשפות שונות. בנוסף עסק פאביץ' גם בכתיבת שירה, תרגום, היסטוריה של הספרות, ומחזאות. מועמדותו לפרס נובל לספרות הועלתה על ידי מומחים מרחבי העולם. הוא סופר הנחשב לאחד הנציגים הבולטים של ריאליזם קסום ופוסט-מודרני של המאה ה-20.

פאביץ' החל את דרכו הספרותית כמשורר. ספר שיריו הראשון יצא לאור ב-1967. מאז יצאו לאור 32 ספרים שכתב פאביץ', בהם ספרי שירה נוספים, ספרי עיון ומחקר, בעיקר על תולדות הספרות והשירה הסרביות, קובצי מסות, קובצי סיפורים ומספר יצירות פרוזה.

פאביץ' הפך מיוצר אלמוני למדי, גם בארצו, לסופר בעל שם עולמי בעקבות "מילון הכוזרים" שיצא לאור ב-1984. הספר הוגדר על ידי העיתון הצרפתי פארי מאץ' כ"רומן הראשון של המאה ה-21". פאביץ' הגיע למסקנה שהדרך הקלאסית לקריאת ספרים מיצתה את עצמה. לכן החליט ביצירותיו לתת חופש רב יותר לקורא. בכל יצירה שלו בחן דרכים חלופיות ושונות כדי ליצר קשר בלתי אמצעי עם הקוראים. מילון הכוזרים היה הראשון בנסיונותיו ולאחר מכן בחן עוד אפשרויות מרתקות המאתגרות את הקוראים.

הספר נכתב שנים אחדות לפני התפרקותה של יוגוסלביה. היו שראו הדים למציאות התקופה בבחירת הנושא ובאופן הייצוג, אשר אינו מתחייב לקיומה של אמת אחת אלא רק מציג נקודות מבט סותרות. שתי צורות שונות של הקבלה קיימות בין ממלכת הכוזרים שבספר לבין המציאות היוגוסלבית. פאביץ' טען, זמן לא רב אחרי פרסום הספר ובטרם קרסה יוגוסלביה, שהרומן עוסק באומה המחפשת את דרכה בין אידאולוגיות שונות, מבלי להשתייך לאף אחת מהן; לכך אפשר למצוא מקבילה באופן שבו הטלטלה יוגוסלביה בין מזרח למערב מאז הקרע בינה לבין ברית המועצות בשנת 1948. מקבילה שנייה, שפאביץ' העלה לאחר התפרקות יוגוסלביה, היא בין הכוזרים לסרבים. ולא ליוגוסלביה כולה.

מילון הכוזרים הוא רומן קסום ומפתיע. אין בו פיסקה אחת שאינה בגדר הפתעה גמורה. הקורא עובר משורה לשורה, ובכל שורה טמונה הפתעה או יותר. יש בספר מזיגה מופלאה של עובדות היסטוריות עם פנטסיה פרועה של דמיון שאינו מרוסן. הדמויות הרבות מוצגות בכל פעם מזווית אחרת, בצורה אחרת. אין בספר אמת אחת. האמת מורכבת ורבת פנים ועד הסוף אין הקורא יודע מה המציאות ומה הדמיון. הקורא יכול לשוטט בספר בעשרות דרכים שונות: לקרוא כל ערך לחוד, כל ערך משלוש זוויות שונות, מההתחלה לסוף, מהסוף להתחלה, מהאמצע לכל מקום. המטפורות וההשוואות כל כך הזויות לעתים, עד שהן יכולות לעורר בקורא צחוק פרוע או לחלופין להזיל דמעה. הספר הזה טומן בחובו אין ספור אפשרויות, הנאה אינטלקטואלית עצומה, ועם זאת, רבים לא יוכלו לשרוד אותו. הוא מיועד למיטיבי לכת.

ונחתום עם משפט, שעל פי פאביץ' אמר אותו יהודה הלוי בספרו "הכוזרי": ":ככל שאנו צומחים גבוה יותר אל השמים, מבקיעים דרך גשם ורוחות אל אלוהים, כך יעמיקו השורשים שאנו שולחים דרך הרפש ומי התהום לעבר הגיהינום". (מילון הכוזרים, עמ' 236).

*קלאס

חוליו קורטאסר, קלאס, תירגם מספרדית: יורם מלצר. הוצאת כרמל, סדרת אלדורדו, 640 עמ’.

ספרות לא חייבת להתנהג תמיד לפי אותם הכללים. היא יכולה להיות שונה, או יוצאת דופן – וזה לא דווקא אומר פחותה יותר או שטחית. אפשר להמריא לחלל ולחוש התעלות באמצעות כל מיני מעבורות. חוליו קורטאסר ברומן "קלאס" המריא באמצעות חללית פרטית שהוא בנה. זה לא אומר אוטומטית שגם אחרים יכולים להמריא ובאמצעות אותה חללית. סביר להניח שרבים אחרים ניסו ללא הצלחה, או בהצלחה חלקית. קשה לכתוב על "קלאס" ביקורת שגרתית, כי הספר רחוק מלהיות שיגרתי. זהו רומן ייחודי, חד-פעמי, המיועד כנראה רק למיטיבי קרוא, לכאלה שכבר ערכו מסעות שונים ומשונים בעזרת ספרים והם בשלים לקרוא ספר כזה.

משחקים קלאס

הספר הזה מזמין אותנו לשחק. “קלאס” הוא טקסט נועז, רבגוני, קוסמופוליטי, חתרני.

כבר בפתיחה מציב בפניך הסופר אתגר: ראשית, כמובן, יכול הקורא לגשת ל"קלאס" כמו לכל ספר אחר ולקרוא מן העמוד הראשון ועד האחרון. זוהי קריאה סבילה. אבל אין זאת האפשרות היחידה. הוא יכול לקרוא מהפרק הראשון ועד סוף פרק 56, שם מופיעה המלה ההוליוודית "סוף". קורא שיעשה כן ימצא את עצמו הרחק מן הדף האחרון של הספר הפיזי שבידיו. אפשרות שלישית מותווית על ידי הנחיות שקורטאסר מוסר בתחילת הספר, בטבלת התמצאות שהיא רשימה סדורה של פרקים שאפשר לקרוא על פיהם את הספר, כלומר בקריאה בדילוגים (ולא בכדי נקרא הספר "קלאס", על שם המשחק המוכר לנו מילדות). קריאה בדילוגים תחצה את הגבול המסומן בפרק 56 ותיקח אותנו למרחבי 155 הפרקים של הספר. למעשה מסתבר שהקריאה בדילוגים מותירה פרק אחד בספר שאין הקורא המדלג מגיע אליו כלל. קורא שיבחר בקריאה בדילוגים, יונחה לאן לדלג גם בעזרת מספרים ​​שמופיעים בסופם של פרקים מסוימים, ומציינים לאיזה מספר פרק עליו לדלג. פרט לשלוש צורות הקריאה הללו, יש לפחות שתיים נוספות: קריאה חופשית ואקראית לחלוטין, כשהקורא מחיל על תהליך הקריאה את מלוא החירות האישית שלו; וכן קריאה על פי סדר הכתיבה של הפרקים, שאפשר לשחזר אותו מספרות המחקר וספרות העזר הענפה שהתפתחה מאז ראה אור הספר במקור, בשנת 1963. זה גם המקום לציין שהספר בנוי משלוש חטיבות, ואפשר לקרוא כל אחת מהן ולנוח, לעצור, לשבור את הקריאה הרציפה ולהתחיל לדלג כאוות נפשנו או כהנחייתו של המחבר. צורת הקריאה הזאת הופכת אותנו ל"קוראים פעילים", והדילוגים הלא סדירים, המתמיהים האלה, מפרק לפרק (מ-128 ל-24) הזכירו את הדילוגים שמדלג ילד המשחק קלאס. למותר לציין שרוב הקוראים בוחרים להיות קוראים פעילים, עד שחלק מהם מתייאשים…

מבחינתו של חוליו קורטאסר, ולא רק ברומן המונומנטלי הזה, משחק הוא הדבר הרציני ביותר בעולם. משחק הוא דרך לשבור את עולם הייצוגים, התפיסות המקובעות וההרגלים הלא-בדוקים, ולרדת למהות הדברים, לשכבות העומק. קורטאסר מעוניין בקורא פעיל, בקורא משוחרר, בקורא משחק. הטקסט מבקש ליצור בן-שיח, חבר למשחק, שותף למעשה. שותף פעיל.

 יש עלילה?

מבחינה נרטיבית קשה מאוד לתאר את הספר. מבחינת העלילה, הסיפור הבסיסי פשוט: זוג ארגנטינאים נפגש בפריס של שנות ה-50 של המאה שעברה. יש ביניהם מערכת יחסים. מתחוללת טרגדיה והם נפרדים. במרכזו דמות בשם אוליביירה, המעביר את זמנו בגלות בוהמיינית בפריז, מתאהב בבחורה שבירה בשם לה מאגה, נוטש אותה וחוזר לבואנוס איירס. שם מחכה חבר ילדות וזוגתו, ולאחר מכן, לפחות בעיני אוליביירה, הם מתאשפזים, ככל הנראה מרצונם, בבית חולים שלא ברור אם אכן קיים במציאות, כפי שבשלב מסוים לא ברור אם הדמויות הממשיות אכן קיימות במציאות, ואולי כל העת היו אלה רק אוליביירה ולה מאגה. מכאן ואילך יחפש הגבר, אוליביירה, את האישה, לה מאגה עד סוף הספר. הוא יחפש אותה בפריס ויחפש אותה בבואנוס איירס ויחפש אותה בתוכו ובמכלול קיומו.

קורטאסר חוקר את הקשר בין אדם, תודעה ומקום. האם יכול אדם להתקיים במקום אחר, בגלות? מה קורה לתודעה הלשונית שלו בגלות? כיצד הוא רואה את העולם מתוך שפה שאינה שפת אמו? האם הוא יכול לשוב למולדתו? ומה קורה אז לשפתו ולתודעתו? העיון של קורטאסר בכל אלו עמוק ומדוקדק, והוא מפעיל את הקורא, משבש את תודעתו, משחק עם תודעתו הלשונית, מעמיד אותו מול השאלות הגדולות הנוגעות ליכולת לבטא מחשבות, רגשות, דברים.

אורסיו אוליבֵירַה, הדמות הראשית ברומן, הוא דמות שאי אפשר לעמוד בפניה. חבורת ידידיו שהתגוררו בפאריס. כולם היו שם זרים, כולם בוהמיינים, אמנים, הולכי בטל, מתבודדים, שיכורים, ידענים גדולים בספרות, מוסיקה, ציור, פילוסופיה, היסטוריה, שפות.

לבד מהיותו רומן כזה שיש בו סיפור, מספר, דמויות, הספר הזה הוא גם מעין אנציקלופדיה של התרבות המערבית. מאות עמודיו הם רשימת מצאי של ציטוטים והפניות למקורות אמנותיים ותרבותיים כגון: ג'ורג' בטאי, ויטולד גומברוביץ', אוקטביו פס, קפקא, פול קליי, ג'קסון פולוק, אלבן ברג, פרלינגטי, יונג, גרדל, א”א קמינגס, לוי שטראוס, לסמה לימה, תלוניוס מונק, לואיס בוניואל.

קורטאסר מגיע לרמה לא מצויה של יצירתיות לשונית. הוא לש במלים ועושה בהן כרצונו. הוא ממציא מלים, מערבב שפות, מתיך יחד טקסטים שונים לחלוטין, מצטט, חותך, גוזר ומדביק. הוא מוצא דרך לדבר על המלים ולהתגבר לפחות חלקית על הפרדוקס הנוצר מכך שאי-אפשר לדבר על המלים בלי להשתמש בהן בדיבור עליהן. לשם כך הוא מסמן מלים כאובייקטים. הוא שולח את הגיבורים שלו לכל מיני מסעות ומשחקים שונים ומשונים בעולמות של מלים.

הסופר

חוליו קורטאסר היה אחד הסופרים הגדולים, לא רק בספרדית, של המאה ה-20. חלק גדול מיצירתו עדיין לא נחקר דיו בידי הקוראים והביקורת המקצועית. “קלאס” היה וימשיך להיות מופת שאי אפשר להתעלם ממנו בספרות ההיספנו־אמריקאית. כמה סצנות ברומן, בזכות עוצמתן הרגשית ועיצובן הנרטיבי המושלם, נחקקו לעולם.

קורטאסר מעוניין בקורא לא מתוך עמדה חנפנית, אלא באמת מתוך כנות וסקרנות אינטלקטואלית. הוא לא נע מילימטר לקראת הקורא, אבל מתוך מקומו, כן עושה כמעט כל שביכולתו כדי להקסים, לעורר מחשבה, ולהצית את הדמיון של קוראיו. הוא מעוניין לקחת את הקורא למקומות בהם כף רגלו לא דרכה בהם. זה לא מסע קל וחלק, פה ושם קורטאסר קצת מייגע את הקורא. הוא מייצר קטעים מעט גימיקיים וסבוכים, כותב בשגיאות כתיב, פה ושם בשפה מומצאת שנהירה רק לו במקרה הטוב, משחק קלאס – קדימה ואחורה ולצדדים.

במחשבה שנייה: קשה למצוא עוד ספר שעשה מאמצים נועזים כל כך להכתיב דרך קריאה כמו “קלאס”. יצירה פתוחה? קורא פעיל? למעשה, כל יצירה היא פתוחה, וכל קורא אמיתי היה תמיד פעיל. “קלאס” הוא טקסט פרדוקסלי, שמצד אחד מטיף לחופש, לחיפוש ומדבר על "הקפיצה הגדולה", ומהצד האחר מכתיב לנו "טבלה" מסדרת ומשליטה.

"קלאס" הוא ספר, ובה בעת הוא גם מערער על גבולות הספר ועל עצם הגדרתו. הוא מערער כל דבר ומערער על כל דבר. "קלאס" הוא עולם ועולמות, הוא ספר וספרים, הוא צלילים מקוריים וצלילים מצוטטים. הוא משחק אינסופי והוא חוויה חושית. "קלאס" הוא ספרייה וגם רשת של הקשרים, ובשפע הקישורים וההפניות הוא גם מכין את הקוראים להופעת האינטרנט, שנים רבות לפני שהומצאה הרשת שכולנו חיים בה כיום. לא בכדי הפך "קלאס" לספר פולחן מיד עם פרסומו. דורות גדלו על הסיפור ועל הספר, על שבירת המוסכמות שבו, על ההיבטים הפילוסופיים המשוקעים בו, על הפניית תשומת הלב לכך שאיננו חייבים להיות מוגבלים רק לתרבות שנולדנו לתוכה, גם אם היא מגדירה אותנו. האדם החופשי, לפי קורטאסר, הוא האדם שמפתח יכולת להיות מודע לכך שהוא בנוי בצורה מסוימת. על סמך המודעות הפעילה הזאת, הוא מוזמן לשחק, לפרק ולהרכיב, להזיז ולשנות, להביט לתוכו פנימה ולצאת אל העולם הגדול, הפנימי והחיצוני כאחד.

 

קרדיטים:

ערכים בויקיפדיה

https://www.haaretz.co.il/literature/prose/.premium-1.1959829

ד”ר דניאל בלאושטיין

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4357858,00.html

עמיחי שלו:  03.04.13

יורם מלצר 26.5.2013

http://web.nli.org.il/sites/NLI/Hebrew/library/Blogs/Pages/Blog-Rayuela.aspx

https://iw.trendexmexico.com/novosti-i-obschestvo/79367-pisatel-pavich-milorad-biografiya-i-proizvedeniya-citaty-milorada-pavicha.html