מגילת אחימעץ

מגילת אחימעץ; והיא מגילת יוחסין לרבי אחימעץ בירבי פלטיאל

מהדיר: בנימין קלאר, תרשיש, ירושלים, תשל"ד

מגילת אחימעץ היא חיבור שנכתב על ידי אחימעץ בן פלטיאל, יהודי שחי בעיר קַפּוּאה שבדרום איטליה במאה ה-11. הספר נכתב במשך ארבעה חודשים, בשנת ד'תתי"ד לבריאה (היא שנת 1054 לספירה הנוצרית), כפי שמעיד הכותב עצמו בסוף החיבור. שם הוא גם מסביר את מטרת כתיבת הספר: תולדותיה של משפחתו הענפה ורמת היחס של אחימעץ, החל מימי חורבן בית שני ותחילת ההתישבות היהודית באיטליה במאה הראשונה לספירה, ועד לתקופתו של המחבר. המגילה כתובה בפרוזה חרוזה, וערוכה כאסופה של סיפורים, מעשיות ורשימות קצרות אודות אבותיו של אחימעץ.

מטרתה הראשונה במעלה של המגילה היא, כאמור, תיאור תולדות אבותיו של אחימעץ, כפי שהיו מוכרים למחבר מאגדות שבעל פה. אחימעץ אינו שם דגש רב על דיוקים היסטוריים, שלא עמדו כלל בראש מעייניו, והחוקרים המודרניים מוצאים טעויות ואי דיוקים אחדים בתאריכים ושמות במגילה, לעומת מקורות אחרים מהתקופה. את אחימעץ מעניין יותר תיאור חיי היומיום של אבותיו, בעיקר בדרום איטליה, אך גם באזורים אחרים במזרח התיכון, והגיבורים משתלבים בסיפורים כמצילים ועושי ניסים, שהוא מהלל בכל פה.

כשקוראים את החיבור מתעורר הרושם שיש למחבר מטרות נוספות, שאולי אינו מודע להן בעצמו: הוא אוהב לכתוב ולהשתעשע בכתיבתו. החיבור כולו כתוב בחרוזים, טעון במטען של ידע ובקיאות מדהימים הן במקרא, והן בכתבים יהודיים אחרים, בעיקר ספרות המיסתורין של ארץ ישראל – מן הצד האחד, ובקיאות רבה גם בתרבות הנוצרית שבקרבה חיו היהודים בדרום איטליה דאז, בעיקר בספרות המרטירולוגית שהיתה ז'אנר מאוד מקובל על הנוצרים בימי הביניים. על דעת כל החוקרים שעסקו בחקר ספרותי של החיבור מקובל שהחיבור מושפע מאוד מהז'אנר הנוצרי המכונה הגיוגראפיה – חיי קדושים.  הוא מרבה לתאר את אבות משפחתו ואישים בולטים אחרים במונחים של גדולה, חוכמה, ידע, מוניטין ועושר, עד כדי הגזמה  מחד, אבל על פי המחקרים אכן היו אבות המשפחה מנהיגים ידועים בקהילותיהם ובאמת ניחנו בכל התכונות הללו. אבל מן הצד האחר אינו מניח את ידו גם מחיוכים על חשבון אבותיו, גם מסיפורים על כישלונות או מעשים לא כל כך מוסריים שנעשו על ידי אבותיו או אנשים ממשפחתו, וגם אינו חוסך בתיאורי העונשים שנענשו על מעשיהם. כלומר, יש לספר הזה גם מטרות חינוכיות-דידקטיות, גם רצון לתאר את שורשי משפחתו ולהניחה מורשת לבניו, אבל מבין השיטין עולה תחושה שיש בו גם רצון להפגין וירטואוזיות, שליטה במילה, יכולת סיפורית, ובעיקר כאמור, רצון להשתעשע. יעידו על כך השורות האחרונות של הספר שבהן הוא משתעשע עם עצמו ועם הקוראים שלהם הוא מייעד את החיבור, צאצאיו, במעין כתבי חידה של גימטריות בצורות שונות, כדי להביא לידיעת הקורא את התאריך המדויק שבו נכתב הספר.

אחד האלמנטים הבולטים ביותר בחיבור זה הוא השימוש הרב שעושה המחבר במעשי נסים, אותות ומופתים, שימוש בשם השם ושאר מעשים שהיום אנחנו משייכים אותם לתחום המיסטיקה, או לכל היותר לתחום האמונות התפלות, בשעה שבימיו של אחימעץ, כפי שעולה מחיבור ומחיבורים אחרים בני התקופה (בעיקר נוצריים), הם נחשבים לנורמטיביים, לחלק מחיי היום-יום, לשגרתיים ונפוצים, שכל אדם חי אותם. שעירים ומכשפות מסתובבים באופן חופשי ועושים מעשים שלא ייעשו, שרק לאנשים בעלי סגולות מיוחדות, בעלי כוחות, יש היכולת להביאם לידי תיקון . השימוש בשם השם הוא אמצעי מקובל ביותר להחיות מתים, לגרום לקפיצת הדרך ולגרש שדים ודיבוקים שנכנסים לגופו של אדם חף משפע. אבל בשם השם יכולים להשתמש רק אנשים "בעלי שם", בעלי תכונות מיוחדות או סגולות מיוחדות, או שנולדו למשפחה המתאימה, למשל משפחתו של אחימעץ. וגם במקרה כזה, שימוש בשם השם למטרות לא טהורות, או לא נחוצות, או לשם יוהרה ושחצנות, עלול להביא בעקבותיו תוצאות חמורות ביותר – גם לאנשים הנכונים.  בדיקה מקפת בספרות המחקר מעלה שהאמונות הללו, מעשי האותות והמופתים, ובעיקר שימוש בשם השם, היו נפוצות ביותר בארץ ישראל החל מן המאה הרביעית לספירה, עם השתלטות התרבות הביזנטית-נוצרית על ארץ ישראל ובהשפעתה. היהודים בדרום איטליה, שהיו נתונים למרותה של ארץ ישראל ולסמכותה, הושפעו ממנה גם תרבותית ונהגו במנהגיה. ההשפעה הנוצרית החזקה שהיו נתונים בה היהודים בדרום איטליה מעצם ישיבתם בתוך תרבות ביזנטית-נוצרית, לפחות עד המאה השמינית לספריה, וגם לתקופות קצרות אחריה, גם היא נתנה את אותותיה, והחיבור הזה מהווה דוגמה יפה להשפעה החזקה של מסורת ארץ ישראל  מכאן, ולמסורת הנוצרית-ביזנטית באיטליה מכאן.

לסיכום: מלבד המגמות הכרוניסטיות וההיסטוריוגרפיות עמדה לפני המחבר גם מגמה ספרותית. בספר משובצים סיפורים שאינם מעלים ואינם מורידים מבחינת התפתחות העלילה (אם יש עלילה, יותר נכון להגיד שיש קו מנחה), והובאו משום שהמחבר מצא בהם עניין ספרותי והזדמנות להפגין את יכולותיו. במגילה מצויים נוסף לסיפורים הרציניים והסמליים גם יסודות של שובבות, ליצנות, ואפילו מידה של קלות ראש. בולטת הנטייה להאדיר את אבות המשפחה, וזהו היסוד ההגיוגרפי. אחימעץ אינו סתם רושם את תולדות משפחתו אלא  מקבץ אגדות וסיפורים המתהלכים במשפחתו על ראשוני גדוליה באיטליה. העניינים העיקריים המוזכרים בחיבור יונקים ממערכת דעות ואמונות, סמלים ומושגים, מיתוסים וסיפורים עממיים, אמרות כנף ומשלים, אחוזים במסכת תרבותית אחת עם טקסטים מקודשים או מקודשים לכאורה, יהודיים ונוצריים.

מאפיינים רבים של המגילה מעידים על כך שנכתבה בעולם נוצרי. על אף שהמחבר וכל גיבוריו יהודים, ושפת הכתיבה עברית, קרובה המגילה יותר לסגנון הנוצרי מאשר ליהודי, והדבר מתבטא היטב. מעברם של מוטיבים אגדיים מקדוש לקדוש בתוך התרבות הנוצרית או היהודית בימי הביניים, או מתרבות אחת לאחרת, היא תופעה מוכרת וידועה, ובה אין אנו מבקשים לעסוק. אנו מבקשים להראות כאן את המוטיבים הידועים בשתי התרבויות , היהדות והנוצרית של ימי הביניים, כיצד המשיכו להתגלגל אל העת החדשה, אל הספרות המודרנית ואפילו אל הקולנוע. נסתפק כאן בשתי דוגמאות הבאות לידי ביטוי בסיפור אחד מבין כל סיפורי מגילת אחימעץ.

 

האריה והחמור

"נפלאות רבי אהרן איש בגדאד:

ובימי אלה החסידים / ירד מן-הידידים / איש חמודים / מארץ בגדידים / ראש ואב / מבית יואב / ושמו אהרן / סבר בסברון / עוצר חרון / מניני ישני חברון / והוא כבני מרון / למלך אדירירון / טרם צאתו / מארץ מולדתו //

לאביו היה / רחיים למחיה / והפרד שהיה גוללו / בא הארי ואכלו / ואהרן היה חוצה / כשחזר למחיצה / הפרד לא מצא / ותחת פרדו / הביא הארי ונגדו / וכפתו ברחים לטחן בעדו / ואביו כשהרגיש / אליו הגיש / וזעק לו / וצעק בקולו / ודבר למולו / מה עשית / הארי הבאת / ולהכניעו כחו שיברת / והקדוש ברוך הוא עשאו מלך / [בקומ]ה זקופה לילך / ואתה שמתו בעבודתך / לעשות שר[ותך] / ועתה חי אדני / אם תעמד לפני / ותצא בגלות / [ימים] ולילות / ועד-שלש שנים / תתנחם על-שגיונים / [אחר תש]וב לארצך / ויי אלהיך ירצך//" (קלאר, עמ' 12).

מדובר באהרון, שהיה לאביו פרד (או חמור, היינו הך) שהיה עובד על אבן הריחיים. יום אחד בא אריה וטרף את החמור. אהרון לא התבלבל, ורתם את האריה לאבן הריחיים במקום החמור. ראה זאת אביו, והתרגז על כך שאהרון "שינה סדרי בראשית" בלקחו את מלך החיות, האריה (ש"הקדוש ברוך הוא עשאו מלך"), והפכו לעבדו, וכמורד בסמכות העליונה, הסמכות האלהית וההורית. האב מגרש את אהרון מביתו למשך שלוש שנים, כדי לחשוב על המעשה שעשה.

שני מוטיבים מרכזיים נראים במעשיה הקצרה הזאת, הם שתי החיות העומדות זו מול זו במעשיות ואגדות רבות בהיסטוריה, האריה והחמור. בונפיל מתאר במאמרו את הקונפליקט התמידי בין השניים. המאבקים בין האריה והחמור מסמלים ברוב האגדות הקדומות את המאבק בין החלש והחזק. לא תמיד מתואר החלש כמי שמפסיד בסופו של דבר, ולעיתים גובר החמור על אריה. אך לרוב, סופו של החמור ידוע מראש, משום שבגלל טפשותו, עקשותו והכניעה ליצר התאווה, מפסיד לאריה החזק ממנו.

מוטיב האריה:

אריות לאורך ההיסטוריה והאגדה ביהדות ובנצרות

סקירה כללית

על פי המקרא היה האריה מצוי בכל ארץ ישראל – הוא מופיע פעמים רבות בסיפורי המקרא ובדימויים שבשירה המקראית. האריה ידוע בכוחו ובגבורתו, על כן הוא מכונה "מלך החיות".. דמות האריה מופיעה לעתים קרובות בָאמָנּות בישראל ובעמים אחרים: בפיסול, בציור, בגילוף ובתחריט. פִסְלֵי אריות מּוצבים כ"שומרי סף" בפתחי ארמונות. רגלי כיסאות ותומכי קירות מעוצבים גם הם בדמות אריות. אריות המוצבים משני צידי הדלת הם סימן להשגחה אלוהית. האריה הוא גם סמל לצדק, זו הסיבה שהאריות מעטרים את כס מלכותו של שלמה המלך, כמו גם את כס המלכות של מלכי צרפת ושל בישופים מימי הביניים. האריה מסמל חוכמת סתרים, המלך שלמה לעיתים סומל ע"י אריה. באמנות היהודית מוצבים גורי אריות כתומכים ומגינים משני צדדיו של ארון הקודש, וכן הם  מופיעים בתנוחה זו בעיצוב חנּוכיֹות. בתרבויות קדומות האריה כמלך החיות ייצג את עוצמתה של השמש, לכן היה קשור לאלי שמש רבים כמו האל המצרי, רע, ואל השמש הרומי, מיתרה. בכך הם מסמלים אומץ, דריכות ועירנות. האריה מסמל מלכותיות, כוח, אומץ, צדק, חוק, כוח צבאי, אך עם זאת הוא מסמל גם אכזריות, חמת זעם ואת הצד החייתי שבאדם, הוא גם סמל למלחמה. האריה מייצג גם אלות רבות. הוא הלביאה המלווה את האלה האם הגדולה ומושכת את מרכבתה, ומסמלת אינסטינקטים אמהיים. הלביאה מתוארת לרוב עם האלות הבתולות הלוחמות. אלות כרתים, פריגיה, סוריה וספרטה, את כולן מסמלת הלביאה. הלביאה מופיעה גם עם אלת הצייד היוונית ארטמיס המכונפת, האלות היווניות סיבל, פורטונה והגורגונות. בהודו ובטיבט היא סמל של האלה טרה – סמל האדמה והאימהות. אריות מופיעים רבות כסמלי מלוכה בדגלים ושושלות יוחסין. האריה הוא מטען הרלדי נפוץ. הוא החיה הנחשבת ביותר המופיעה על שלטי יוחסין, משום שהאצילים ביקשו להיות מזוהים עם אומץ לבו וכוחו. האריה הוא החיה שמעוררת אצל האדם תחושת ההערצה ועם זאת גם יראה עמוקה. בתרבות האנושית ובסיפורי עמים רבים נחשב האריה כמלך החיות, ועל כן נוכחותו מסמלת גבורה, אומץ, כוח ומלכות.

(כתבה: נטע לי רון , בהנחיית: ד"ר אביבית אגם-דאלי)

חידת הספינקס

הספינקס הוא יצור אגדי המשלב גוף של אריה וראש של אדם. לא כל אדם כמובן, אלא פרעה, נציגו של אל השמש בכבודו ובעצמו עלי אדמות – בעיני המצרים הקדומים. המפורסם מבין פסלי הספינקס נמצא בגיזה בגדה המערבית של הנילוס ונחשב לשומר הסודות המקודשים של מצריים העתיקה. ככל הנראה, ראשו עוצב בדמותו של פרעה חפרע (אם כי יש לגבי זהותו חילוקי דעות). הספינקס נוצר מגילוף של אבן גיר. אורכו 57 מטרים, רוחבו 6 מטרים, וגובהו כ-20 מטרים, דבר ההופך אותו לפסל הגדול בעולם המגולף מאבן יחידה. הספינקס ממוקם על הגדה המערבית של נהר הנילוס, בתוך מתחם הפירמידות בגיזה, בסמוך לפירמידות ושרידים אחרים ממצרים העתיקה.
הוא פונה מזרחה לכיוון בו זורחת השמש מדי בוקר ולרגליו מקדש עתיק המקודש לאל השמש רע ומכיל ידע מקודש. הספינקס הוא סמל לעוצמה וללידתה המחודשת של ממלכת השמש העולה. הוא תמיד מתואר באותה תנוחה של מנוחה: שלווה ערנית, עשוי כמקשה אחת ללא חללים, מישיר מבטו ומודע לכוחו האין סופי. האריה נושא את תדר האש בכל מהותו. סגולת האריה היא מוחצנות, כוח, אומץ ,כריזמה וגם אגו. הוא סמל להגשמה, יצירתיות וביטוי אישי. צבעו הזהוב של האריה והרעמה המלכותית המזכירה את קרני השמש, סימלו בעיני המצרים את הביטוי לכוחו האדיר של רַע (ידוע גם כרֶע) אל השמש במיתולוגיה המצרית. רע היה אחד האלים הקדומים ביותר במיתולוגיה המצרית העתיקה.. הספינקס כאמור הוא סמל להתחדשות ופריצה. סמל ללהבת החיים התמידית של הנשמה ויסוד האש על פני אימא אדמה.
למרות שהאריה הוא סמל לעוצמה, אומץ לב וגבורה האריות מעדיפים להימנע מעימותים. האריה אינו נאבק לשם המאבק אלא אם עליו להגן על בני עדתו מפני אויבים. הספינקס המסמל את השליט העליון שמחויבותו הראשונה היא להגן ולדאוג לרווחת הממלכה.

 (אורלי נירן יהלום)

ליסימכוס ואלכסנדר

ליסימכוס היה שומר ראשו של אלכסנדר מוקדון (במאה הרביעית לפני הספירה). ההיסטוריון יוסטינוס כותב שקליסתנס הואשם בבגידה ובקנויה נגד אלכסנדר. אלכסנדר עינה אותה לאחר שנתפס, אבל ליסימכוס חס עליו ורצה לסיים את סבלו ולכן שם קץ לחייו. מעשה זה עורר את חמתו של אלכסנדר והוא הכניס את ליסימכוס לכלוב עם אריה. כאשר נמצא ליסימכוס חי והאריה מת, עלתה קרנו בפני אלכסנדר שלמד להעריך את תעוזתו ואומץ ליבו של ליסימכוס.

סיפור אחר מתאר כיצד אריה להסתער על אלכסנדר אך ליסימכוס נעמד ביניהם וכאשר התקדם אל עבר האריה על מנת להגן על אלכסנדר מתוקף תפקידו כשומר ראש, אלכסנדר עצר בעדו על מנת שהוא עצמו יהרוג את האריה ולא יעשה זאת אחר בשמו וגם על מנת להזכיר לליסמכוס היתקלות מוקדמת יותר שהייתה לו עם אריה בסוריה ואשר בה הוא ספג צלקות קשות.

במיתולוגיה היוונית: משימותיו של הרקולס

האריה מנמאה היה אריה מפלצתי ששכן בנמאה, מצפון לארגוס. המשימה הראשונה שהוטלה על הרקולס הייתה להביא לאוריסתאוס את עור האריה. הרקולס טיפס על ההר, פילס דרך בסבך השיחים, ולפנות ערב הבחין באריה הענקי וירה בו חץ. אלא שעורו של האריה היה חסין בפני כלי נשק, והחץ החליק מעליו בלא שיעורר את תשומת לבו. החץ השני פגע בחזהו של האריה, אך גם הוא לא חדר אל תוך גופו אלא צנח בין רגליו. אז הבחין האריה בהרקולס וזינק לעברו. הרקולס הלם באלה על ראש האריה אך האלה שהייתה עשויה מענף עץ זית, נשברה. האריה לא נפגע, רק עיניו התערפלו והוא נסוג למאורתו. הרקולס חסם את מבואה האחורי של המאורה ופרץ מפתחה הקדמי. ומכיוון שהבין שנשק לא יועיל לו החליט להיאבק באריה בידיים חשופות. הוא תפס את האריה מגבו כדי לא להיפגע מציפורניו ולפת בעוצמה את צווארו. וכך בעודו דורך בכפות רגליו על בהונותיו של האריה ומחשק בירכיו את צלעותיו, חנק אותו הרקולס למוות. האריה מת, אך מכיוון שעורו היה חסין בפני כלי נשק, אי אפשר היה לחתוך אותו בסכין כדי להפשיטו, ולכן הרקולס השתמש בציפורני האריה כדי לחתוך את העור. מאז נהג הרקולס להתעטף בעור הזה כשריון וראש האריה שימש לו כקסדה.

בתנ"ך

נבואת בלעם והתייחסותו לעם ישראל

"כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר:" (במדבר, כ"ד, ט')

דוד המלך דוד מתפאר בעלילות גבורתו:

לד וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-שָׁאוּל רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן וּבָא הָאֲרִי וְאֶת-הַדּוֹב וְנָשָׂא (זֶה) [שֶׂה] מֵהָעֵדֶר:  לה וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו וַיָּקָם עָלַי וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו:  לו גַּם אֶת-הָאֲרִי גַּם-הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ …" (שמואל א יז)

ועוד גיבור עלום, בניהו בן יהוידע: וּבְנָיָהוּ בֶן-יְהוֹיָדָע בֶּן-אִישׁ-חי (חַיִל) רַב-פְּעָלִים, מִקַּבְצְאֵל; הוּא הִכָּה, אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב, וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת-האריה (הָאֲרִי) בְּתוֹךְ הַבֹּאר, בְּיוֹם הַשָּׁלֶג (שמואל ב, כ"ג, כ-כג; דברי הימים א, י"א כ-כב).

שמשון והאריה

האישה הראשונה בחייו של שמשון הייתה אישה פלשתית מהעיר תמנה. בדרכו אליה פגש שמשון בכפיר אריות "וַיְשַׁסְּעֵהוּ כְּשַׁסַּע הַגְּדִי". לאחר ימים התנחלה כוורת דבורים בגווית האריה, ושמשון רדה ממנה את הדבש. סיפור זה היווה נושא לחידה שחד שמשון לשלושים בחורים במשתה חתונתו: "מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק (שופטים יד, יד) הפלשתים, שלא הצליחו לפתור את החידה, איימו על אשת שמשון שישרפו את בית הוריה אם לא תגלה להם את פתרון החידה. האישה הציקה לשמשון עד שזה נענה לה, והאישה גילתה את פתרון החידה לבני עמה. כדי לשלם את חובו, שלושים חליפות בגדים, ירד שמשון לעיר אשקלון ולקח בכוח את חליפותיהם של שלושים פלשתים. אחרי מעשה זה, נטש שמשון בכעס את אשתו וחזר לבית אביו.

בסיפורי עמים

אנדרוקלס והאריה

אפיון היה סופר וחוקר מצרי-הלניסטי במחצית הראשונה של המאה הראשונה לספירה. אפיון מספר שנכח בעצמו בזירה ברומא, בעת הצגה גדולה של קרב חיות פרא ענקיות, שבה משך את תשומת הלב גודלו העצום של אחדות. אחד הנידונים לקרב עם החיות היה אנדרוקלס, עבד לשעבר של קונסול. כאשר ראה האריה את אנדרוקלס, ניגש אל האיש לאט ובשקט, כאילו הוא מזהה אותו ותוך שהוא מכשכש בזנבו כמו כלב, החל ללקק את רגליו וידיו של אנדרוקלס הרועד מפחד. העבד העז להביט אז באריה ושניהם החלו להחליף מחוות שמחה כאילו הם מזהים זה את זה. לנוכח המראה המדהים, פצח הקהל בצעקות רמות והקיסר זימן אליו את אנדרוקלס ושאלו מדוע חס האריה על חייו שלו דווקא. העבד סיפר שבעליו היה מושל אפריקה ובזמן ששהה איתו שם, נאלץ להימלט מהלקאותיו היומיות ומצא מסתור במישורים מדבריים מבודדים. כדי למצוא מחסה מהשמש היוקדת בצהרי היום, נכנס למערה וזמן לא רב אחר כך, נכנס גם האריה הזה צולע על רגל אחת שותתת דם וגונח מכאבים. האריה מצא אותו המום מפחד במאורתו, ניגש אליו בעדינות והרים את רגלו כדי להראות לו אותה וכאילו לבקש עזרה. אנדרוקלס שלף שבב עץ ענקי מכף רגלו, סחט החוצה את המוגלה וניקה את הפצע. האריה הניח את רגלו על ידו של אנדרוקלס ונשכב לישון. הם חיו ביחד שלוש שנים במערה כשהם חולקים גם אותו מזון כאשר האריה היה מביא לאנדרוקלס את החלקים הנבחרים של הטרף שצד. כאשר נמאס לו מחיי הטבע, עזב אנדרוקלס את המערה בזמן שהאריה יצא לציד ולאחר שלושה ימים נתפס ונלקח לבעליו ברומא, שדן אותו למוות בקרב עם חיות פרא.

מיתוס בר כוכבא

בר כוכבא הוא כינויו של שמעון בר כוכבא (שמו האמיתי שמעון בן כוסבה ). היה המצביא שעמד בראש מרד היהודים בבאימפריה הרומית בימי הקיסר אדריאנוס 135-132 לספירה), מרד הקרוי כיום על שמו – מרד בר כוכבא. סופו של המרד, כמו גם סופו של בר כוכבא עצמו, היה מר. המרד דוכא באכזריות, ומאות אלפים נהרגו, ביניהם בר כוכבא. בבתי הספר ובגני הילדים הרבו לעסוק במיתוס והעשירוהו בשירים ובסיפורים, שרובם עוסקים במאבקו של בר כוכבא באריה.

סיפור זה, שמקורו אינו מן התקופה, אלא הומצא באמצע המאה ה-19 וקיבל נוסח פואטי בידי שאול טשרניחובסקי בשירו "ביתרה", עיקרו בכך שבר כוכבא הוטל לזירה בקיסריה, שם נלחם באריה ורכב על גבו עד ביתר, וכדברי המשורר טשרניחובסקי:

שמאלו שלח ברעמת לביא, ואת ימינו אל ההר, על זרועו עוד יצלצל, שריד אזיקיו – כבלי צר.

דהרות אימה, דהרות לביא, כולו רוחץ בגלי ריר. מני קרקס של קיסריה, נישא ביתרה העיר.

לב אדירים לב האריה, יך; ומי יאמר לו: חדל? ופי שבעה יגבר מנו לב רוכבהו, לב איל. …

יזכור שביו, קרקס רומים, נפשו הומה תדרוך עוז: "יבוא יום ועליכם נרד כרדת ארבה על הגז!

עוד יום לנו, ואם ביהודה אך שריד מה ומתים מעט, עוד לא כלה עשו עימי נרים נס ובחזקת יד!"

שיר זה עובד לשיר הילדים בר כוכבא על ידי המשורר וסופר הילדים לוין קיפניס:

אִישׁ הָיָה בְּיִשְׂרָאֵל,
בַּר-כּוֹכְבָא שְׁמוֹ.
אִישׁ צָעִיר גְּבַהּ קוֹמָה,
עֵינֵי זֹהַר לוֹ.
הוּא הָיָה גִּבּוֹר,
הוּא קָרָא לִדְרוֹר,
כָּל הָעָם אָהַב אוֹתוֹ,
זֶה הָיָה גִּבּוֹר! גִּבּוֹר!

יוֹם אֶחָד קָרָה מִקְרֶה –
הָהּ, מִקְרֶה עָצוּב –
בַּר-כּוֹכְבָא נָפַל בַּשְּׁבִי
וְהוּשַׂם בַּכְּלוּב.
מַה נּוֹרָא כְּלוּב זֶה,
בּוֹ שָׁאַג אַרְיֵה! אַךְ רָאָה אֶת בַּר כּוֹכְבָא –
הִתְנַפֵּל הָאַרְיֵה! אַרְיֵה!

אַךְ דְּעוּ נָא, בַּר כּוֹכְבָא
מַה גִּבּוֹר וָעַז!
אָץ קָפַץ עַל הָאַרְיֵה
וְקַל כַּנֶּשֶׁר טָס.
עַל הַר וָגַיְא הוּא שָׁט,
וְדֶגֶל דְּרוֹר בַּיָּד,
כָּל הָעָם מָחָא לוֹ כַּף:
בַּר כּוֹכְבָא, הֵידָד! הֵידָד!

שנים לאחר שהאגדה המודרנית על בר כוכבא והאריה הפכה לחלק בלתי נפרד מהתודעה של ל"ג בעומר, חפירה ארכיאולוגית במדבר יהודה גילתה מכתב שנכתב  בידי שמעון בר כוסיבא הלא הוא בר כוכבא. והמכתב היה חתום בחותמת של אדם הנאבק באריה. סמל כזה היה נפוץ ביוון וברומא ושם הוא סימל בדרך כלל את הגיבור הרקולס שהתפרסם במאבקו עם אריה. הארכיאולוג יגאל ידין חשב שהסמל מסמל את מאבקה של יהודה ברומא. אחרים חושבים שלסמל אולי יש קשר לטענות של בר כוכבא שהוא צאצא של בית דוד ולמשיחיות שכן ידוע שבית המלוכה סומל בישראל הקדומה בידי אריה שדמותו מופיעה בכמה חותמות מפורסמים מתקופת המלוכה בישראל .

בהיסטוריה

ריצ'רד הראשון היה מלך אנגליה בשנים 1199-1189. נודע גם בכינויו ריצ'רד לב הארי ונחשב בתקופתו כגיבור מלחמה, כמפקד הקרבות נגד צלאח אלדין ופטרון מסע הצלב השלישי לארץ ישראל. דימויו האבירי מוכר גם כיום באנגליה, אף־על־פי ששהה בה תקופות קצרות לאורך חייו.

בהרלדיקה

הֶרֶלדיקה  (Heraldry) היא המדע והאמנות של תכנון, הצגת, תיאור ותיעוד של שלטי אצולה, הנקראים גם שלטי גיבורים. יסודה של ההרלדיקה בצורך שהתעורר בימי הביניים בשיטה להבחין בין האבירים שלחמו בקרבות או בתחרויות הפלה ברומח ולתיאור ההתקנים (התקן –  חלק משלט אצולה) שהם נשאו, או ציירו, על מגינם.

להרלדיקה יש קשר לדמות האריה בצורה בולטת. מכל מטעני ההרלדיקה האריה הוא מהדמויות הנפוצות ביותר אם לא הנפוצה ביותר מכולן. חשוב לציין את היותו של האריה הדמות היחידה או מהדמויות היחידות ביותר של חיה בהרלדיקה הקדומה אשר לא נכחו בטבע שמסביב ליוצריו-כלומר האריה בתור חיה עדיין הופיעה בהרלדיקה למרות היותה רחוקה לרוב מעין היוצר האירופאי באופן ניכר.באותה התקופה באירופה בדרך כלל האריות היו בחזקת בני האצולה. הקשר בין האריה לבני האצולה ולהיותו נושא התואר "מלך החיות" והיותו מופיע בספרות קלאסית נוסף לתנ"ך הנוצרי השפיעו רבות על רמת הפופולריות שלו בהרלדיקה של התקופה.

בספרות ובקולנוע

האריה, המכשפה וארון הבגדים הוא ספר ילדים, הראשון שנכתב בסדרת הספרים "דברי ימי נרניה" מאת הסופר קלייב סטפלס לואיס. בסיפור מסרים נוצריים ברורים. אסלן, האריה, הוא הגואל, בנו של האל, אשר נעדר לפרקי זמן ממושכים מנרניה. בהיעדרו, הולכת ונחלשת אמונתם של בני עמו באסלן, בקיומו ובכוחו. אסלן מקריב עצמו ונעקד על שולחן האבן (המקביל לצלב), על מנת לגאול ממוות את הנער אדמונד. בכך הוא שובר את הכישוף ולאחר מכן קם לתחיה, ועוזב שוב לאחר השלמת משימתו. דבר זה מקביל למעשהו של ישו על-פי המסורת הנוצרית, שהוקרב על הצלב כדי לתת לבני-האדם הזדמנות להיגאל מן החטא הקדמון של אדם וחווה באמצעות טבילה ואמונה בו, ולאחר-מכן קם לתחייה.

כאשר הוא מחליט להפגין את כוחו, שאגתו מזכירה גם לאלו ששכחוהו כי הוא האל האמיתי. הוא בוחן כליות ולב, ולא ניתן לשקר לו. כמו ישו, אשר לפי הנצרות בכוחו לרפא חולים כבמעשה נס, גם אסלן עושה ניסים – נשיפתו משיבה לחיים את היצורים שהמכשפה הפכה לפסלי אבן.

מלך האריות הוא סרט הרפתקאות מוזיקלי בהנפשה קלאסית של וולט דיסני משנת 1994. הסרט מספר את סיפורו של סימבה, גור אריות שעתיד לרשת את תפקיד המלך מאביו. עלילת הסרט הושפעה, בין היתר, מהסיפורים התנ"כיים אודות יוסף ומשה ומהמחזה המלט של שכספיר.

ולא נשכח להזכיר את פסל האריה השואג בתל-חי, פסל המסמל את גבורתם ואת עוז רוחם של מגיני תל חי.

מוטיב החמור:

חמורים

לחמור יוחסו התכונות עיקשות וטיפשות, למרות שמחקרים שונים גילו שלסטיגמה זו אין בסיס. הוקמו אפילו אגודות ל"שמירת כבוד החמור" שמטרתן לעקור את הדעות הקדומות השליליות עליו. החמור מופיע במטבעות לשון רבים. סמל אגודת הסטודנטים בארץ הוא "חמור נושא ספרים".

בעברית קיימים כמה ביטויים מזלזלים כלפי החמור, בהם "חמור נושא ספרים" לציין מי שאוגר ידע אבל איננו נבון ואינו יודע לעשות בו שימוש מושכל. "מי שחמור שיאכל קש" כמו "מי שבישל את הדייסה שיאכל אותה", "חמור חמורתיים" לציין מישהו טיפש ואטום במיוחד. ו"קבורת חמור" מציין קבורה לא ראויה, או השלכה ללא כל קבורה, על פי האמור בספר ירמיהו, כב יט על יהויקים בן יאשיהו מלך יהודה:  לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה אֶל יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא יִסְפְּדוּ לוֹ הוֹי אָחִי וְהוֹי אָחוֹת לֹא יִסְפְּדוּ לוֹ הוֹי אָדוֹן וְהוֹי הֹדֹה.  קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ מֵהָלְאָה לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָ‍ִם.  זכור הסיפור על בלעם ואתונו, המדברת אליו אחרי שראתה את מלאך אלוהים ועמדה מלכת, מה שגרר את מכותיו. בברכת יעקב לבניו, הוא מברך את יששכר "יששכר חמור גרם", כלומר ההשוואה לחמור המתמיד היא תכונה חיובית, משום שהחמור מצטיין בסיבולת גבוהה. בעקבות ברכת יעקב החמור הוא סמלו של שבט יששכר ומסמל את העובדה כי כמו שהחמור לא עוזב את עבודתו וממשיך בה כך היה יששכר שוקד על עבודתו.

החמור נקרא כך מאחר שהוא מסמל חומריות והידבקות לחומר, ומתאר את זרע ישמעאל. במקורות נרמז הדבר "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה" (בראשית כ"ב ה')

לחמור יש מקום חשוב בביאת המשיח, שאמור לרכב על חמור, הוא "חמורו של משיח: "גילי מאוד בת ציון, הריעי בת ירושלם, הנה מלכך יבוא לך, צדיק ונושע הוא, עני ורכב על חמור ועל עיר בן אתנות" (זכריה, ט', ט'), ולפי תפישה עממית, יהיה זה חמור לבן.

במקרא אנו מוצאים עדות מפורשת כי החמור שימש בהמת משא, ואף מצווה לעזור במקרה שהוא כושל תחת משאו: "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ – עָזֹב תַּעֲזֹב, עִמּוֹ" (שמות כ"ג ה'). מצווה מיוחדת יוחדה לחמור היא מצוות פטר חמור, שבו על פי האמור במקרא יש לפדות חמור בכור בשה, ואם לא יש להורגו (שמות ל"ד כ').

החמור מופיע הרבה באגדות חז"ל, וחמוריהם של צדיקים, כמו חמורו של רבי פנחס בן יאיר וחמורו של רבי חנינא בן דוסא, אפילו קיימו הלכות. רבי עקיבא מתאר את שנאתו לתלמידי חכמים בתקופה שהיה עם הארץ, ואומר שבאותה תקופה אמר: "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור" כיוון שהוא נושך ושובר עצמות בניגוד לכלב שנושך ולא שובר עצמות.

על האדם המוביל את החמור, התייחסו בשתי ההלכות הבאות: סוגיית חמר גמל לגבי תחום השבת, והלכת המחמר האוסרת להפעיל חיות בשבת.

חמורו של משיח

מקור האמירה הוא בדברי זכריה הנביא:

"גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן, הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִיַם, הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ, צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא, עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר, וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת". ( פרק ט', פסוק ט).

ה"מלך" המוזכר בפסוק זה נדרש בספרות חז"ל כמכוון למשיח.

לפי פרשנות המקרא, החמור הוא הניגוד לסוס המלחמה המופיע בפסוק הבא בזכריה "וְהִכְרַתִּי-רֶכֶב מֵאֶפְרַיִם, וְסוּס מִירוּשָׁלִַם, וְנִכְרְתָה קֶשֶׁת מִלְחָמָה, וְדִבֶּר שָׁלוֹם לַגּוֹיִם; וּמָשְׁלוֹ מִיָּם עַד-יָם, וּמִנָּהָר עַד-אַפְסֵי-אָרֶץ" כלומר: המשיח יהיה איש שלום ולא יבוא כשהוא רכוב על בהמת מלחמה.

בדיון בפסוק זה בתלמוד הבבלי צח, א, מסופר על שבור מלך פרס שליגלג על האמונה שהמשיח יבוא על חמור באומרו: "אמריתו משיח על חמרא אתי, אישדר ליה סוסיא ברקא דאית לי" (אתם אומרים שהמשיח יבוא על חמור? [אם כן] אשלח לו סוס מהיר שיש ברשותי). בתשובה ללגלוגו של המלך, עונה החכם שמואל (לפי הגרסה המקורית): האם יש לך "חאר הזר גוני?" כלומר: האם יש לך חמור בעל אלף צבעים?  כלומר אין לך בע"ח ייחודי כזה. למרות זאת במסורת העממית מקובל לומר שהחמור יהיה לבן.

בברית החדשה, מרקוס יא, 11-1 ומקבילות, מסופר שכאשר התקרב ישו להר הזיתים, שלח שניים מתלמידיו לכפר קרוב, למצוא שם חמור שאיש לא ישב עליו מעולם. לאחר שתלמידיו הביאו לו את החמור הוא רוכב עליו לתוך ירושלים, בעוד ההמון יוצא לקראתו בכפות תמרים, וקורא "הושע נא! ברוך הבא מלך ישראל!" בכך, על פי הברית החדשה, התקיימה נבואתו של זכריה. המאורע מצוין כל שנה אצל הנוצרים, בחג הקרוי יום ראשון של כפות הדקלים, הנחגג ביום ראשון שלפני הפסחא.

לאגדה יש הד גם באסלאם: מסופר שלפני הגעתו של המהדי (גואל העולם) יופיע דג'אל – משיח השקר והרשע, ולפי אחת המסורות הדג'אל ירכב על חמור לבן בעל צעדי ענק.

המשורר שאול טשרניחובסקי הפך את אתונו הלבנה של המשיח לגיבורת שירו 'שלוש אתונות', שם היא מוצגת מול האתון החומה (המסמנת את הנצרות) והאתון השחורה (המסמנת את האסלאם).

בשנת 1998 פורסם על ידי העיתונאי ספי רכלבסקי ספר בשם "חמורו של משיח", אשר גורס לטענתו כי במשנתו של הרב ילחק הכהן קוק והשקפת תלמידיו, מייצגים החילונים את עולם החומר. כאשר הם מכשיר בידי האל והם נועדו להקים את המדינה היהודית ולהניע את תהליך הגאולה, אך לאחר שהמדינה תוקם, יידרשו החילונים לפנות את מקומם לציבור הדתי-חרדי אשר מיועד להנהיג את המדינה. לפי אנלוגיה זו, החילונים הם "החמור" בעוד הציבור הדתי-חרדי אשר נועד לתפוס את מקומו הם מעין "משיח" קולקטיבי. הספר עורר מחלוקת בקרב הציבור הישראלי ובעקבות כך החל הביטוי לשמש לעתים כמייצג דוקטרינה בשיח הפוליטי-דתי. הצגת השקפת הראי"ה בצורה זו אינה מקובלת בקרב מרבית תלמידיו.

עלילת היהודים ופולחן החמור

 במאה השלישית לפנה"ס, מנסיאס מפטראס הזכיר את העלילה שהיהודים עובדים לחמורים מאוחר יותר, טקיטוס ופלוטרך הפיצו את אותה עלילה שהייתה נפוצה מאוד בעולם היווני-רומי. טקיטוס מספר על עדר חמורים שהציל את היהודים מצמא כשהובילם לגילוי מעין. הוא אינו לועג לפולחן ובהמשך אפילו סותר את עצמו.

לעומת זאת, בעולם המצרי ההלניסטי העלילה מילאה תפקיד נכבד יותר. מאמצי יוסף בן מתתיהו להכחישה מחזקים את הטענה. בעיני המצרים החמור נחשב לחיה בזויה, מגוחכת ולעיתים מעוררת סלידה, בגלל הקשר שלו לטיפון, אח אוסיריס, השטן במיתולוגיה המצרית. בחגים מסוימים משפילים ומעליבים אנשים אדמונים ומשליכים חמור לתוך תהום משום שטיפון היה אדמוני ובעל עור של חמור. תושבי כמה ערים במצרים אינם משתמשים לעולם בחצוצרה, משום שצליליה דומים לנעירת חמור. ובעיניהם חמור הוא חיה טמאה לחלוטין ועם זה כפויה על ידי אל בגלל דמיונה לטיפון. ולא עוד אלא שבזמן שהם מקריבים קורבנות לשמש, הם מצווים על המאמינים "לא לשאת על גופם חפצים מזהב ולא ליתן מזון לחמור.”

כיצד עלתה השאלה שהיהודים סוגדים לחמור? יוצגו פה כמה אפשרויות.

1. עלילת דם. אנטיוכוס אפיפנס רצה להצדיק בדיעבד את בזיזת בית המקדש שביצע. רעיון החמור הוא נושא לפולקלור של המזרח.
2. דמיון בין שם מפקד הצבא – אוניאס, חוניו, לבין החמור (אונוס, ביוונית).יתכן שדמיון זה הוא עילה לעלילה על פולחן חמור דרך לעג, לאחר הכישלון המדיני של חוניו.
3. מקור אגנוסטי, כי הנוצרים האשימו את אחת הכתות הגנוסטיות שלהם בפולחן חמור.
4. יתכן שהסיבה נעוצה דווקא באטימולוגיה עממית: שם יה-אל (יהואל) הוא מקור חשוב בגנוסיס היהודית, שכן שימש את שם המלאך שנקרא בהמשך מטטרון. כתוצאה מהשפעה של חוגים גנוסטים יהודיים על חוגים אליליים במצרים, יכול להיות שהשם יהואל נתפס שם כאלוהות חמור. אך – האמונות הגנוסטיות הללו התגבשו רק במאה הראשונה לספירה הנוצרית והעלילה על פולחן החמור מופיעה לפני כן.
5. אנטיוכוס אפיפנס, כשנכנס לקודש הקודשים מצא רק אבן. עובדי האלילים ראו בה מעשה תרמית ולכן יכלו לכנותה "מצבת חמור". יתכן שהכינוי "חמור" שהיה בתחילה מושאל התפרש בהמשך פשוטו כמשמעו וכך נסלל נתיב לעלילה על פולחן החמור.
6. שיבת משה למצרים על חמור, אתונו של בלעם ושאול שחיפש את האתונות הם שלושה סיפורים שסייעו להתהוות הקשר בין יהודים לחמור.
7. הקשר בין משה לשמואל: וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם:  (במדבר טז טו).

הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי

לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם (שמואל א פרק יב פסוק ג).

8. גם בברכת יעקב:  יִשָּׂשׂכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם.וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת-הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס-עֹבֵד:(בראשית לט יד-טו). בתרגום השבעים שינו את משמעות הפסוק כדי לטשטש את החמור. בסיפור על הפלגש בגבעה, גוַיָּקָם אִישָׁהּ וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ, לְדַבֵּר עַל-לִבָּהּ להשיבו (לַהֲשִׁיבָהּ), וְנַעֲרוֹ עִמּוֹ, וְצֶמֶד חֲמֹרִים;(שופטים יט) הרמז הוא מידות מושחתות עד ליסוד ובתרגום השבעים לא תרגמו חמור (אונוס) אלא אופוקסוגיא. כנראה שהכוונה הייתה למחוק את רעיון החמור, כדי למנוע השוואה לטקסים דמוניים של פולחן סת טיפון, השוואה שהייתה עשויה להיות מושכת במיוחד – כי מדובר בבן אדם שנחתך לחתיכות קטנות.
9. הדוגמא האחרונה היא בזכריה, ט, טגִּילִי מְאֹד בַּת-צִיּוֹן, הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם, הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ, צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא; עָנִי וְרֹכֵב עַל-חֲמוֹר, וְעַל-עַיִר בֶּן-אֲתֹנוֹת.כנראה אחד המקורות לאמונה שהיהודים עובדים חמורים – המלך, המשיח מתואר בדמות עני ורוכב על חמור, דבר המעלה מיד את הפסוק בשמות ד' י – על משה המרכיב את בני משפחתו על החמור בשובו מהמדבר לגאול את העם ממצרים.

מדרש לחזון משיחי: ר' ברכיה אמר בשם ר' יצחק: כגואל ראשון כך גואל אחרון, מה גואל ראשון נאמר (שמות ד', 20): וירכיבם על החמור, כך גואל אחרון, שנאמר: (זכריה ט', 9) עני ורוכב על חמור. (קהלת רבתי א', כ"ח) השבעים השתדלו להימנע משימוש במילה אונוס (חמור ביוונית) במקרים שיכלו לחזק את עלילת פולחן החמור. במקראות האלה, הם תרגמו את המילה במונח מטוהר. אחרי קץ האלילות, העלילה הזו לא נמשכה משום שהנצרות נאלצה להודות במונותאיזם של היהדות. את שאריותיה ניתן לראות בהאשמות כלפי היהודים שהם עוסקים בכשפים בימי הביניים.

(נהר ברנהיים, רנה. "העלילה שהיהודים עובדים לחמור בימי יוון ורומא." ציון: רבעון לחקר תולדות ישראל 28 (1963): 106-116).

מעמד החמור ביהדות

ואם כבר מדברים על חמורים כדאי לציין כי לחמור יש מעמד מכובד מאד ביהדות. בזוהר אנו מוצאים דברי שבח לחמור שאין בו גסות רוח כשאר הבהמות. שהוא נושא משאו ואינו בועט בבעליו, ואיננו מצער את רוכבו. בתנ"ך מופיעה אתונו של בלעם כמי שמדברת בלשון בני אדם. וישעיהו מביא את החמור כדוגמא לנאמנות כי הוא יודע אבוס בעליו. התלמוד יודע לספר על חמוריהם של פנחס בן יאיר, חנינא בן דוסא ורבי יוסי, שלמדו מידות טובות מאדוניהם ואף החמירו בשמירת מצוות. הרמ"א (ר' משה איסרליש) אומר כי החמורים הם תלמידי חכמים. יש ראשי תיבות לחמור – ספק הלצה ספק ברצינות – "חכם מופלג ורב רבנן".

משל החמורים

אי שם הרחק מעבר להרים

כך מספרות האגדות

חיה קהילה של חמורים

ללא כל חרדות

עוד מעט יישארו בלי מים

וגם התבואה קמלה נובלת

ובתקרה חורים מלא חופניים

ורבים חולים שם ב" חמרת"

אך חמורים מורחים חיוך

הם צועדים " קדימה" בגאון

מכסים ראשם בשמיכות של פוך

אוטמים אוזניים משאון

כי זו דרכם של חמורים

מעדיפים שלא לחשוב

חיים את הרגע ונוערים

את העכשיו את הקרוב

נכון שהאריות סביבם

רעבים, תאבים לבשר

אך חמורים הם מטבעם

אופטימיים, מה פה מוזר?

כששמעתי את הסיפור

לא יכולתי שלא להתפעל

איך בלי לשנות פרור

זהו סיפורה של ישראל

לקט פתגמים

א״ר יצחק אמרה לו מה חמור זה כיון שאין לו מאכל באבוסו מיד צועק, כך אשה כיון שאין לה תבואה בתוך ביתה מיד צועקת.

מִי גָּרַם לָהֶם [שיצעקו עלי]? אֲנִי, שֶׁהִרְבֵּיתִי לָהֶם כֶּסֶף וְזָהָב. לָמָּה? שֶׁאֵין חֲמוֹר נוֹהֵק אֶלָּא (כשהוא אוכל) מִתּוֹךְ כְּפִיפָה שֶׁל חָרוּבִים.

החמור מפורסם בנעירתו הצורמת והמחרשת אוזניים. חכמינו ציינו לפי נעירת החמור אחת מאַשמורות הלילה. הערבי אומר: ,נחק אליחמאר – טילע אלינחאר”, נער החמור – צץ היום.

נעירת החמור היא עולה וניתקת, עולה וניתקת, כפעייתו של עולל, אך בנויה בשכל ובחוש־ מידה, כמו שירה טובה.

בעת העתיקה ובימי הביניים, נהגו ליחס לנעירת החמור דברים שונים, והאמינו למשל שנעירה בלתי צפויה של חמור זה סימן לביקור פתע והיכרות לא נעימה. האמינו שנעירת החמור באופנים מסוימים היא סימן לירידת גשמים קרובה.

(הטור המקוון של זאב גלילי)

אמר מי שאמר: מי שלא חשק באישה דומה לחמור, ופחות ממנו.

ורב ידוע פסק ביולי 1997 כי: "אסור לגבר לעבור בין שתי נשים. מי שעובר בין שתי נשים, כאילו עבר בין שני חמורים."

במיתולוגיה היוונית

למלך מידאס אזני חמור

על פי אחת האגדות שימש מידאס כשופט בתחרות נגינה בין האל אפולו ובין הסטיר פאן. מידאס פסק שנגינתו של פאן הייתה טובה יותר, דבר שהרגיז את אפולו. כעונש, העניק אפולו אוזני חמור למידאס, תוך כדי שהוא מציין ש"שרק חמור לא יכול להבדיל בין נגינתו של אל לבין נגינתו של סטיר".

מידאס, שהתבייש באוזני החמור שלו, החל להסתובב עם כובע כדי להסתיר את סודו, ורק הספּר שלו ידע על קיומם של אוזני החמור. אולם הספר לא היה יכול לעמוד בנטל הכבד של הסוד, ולכן יום אחד חפר בור ולחש לתוכו "למלך מידאס יש אוזני חמור". למזלם הרע של המלך והספר, נחפר הבור ליד צמח הסוף, ובכול פעם שנשבה הרוח, יצאה לחישה מהסוף: "למלך מידאס יש אוזני חמור", קריאה שנשמעה ברחבי הממלכה, מגלה את סודו של מידאס לכול תושביה, ושמה ללעג את מידאס. לפי גרסה אחרת, לאחר שהספר לחש את הדברים לתוך הבור, התארס המלך, כשהוא מסתיר אף מארוסתו את קיומם של אוזני החמור. לקראת הנישואים ערך המלך מידאס משתה גדול והזמין אליו את החלילן הכי טוב בממלכה. לרגל האירוע הלך החלילן למקום בו גדלו קני הסוף כדי להכין חליל מיוחד. לרוע המזל, הוא נטל אותו קנה הסוף ששמע את הספר לוחש את הסוד. ביום החגיגה נאספו אנשים רבים בארמון. להוראתו של המלך מידאס הוציא הנגן את קנה הסוף אלא שכשהחל לנשוף בו, במקום נגינה, נשמעה באולם בת קול מכריזה: למלך מידאס יש אוזני חמור. מייד השתררה במקום מבוכה גדולה, המלך מידאס האדים ורק ארוסתו קמה, חשפה את אוזניו ואמרה: "נכון למלך מידאס יש אוזני חמור, תמיד ידעתי שהוא מיוחד" ונשקה לו.

בספרות ובקולנוע

 דון קישוט וסנצ'ו פנסה

דון קישוט (דון קיחוטה) הוא רומן מאת הסופר והמחזאי הספרדי מיגל דה סרוונטס. היצירה נחשבת לרומן האירופי הראשון. חלקה הראשון של היצירה פורסם בשנת 1605 וחלקה השני ב-1615, מעט לפני מות המחבר.

דון קישוט הכחוש והגבוה, המדמה עצמו אציל, רוכב על סוס כחוש בשם רוסיננטה, ההופך בדמיונו לסוס אציל שש אלי קרב. נושא הכלים, איכר ערמומי ושמנמן בשם סנצ'ו פנסה, רוכב על חמור, בהתאם למעמדו השפל. פנסה בספרדית פירושו כרס. החמור הוא סמל לאדם פשוט, קצת טיפש אבל גם ערמומי, המשרת את אדונו האציל .

פינוקיו

או בשמו המלא פינוקיו: הרפתקאותיה של בובת-עץ, הוא ספר ילדים מפורסם, המתאר את עלילותיה של עץ שובבה בשם פינוקיו. פינוקיו נחשב לאחד מספרי הילדים הקלאסיים של העולם המערבי. הספר נכתב על ידי הסופר האיטלקי קרלו קולודי , (שם העט של קרלו לורנציני).

פינוקיו יוצא לדרך במטרה להזמין את חבריו למסיבה אבל בדרכו הוא פוגש בילד רזה וגבוה המכונה לוצ'יניולו ("פתיל-נר") אשר מתכוון ללכת למקום שנקרא ארץ המשחקים, בו כולם משחקים כל היום ואף אחד איננו עובד או לומד. בבוקר שלמחרת מגלה פינוקיו כי במהלך הלילה הוא וחברו הפכו לחמורים. פינוקיו נמכר בהמשך לקרקס שם מאלפים אותו לבצע כל מיני תעלולים. באחד הלילות נופל פינוקיו ושובר את רגלו. הבעלים של הקרקס מוכר אותו לאדם אשר מעוניין להרגו ולפשוט את עורו על מנת להכין ממנו תוף. האדם זורק את פינוקיו לים על מנת להמיתו – אך הוא עולה מן המים בדמותו המקורית כבובת עץ. פינוקיו מסביר כי בעודו במים הדגים אכלו את עורו ומשום כך הוא חזר לדמות בובת העץ.

כשהפך פינוקיו לילד אמיתי, בתור גמול על מעשיו הטובים, הגיע לטחנה שבה היה רתום חמור לאבן הריחיים. החמור היה כחוש ונטה למות. פינוקיו הכיר בו את חברו לוצ'יניולו, שנשאר חמור.

המסר ברור: ילדים עצלנים ושקרנים משולים לחמורים. רק ילדים טובים, שומעים בקול ההורים, אומרים רק אמת, הולכים יפה לבית הספר – רק הם זוכים לגמול ולכבוד. ילדים רעים, עצלנים ושקרנים – נשארים חמורים תמיד.

מגילת אחימעץ, עמ' 13

"…ליום מחר, לא אֵחַר, והלכו ביחד בדרך אחד, אל בית רעיהם, שבנו נהג ללכת אליהם, ושם אשה דרה, כשפנית היתה הארורה, ובכשפיה כשפה, והנער לחמור חִלפה. ובריחים העמידו, לטחון כל ימי עודו. החכם כראהו, בן והכיר מראהו, ולאביו הִקשָב, הנה בנך מוּשב, אשר כמת נחשב. אי לך, קרא לאשת, ואמר לה בארשת, למה לא תכלמי בבֹשֶת, מאשר לכדת ברשת, והשיבי להורו, בנו ובשרו. והזונה נשכחה, לדבריו לא השגיחה, ודבר לא השיבה, לא באהבה, ולא באיבה. הצדיק מה עשה, החצור תפש בתפישה, וחוצה הוציא אותו, וחִלף דמותו ומראיתו, והשיבו לצורתו, כשהיה בקומתו, ולאביו החזירו, ונתן שבח ליוצרו, ושבחו ליוצרם, אשר בראם".

כותב מגילת אחימעץ היה יהודי איטלקי. המוטיב של ילד רע שהופך לחמור וסופו שיעבוד בפרך – חוזר ונשנה בספרות האיטלקית. אין ספק שאחימעץ במאה ה-11 וקולודי (לורנציני) במאה ה-19, ניזונו מאותם מוטיבים שחזרו ונשנו לאורך כל הדורות, לפחות באיטליה.

חלום ליל קיץ

הוא מחזה, קומדיה רומנטית, מאת ויליאם שייקספיר, שנכתב בשלהי המאה ה-16. במחזה, המתרחש באתונה וביער הסמוך לה, מסופרים שלושה סיפורים מקבילים, המשתלבים זה בזה: סיפורם של ארבעה צעירים הקשורים ביניהם בקשרי אהבה מורכבים, סיפורה של חבורת שחקנים חובבים וסיפורם של הפיות ושאר שוכני היער. עיקר המחזה מתרחש בליל קיץ אחד, ביער הסמוך לאתונה.

שישה בעלי מלאכה מגיעים ליער כדי להעלות את "הקומדיה העצובה־מכל־הקומדיות על מותם האכזרי־מכל־מוות של פירמוס ותיסבי" בחתונתם של תסאוס והיפוליטה. פּאק הופך את אחד מבעלי המלאכה, בוטום (באנגלית: תחתית, קרקעית) לאיש בעל ראש של חמור, ויתר בעלי המלאכה נבהלים ובורחים. כאשר טיטניה מלכת הפיות פוקחת את עיניה היא מתאהבת בבוטום בעל ראש החמור. בוטום מעיר על כך: "נדמה לי, גבירתי, שמבחינה הגיונית, יש לך סיבה קטנה מאוד להתאהב באחד כמוני. עם זאת, נכון, אהבה והיגיון הולכים מעט מאוד ביחד בימינו."

טיטניה היא בת זוגו של אוברון מלך יצורי היער, אבל הם רבים ביניהם, ובכעסו מטיל אוברון כישוף על טיטניה והיא מתאהבת בבוטום. ההנגדה ברורה: המלך לעומת בעל המלאכה הבזוי, בעל ראש החמור. החמור בתור סמל ליצור בזוי ועלוב, עובד בפרך לעומת המלך האצילי וההדור.

במחזה מופיעים שני מעמדות, שמרחק רב ביניהם:

מעמד האצולה, שאותו מייצג בעולם בני האדם  דוכס אתונה, ובעולם הפיות – אוברון וטיטניה, מלכי הפיות.

מעמד הפועלים, שאותו מייצגת חבורת בעלי המלאכה.

פער המעמדות ניכר בצורה שבה מציג פאק את בעלי המלאכה לאוברון: "קבוצת לֵצים, בורים, חסרי מנוחה, מוצאים לחמם בשוק, בכל מלאכה".

הפיכתו של אדם לחמור מתוארת ברומן הקומי "חמור הזהב" מאת לוקיוס אפוליוס (המאה השנייה לספירה. היה סופר וליריקן לטיני ממוצא ברברי, ונודע בראש ובראשונה בשל הרומן הפופולרי שחיבר, חמור הזהב.

שְׁרֶק  Shrek

הוא סרט אנימציה ממוחשבת הומוריסטי משנת 2001 שבוים על ידי הבמאי הניו זילנדי אנדרו אדמסון והבמאית האמריקאית ויקי ג'נסן והופק על ידי DreamWorks Animation SKG. הסרט מבוסס על ספר מאוייר באותו שם, מאת אמן הקומיקס היהודי האמריקני סטייג. השם "שרק" נלקח מהמילה היידית והגרמנית שרעק Schreck שפירושה 'פחד' או 'אימה'.

חמור  Donkey הוא דמות בדיונית של חמור המופיע בספר שרק, ובסדרת סרטי שרק. דמותו של חמור הופיעה לראשונה בשנת 1990 בספר "שרק!", ונוצרה על ידי ויליאם סטייג. מדובב על ידי השחקן אדי מרפי בסרטי שרק ובעברית על ידי השחקן ליאור כלפון.

החמור ניצל בתחילת הסרט הראשון על ידי שרק ואט אט נוצר קשר חברותי ביניהם, תוך כדי מסע קשה של שניהם לעבר הטירה בה כלואה פיונה וחזרה. החמור הוא פטפטן, חייכן, נודניק, מציק ודמות קומית מלאת חיים. בשני הסרטים הבאים, החמור נאלץ לעמוד מול מבחן חברות לא קל ואף מקבל מראה חדש וזמני של סוס לבן ויפהפה. לבסוף, הוא נקשר מאוד אל פוס, החתול במגפיים שהיה אויבו עד לא מזמן, ובמשך הסרט השלישי הם משתפים פעולה בכל פעולות ההצלה של הארמון.

הנסיכה בעור החמור

שארל פרו  Charles Perrault  1628 – 1703, היה סופר צרפתי שהניח את היסודות למעשיות בספרות הילדים.

עד 1694 פרסם פרו שלוש מעשיות בחרוזים, אחת מהן עור חמור, בשנת 1694.

על בסיס מעשייה זאת נוצר הסרט "הנסיכה בעור החמור".

במאי ז'אק דמי

הסרט עור חמור הוא אגדה בנוסח סינדרלה, אלא שכמו באגדות הישנות מסתתרים להם נושאים יוצאי דופן. כאן, המלך מתאלמן, הוא רואה חצר מישהי שרה ומתאהב בה. ולמרות שמתגלה שזו בתו הוא רוצה להתחתן איתה. הנסיכה בורחת. פוגשת ביער פיה יפהפיה המסתירה אותה בתוך עור חמור שהיא זורקת על כתפיה. היא מגיעה לנשף של נסיך, הוא מתאהב בה  המלך מתאהב בפיה והכל בא על מקומו בשלום.

המלך: ז'אן מארה, מגדולי השחקנים הצרפתיים של שנות ה40- – 50, אליל מין של אותם זמנים ובן זוגו של ז'אן קוקטו. כאן באחד מתפקידיו האחרונים.
על הנסיכה לא צריך לספר: קטרין דנב,  זכורה מ"מטריות שרבורג" ו"האחיות מרושפור" של ז'אק דמי. כאן בתפקידה "המתוק" האחרון לפני שהפכה למרושעת אצל במאים אחרים.

הפיה: דלפין סריג המדהימה המפגינה כאן את הקסם המיוחד שלה.

הנסיך: ז'אק פרין שלא הפך כוכב גדול אך חזר לגעת בלב כבמאי בסרט "סינימה פרדיסו".

חמורו של בורידן

הוא משל פרדוקסלי מפורסם המדגים את חופש הרצון והבחירה.

במשל מתואר חמור הניצב במרחק שווה בין חבילת מספוא לבין כלי מלא מים. בשל המרחק השווה ביניהם החמור אינו יכול להחליט לאן עדיף ללכת קודם, ומכיוון שאינו הולך לשום מקום, הוא נשאר במקומו ולבסוף מת מרעב ומצמא.

המשל נקרא על שם הפילוסוף הצרפתי בן המאה ה-14 ז'אן בורידן, למרות שמקורו קדום יותר ונמצא כבר אצל הפילוסוף היווני אריסטו.

שירי ילדים

 החמור הקטן

מילים: יהודית סלע וינר
לחן: יקותיאל שור

החמור הקטן
שהלך אל הגן
אי אה אי אה, אי אה אי אה

כי שכח כבר מזמן
טעמו של תלתן
אי אה אי אה, אי אה אי אה

ופגש בגנן
שעבד שם בגן
וטעם המקל
על גבו הקטן.
אי אה…

חמור בעור אריה

חמור בעור אריה הוא אחד ממשלי אזופוס, שיש לו שתי גרסאות שונות בשפה היוונית. ישנן גם כמה גרסאות מתרבות המזרח, והפרשנות של הסיפור משתנה בהתאם.

גרסה אחת מתארת את סיפורו של חמור העוטה על עצמו עור של אריה, ומשעשע את עצמו על ידי הפחדתן של החיות התמימות שאינן מזהות אותו. כאשר פונה החמור לשועל, ומנסה להפחיד אף אותו, מגיב השועל לאחר שהוא מזהה את קולו של החמור, ומיד אומר: "ייתכן וגם אותי היית מפחיד, אילולא שמעתי קודם את קול הנעירה שלך”. מוסר ההשכל של הסיפור מתומצת, לעתים, באופן הבא: לעתים קרובות בגדים עשויים להסוות טיפש, אבל דבריו יסגירו אותו מיד.

גרסה אחרת: החמור עוטה על עצמו את עור האריה על מנת שיהיה מסוגל לרעות בשדה בין מפריע, אולם אוזניו הגדולות והבולטות מסגירות אותו, והוא נחשף ונענש. מוסר ההשכל של הסיפור מזהיר מפני יומרות. או: אין לשפוט אדם על פי הופעתו, וכי הבגדים אינם עושים את האדם.

בהודו סיפור דומה מתואר בסיפורי הג'טקה הבודהיסטים. בגרסה זו, אדונו של החמור קושר עליו עור של אריה, ומשלח אותו לרעות בשדות, במהלך מסעותיו. האדון נודד מכפר לכפר, ובכל מקום – שומר הכפר, בדרך כלל, פוחד מדי מהאריה כדי לעשות דבר מה. עד שלבסוף, שומר בכפר אחד מזעיק לעזרה את יתר תושבי הכפר, ויחד הם רודפים אחר החמור, עד אשר הוא נוער, ובכך מסגיר את זהותו האמיתית, ולאחר מכן – החמור מוכה למוות.

גרסה אירופאית לסיפור זה שליהדות ספרד בשפת לאדינו, היא הפתגם Asno callado, por sabio contado  שפירושו: חמור שקט הוא חמור חכם. פתגם מקביל בשפה האנגלית הוא (בתרגום לעברית): "זהותו של טיפש איננה ידועה, עד אשר יפתח את פיו".

לסיכום:

המוטיבים חוזרים ונשנים לאורך כל הדורות בכל התרבויות. האריה מסמל את המלוכה, את העצמה, את האצילות, את רמי המעלה ומייחסים לו את כל התכונות הטובות, אבל גם כוח ,שליטה ולעתים גם אכזריות. החמור הוא הבהמה השפלה, הנידונה לחיי עמל ועבדות, מייחסים לו את כל התכנות הנחותות, אבל הוא גם ערמומי, בעל כוח סבל ורצון, ולעתים, אבל רק רחוקות, החלש מנצח את החזק. מגילת אחימעץ שופעת מוטיבים עממיים כאלה, וכאן הבאנו רק שתי דוגמאות.

ואידך – זיל וגמור  (ואת היתר לך ולמד).