לו הייתי פיראט (זכרונות)/ ירון לונדון

 

ירון לונדון

ירון לונדון

אני בת גילו של ירון לונדון. למדתי באותו בית ספר שלמד בו הוא, בית חינוך לילדי עובדים ע"ש א"ד גורדון ברחוב לסל 7. גדלנו באותה ארץ ישראל, באותה עיר, תל אביב, ביליתי כמוהו ימים רבים בכפר מל"ל, אצל סבי וסבתי שהיו בעלי משק חקלאי שם. הכרתי, אמנם לא בהיכרות אישית, את כל האנשים שהוא מזכיר. סיפור חייו הוא במידה סיפור חיי שלי, אך גם שונה מאוד. אני, לעומתו, לא גדלתי בחוג של אנשי בוהמה במרכז תל אביב, אלא גדלתי בשכונה מרוחקת בשיפולי תל אביב, אחת מ"שכונות הפועלים", ליד הכפרים הערביים שיח' מונס וג'מוסין, לימים וכיום משכנה של אוניברסיטת תל אביב. היינו כמה משפחות יהודיות בשכונה שכולה פרדסים, גבעות, שכנים ערבים, שיירות גמלים עוברות לעתים, כלבים ערביים מסתובבים ברחובנו, תנים מייללים בלילות בפתח דלתנו, ותנשמות (או כמו שקרא להן אבי "ליליות") מקננות בגג ביתנו ומשמיעות טפיחות רגלים מעל ראשינו בכל ערב.

אבי לא היה שחקן תיאטרון. כשחזר משירות בהתנדבות בצבא הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה, נעשה נהג מונית. היכרותו עם אנשי בוהמה הסתכמה בהסעות שהיה מסיע מידי פעם את אלכסנדר פן או את חנה רובינא. בילדותו, כך סיפר, למד בבית הספר בתל אביב. שאול טשרניחובסקי, שהיה רופא ילדים, היה עובר מידיי פעם בביקוריו בבתי הספר, בין ספסלי הכיתה ובודק כינים. כשמצא כינים בראשו של ילד, היה אומר:" עזים יש לך בראש, עזים!".

"ועל כולם שלוש קומות..." בית חינוך בצפון, הבניין הישן

"ועל כולם שלוש קומות…"
בית חינוך בצפון, הבניין הישן

כשקראתי את פרקי ספרו של לונדון העוסקות בימיו בבית החינוך לילדי עובדים, חזרתי וחוויתי את כל חוויותי מאז. ירון כנראה למד בכיתה מתחתיי. כדרכו של עולם, נשאנו עיניים מעריצות לכיתה שמעלינו (שבה למד אריק איינשטיין. כינויו בבית החינוך היה "אריות", והוא היה ילד יפה תואר וספורטאי מצטיין. גם היטיב לשחק בהצגות שבית הספר שלנו היה מעלה, ובכל שנה שיחק את יהודה המכב"י בהצגות חנוכה). מעולם לא הכרתי ילדים בכיתה שמתחתיי, הם היו קטנים ושקופים ולא ייחסנו להם חשיבות (למעט  ילד אחד, עולה חדש מארגנטינה, שבלט בלבושו הגח"ליצי,  ואמרו עליו שהוא ילד פלא, דניאל בארנבוים). וכך יצא שלא הכרתי את ירון לונדון בימי בית החינוך.

שלט המנציח את בית החינוך בצפון

שלט המנציח את בית החינוך בצפון

אפילו התאווה לקריאה משותפת לשנינו. רשימת הספרים שמביא לונדון בספרו (עמ' 118) זהה לרשימת הספרים שלי, ויש להניח שלו היתה הרשימה ארוכה יותר, גם אז היתה זהה. בדומה ללונדון, שהיה שואל ספר בספרייה, יושב על מדרגה, קורא וגומר, ורץ לספרייה לקחת ספר אחר, גם אני עשיתי זאת. המורה והמחנכת האהובה עליי, רבקה שרשבסקי, היתה אחראית על ספריית בית הספר. אני הייתי הולכת לספרייה בהפסקה, שואלת ספר, קוראת אותו בזמן השיעור מתחת לשולחן, גומרת והולכת לספרייה בהפסקה הבאה לקחת ספר אחר. בצורה כזאת קראתי את כל ספרי הספרייה כמה וכמה פעמים, חזור וקרוא. כמוהו הייתי טרזן  אדגר רייס בארוז), הייתי רב החובל הטרס במסעו לקוטב הצפוני (ז'ול ורן); הייתי המוהיקני האחרון (פנימור קופר) ומינהה מנהיגת מרד האינדיאנים (אמיליו סלגרי). הייתי הילד ג'ים הוקינס באי המטמון (רוברט לואיס סטיבנסון), אבל גם לקחתי חלק במסע התלאות לאמריקה הדרומית, מסע פוסט (בריאן פוסט), ובמסע המחקר לנחל קופר באוסטרליה (אלן מוראד).

אקליפטוסים בירקון

אקליפטוסים בירקון

עבדתי כמו ירון לונדון ב"שדה" ליד הירקון. שם ישבנו על שרשי אקליפטוס ענק היורדים לתוך המים והתבוננו במה שקראנו "שושני מים" ובסירות הקטנות של הנאהבים החותרים במי הירקון הירוקים. אריק איינשטיין הנציח את הרגעים האלה שגם הוא חווה  בשירו "תל אביב גדות הירקון 1950"

"קון, ירקון, ירקון – איי איי איי
שמש צהובה בשמיים
שום דבר לא זז
שקט חם, כבד
שני ילדים יושבים בתוך שורשי אקליפטוס ענק
אקליפטוס ענק
ששותה לרוויה את המים הכחולים
תל אביב, גדות הירקון, 1950

קון, ירקון, ירקון – איי איי איי
שמש צהובה בשמיים
וירוק כהה כהה
ירוק כהה במים
שני ילדים וסירה
והזמן זוחל לאט
שום דבר לא זז
שקט חם, כבד
זוג אוהבים בסירת משוט חוצים בהנאה
בהנאה את המים הכחולים
תל אביב, גדות הירקון, 1950

קון, ירקון, ירקון – איי איי איי
שמש צהובה בשמיים
וירוק כהה כהה
ירוק כהה במים
שני ילדים וסירה
והזמן זוחל לאט
איי איי איי

צמד אוהבים

זוג אוהבים בסירת משוט על ףני הירקון

ישבתי, כמו ירון לונדון, לשולחן הסדר המרכזי בניצוחו של נוח, המורה לנגרות. לבשתי חולצה כחולה (בהתחלה עם שרוך אדום – המחנות העולים, ואחר כך עם שרוך לבן – השומר הצעיר) בימי שישי, ושרתי עם כולם ביום ראשון בשיעור בראשון שירה בציבור בניצוחו של מאיר נוי, המורה לזמרה, את המנון בית החינוך:

"הצפון שלנו הוא,

הפועלים אותו בנו,

בתים מאות כבר נבנו,

מרפאה הנה סדרו,

ועל כולם שלוש קומות

לילדים ולילדות

בית חינוך לילדי עובדים

וגן ילדים (שגם בו למדתי לפני כניסתי לכיתה א).

ופה יש לי הזדמנות נדירה להעיר לבעל הזיכרון המובהק ירון לונדון. בעמ' 16 הוא מזכיר את דב ברקאי, שלבד מהיותו מורה בכיתות הנמוכות היה שחקן תיאטרון. לצערי, נפלה פה טעות. ואני רוצה לתת את הקרדיט לאיש הנכון שהיה מחנכי בכיתות ג-ד. שמו היה משה ברקאי, והוא היה איש מצחיק מאוד. יותר ממורה ומחנך היה שחקן בנשמתו, ואני עדיין זוכרת את שיעוריו בזכות ההצגות שהיה עושה לנו בכיתה מפעם לפעם.

אליהו בייליס, המנהל הנערץ של בית חינוך בצפון

אליהו בייליס, המנהל הנערץ של בית חינוך בצפון

אז לבד מזה שישבנו על אותו עץ תות ענק שענפיו חדרו מחצר שכנה לתוך חצר בית הספר, שתינו מאותה ברזיה, הכרנו אותו המנהל, אליהו בייליס, שכרסו היתה מתנשאת לפניו ואכלנו באותו חדר אוכל, כשבראש השולחן המכוסה שעוונית לבנה יושב "המחלק" מכיתה ח', שהיה מכריח אותי לאכול את הגבינה הלבנה שפתיתי בצל ירוק היו בזוקים עליה – לבד מכל אלה, לא הכרנו האחד את השנייה.

היכרותי עם ירון לונדון כמוה כהיכרותו של כל אדם מישראל, באמצעות הרדיו והטלוויזיה. לקחתי את ספרו לידי בציפייה ובסקרנות, אבל גם קצת ברתיעה. לא אסתיר שאינני אוהבת את נוכחותו בטלוויזיה, נוכחות שחצנית ומתנשאת, המגמדת את כל היושבים לידו ומולו. חשבתי שהספר יבהיר לי מקצת מסודות התנהגותו המוחצנת.

על העובדה ששפתו העברית של לונדון משובחת ומרנינה את האוזן הבררנית, אין צורך לחזור. מן המפורסמות היא. על העובדה שאיש משכיל הוא בתחומים הרבה ו אוצרות הידע הרבגוני שלו הם ללא חקר – גם היא ידועה בציבור מכבר. ובכן, מה נשאר להגיד על הספר לבד מלחזור וציין שהוא כתוב בעברית עשירה וקולחת וחושף ידע רב תחומי בכל ענייני המדינה, תולדותיה, אישיה, אנשי הבוהמה שלה ופרטים רכילותיים עסיסיים, שרובם ידועים לבני גילו, וחלקם הועלו על ידו מן הסתם בחקירה אינטנסיבית, כפי שהוא מכין עצמו לכל תכנית של לונדון את קירשנבאום.

נשאר לי לבוא ולטעון שירון לונדון עושה בספר הזה, לדעתי, מלאכת מניפולציה מורכבת ביותר, מה שקוראים בלשון העם "הפוך על הפוך".

טענה מרכזית הנשמעת מפי מבקריו היא שהוא מראיין מתנשא. הוא מזמין אנשים מעניינים פחות או יותר ומבקש מהם לדבר על נושאים שהם בקיאים בהם, ומן הסתם יכולים להעשיר את ידיעותינו. אך אוי לאותה צרה. ירון לונדון מזמין אותם לא כדי לשמוע אותם, אלא כדי להשמיע את עצמו ולהתנאות בידיעותיו האין סופיות בכל נושא שבעולם. את דבריו למרואיין הוא תמיד פותח בהרצאה ארוכה, שבה הוא מפגין ידע מרהיב בנושא המדובר, ובסוף ההרצאה מכניס סימן שאלה קטן, ללמדך שזוהי שאלה למרואיין. המרואיין השמח, רוצה לפתוח א פיו ולדבר, אך אבוי, אחרי כמה משפטים (במקרה הטוב, לפעמים אחרי כמה מלים) שוב נכנס ירון לונדון לדבריו ומשביע אותנו באוצרות חכמתו. כשסוף סוף מצליח המרואיין הנבוך להגיד משהו משמעותי, פותח קירשנבאום האדיש את פיו, מכניס איזו בדיחת קרש ואומר, זמננו תם.

 

לונדון את קירשנבאום

לונדון את קירשנבאום

תמיד תמהתי על העובדה שאנשים מוכנים לבוא לתכנית הזאת, שמעמידה אותם באור די עלוב ומפארת את המראיין. אבל הרצון לחשיפה הוא כנראה גדול מכפי שאני מתארת לעצמי. לונדון ספג במהלך חייו הטלוויזיוניים הרבה ביקורת על דרך התנהלותו זאת, אך לא שינה מדרכו. חשבתי שספרו יעמיד אותי על מהות העניין. ואכן, לונדון נוקט בדרך מתוחכמת כדי להדוף את המתקפות: הוא מכריז על עצמו בעצמו לא פעם אחת במהלך הספר שהוא לא משורר, אלא פזמונאי, לא סופר, אלא פובליציסט, לא שחקן, אלא חובב, לא צייר, אלא משרבט, לא ידען אלא בעל ידיעות אקלקטיות. כמו שהוא כותב: "… גם את הבירורים האלה.. ערכתי בדרכי החובבנית, האינטואיטיבית, הלקטנית, האסוציאטיבית, הראויה לביקורת ואולי לגינוי ולא בדרך של לימוד שיטתי" (עמ' 238). שיטה זו תמיד מזכירה לי את הדרך הנשית לסחוט מחמאה, כשאישה אומרת על עצמה בפני חברתה הטובה: אני נורא שמנה. ומכוונת לכך שחברתה תסתור זאת מיד בהתלהבות ובשכנוע עצמי עמוק. כשהוא מעיד על עצמו שהוא לא מי יודע מה, הוא מקהה את כל העוקץ מהביקורות שניטחות בו.

שיטה נוספת, הנקוטה לרוב, היא השיטה המזכירה לי את דרכם של עורכי דין ממולחים לפטור את לקוחם העבריין מעונש בטענם כי הוא היה שרוי באי שפיות זמנית. כמה נוח. ירון לונדון שם את הדברים בפי ילדיו כשהוא מספר: " ילדיי, בנימה שאני משתדל לגלות בה קורטוב של חיבה (משפט האמור לפנות אל רגשי החמלה של הקורא), מלגלגים על נטייתי להשתלט על השיחה ולהעלים אוזן מדבריהם. תכופות במפגשי משפחה, בשעה שאני מנסה להרחיב את דעתם כזקן ובקי, אני קולט את חילופי מבטיהם האומרים: 'נו, מתי הוא יפסיק לזיין את השכל וייתן למישהו מלבדו לפתוח את הפה? ' (משפט שבוודאי אומרים לעצמם גם מרואייניו האומללים).לפעמים הם נזכרים בחלחלה כי כאשר התקשו בשיעורי הבית ופנו אלי לעזרה, קיבלו הרצאה ארוכה והפנייה לכוננית הספרים, במקום שייענו בתשובה קצרה שתפטור אותם ממאמץ (פזילה לעבר הקורא: אני אבא שיודע להטיל אחריות על ילדיי ולא לעשות במקומם את העבודה. אני מחנך לעבודה ולאחריות). למזלי, למזלם, צוידו ארבעתם בחוש הומור משובח, תכונה המסייעת להם לשאת באורך רוח את פגמיי שהכבידו עליהם בילדותם ומציקים להם מעט גם בבגרותם. (פזילה אל הקורא: אתם רואים, אני בעצמי מודה בפגמיי, ולכן הביקורת שלכם עליי מיותרת). בשנים האחרונות, לאחר שהתגלה שאנשים לא מעטים נמצאים על הרצף האוטיסטי, החליטו בנותיי לסווג את הליקוי שלי כאספרגר בדרגת חומרה בינונית ולפטור אותי מאחריות" (כמה נוח). עמ' 256.

וכך אומר לונדון על עצמו: " את הסתירה בין קוצר רוחי ובין יכולתי להאזין מיישב ההסבר שלהלן: אני בעל קשב אינסטרומנטלי. יכולתי המוגבלת להקשיב לבני שיחי מגויסת לתכליותיי. אני לא מוכשר ל"סמול טוק", לחילופי הגאים שתכליתם היא ליצור אקלים חברתי נוח. איני מנדב קשב, אלא סוחר בו."(עמ' 259).

על ידי שהוא מנדב ביקורת על עצמו ומביא דברי ביקורת של אחרים עליו, הוא מנטרל  את המתקפה ומקהה את חודה של העוינות: "הכעס והתיעוב שחשים כלפיי אנשים לא מעטים הביאו עליי משאלות למותי…ניתחת את ההתקפות על אישיותי  ומצאתי שפרצופי העגלגל הולם את מי שלא סבל ממאומה, שפתי העשירה נתפסת כהתנשאות (ולא כך הוא כשאתה מדבר עם אנשים דלי דיבור?), הצינה הנודפת ממני מתפרשת בהיעדר אמפתיה, האתיאיזם הנחרץ שבו אני מחזיק מתורגם לשנאת ישראל (בסעיף זה אני מזדהה עם ירון לונדון), הרציונליות המדריכה אותי רומזת על אדם הבז לכשלי החשיבה של זולתו, הספקנות המלווה אותי גוררת האשמה בניהיליזם וסלידתי מסנטימנטליות היא אות לעקרות הרגש". כלומר, ירון הוא לאמיתו של דבר אדם שאינו מתנשא, חם ואמפתי, אוהב ישראל ואוהב הבריות, רגשן בתוך לבו, מעריך את אורח מחשבתו של הזולת, אבל הוא רק נתפס בצורה הפוכה מזה בגלל שיפוטם הלקוי של המאזינים לו (שממילא יכולותיהם האינטלקטואליות, השכליות והניתוחיות ירודות משלו).

ירון לונדון בתכנית טנדו.

ירון לונדון בתכנית טנדו.

ירון לונדון הקדיש פרק שלם (עמ' 274-271) למקרה שכל מי שהוא בגילי זוכר ומביא בתור דוגמה מובהקת לגזענות ולהתנשאות שלו, מקרה הזמר נסים סרוסי שהתארח אצלו בתכנית "טנדו". עצם העובדה שלונדון טורח להסביר כל פרט ופרט ועד כמה שגו כל המאזינים בשיפוטם, מעידה על כך שהוא מבין שחטא בחטא הגזענות וההתנשאות וכל הפרק הוא בחזקה אפולוגטיקה. לונדון מתפתל ומספר כל מיני סיפורי הסבר והוכחה. אבל זה לא יעזור לו. אני זוכרת את התכנית הזאת כאילו שודרה אתמול. ישבתי נדהמת נוכח רגשי העליונות וההתנשאות שהפגין לנדון כלפי הזמר. נסים סרוסי לא היה זמר גדול, ולמעשה היה רק אפיזודה חולפת. גם סוג הזמר שהוא מזמר אינו חביב עליי ואינני ממאזינותיו. עם זאת נדהמתי מנימת הזלזול שניכרה בדבריו של לונדון כשהפנה את שאלותיו אל הזמר. וזכור לי היטב שהוא דיבר אתו על הסלסולים (עובדה שהוא אינו מזכירה בספרו), ושאל אותו בלעג איך לומדים לסלסל והאם הוא יכול לסלסל. סרוסי השיב לו בהשמיעו שורה או שתיים בסלסול, ואני זוכרת ששמחתי על כך שסרוסי השיב ללונדון מכה ניצחת, כי הוא היטיב להסביר את איכות הסלסול ואת מאפייניו וגם היטיב לסלסל בעצמו. לונדון מסיים את הפרק ב happy end לכאורה, כשהוא כותב על פגישתו המחודשת עם הזמר לאחר שנים בהופעה במועדון התיאטרון: "הוא שר שיר חדש שחיבר על אודות געגועיו למולדת. לצערי, דעתי על שיריו ואיכות כתיבתו לא השתנתה, אלא שהפעם מחאתי כפיים בהתלהבות" (עמ' 274). אז מה השתנה? לא הגזענות, לא ההתנשאות, אלא הצביעות.

אין ספק שהספר מיטיב לתאר תקופה ואנשיה. עם זאת, ציפיתי לקצת יותר עומק ופחות רכילות. גם דרכו הנפתלת של לונדון לספר סיפור, כשהוא מתחיל בחטים, עובר מיד לשעורים, מדלג רגע לגריסים, נזכר באטריות ומקנח  שעועית, קצת מקשה על הקורא, שכבר לא זוכר מי נגד מי, היכן התחלנו ובמה נסיים. למרות הספר, אמשיך לעבור ערוץ כשירון לונדון יתחיל להרצות את הרצאותיו-שאלותיו בתכניתו הנצחית לונדון וקירשנבאום, ולו רק כדי לחסוך מעצמי את אי-נוחותם של המרואיינים ואת בדיחותיו התפלות של קירשנבאום.

עטיפת הספר "לו הייתי פיראט"

עטיפת הספר "לו הייתי פיראט"

 

 

 

2 comments

  • תודה על התוספת הזאת. נעים לשמוע גם דברים טובים.

  • אילנה שגיא

    כשראיתי בחנות הספרים את ספרו של ירון לונדון, עשיתי לו מבחן קריאה. כלומר הצצה למספר פרקים. נראה היה לי, שהספר איננו ספרותי דיו ולשון משובחת ככל שתהייה אינה יכולה לחפות על כך. ולכן לא קניתי אותו. המאמר שלך חיזק את השקפתי.
    אני, לעומתך, אוהבת להתבונן בתכנית שלו ושל קירשנבאום, למרות שהוא די מעצבן. נטייתו להראות כמה הוא יודע, לפעמים פאטטית. פה ושם יש מרואיינים, שמבטלים דבריו, כמי שאינו מבין במטרייה עליה הם מדברים וזה די מעניין לראות אז אותו נתפש בקלונו.
    חן חן על האתר היפה שלך. הגעתי אליו במקרה, כשחיפשתי חומר על ציירים צרפתים.

השאר תגובה