ביקורת ספר: יהודים ומילים

יהודים_ומילים2(1)[1]

מאת עמוס עוז ופניה עוז-זלצברגר, כתר, 2014

שוטטתי ברחבי האינטרנט ומצאתי שכבר כתבו מלל רב על הספר הזה, וכבר אמרו כל מה שניתן לומר מדברי שבח לרוב ועד דברי ביקורת ושלילה. מה כבר אפשר להוסיף למוקד הזה בלי שייאמר על כך: "הו תמימות קדושה"? (עמ' 47). מרגש, מרתק, מפגש בין דורי, ידע עצום, גישה חילונית אתאיסטית שמעניקה כבוד למסורת אבל רואה בה רק תרבות ולא מחוייבות – הכל נאמר. אבל אני נענית לאתגרים. הסופר וההיסטוריונית מזמינים אותי באופן אישי לכתוב משהו. איך הם עושים זאת: "כמי שאינם מתמחים בהיסטוריה יהודית ניסינו להגיע אליה מתוך תחומי העיסוק שלנו… בדרך עוררנו מן הסתם את ביקורתם של אי אלו מומחים אקדמאיים… פולמוס יתקבל בברכה…" (עמ' 230).

ובכן, רציתם פולמוס? הרי לכם:

אכן, נוגע ללב: אב ובתו מתרווחים להם על הכורסאות (האב כיאות למורם מעם אבל קצת ותיק, יושב לו על הכורסה הגדולה והמהוהה, והבת, צנועה אבל טרייה, נסמכת אליו על הכורסה הקטנה והחדשה. כמה סמלי), משוחחים להם בנחת, בוררים מתוך ערימה של תבן, ערימה עצומה, את הבר, ועושים בו כבתוך שלהם. יוכי ברנדיס עושה זאת לתורה שבכתב, רות קלדרון עושה זאת לתורה שבע"פ, ועכשיו באים השניים ומספרים לקהל האינטלקטואלים היושבים בניו יורק, מיהו יהודי. והכל יחד הוא חלק מאופנת האתאיזם או החילוניות היהודית המתחדשת: "ללכת עם ולהרגיש בלי" או ההיפך, איך שאתם רוצים. אופנות באות והולכות, אבל האופנה הזאת ואחיותיה נשארות כאן זמן רב מידי לטעמי. ואלה אחיותיה: תנועת האמנים המחפשים את עצמם, "מתחזקים" ומוצאים את טעם החיים בהתרפקות על קיום מצוות ובארשת פנים מאושרת של: "מצאתי את אלוהים ועכשיו הכל נפלא". במקביל תנועת האמנים שמוצאים בעליית הגג שלהם פיוטים נשכחים שכתב סבא רבא שלהם עוד במרוקו, מלחינים אותם ומופיעים איתם לבושים בכיפה לבנה גדולה וכל הקהל מתמוגג: בית אבא, בית אמא, והעיקר שהאב לא יהיה פולני, כי אלה כידוע הם קרים ומנוכרים ואילו עדות המזרח הן חמות, פתוחות, לבביות, "מנחמות" (מילה אופנתית מאוד, בעיקר לגבי אוכל, ואני לתומי חשבתי שאוכל אמור להיות סתם טעים, ולא עמוס בכל מיני רגשות ואפנות), והעיקר פותחות שולחן. "אוי, האוכל של אמא…".

כן אני יודעת שאני קצת גולשת, אבל לדעתי הכל קשור.

אי אפשר להתעלם מכתיבתו הרהוטה של הסופר, משליטתו בשפה העברית ובטקסטים, וכנראה גם מתרומתה של ההיסטוריונית. אבל אבוי, הרבה מן השעשוע שבספר פג ונעלם כשהדברים מתגבבים זה על גבי זה ומרבים באי הבנות טקסטואליות, ביקורתיות וכן – אקדמאיות (לא נעים, אבל אני באה מהעולם האקדמי והורגלתי בחשיבה ביקורתית – אני מתנצלת….)

ליקטתי כמה דוגמאות, והן רק דוגמאות, מתוך ההיצע הטקסטואלי הגדול שמביאים השניים ומפרשנויותיהם, העונות על צרכים של אתיאסטים עכשויים, ולא בהכרח משקפים את המציאות הנובעת מהטקסטים עצמם.

מקרא

חקיקה – המקרה של בנות צלפחד (עמ' 200-195)

יש משום התייפיפות יתר מחד והתנשאות מאידך בטענה ש"אנחנו יחודיים", וזה משחק כמובן לידיהן של קבוצות חרדיות קיצוניות הטוענות ש"אנחנו המצאנו את הכל ראשונים וכל יתר העולם העתיק מאיתנו". קשה למצוא יצירה תרבותית מקורית וראשונית לגמרי, בעיקר כשמדובר בחקיקה ובעיצוב חברה תקינה. הממצאים מלמדים שכל החברות האנושיות שמרו פחות או יותר על אותן נורמות חברתיות והנציחו אותן בקובצי חוקים, והשפעות גומלין התקיימו לארך לכל הדורות בין חברות שונות.

האם מקרה בנות צלפחד הוא כמאמר הספר: "מעידה על תורת המשפט ועל הפילוסופיה החברתית של העברים הקדומים"? מתברר שגם בחברות אחרות היו מקרים דומים לזה של בנות צלפחד וגם שם התיר המחוקק לבנות לרשת את אביהן בתנאי שלא תשכבנה עם זר מחוץ למשפחה. כמובן הניואנסים שונים, הביצוע שונה, אבל התפיסה זהה. (צפרירה בן-ברק, פרשת בנות צלפחד בזיקה לתעודה חדשה מנוזי, http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=14041)

ועוד: (עמ' 196) אמנם השימוש במונח רפובליקה לגבי חברת השבטים העבריים אינו של הסופר, אלא של הוגי דעות מן המאה ה-17, אבל מן הראוי להעיר על כך שזהו שימוש אנכרוניסטי במונח מודרני שאינו תואם את המציאות של האלף השני לפני הספירה.

יחסים אישיים – המקרה של מיכל בת שאול (עמ' 87-86)

יש כאן החמצה טוטאלית של סיפור מיכל שהוא סיפור טראגי מראשיתו ועד סופו (ראשיתו בשמואל א, יח, 27-18 וסופו בשמואל ב, ו, 23, כששאר פרטי הסיפור פזורים במקומות הבאים: שמואל א, יט 11; 17; כה, 44; שמואל ב, ג, 14). זהו סיפורה של אישה מנוצלת בכל רגע מחייה על ידי גברים. הראשון היה אביה והשני היה בעלה הראשון. היא אוהבת את דויד, הוא לא רואה אותה כלל. אבל מה? היא בת מלך וזהו קרש קפיצה נהדר בשביל דויד השאפתן. היא מוכנה לתת הכל בשבילו, בוגדת באביה ובכל היקר לה כדי להציל את חייו. הוא עוזב אותה והולך לדרכו בלי להקדיש לה הרהור נוסף, ובדרכו אוסף לו נשים יפות, שגם אותן הוא מנצל לצרכיו (למשל אביגיל אשת נבל הכרמלי). היא מוצאת לה סוף סוף מנוחה ונחלה בביתו של פלטי בן ליש האוהב אותה בכל נפשו, אבל דוד לא מניח לה. הוא זקוק ללגיטימציה למלוכה. לצורך זה הוא עוקר אותה מביתה זה שנים רבות בחיק בעלה האוהב, לוקח אותה ומכניס אותה לארמונו השומם. שם היא יושבת בודדה ומרירה. מה הפלא שהיא מצליחה סוף סוף להשתלח בו קצת? אבל הסופר שלנו שמתעלם מכל הטרגדיה של מיכל כותב: "היא מקנטרת אותו בארסיות… מיכל הוא אולי קולה החסוד של ירושלים החרדית… ואולי היא סתם סנובית" (עמ' 86). באמת? מה עניין "ירושלים החרדית" לכאן. האם גם בימי דויד המלך היו חרדים פנאטים בירושלים? או שהסופר מתאר תמונת מצב של ימינו? "ארסיות"? אולי מרירות רבת שנים? האם מיכל היא "סתם סנובית"? או היא אישה שדוד הרע לה והמר לה והתעלל בה שנים רבות? ועוד כותב הסופר: "הפעם אנחנו מסירים את הכובע בפני הבעל דווקא. מלך ישראל משיב לאשתו תשובה שיש בה הגינות ועומק". הגינות ועומק – ממתי דוד המלך מסוגל לשתי התכונות הנפלאות האלה. קראו את כל סיפורי דוד בעיניים ביקורתיות וספרו לי היכן נהג בהגינות? היכן נהג בעומק? פתאום יש בו הגינות ועומק?

ונוסף לכל אלה, מכניס הסופר אנכרוניזם בולט לסיפור הזה (נוסף לביטוי "ירושלים החרדית"), כשהוא כותב: "חנוכת בית המקדש הראשון בעיר דוד היתה אחד מאותם רגעים מכוננים בחיי ישראל הקדומה שבהם נפלו מחיצות של מעמד ומגדר. גם הפלת המחיצות הזאת שייכת לרובד המעמקים של הנפש הישראלית – התנ"כית והמודרנית" (שם). "המודרנית"? – אולי. כל הפמיניסטיות העכשוויות בוודאי אוהבות את הפסקה הזאת בספר ומתמוגגות מנחת כשמספרים להן שדוד המלך היה הפמיניסט הראשון או אחד מהראשונים. "התנ"כית"? – מה מגדר עושה כאן? מה לביטוי ולהגדרה עכשוויים, שגם היום לא כולם מבינים את פירושם, לטקסט מקראי או לתפיסת עולם של ימי בית ראשון? על מה אתם מדברים? אתם בטוחים שדוד המלך היה מבין מה אתם מייחסים לו?

אם הסופר רוצה לקרוץ לקהל הדיוטות שמתמוגג מכל אנכרוניזם, או לקהל אמריקאי שמת על פמיניזם ושאר ביטויים עכשוויים – אין ספק שהוא עושה עבודה נפלאה. אבל מכאן ועד הבנת הטקסט והסקת מסקנוות גורפות ממנו – רחוקה מאוד הדרך. והרי הסופר הוא איש מלים או איש של טקסטים.

אנכרוניזם – מקרים רבים

ואם באנכרוניזם עסקינן, הדוגמאות בספר רבות מספור. בעמוד 47 ושוב בעמוד 162 מביא הסופר תקבולת מקראית ומנתח אותה בצורה תמוהה.

בֵּן חָכָם, יְשַׂמַּח-אָב; וּבֵן כְּסִיל, תּוּגַת אִמּוֹ (משלי י 1)

קודם כל חשוב לזכור שספר משלי הוא ספר מהז'אנר שנקרא ספרות החכמה שהיתה מאוד מקובלת במזרח הקדום, ואין שום אפשרות להכריע אם זהו חיבור עברי מקורי, ואולי הוא אוסף של פתגמים מהאזור. אבל לענייננו: כל מי שלמד בבית ספר תיכון כמה מונחים בסיסיים בתורת השיר המקראית יודע מה היא תקבולת, שהיתה אבן היסוד של השירה הקדומה הכנענית והעברית: התקבולת בדרך כלל מורכבת מפסוק בן שתי צלעות. הצלע השנייה חוזרת על תוכן הצלע הראשונה במלים נרדפות, או אומרת את היפוכה המוחלט.

ברור שבצלע הראשונה כותבים את האלמנט החשוב יותר, ובצלע השנייה מחפשים את מקבילו או את היפוכו. גם ברור שהחברה היא פטריארכלית ולכן הצלע הראשונה מדברת על האב. האם יש מילה מקבילה לאב? במקרה זה – האֵם. האם זה מעיד על חלוקה מגדרית? מה פתאם? זה מעיד על שימוש נכון באמצעי שנקרא תקבולת. האם הנושא המגדרי העסיק את בני החברה הפטריארכלית הזאת? ברור שלא. אז למה להכניס תכנים מודרניים אנכרוניסטיים לשירה קדומה? למה לכתוב משפט כמו "על חלוקת העבודה המגדרית והרגשית הזאת אפשר לכתוב ספר שלם.." נראה אותך כותב על חלוקה מגדרית במקרא ספר שלם ויוצא מזה בשלום…

ושוב, בעמ' 82: "הדקדוק העברי ידוע לשמצה בנטייתו השוביניסטית… אבל שמתם לב שאותו מקרא עצמו הופך לקצת פמיניסטי כשרק עולה הרצון מלפניו…" האם כבר שכחנו שהמקרא אינו יצירתו של אדם אחד ושל דור אחד אלא משתקפים בו תקופות היסטוריות שונות, בני אדם שונים, תפיסות עולם שונות ואפילו הפוכות וסותרות. רק צריך קצת לקרוא בעין ביקורתית. אז איך אפשר להגיד על המקרא שהוא שוביניסטי אבל כשמתחשק לו הוא קצת פמיניסטי. ומה כל ההגדרות האלה עושות כאן בכלל כשמתייחסים לטקסט מקראי. לא מדובר פה לא בשוביניזם ולא בפמיניזם – מונחים של המאה ה-20, אלא בחברה פטריארכלית שזו דרך התנהלותה ואין היא יודעת דרכים אחרות.

קריצה לקהל, פופוליזם, כבר אמרנו?

הסופר עצמו מודע לחולשתו זאת והוא מסתייג מאמירותיו שלו עצמו בעמ' 111: "צריך להימנע מרומנטיזציה מיותרת ומתקינות פוליטית בדיעבד. שוויון מגדרי לא היה בראש מעייניו של המקרא". לשון המעטה. לא שלא היה בראש מעייניו של המקרא – לא היה קיים כלל בימי כתיבת הסיפורים הללו. ואם אתה מודע לחולשה זו, סופר יקר, למה אתה בכלל מרבה לעשות זאת? נכון, זה עובד טוב על פלח הקהל שאתה מכוון אליו את ספרך.

ועוד שימוש אנכרוניסטי: אמרנו מגדר, אמרו שוביניזם, אמרנו פמיניזם, אולי נעבור קצת ל"לאומיות"?

בעמ' 201 קושר הסופר כתרים לשבי ציון: "עם שובם לארץ האבות הפגינו גולי בבל יכולת פעולה נמרצת ותודעה לאומית חזקה תחת מנהיגות מדינית נחושה.." ומיד ממהר לקשור אותם כתרים גם לציונים שהגשימו את שיבת ציון השנייה. מעניין אם הסופר ואני קראנו אותם ספרים. הוא מדבר על ספרי עזרא ונחמיה. עד כמה שזכור לי (וזכור לי), עם שובם הפגינו עולי בבל חוסר נחישות, ספקנות, לבטים, ייאוש. עזרא לא ממש הצליח לארגן משהו, ועד שלא בא נחמיה שקיבל מינוי רשמי ממלך פרס להיות פחה וקיבל צבא שעמד לרשותו, לא ממש נעשה משהו, וגם אז נעשה רק בכוח הזרוע למורת רוחם של רוב האוכלוסייה היהודית. כדאי לקרוא שוב את הספרים.

ומה שייך "תודעה לאומית" לכאן? כדאי להזכיר לקהל הקוראים שתודעה לאומית התחילה לצמוח רק במאה ה-19, שיש למלים אלה הגדרות מדויקות, ואי אפשר לזרוק מלים והגדות על כל דבר שמתחשק לנו. אבל שכחנו, אנחנו אוהבים לראות את עצמנו כשיבת ציון שנייה ולהשליך עליהם את מה שאנחנו (יותר נכון הדורות הראשונים לעלייה ולהתיישבות בארץ עשו. וגם כאן, כדאי להזכיר, יותר מנחישות היו פקפוקים, ייאוש, התאבדויות, ירידה ועוד מרעין בישין. לא צריך להכניס הכל לחבילה אחת לתפארת מדינת ישראל. מותר גם להביט לאמת בעיניים.

ואם להביט לאמת בעיניים אולי כדאי לזכור שגולי ציון הגיעו עם תחושת עליונות והתנשאות, וקוממו נגדם את יושבי הארץ עד כדי אינתיפאדות. מזכיר לכם משהו?

לקרוא "לאומיות" להתנשאות ולבדלנות? אולי יש בזה משהו. אבל כדאי להיות מודעים לכך שאנחנו מתנשאים ובדלנים היינו ונהיה, ולא לכסות את העובדה הזאת במליצות יפות וריקות.

ספרות ימי בית שני והתורה שבע"פ

קידוש השם – מקרה חנה ושבעת בניה

בעמ' 98 מעלה הסופר על נס את חנה שהקריבה את שבעת בניה על קידוש השם וטוען ש"סיפור עצוב זה איננו כמובן הסיפור היחיד של קידוש השם בספרות היהודית…". גם כאן כדאי לבדוק כמה מוסכמות לעומק. נכון שהסיפור הטראגי עושה את העבודה, ביחוד כשמספרים אותו לילדי הגן ומלמדים אותם שצריך למות על קידוש השם, וגם שיקנו מתנה לאמא ביום האם כי אמא יש רק אחת. אבל..

קידוש השם או מוות על קידוש השם אינו בדיוק מומלץ על פי ההלכה היהודית. אם אנחנו מכירים סיפורים של התאבדות או מוות על קידוש השם בספרות של המאות הראשונות לפני הספירה ואחריה, כגון המתאבדים במצדה של יוסף בן מתיתיהו,, צריך להטיל בהם ספק גדול מאוד. סיפור חנהושבעת בניה נמצא בספר מקבים ב שנכתב ביוונית, ברטוריקה יוונית הלניסטית, אולי אפילו מיועד לקהל הלניסטי, כנראה במאה השנייה לפני הספירה. נכתב במקור אולי על ידי יאסון, מחבר שחי בקירנה (היא לוב של ימינו) בתוך קהל הלניסטי דובר יוונית, ולא היה כרוניקאי מיומן אלא סופר שרצה לספר לשומעיו על גבורותיהם של החשמונאים וחסידיהם. בדומה לו סיפור ההתאבדות במצדה והנאום הנשגב של אלעזר בן יאיר – ששימש בתור מסד למיתוס מצדה של ראשית ימי היישוב והקמת המדינה, כנראה לא היה ולא נברא. זהו סיפור שכתב יוספוס פלאוויוס ברומא, ביוונית, לקהל הלניסטי קורא יוונית, ובו רצה להלל את גבורתם של הלוחמים היהודים, כשכבר לא היתה בהם סכנה לרומא. ואפשר היה בשקט לספר עליהם סיפורי גבורה בלי להפחיד אף אחד. (ראו למשל את מאמרו של יחיעם שורק http://www.hayadan.org.il/massadas-myth-reviewed-030212/ ).

סיפור חנה ושבעת בניה חוזר בשינויים בספרות התורה שבע"פ המאוחרת מאוד לספר מקבים ב, (למשל בתלמוד הבבלי, מסכת גיטין נז ע"ב ובמדרש איכה רבה, א' נ') ואינם אלא העתקה.

אז למה לקשור כתרים לסיפור הזה ולציין שאין הוא יחיד בספרות העברית. אם הסופר מתכוון לספרות מאוחרת של ימי הביניים והעת החדשה, ניחא, אבל נא לא להטעות את הקוראים, רק בגלל שהסיפור הזה עובד טוב על הרגש ועל הגאווה הלאומית.

הייחוד היהודי – המקרים של המורה והתלמיד, הכהנים והלויים

כותב הסופר: "בתלמוד קורה לפעמים שדעתו של צעיר פיקח גוברת על דעת מורהו… תלמיד חכם יודע למתוח ביקורת נבונה על רבו ולהציע  פרשנות רעננה וטובה יותר" (עמ' 23-22).

כמה יפה להראות שאצלנו היהודים יש יחסים חבריים בין מורה לתלמיד עד כדי כך. כמה נוח בהקשר הזה שלא להזכיר את הכלל התלמודי החשוב: "כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה". וכך נאמר בתלמוד הבבלי: "ותלמיד אחד היה לו לרבי אליעזר שהורה הלכה בפניו. אמררבי אליעזר לאמא שלום אשתו: תמיה אני אם יוציא זה שנתו. ולא הוציא שנתו. אמרה לו: נביא אתה? אמר לה: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקובלני: כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה". (מסכת עירובין, סג, ע"א).

באשר למעמדם של הלויים בתור מורי ההוראה הראשונים בישראל, הרשו לי לפקפק בכך. התורה כולה זרועה ביטויים מאוד אמביוולנטיים באשר למעמדם של הלויים בחברה של שבטי ישראל. במקום אחד כתוב: "ה שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם.  ו בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי  כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר.  ז אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל".  (בראשית מט). במקום אחר כתוב: "ח וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל-מֵי מְרִיבָה.  ט הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת-אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת-בָּנָו לֹא יָדָע  כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ.  י יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל-מִזְבְּחֶךָ.  יא בָּרֵךְ יְהוָה חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן-יְקוּמוּן" (דברים לג). וכך לאורך כל הספרות המקראית: לעתים הם נזכרים בתור מורמים מעם, אבל הרבה יותר מכך הם נזכרים בתור עלובי חיים ונמנים בנשימה אחת ובשורה אחת עם הדלים, האביונים ואנשי השוליים. האם הם היו באמת מורי הוראה בישראל? ספק גדול. יש הרבה מחקרים בנושא זה וכאן צר וקצר המצע מהשתרע.

 ספרות ימי הביניים

הערות והארות קצרות:

תור הזהב של ספרד

בעמ' 208 מזכיר הסופר בנוסטלגיה את תור הזהב של ספרד. כדאי היום כבר לוותר על ההגדרה האנכרוניסטית הזאת, שבה הגדירו יהודי ספרד את עצמם. בכלל המונח "תור הזהב " איבד מהרלוונטיות שלו, בדיוק כמו שהמונח "חשכת ימי הביניים" שמרבים להשתמש בו בלי להבין על מה מדברים איבד את תוקפו, למעשה לא היה לו תוקף מעולם. אם ימי הביניים היו חשוכים, איך נקרא לעת החדשה, עם שואת העם היהודי, רצח העם הארמני, רציחות סטאלין בברית המועצות, רציחות מאו בסין, רצח העם בקמבודיה, בסודן, איפה לא? המחקר ההיסטורי מראה שאין ערך להגדרות הרגשיות האלה, שבאות לעשות מניפולציות על קהל הדיוטות תאב ידיעות שטחיות. בכל תקופה יש עליות ומורדות, שינויי משטר ושינויים חברתיים, לטוב ולרע. ומי קובע מה טוב ומה רע? הכל תלוי בנשאל ובמטרותיו.

אם היה "תור זהב" בספרד קדם לו תור זהב בעיראק, בארץ ישראל ובמצרים, למשוררי ספרד קדמו משוררי עיראק, ארץ ישראל ומצרים , ולכולם קדמו המשוררים הערבים והמוסלמים. שוב קצר כאן המצע  להשתרע ולכן רצוי לקרוא את מאמרו של מנחם בן ששון

M. Ben-Sasson, 'AI-Andalus: The So-Called 'Golden Age' of Spanish Jewry- a Critical View', The Jews of Europe in the Middle Ages (Tenth to Fifteenth Centuries, Proceedings of the International Symposium held at Speyer, 20-25 October 2002, Edited by C. Cluse, Brepols 2003.

ועוד הערות:

לעמ' 209: כתבי גניזת קהיר מוכיחים בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שהעברית היתה שפה חיה ונושמת ולא היה שום צורך להחיות אותה  אלא רק לעדכן אותה.

לעמ' 210: "רוב משוררי (ספרד) נודעו כרבנים וחתמו את שמם בצירוף התואר הזה" – כותב הסופר. כפי שכבר אמרנו, משוררים דגולים היו קודם כל בבבל, בארץ ישראל ובמצרים. גם להם קראו רב. אין התואר הזה מעיד על תפקיד רשמי, על למדנות או על אדיקות יתירה. התואר המקובל בימינו רב לא היה קיים בימי הביניים במשמעות של היום. אם כינו אדם רב התכוונו להגיד אדון, כמו פתיחת נימוס מקובלת בשיחות היום. לכן כל הפסקה המהללת את משוררי ספרד שלמרות היותם לכאורה "רבנים" כתבו "דברי זימה מלבבים" כולה מקורה בטעות ואי הבנה. הם לא היו רבנים, הם היו משוררים. ועוד עלינו לדעת: השירה היתה בימי הביניים בארצות האסלאם שפת התרבות. משוררים היו גיבורי תרבות. כל אדם שרצה להיות בעמדת מנהיגות היה עליו להוכיח כישורי כתיבת שירים או ידע רב בשירה של זמנו. כל המנהיגים המוכרים לנו, והכוונה למנהיגים שעמדו בראשי קהילות וניהלו את החיים המשפטיים, הפוליטיים והחברתיים בקהילותיהם, כתבו שירים כדי להוכיח את שליטתם גם בתחום הזה, שנחשב לאחד מן הראשונים במעלה בחברה של ימי הביניים.

תם ולא נשלם

בכל הנאמר לעיל אין בכדי להוריד מההנאה השמורה לקוראי הספר. הכתיבה הקולחת, המחוייכת, השלווה, ההרמוניה, האב ובתו, הציור בצבעים נעימים, הכל שריר וקייים. הספר הנעים הזה מיועד לקהל מסויים ובוודאי משיג את מטרתו.

השאר תגובה