התופרת

לאחר שגמרתי, בנשימה עצורה ובכאב פיזי גדול, כאב לב, לקרוא את הספר עב הכרס הזה. ישבתי דמומה שעה ארוכה. הספר האחרון שקראתי לפני "התופרת" היה "ספרי יעקב" מאת אולגה טוקרצ'וק, ספר עב כרס ורב עלילה שקראתי טיפין טיפין כדי לא לגמור אותו. כל דבר נגמר בסוף. גמרתי אותו בכאב לב, וחשבתי לעצמי שאחרי ספר כזה, שמשאיר את הקורא עם אגרוף בבטן,  לא אוכל לקרוא במהרה ספר אחר. קשה ליפול מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. התמזל לי מזלי ונפל לידי הספר "התופרת" ועד מהרה נשביתי בקסמו וידעתי שמצאתי את הספר הנכון בגדולתו ובאיכותו.

התופרת / פרנסס דה פונטס פיבלס. 688 עמ'.

תירגמה מאנגלית: עידית שורר.

יעוץ מפורטוגזית: אראלה טלנברג לרר.

יצא לאור לראשונה באנגלית בשנת 2008.

יצא לאור בעברית בשנת 2009

בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר.

קראתי כמה רשימות ביקורת על הספר הזה לאחר שגמרתיו. רוב הרשימות מספרות את סיפור העלילה ואת סיפור הגיבורות, שתי האחיות:

בצעירותן ידעו האחיות התופרות אמיליה ולוזיה דוס סנטוס לגזור, לתקן לתפור ולהסתיר. שתי האחיות כמהות להימלט מעיירת הולדתן: אמיליה, ששואבת את הידע שלה על העולם מירחוני אופנה ומרומנים רומנטיים, חולמת להתאהב ולברוח לעיר הגדולה, ולוזיה חמומת המוח, הנכה, נדחקת לחיי קשיחות.

אולם אז מתרחשים אירועים הרי גורל שישנו את חייהן לנצח: לוזיה נחטפת בידי כנופיית קנגסיירוס נודעת לשמצה ונאלצת לחיות חיי נדודים גדושי תלאות וסכנות של שודדת מטילת אימה; ואמיליה התמימה ובעלת החלומות נישאת לבנו של רופא עשיר ועוברת לעיר הגדולה, ושם היא מגלה שגם החיים בעיר רוויים בדידות ושיברון לב. אמיליה נאלצת להסתיר את הקשר שלה לאחותה, אבל האחיות מצליחות לגבור על הזמן והמרחק, וחולקות ביניהן סוד כמוס שאסור לגלות לאיש. וכשסכנה ממשית מרחפת מעל ראשה של לוזיה – אמיליה תעשה הכול כדי להצילה.

גיבורי הספר

אבל אני רואה את הדברים אחרת. בעיניי גיבורות הספר אינן האחיות, אלא אזורים בברזיל וההיסטוריה של ברזיל.

הגיבור הראשי העיקרי הוא הסרטאו, או בשמו האחר, הקטינגה. זהו האזור שלוזיה נחטפת אליו בידי כנופיית הקנגסיירוס והופכת להיות ראש הכנופייה הרצחנית והמאיימת.

*הסרטאו הוא חבל ארץ צחיח למחצה בצפון-מזרח ברזיל, המשתרע על פני חלקים מששה מחוזות. הוא אחד אזורים העניים בעולם, הסובל מבצורת וחוסר תשתיות חברתיות בסיסיות. מקור השם במילה "desertão" ("מדבר גדול" בפורטוגזית), ממנה נפלה הקידומת "de" עם הזמן. למרות גודלו של האזור האוכלוסייה בו דלילה ביותר. רוב האוכלוסייה התרכז בחוות החקלאיות ובכפרים הקטנים. אף המרכזים המנהליים שהוקמו ברחבי האזור לא גדלו והתפתחו לערים. האוכלוסייה הורכבה בעיקר מבני תערובת ושחורים שהתחלקו, למעבדי אדמות משותפות, חוכרי אדמות ושכירי יום. מעליהם עמדו בעלי האחוזות – הקולונלים ובתווך היו הז'גונסוס והקנגסיירוס שהיו כנופיות שודדים ורוצחים שנדדו ברחבי הסרטאו תוך ביצוע פשיטות על חוות וכפרים והטלת טרור על האזור כולו.

שני נהרות מרכזיים חוצים את הסרטאו, נהר הז'גאריבה, ומזרחה ממנו, נהר הפירניאס.  הנהרות מתייבשים בתום העונה הגשומה. האקלים בסרטאו הוא טרופי טיפוסי, וחם במידה קיצונית במערב. הסרטאו צחיח במרוצת רוב השנה. הגשמים אינם קבועים, מה שמוביל בשנים מסוימות לכמות משקעים מינימלית, המלווה בבצורות חמורות, ולשטפונות הרסניים באחרות. תופעות אלו גרמו לרעב בקרב חקלאים המתפרנסים מחקלאות לצורך קיום, שגבר עוד יותר כתוצאה מחוסר איזון בחלוקת הבעלות על הקרקע בסרטאו. הסרטאו מכוסה בצמחיית שיחי קטינגה קוצניים ובמידה מסוימת רעילים הייחודיים לאזור הסרטא, לכן קוראים המקומיים לסרטאו גם בכינוי קטינגה.

הדת הקתולית תפסה מקום חשוב בחיי התושבים. אבל רבים מן הכפרים נשארו ללא כמרים לאחר שאלו לא נשלחו להחליף כמרים שנפטרו. כנסיות רבות הפכו מוזנחות ותושבים נאלצו לנסוע למקומות אחרים כדי להשתמש במוסדות הכנסייה. הדבר הביא כמובן להתגברות הופעתם של אנשים שנדדו ברחבי הסרטאו, שיפצו כנסיות ובתי קברות ונתנו דרשותיהם שנפלו על אוזניים קשובות וצמאות למשמע הטפה דתית.

בין תושבי הסרטאו הייתה נפוצה מאוד שתיית הקשאסה) אלכוהול מקנה סוכר) כבר מגיל צעיר ביותר, כאמצעי לשכחת הצרות וכן כדי להימנע משתיית מים שהיו מזוהמים לרוב. השתכרויות הביאו פעמים רבות למעשי אלימות שהיו חלק בלתי נפרד מהנוף של הסרטאו. האלימות נגרמה לרוב על ידי הקולונלים שפתרו בעיות משמעת ואי ציות להוראותיהם ברציחות, כאשר איש החוק, שמונה לרוב בידיהם, עומד מנגד ללא רצון או יכולת לפעול.

הסופרת מתארת את החיים בסרטאו בצבעוניות ובחיוניות כה רבים, עד אשר הקורא מרגיש שגם הוא חי שם, באזור הצחיח ומוכה האלימות. בסרטאו, או לצד ה'קטינגה' של ברזיל, איזור צחיח ואכזרי, בתנאים כמעט בלתי אפשריים, חיים בני אדם שנאחזים בחיים, הם חיים כקורבנות ל'מצבי הרוח' של הקטינגה. הם מנותקים מכל יישוב, הם עלובים, אנאלפבתים, אמונות טפלות או מיסיונריות מנחות אותם, בבקתות הטיט, יחפים, כפות רגליהם כתומות מרצפות הטיט, הם חיים את הטבע ועם הטבע בסימביוזה.

*עוד ספר מופת שגיבור הראשי הוא הסרטאו, הוא ספרו של ז'ֹואָאוּ גימָָראֶס רוזה

"הסרטאו הגדול", שנחשב ליצירת מופת עולמית. תרגומו לעברית פותח לנו דלת אל אחת הקלסיקות היפות ביותר של המאה העשרים.  הרומן ראה אור בברזיל בשנת 1956 והקנה לגימָרָאֶס רוֹזָה את מעמדו כאחד מגדולי הסופרים הברזילאים. הסֶרטָאּו הגדול הוא מונולוג של אדם אחד, ריובלדו, המספר על עברו כשכיר חרב בערבות הסרטאו בברזיל, אזור מדברי מיושב בדלילות, אשר אין בו חוק ואין בו סדר וכנופיות שכירי חרב שולטות בו. סיפורו של ריובלדו הוא סיפור על חיי לוחמים – אנשי שוליים ופשוטי עם, על מסעות ארוכים במרחבי טבע פראי, קרבות משולחי רסן, יריבויות וחברויות אמת. בלב הסיפור רוחשת השאלה שאינה מרפה מריובלדו בדבר קיומו של השטן, או – בדבר קיומם של טּוב ורֹוע מוחלטים. האופי האכזרי של המאבקים בין הכנופיות ושל שגרת החיים בסרטאו הגדול הוא שמעמת אותו על כל צעד ושעל עם שאלה קיומית–מוסרית זו. אלא שבתוך העולם הקשוח הזה נרקם גם סיפור אהבה עדין בין ריובלדו לבין אחד מחבריו לנשק. גימָָראֶס רֹוזָה, שמעז לעסוק בזמנו בטאבו ההומו–אירוטי, מפליא לתאר את עומק הרגש, ההיסוס והלבטים של שני הלוחמים. לאורך הרומן כולו הוא מצליח לשקף באופן יוצא מגדר הרגיל את תודעתו ונפשו של ריובלדו – מחשבותיו, רגשותיו, נימי תחושות דקות שבדקות – ולברוא באמצעותן עולם עמוק, חי וחכם, הקורא תיגר על גבולות המגדר, החברה והסוגה הספרותית.

הגיבור הראשי המשני הוא העיר רסיפה, היא בירת מדינת פרנמבוקו שבצפון מזרח ברזיל. היא העיר שבה חיה אמיליה, האחות החולמנית והרומנטית. ההירארכיה החברתית בעיר הזאת ברורה ואכזרית: הוותיקים לעומת החדשים. ביד אמן תופרת (תרתי משמע) הסופרת את החיים בעיר, את נישואיה העקרים של אמיליה, את החיים בביתם הסנובי של הורי בעלה, את המסיבות, בגדי הפאר, וההתנשאות מחד, ואת חיי העוני של פליטי הסרטאו, פליטי הבצורת האיומה, המסתופפים במחנות ובמשכנות עוני.

הגיבור הראשי השלישי הוא ההיסטוריה הפוליטית של ברזיל. בשנות השלושים  פרץ בברזיל משבר כלכלי גדול, שכתוצאה ממנו עלה לשלטון בתמיכת הצבא, בהפיכה שקטה, ז'טוליו ורגאס (המכונה בספר סלסטינו גומז). ורגאס החל את דרכו הפוליטית כליברל ורפורמיסט, אך הפך בהדרגה את למשטר קיצוני פופוליסטי, עד שאימץ נוסח פשיסטי מוצהר שנקרא "המדינה החדשה". המדיניות הסטאטית של ורגאס יצרה את הפער בין המדינות העניות בצפון המדינה, הנשענות על חקלאות פאודלית למחצה, ובין הדרום המתועש, פער הנשאר בעינו עד ימינו אלה. כך החלה תקופת שלטונה של החונטה הצבאית בברזיל שהחזיקה מעמד עד שנות השמונים.
ורגאס החל בהטמעת מעמדות בברזיל, כאשר הוא מזניח אוכלוסיות שלמות ואת השירות לאזרח לאוכלוסיות אלו. הוא חיזק את הצבא ואת האליטות העשירות השמרניות על ידי מכירת אדמות ברזיל לאליטה והעברתן לידיים פרטיות. לכל בעל מטעים הייתה מיליציה משלו שנועדה לשמור אנשים אלו במקומם. כך שמרו בעלי המטעים על אחיזתם החזקה בכל האספקטים של חיי האיכרים הכפופים להם. שלטונו סלד מהקומוניסטים,  ובשיטות הפחדה שבהן דגל דמה השלטון לשלטון הנאצים. תומכי הנשיא לא הסתירו את חיבתם למפלגה הנאצית ולגרמניה.

שתי האחיות מבטאות את שני הגיבורים הראשיים, הסרטאו ורסיפה, כשהרקע המשותף והמניע לכל ההתרחשויות הוא ההפיכה שהעלתה את ורגאס (גומז) לשלטון.

ולצד כל זה

הספר שופע עושר של פרטים. שומת הלב לפרטים לוכדת את הקורא הן באולמות הפאר והן במחנות השודדים. התופרת – שתי האחיות למדו לתפור מדודתן. פרטים רבים על איכויות רקמה ותפירה, תכים וסרטי מדידה – לכאורה טכניים, אבל מקבילים למעשי האדם ולרחשי לבו. לא לחינם נתנה הסופרת את השם הזה לספרה. כך גם כינו את מנהיגת הקנגסיירוס, שנודעה באכזריותה חסרת הפשרות. כפי שרומז שמו של הספר, נעשה כאן מעשה תפירה ומעשה רוקם לתפארת, עבודה מקיפה על התפרים הגלויים בטבע האדם שחי אז בתנאים הקשים של הקטינגה ובתכים הסמויים משקף מעשה התפירה את האדם באשר הוא אדם, על מאווייו, כשרונותיו, חולשותיו.

המשבר הכלכלי בעולם מהדהד ומשפיע גם על החיים באיזור הנידח הזה, ובאמצעות הד"ר דוארטה, הקרימינולוג המומחה שמחפש את המידות הנכונות של הגולגולת שתחזה מי הוא האדם המסוכן לחברה אנחנו מתוודעים גם לתורת הגזע: "טוב שאפשר למדוד בן אדם, ולפי המידות לקבוע מי טוב ומי אכזרי" דברי ד"ר דוארטה.

הספר הזה הוא מלאכת מחשבת וחלון לעולם זר שכמעט נעלם מעינינו. פונטס מצליחה 'להכיל' את כולם, היא מנציחה אותם, ללא שיפוטיות וללא רומנטיזציה של הפשע. יש בספר מן הרוח הדרום אמריקאית, בה חיים זה בצד זה בהרמוניה אוכלוסיות מצבעים ולאומים שונים. זהו ספר אהבה לאדם' אך מעל לכל ניכרת בהם נאמנות האחיות ואהבתן זו לזו הגוברת על הזמן והמרחק העצום המפריד ביניהן.

פרנסס דה פונטס פיבלס נולדה במדינת פרנמבוקו שבברזיל וגדלה בארצות הברית. למדה באוניברסיטת טקסס באוסטין ועברה סדנת כתיבה יוצרת באיוֹוה. סיפוריה הקצרים התפרסמו בכתבי עת ספרותיים ובקובץ "או הנרי" לסיפורים זוכי פרסים לשנת 2005, והיא זכתה בכמה וכמה פרסים ובהם פרס סָקאטאר בברזיל ופרס אגודת מיצ'נר קופרניקוס בארצות הברית. היא יצאה לצפון מזרח ברזיל, למקום כמעט בלתי אפשרי, למסע חקר הרפתקני ממושך כדי 'לתת פנים' לאנשים עלומים שחיו בתחילת המאה ה-20  בטקואריטינגה דו נורטה, ב'קטינגה' שבמדינת פרנמבוקו. זהו הרומן הראשון שלה.

 

נעזרתי בויקיפדיה ובאתרים אחרים