השמידו את כל הנחותים

שני ספרים שונים, שני סופרים שונים. לכאורה, אין קשר ביניהם. היא סופרת אמריקאית, הוא סופר שוודי. היא כותבת על אמריקה הלבנה, הוא כותב על אפריקה השחורה. לכאורה אין קשר. אבל הקשר עמוק ומטלטל. שניהם עוסקים באכזריות ובהתנשאות של האדם על בני מינו, בני האדם, ברוע שלפעמים נובע כביכול מתפיסה מדעית, ולפעמים בזלזול ורגשי עליונות. אבל הרוע הוא אותו רוע, וכשהוא מגיע מתוך תפיסה "מדעית" כביכול, ונותן שליטה בידי בעלי כוח לעשות כרצונם בחלשים, הרי זה רוע כפול ומכופל, למרות שהוא נובע מתוך אידאליים נעלים כביכול.

עטיפת הספר

שקרים הכרחיים, דיאנה צ’מברליין, מאנגלית, שירי שפירא, עם עובד, 2020

כבר נתקלתי בעבר במונח אאוגניקה, אבל אף פעם לא חשבתי על המעשים הנעשים בשם ה"מדע" הזה. הספר הזה חשף מעשים שנעשו בארצות הברית של אמריקה מתוך תפישה מדעית-חברתית, בשם "מדע" האאוגניקה. מ–1929 ועד 1975 עיקרה מדינת צפון קרוליינה יותר מ–7,000 מאזרחיה (נשים וגברים בכל גילי הפריון ואף לפני הגיעם לגיל זה)… שעיקורם נחשב ל'טובת הציבור'. …בערך באותה תקופה (ארגון) 'הליגה לשיפור האנושות'… קידם את עיקורם של 'אידיוטים'… למניעת ילודה של ילדים שיחיו 'חיים מבוזבזים'".

אֵאוּגֵנִיקָה  (Eugenics) היא פילוסופיה ביולוגית-חברתית העוסקת בחקר השפעת התורשה על מאפיינים מנטליים והתנהגותיים בבני אדם מתוך השאיפה למצוא וליישם דרכים "להשביח" את המין האנושי. התנועה הייתה פופולרית במיוחד בארצות הברית ובמערב אירופה בראשית המאה ה-20 וצמחה במקביל להתפתחות הגנטיקה המנדליאנית.*

*גרגור יוהאן מנדל –  1884-1822 ביולוג ונזיר אוגוסטיני גרמני-מוראבי. על חלקו בגילוי וניסוח חוקי התורשה הראשונים, זכה לכינוי: "אבי הגנטיקה"). תורתו נודעה לשמצה בשל ניסיונה לחלק את החברה לאזרחים בעלי תורשה "טובה" ו"נורמטיבית" למול בעלי תורשה "פגומה", ובשל תוכניות העיקור שהובילה במטרה לרסן את התרבותם של האחרונים.

עד 1928 האאוגניקה נתמכה וקודמה על ידי כ-90% מספרי הלימוד לביולוגיה בארצות הברית. בעקבות המשבר הכלכלי שבצלו אחזקתם של מוסדות בידוד ל"רפי שכל" נהייתה לנטל כלכלי כבד, הגיעה מדיניות העיקור הכפוי לשיא, והיא אומצה על ידי שלושים ממדינות ארצות הברית. משם החלה להתפשט במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20 לקנדה, לפינלנד,לנורווגיה, לשוודיה, לאסטוניה ולאיסלנד. גרמניה קיימה מדיניות עיקור עוד לפני עליית המפלגה הנאצית לשלטון. בפרויקט העיקור הנאצי שהחל ב-1933 עוקרו כ-375,000 איש. תחת אדולף היטלר אימצה גרמניה רבים מדיני העיקור האמריקאיים כתשתית חוקית לתוכנית האותנסיה הנאצית* וכן לתוכניות הטיהור וההשמדה המאוחרים יותר.

"60,000 רייכסמארק הוא מה שהאדם הזה הסובל ממחלה תורשתית עולה לקהילה במהלך חייו. אזרח עמית, זה גם הכסף שלך. קרא את Neues Volk. המגזין החודשי של משרד המדיניות הגזעית של המפלגה הנאצית".

 

*תוכנית T4 אותנסיה היה מבצע שנערך במהלך שלטונם של הנאצים בגרמניה, ונועד לחיסול כל "הלא כשירים" ולדאוג לטיהור הגזע הארי. בתוכנית זו, שהתבססה על האידיאולגיה הנאצית הגזענית ועל עקרונות השבחה גזעיחת, רצחו הנאצים באמצעים שונים, לרבות תאי גזים, כ-90 אלף גרמנים שסבלו מספגמים גופניים, מומים מולדים או מחלות כרוניות וכן מקשיים נפשיים..

צפון קרוליינה היתה המדינה האחרונה בארצות הברית שנקטה אמצעי עיקור לאוכלוסיות מוחלשות, ואילו שאר המדינות הפסיקו את הפרקטיקה הזאת לאחר מלחמת העולם השנייה, לנוכח השימוש שעשו בה הנאצים.

הספר "שקרים הכרחיים" מדבר בשני קולות לסירוגין. קולה של המועמדת לעיקור, אייבי, נערה תלמידת תיכון, דור שלישי לעובדים בחוות טבק. אייבי קטינה ויתומה מאב, חיה בעוני מחפיר, אמהּ חולת נפש ואחותה כנראה גם כן. היא אפילפטית ובעלת איי־קיו גבולי, ולכן מועמדת מושלמת לתוכנית האאוגניקה לעיקור. אבל היא מבינה ומרגישה. היא אוהבת ונאמנה, והיא רוצה ילדים משלה.  הקול השני הוא של ג'יין, עובדת סוציאלית שצריכה להמליץ על מועמדים לעיקור. ג'יין מתקוממת בכל נפשה לתכנית האאוגניקה, אך מתוקף תפקידה עליה להמליץ על המועמדת לעיקור. החיים המקבילים לכאורה, של עוני, בורות ושעבוד משוועים מצד אחד, וחיי הרווחה של העובדת הסוציאלית שהיא אשת רופא – מעמד עליון, מתוארים ביד נחרצת, בלי הנחות ומתוך כשרון ספרותי רב.

עטיפת הספר

השמידו את כל הפראים!, סוון לינדקוויסט, תירגמה משוודית: דנה כספי.

הוצאת עם עובד, 2017.

קולוניאליזם הוא מונח המתאר יחסי שליטה של מיעוט פולשים זרים על אוכלוסייה מקומית המהווה את הרוב. במצב זה המדיניות השלטונית המשפיעה על ההיבטים היסודיים ביותר של חיי התושבים המקומיים, נקבעת על פי אינטרסים חיצוניים של השליטים הקולוניאליים, כאשר תהליך קבלת ההחלטות נעשה במרכזי השלטון המרוחקים של המעצמה הכובשת. הקולוניאליזם האירופי, שראשיתו בעידן התגליות שהחל במאה ה-15, הגיע לשיאו בסוף המאה ה-19. ערב מלחמת העולם הראשונה כרבע מאוכלוסיית כדור הארץ הייתה נתונה תחת שליטתה של אחת ממדינות אירופה. הכובשים האירופים תפסו את עצמם עליונים מבחינה תרבותית על-פני אוכלוסיות המקור בארצות הכבושות, ולפיכך ראו עצמם זכאים לשלוט בהם. העמים הכבושים על ידיהם נתפסו בעיני האירופים כפראים או כברברים, וכנחותים מבחינה גזעית. לקולוניאליזם האירופי נלוותה אידאולוגיה שגרסה את הצורך בתִרבותם בחינוכם מחדש של עמי אפריקה הברברים, בפן הדתי ובפן החילוני-אזרחי. ממשלות המעצמות האירופאיות עמלו להטמיע אידאולוגיה זו בדעת הקהל באירופה באמצעות מנגנוני תעמולה, שנועדו להצדיק את המדיניות הקולוניאליסטית. ההנחה בדבר עליונות האדם הלבן והאמונה בצדקת משימת תרבות העמים הכבושים הייתה הדעה הרווחת באירופה בעידן הקולוניאלי. עם זאת, קמו באירופה מתנגדים לכיבושים הקולוניאליים. מחאה חריפה במיוחד כוונה כנגד שלטון האימים של ליאופולד השני, מלך בלגיה, בקונגו.

ב-1876 ארגן ליאופולד השני אגודה בינלאומית שמטרתה לתמוך בתכניתו הפרטית לפיתוח מרכז אפריקה. בשנת  1879 יצא הנרי מורטון סטנלי לקונגו לאחר שרכש את הזכויות מליאופולד ופיתח שם את המסחר, כולל בניית כביש מהנהר שזורם בעומק השטח ועד לבריכת סטנלי,  שם ניתן לשוט בנהר בצורה טובה.

בוועידת ברלין בשנים  1885-1884 הכירו נציגים מ-14 ארצות אירופיות ומומארצות הברית במלכותו של ליאופולד על "המדינה העצמאית של קונגו". הכיבוש היה בעיקר באזור הנילוסהפנימי. ליאופולד ניסה ליצור מערכת של קווי רכבת לאורך נהר הקונגו ושלוחותיו וכן ניסה ליצור אפשרויות מימון מקומיות כדי שהאזור יוכל לתחזק את עצמו.

נערים כרותי יד ימין מקורבנות הניצול של החברות שייצגו את האינטרסים של מלך הבלגים

כלפי מדינות אירופה וביניהן בלגיה, המלך ליאופולד נראה כפילנתרופ והציג עצמו כמי שעוזר ל"מקומיים". כוונותיו המוצהרות של ליאופולד השני בעניין אפריקה תאמו את התעמולה הקולוניאליסטית. בנאום שנשא בבריסל בשנת 1876, הכריז כי מטרתו היא "לפתוח בפני התרבות את המקום היחיד בעולמנו שאליו לא חדרה הנצרות, ולהבקיע דרך בחשכה הסוגרת על האוכלוסייה כולה". בפועל, ליאופולד השליט בקונגו משטר עריץ ואכזרי שתכליתו הייתה ניצול כלכלי של האוכלוסייה המקורית, בעיקר במסגרת ענף ייצור הגומי. התושבים האפריקניים הועסקו בתנאי עבדות גמורה, והופעלה כנגדם אלימות מזעזעת: העונשים שננקטו כנגדם כללו הוצאה להורג וכריתת ידיים. תחת שלטונו של ליאופולד מתו או הוצאו להורג כעשרה מיליון בני-אדם. זוועות הכיבוש הבלגי בקונגו ממחישות את הפער החריף שהתקיים לא פעם בין הצהרות התעמולה הקולוניאליסטית, ובין המציאות האמתית ששררה בקולוניות.

רק בשנת 1908 התגלו השעבוד והאלימות הקשה. המטרה לא הייתה לעזור לאיש כי אם להעשיר את הונו האישי ובזכות כך בלגיה שגשגה. בזכות קולוניה זו, התעשר ליאופולד השני במהירות. רבים מהמבנים ההיסטוריים בבריסל נבנו על ידיו באמצעות כספים אלו והוא כונה בשל כך "המלך הבונה".

התחרות בין הקולוניות השונות הייתה אז בשיאה. העושר הגדול הנמצא באזור זה גרם לניצול קשה של האוכלוסייה המקומית, כולל עבדות, תת תזונה ופגיעות גופניות קשות, במיוחד בתעשיית הגומי. החברות שייצגו את המלך ליאופולד היו קובעות מכסות שבועיות של גומי. העונש למי שלא עמד במכסה היה כריתת כף יד ימין. בתיאורים מהתקופה סופר על יום בו נכרתו יותר מאלף כפות ידיים. הנוהל שבו הכריחו את המקומיים לעסוק באיסוף הגומי, כלל את שביית הנשים, והכרחת הגברים והנערים לצאת ליערות ולעסוק באיסוף. עקב כך חיי הכפר נהרסו לחלוטין, הילודה כמעט נעצרה, לא היה מי שיעסוק בליקוט וגידול מזון, מגפות ומחלות התפרצו בין המקומיים.

בבלגיה התייחסו אל השבויים כאל חיות והציגו אותם לראווה במה שנראה כגני חיות, בין היתר היו שלטים בהם נכתב כי אסור להאכיל את האנשים בבוטנים.

מספר שנים מאוחר יותר החלה הקהילייה הבינלאומית, כולל דמויות נודעות כמו הסופר מרק טווין להתנגד לשיטות האכזריות שנהגו בקונגו. ב ב-1908 הלחץ הבינלאומי היה כה כבד, עד שליאופולד נאלץ למסור את המושבה, שהייתה קודם לכן בבעלותו הבלעדית, לידי הממשלה הבלגית. כאשר קונגו עברה לשליטת הממשלה הבלגית היא קיבלה את השם "קונגו הבלגית". האוכלוסייה המקומית קיבלה יחס טוב בהרבה מזה שלו זכתה מידי המלך. הבלגים היו המעצמה האירופאית היחידה שבנתה אוניברסיטה במושבתה, והמתיישבים נבחרו בקפידה על ידי הממשלה הבלגית על מנת למנוע ניצול התושבים המקומיים. עם זאת, במשך 12 שנים נוספות נמשכו מעשי הרצח והזוועה על ידי בעלי המטעים.

בתקופה שבין 1885 ל 1908 נהרגו בין 5 ל-15 מיליון מהתושבים על ידי הבלגים (המספר המקובל הוא כ-10 מיליון), וברבים שלא עמדו בתפוקות העבודה במטעי הגומי נעשו מומים, ככריתת יד ימין. אירועים אלו נחשבים בעיני ההיסטוריונים כיום לרצח עם.

הספר לב המאפליה

מסעו של קונרד במעלה נהר קונגו

ג'וזף קונרד היה ימאי בצי הסוחר הבריטי במשך כ-16 שנה. הרומן "לב המאפליה" (בתרגום עכשווי "לב האפלה") נכתב בהשפעת חוויותיו של קונרד עצמו במהלך מסע במעלה נהר קונגו, שאליו יצא בשליחותה של חברת מסחר בלגית בשנת 1890, בתקופת שלטונו של ליאופולד השני. בין עלילת הרומן ובין מסעו של קונרד בנהר קונגו, מתוחים מספר קווי דמיון. עלילת הרומן בדיונית. העלילה המרכזית של "לב המאפליה" היא סיפור מסעו של מרלו, גיבור הספר, במעלה נהר קונגו. מרלו נשלח לקונגו כקברניט אניה על ידי חברה בלגית הסוחרת בשנהב. מוטלת עליו משימה: חידוש הקשר שניתק עם קורץ, הסוכן המצליח ביותר של החברה, אשר נמצא בבסיס הממוקם בלב הג'ונגל במעלה הנהר, במעמקי היבשת. במהלך ההכנות למסע מרלו נחשף לניצול האכזרי של אוכלוסיית הילידים השחורה בקונגו, שמתים בהמוניהם תחת שעבודם הרצחני על ידי כובשיהם הלבנים.. כמו כן הוא מתוודע לצביעות ולריקבון המוסרי של סוכני חברת המסחר בקונגו ושל מנהליה שבבריסל. הללו מציגים כלפי חוץ את הקולוניאליזם כמפעל נאור שנועד להביא את בשורת הקדמה לעמי אפריקה ה"פראים" המוכים בחשכה ובבערות, בעוד שלמעשה הם מונעים מרדיפת בצע ושררה נטולת עכבות מוסריות. בד-בבד, מרלו עצמו חש בכוח המשיכה האפל של השממה האפריקנית הלא-מתורבתת, המעורר יצר כיבוש, ומניע להתרת רסן מוסרית. כביטוי ראשי לכך, מרלו הופך למעריץ של אישיותו הכריזמטית של קורץ, הערצה שלא פגה אף לאחר שמתגלה למרלו סוד הצלחתו החריגה. מתברר כי קורץ היה לראש שבט מקומי שסר למרותו. תחת הנהגתו עורכים אנשיו פשיטות בבני שבטים סמוכים לשם בזיזת שנהב. בתאוותו לכיבוש ולשנהב קורץ פורק כל עול מוסרי, ואף לא בוחל ברצח ובבגידה בקרוביו על-מנת לממש את מטרותיו. מרלו לוקח עמו את קורץ במטרה להשיבו לאירופה, אך זה מת בראשית המסע. מילותיו האחרונות הן: "האימה! האימה!". מרלו שומר אמונים לקורץ אף לאחר מותו, ופועל לשם הסתרת פשעיו והגנת שמו הטוב.

אפיק של נהר הקונגו ביערות ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו.

ברומן מקופלת ביקורת חברתית נוקבת כנגד החברה האירופית הקולוניאלית. מרלו מצביע על המניע האמתי שעומד מאחורי הקולוניאליזם. קורץ מוצג ברומן על ידי סוכני החברה הבלגית כ"שליח הרחמים, המדע והקדמה", אך בפועל הוא מתגלה כפרא שהתיר כל רסן מוסרי לשם השגת תאוותיו; הוי אומר: הכובשים הקולוניאליים שכביכול נושאים עימם את בשורת התרבות והנאורות, הם למעשה פראים המונעים מיצרים אפלים. אחת מהתבטאויותיו של קורץ בסיפור היא "השמידו את כל הפראים"!

ברובד עמוק יותר, הרומן מכוון לחשיפת השורשים הפסיכולוגיים של התופעה הקולוניאלית. נבחנים בו מושגי הפראות מול התרבות המסומלים בהתאמה על ידי חושך ואור. על פי התפיסה המפותחת ברומן, פראות היא תוצר של היעדר ריסון, בעוד שתרבות מותנית במוסר, באיפוק ובשימת גבולות.. בקונגו רוחשת מציאות אפלה ואלימה, עובדה שאליה מכוונות מילותיו האחרונות של קורץ: "הזוועה! הזוועה!". בתוככי אפריקה, היבשת השחורה הבלתי-מתורבתת, שהיא מרחב שבו חוקי התרבות אינם נאכפים תדיר על ידי גורם חיצוני, אור התרבות מתגלה אפוא כקלוש: ככזה העלול להיבלע בנקל ב"לב המאפליה".

מסעו של סוון לינדקוויסט

סוון לינדקוויסט, סופר ועיתונאי שוודי, הולך בעקבות קונרד אך מבקש להוכיח בספרו שהציווי הזה, "השמידו את כל הפראים", המופיע אצל קונרד כהוראה המושמעת על ידי קורץ המשוגע, לא היה פרי הדמיון. היה זה הציווי שהנחה את הקולוניאליזם האירופי באפריקה, באמריקה וביבשות אחרות. אותו ביקשו האירופים להגשים — גם אם הסתירו את כוונתם תחת דיבורים נשגבים על הפצת הציוויליזציה ו"משא האדם הלבן". לדעת לינדקוויסט מנגנון ההשמדה הנאצי לא היה תופעה יחידה במינה. קדמה לו סדרה של מעשי ג'נוסייד שביצעו האירופים — אך לא בשטחה של אירופה, אלא במושבות שמעבר לים. רעיון ההשמדה הוא רכוש אירופי משותף; היטלר למד להשמיד עמים מהפרויקט הקולוניאלי הגרמני (למשל, מטבח שבט ההֶרֶרוֹ באפריקה הדרומית בעשור הראשון של המאה ה–20), וגם מפשעים דומים של הבלגים, הצרפתים והאנגלים

שם ספרו, "השמידו את כל הפראים!" – שילוב של מחקר היסטורי, ביקורת תרבות וספר מסע – לקוח מדברי הסיכום של קורץ, הדמות הרצחנית ב"לב האפלה", שבהם הוא מסביר כי משימתם של הלבנים האירופאים היא לתרבת את הילידים הברברים של אפריקה. הציטוט הזה מדגים את הטענה המרכזית של לינדקוויסט: מראשיתו שירת האימפריאליזם את הציוויליזציה האירופית על ידי סילוק הגזעים הנחותים מהעולם. האמונה כי גזעים נחותים נידונו להכחדה בידי הטבע עצמו וכי תפקידם "המוסרי", "האנושי", של הגזעים העליונים הוא לכוון אותם לעבר המסלול "הנכון" שנועד להם – היא מרכזית למחשבה האירופית.

סטנלי מתייצב בלונדון עם קלולו ב"חליפה שלבש "כשמצא את ליווינגסטון.
Wikipedia site:he.wikiarabi.org

מגלי ארצות כמו הנרי מורטון סטנלי, מיסיונרים מטעם הכנסייה, מפקדי צבא, פוליטיקאים ויצרני נשק – כולם שיתפו פעולה עם הפרויקט הקולוניאלי והרימו את תרומתם לרצחנות שפעלה בליבתו. גם היטלר, מזכיר לינדקוויסט, ביקש ליצור מרחב מחיה לגרמנים במזרח אירופה תוך סילוקם של העמים הנחותים שישבו שם – יהודים וסלאבים. במילים אחרות, השמדת העם הייתה בסך הכל פיתוח קיצוני, מעוות ו"מודרני" של רעיון שכבר תורגל על ידי הבריטים ועמים מערב אירופים אחרים.

הטענה העיקרית שהופנתה כלפיו, שהוא שולל את הייחודיות ההיסטורית של השואה. זה לא שלינדקוויסט מבקש ללמד סנגוריה על המשטר הנאצי, אבל הוא כן מאמין שהנאצים הפכו לשעירים היחידים לעזאזל של רעיון שהוא מרכזי למורשת המחשבה האירופית – הרעיון שאימפריאליזם הוא תהליך הכרחי מבחינה ביולוגית. והוא דוחק בהיסטוריונים לזכור את הטיעון הזה כשהם מתעדים מקרים אינדיבידואליים של פשעים נגד האנושות בכל מקום שבו בוצעו.

קשה לקורא היהודי, ואולי גם לקורא האוניברסלי הנאור, לקבל את הטיעון של לינדקוויסט ששואת העם היהודי בוצעה על ידי הנאצים אך ורק מתוך הצורך ליצור מרחב מחייה לעם הגרמני. קשה גם לקבל את הטיעון ששואת העם היהודי היא רק אחת בשלשלת של אירועים דומים שנעשו על ידי כל העמים הקולוניאליסטיים. עם היותו של הספר מרתק, מפעים, מתבונן, מוקיע עוולות – זוהי חולשתו המרכזית.

לקריאה נוספת: נהר הדם, מסע אל לבה השבור של אפריקה, מאת טים בוצ'ר

עטיפת הספר נהר הדם

 

 

נעזרתי בויקיפדיה ובאתרים באינטרנט

 

 

השאר תגובה