העוני שווה בכל מקום

שני ספרים, שני סופרים, שתי ארצות, האחת מצרים והשנייה ברזיל, שתי תרבויות, שתי שפות – לכאורה מה יכול להיות משותף ביניהם. ובכל זאת, כשקראתי את האחד מיד נזכרתי בשני ורב המשותף ביניהם מאשר המפריד. והמשותף: שניהם מספרים לכאורה את סיפורו של בית, בית גדול, רב קומות ורב חדרים, והוא לכאורה גיבור הסיפור. שניהם מספרים את סיפורו של העוני. והעוני, הרעב התמידי, החיים במלחמה בלתי פוסקת על הקיום, חייהם של החלכאים והנדכאים, המאכלסים את הבית – מצד אחד, והוא דומה בכל מקום ומקום על פני כדור הארץ. לא חשובה התרבות, לא חשובה השפה, לא חשובים השמות: עוני מנוול הוא עוני מנוול בכל מקום. מן הצד השני תמיד נמצא את המדכאים, את העשירים, את אלה שמזלם שפר עליהם, ושוב, לא חשובה השפה והמיקום הגיאוגראפי – התנהגותם והתנהלותם דומים.

זיעה

זיעה, רומאן מאת ז'ורז'י אמאדו, תירגם מפורטוגלית והוסיף אחרית דבר רמי סערי, הוצאת

רימונים, 2018, 218 עמודים.

זהו סיפורו של בית אחד, בית שיתופי, בשיכון 68, בשכונת עוני קשה בשם פלוריניו, בעיר סלבדור דה באהיה שבברזיל. הספר מפגיש אותנו עם דיירי הבית הגדול, דיירים רבים שלכולם מכנה משותף אחד: העוני. זהו סיפורם של הדיירים בבית השיתופי, בשכונה ענייה ומלוכלכת. הדיירים אינם קבועים, הם מתחלפים ולאורך הספר אנו מכירים עוד ועוד דמויות מגוונות, ומתוודעים לעוד סיפורי עוני וקשי יום. תנאי התברואה בשיכון ירודים מאד. המקום שורץ חולדות, ריח של מחראות ושתן. קבצנים ישנים בפתח הבניין. אנשים חולים שנפטרים כתוצאה מהתנאים הקשים ואחרים שנלקחים עוד בהיותם חולים על ידי רשויות התברואה ונעלמים. לרוב הדמויות אין אפילו שם אלא ניתן להן כינוי. חלק מהדיירים מנסים לעבוד כדי להתפרנס אבל יש ביניהם גם הרבה כאלה שוויתרו על המאמץ שאינו משתלם ומנסים לקבץ נדבות ולחיות על חשבון אחרים.

״זיעה״ הוא לא ספר שניתן לספר את העלילה שלו, ולא מחשש ספוילר אלא מאחר והיא לא העיקר. למעשה הספר הוא כמו מצלמה חצי תיעודית חצי אמנותית. משחקת עם הזום והפוקוס, אבל לא מביימת או ממציאה כלום. היא גם לא מתעדת התרחשויות גדולות. להיפך, היא מתעדת את ההתרחשויות הכי קטנות ויומיומיות, בשיכון שדייריו הם חלכאים ונדכאים, יצאניות, קבצן, נכה קטוע ארבע גפיים, ושאר עלובי החיים. היחסים בין הדמויות השונות שונים ומגוונים. חיי המצוקה מאלצים כל אחד מהדיירים לדאוג ככל יכולתו לרווחתו שלו, ולו על חשבון השכן. מכות, הלשנות, לעג והתגרות הם מנם חלקם של על אחד ואחד מהם בתורו. חיי מצוקה אינם מאפשרים גדולות רוח. אבל בכל כיעור יש גם רגעי יופי. האומללים גם נתקלים מדי פעם במקרים של חום ואנושיות ורצון לעזור זה לזה, שבזכותם הם זוכים לרגעי קטנים של שמחה ואושר.

אמדו בחר מבנה ספרותי מיוחד, ספירלי. בכל פרק הוא חוזר לאותן דמויות וחושף בפנינו עוד מעט מידע, מדלג במעגלים ויוצר קשרים בין הדמויות והסיפורים. הסופר כביכול חוזר שוב ושוב על אותם דברים, אבל למעשה, בכל פעם נוספים פרטים חדשים והתוצאה הסופית היא תמונת חיים נאמנה ומושלמת. אנחנו לא יודעים יותר מדי על הדמויות כיחידים, הן כמעט אלגוריות למרות היותן ממשיות. בין הדמויות שבספר תוכלו למצוא את: התופרת, איש שנקרא “תתפסו אותו ותסרסו אותו”, הפרסומאי, הסמוק, האישה עם העין הכחולה, האישה השמנה, ערביות, כובסות, זונות, חולת שחפת, שיכורים, שחורים ויהודים.

הספר פונה בכישרון בלתי רגיל לכל מערכות החושים של הקורא ומצליח להמיר כאב ועליבות ליופי וחמלה. אמדו משתמש באלכימיה הקסומה של האמנות ומפיק יופי מהכיעור. אין הרבה תיאורי עומק לדמויות בספר זה. צריך לזכור שמטרת הסופר הייתה להציג את מגוון ההיבטים של החיים הנחשלים של המעמד התחתון בבאהיה. אם המחבר היה מתמקד במספר דמויות קטן אמנם היינו מקבלים יותר עומק לכל אחת, אך היינו מבינים פחות את מרקם החיים המורכב והמגוון באזור זה של ברזיל. המחבר מציג את דיירי בנין מספר 68 כמיקרוקוסמוס חברתי של צפון ברזיל וזאת הוא עושה היטב.

רמי סערי, המתרגם, כותב באחרית דבר לספר: הדמויות המתוארות ברומן בעיקר כחלקיקי פסיפס, הסופר מונע מקוראיו להתרכז רק בגיבור זה או אחר. כל תווי הייחוד של הדמויות- אחת היא אם הם נוגעים לגילן, להשכלתן, למוצאן הלאומי, לשיוכן הגזעי, לתפיסותיהן הדתיות או הפוליטיות, לעיסוקיהן המקצועיים, ליפי נפשן, לגסות רוחן או למראן החיצוני- מתגמדים תמיד בהשוואה לעליבות קיומן, למצוקה ולעוני.״

בין השורות בולטת גם ביקורת פוליטית חברתית נוקבת על הניצול של האנשים המסכנים שעובדים קשה ומזיעים בשביל להשיג פת לחם. בשלב מסוים, מתרחש “משבר” בעקבות הניצול והדיכוי בעיקר במקומות העבודה והפועלים מנסים לארגן מאבק למען זכויותיהם. אז אנו רואים גם את הצד החיובי של המיעוט המנוצל, שמתעורר לחיים, מתלהב ומנסה להתאגד ביחד למען מטרה משותפת. האנשים חדורי תקווה ויש קצת אור בקצה המנהרה.

שם הספר מושפע מן המובא הבאה: ״גוף האדם היה ועודנו סמל מובהק לאופן שבו הכלכלה הקפיטליסטית משתמשת באנשים, תובעת מהם את זיעת אפם ומוצצת את לשדם.״

הסופר

ז'וֹרְזִ'י אָמָאדוּ נולד בחווה ליד אִיטָבּוּנָה שבדרום בָּאהִיָּה בתאריך 10.8.1912 ומת בעיר סַלְבָדוֹר, בתאריך 6.8.2001. בחווה התוודע מקרוב אל חייהם של העובדים במטעי הקקאו, חיי עבדות. ספריו תורגמו ל-49 שפות ויצאו לאור ב-55 מדינות, ורבים מהם אף עובדו לקולנוע, לתיאטרון, לרדיו ולטלוויזיה. אמאדו מספר בעיקר על חיי התושבים השחורים והמולאטים של באהיה. הוא נחשב לסופר הברזילאי בן זמננו הידוע והחשוב ביותר.

"זיעה" הוא הרומאן השלישי של ז'ורז'י אמאדו. הוא היה בן 22 בלבד כשכתב את ספרו זה. את ספרו הראשון כתב כשהיה בן 19. שני ספריו הראשונים לא תורגמו לעברית. רוב קוראי העברית מכירים את ספריו המאוחרים של אמאדו כגון ים המוות, דונה פלור ושני בעליה, גבריאלה ציפורן וקינמון, ארץ החמס ועוד רבים. לכן קריאה בספר ביכורים זה מעוררת את התחושה שלפנינו סופר גדול בהתהוות. עדיין קצת בוסרי ופחות מרשים מהיצירות המאוחרות שלו. אבל גם כך החוויה חזקה ומעצימה.

בית יעקוביאן

בית יעקוביאן, עלאא אל-אסוואני. מערבית: ברוריה הורביץ, 240 עמודים, הוצאת טובי, 2016

גיבור הספר הוא לכאורה בניין, בית. בית יעקוביאן הוא בניין אמיתי השוכן במרכז קהיר, ברחוב טלעת חרב, היוצא מכיכר אלתחריר מזרחה ונבנה בסגנון אר דקו. בבית זה שכן משרדו של אבי הסופר, עבאס אל-אסואני, ושם גם גדל הסופר עצמו. בשנות התבגרותו ראה את ירידת חשיבותו של מרכז קהיר כמו גם את הזנחתו של הבניין בו גדל וניכר כי הדברים השפיעו עליו מאד. עבור אסואני, בית יעקוביאן ומרכז קהיר הם סמל למצרים של העידן המלוכני, זו של עידן הסבלנות הדתית, שילוב קהילות הזרים בחברה ובכלכלה המצרית והתחדשותה של המדינה המצרית. הבחירה בבית זה היא סמלית מפני שהבניין עצמו נבנה בשנת 1934 על ידי אדריכל ארמני בשם הגופ יעקוביאן. הסופר מזכיר בספר את נוכחותם של היהודים, כמו גם קהילות היוונים, האיטלקים והארמנים, כקהילה שחיה במצרים שנים רבות וראתה בה מולדת אמיתית. הרומן עוקב אחרי תושבי בניין המגורים היוקרתי ביותר בקהיר וסובב לכאורה סביב היסטוריה של בניין, אך בניין זה משקף למעשה את החברה המצרית ואת חשיבותו של מרכז קהיר.

“בית יעקוביאן” מספר במקביל סיפור של כמה דמויות – כולן קשורות בדרך זו או אחרת לבניין האירופאי שבמרכז קהיר, שבאגפים שונים שלו גרים אנשים בני מעמדות שונים, החל מצמרת הממשל, דרך סוחרים עשירים ועד העניים שגרים בחדרונים קטנים על גג הבניין. הבחירה לספר את הסיפור באופן הזה גורמת לקושי מסוים בתחילת הקריאה, מכיוון שבכל כמה עמודים עוברים לדמות אחרת (שלאו דווקא קשורה ישירות בשלב הראשוני לקודמתה) והעלילה המתפרשת יכולה להשאיר את הקורא קצת באוויר. אבל בהמשך הסיפור מתגבש לכדי עלילה ברורה. אחרי סבב מסוים בין הדמויות הוא חוזר אליהן שוב, וכל אחת מתקדמת בסיפורה – כשלא פעם הן נפגשות ומתקשרות ביניהן. מתוארות למשל דמויות כמו סוחר עשיר, הולל וזקן ששייך לאליטה הישנה (לפני נאצר) ומתמודד עם זקנתו, חיבתו לנשים צעירות ודרישות הירושה של אחותו; איש צעיר ושקדן ממעמד נמוך שחולם להיות שוטר, אך כיוון שלא נולד למעמד הנכון, הוא נדחה, מפתח תסכול ולבסוף הופך להיות אסלאמיסט; הומוסקסואל שמנהל קשר מיני ופטרוני עם חייל לשעבר הנשוי לאישה ואב לילד; סוחר סמים מקומי שנכנס לפוליטיקה ע”י תשלומי שוחד מכובדים; אישה צעירה שצריכה להחליט בין חופש מיני והזכות שלה על גופה, לבין הצורך לעזור בפרנסת המשפחה ועוד.

רומן היסטורי, אשר מנסה לשקף את המציאות החברתית במצרים במחצית השנייה של המאה העשרים, באמצעות סיפוריהם האישיים של דיירי בניין המגורים. היו מי שתהו כיצד התירה הצנזורה המצרית להוציא את הספר לאור: כל תחלואי החברה והשלטון המצריים צפים ועולים מתוך סיפוריהם של דרי הבניין: שחיתותם ורקבונם של המנגנונים הממלכתיים, פערים מעמדיים, צעירים משכילים ומוכשרים שהמציאות הקשה דוחפת אותם לזרועותיהן של תנועות אסלאמיות קיצוניות, משטרה חשאית הבוחשת בכל, ותיאורים יוצאי דופן של הסצנה ההומוסקסואלית בקהיר. הרומן נוגע בנושאים שהם בגדר טאבו כמו הומוסקבואליות ומכיל ביקורת פוליטית קשה על הדיכוי הפוליטי במצרים, השחיתות ותגובת החברה המצרית למשטר וזאת בדמות הקצנה דתית מסוכנת. ״בית יעקוביאן״ עדיין שנוי במחלוקת במצרים. הספר שנחשב כמבשר האביב הערבי, מעלה על נס נושאים כגון שחיתות פוליטית והדרדרות מוסרית וחברתית של החברה המצרית. ספר זה, שנכתב ב-2002 ככתב אישום נגד מהפכת שנות החמישים במצרים (בזמן בו מתרחשת העלילה שולט חוסני מובארק), מקבל משמעות נוספת דווקא עכשיו, בעתן של סערות ענק בעולם הערבי.

בשנת  2005 צולם סרט על בסיס הרומן בכיכובו של עאדל אמאם. הסרט היה ההפקה המצרית היקרה ביותר עד כה.

הסופר

אסואני הוא סופר אך גם פובליציסט ומאמרים פוליטיים פרי ידו מתפרסמים בעיתונים חילוניים במצרים כגון אל-מצרי אל-יום, אל-דסתור ואל-שרוק. הוא מתראיין רבות ומקפיד לבטא את דעותיו האופוזיציוניות מתוך אמונה בדמוקרטיה ובחופש הדעה. כסופר הוא נחשב לסופר מן הז'אנר הריאליסטי, כזה המתמקד בדמויות אנושיות ומתאר אותן לעומק כך שהן מתפתחות ומשתנות בכתיבתו.

לאחר אירועי המהפכה בשנת 2011 ביקר אל-אסואני גם את המועצה הצבאית בחריפות בעת כהונתה בתקופת המעבר ולאחר מכן גם את הנשיא הנבחר מוחמד מורסי.. אל-אסואני הוא איש אופוזיציה חילוני, כזה המאמין בחירות פוליטית, דמוקרטיה ודוחה באופן נחרץ את השחיתות, הנפוטיזם, הקיצוניות הדתית ואת מעורבות הצבא המצרי בחיים הפוליטיים במדינה. עבורו, הדמוקרטיה היא הפתרון, כסיסמה המנוגדת לסיסמת תנועת האחים המוסלמים "האסלאם הוא הפתרון".

אל-אסואני אינו מכיר בישראל ומסרב לקיים כל קשר עם קוראים או סופרים ישראלים ודוחה כל נורמליזציה עימה. הוא לא הסכים לפרסמו בעברית על אף ניסיונותיהם של מו”לים, עורכים ומתרגמים רבים לשכנע אותו לעשות זאת. בעבר אפילו הופץ תרגום פיראטי של הספר ללא אישורו של המחבר. לאחר שנודע למחבר על התרגום הפיראטי, הודיע כי זו "גניבה ספרותית" וכי בכוונתו לתבוע את הארגון. מאז נגנז התרגום, למגינת לבו של הקורא הישראלי. הספר יצא כעת בעברית באמצעות צד שלישי – הוצאת טובי האמריקאית הוצאת טובי, למרות שיש לה קשר ישראלי, היא לא הוצאה ישראלית ולכן יכולה לתפקד כצד שלישי בעסקה אל מול הסופר המצרי.

 

 

נעזרתי באתרים באינטרנט:

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4785802,00.html

https://minerva.co.il/%D7%9B%D7%9C%D7%9C%D7%99/2854/

https://www.e-vrit.co.il/%D7%96%D7%99%D7%A2%D7%94-details.aspx

https://carmitoshik.co.il/books/%D7%96%D7%99%D7%A2%D7%94/

https://saritflain.co.il/?p=6610

https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=109822